על הגבול, שבין היש והאפס. נפגשו הקיץ ההולך והחורף הבא.
– מה רעים פניך? – התעורר החורף לחומלה על מתנגדו, העומד לפניו בברכים כושלות, עינים נדעכות ועור נקמט כקלף
– גם פניך – ענה הקיץ באנחה – לא יהיו לך, כשובך הנה על עקבך!
– לכל קץ ותכלה – מתפלסף החורף.
– גלגל חוזר בעולם – מעיר הקיץ.
– אבל – התעורר החורף אחרי רגעי דממה ומנוד ראש – אבל מה נשמע שם?
– לא איש בשורה אנכי – ענה הקיץ – בשורות לא טובות בפי.
– העצים? – שואל החורף.
– גם הם! בכור שטן יודע את אשר עם לבבם! יומם ולילה ינועו, יתלחשו, ימתיקו סוד. רעד העלים, קלי הדעת, לא ימצא חן בעיני! אבל גם הענפים והפֹארות אתם בקשר, גם הם ישיחו, ינועו…
– שחפת! – קלל החורף בזעם אפו.
והעלים הֻכּוּ בירקון ושדפון, יבש לשדם, אבלו, ומנשמת אף רוח היום סוערו כמוץ מֵעַל הענפים היבשים, ויפלו, ויכסו כדומן את עין הארץ…
– והנחלים, והנהרות וכל אגם מים? – העמיק החורף שאלה.
– גם הם, גם הם – ענה הקיץ באי-רצון – גם הם צר להם המקום, יפרו חוק, יעברו גבול וישקו את ככר החול. גל אל גל קורא: חזק! משבר עונה לרעהו: שפוך חמתך!
– צר להם המקום – מבאֵר הקיץ את דבריו – צר להם המקום בעמק! תן להם מרומי שמים, מרחבי-יה! והמים יקמטו מצח מעוצר זעם, יאריכו מענית בזדון, ירומו, יתנשאו ויזרקו קצף לעיני השמש!
– באזיקים! – נתן החורף צו לעושי דברו הנעלמים.
ועור דק מחוספס נקרם על פני המים, ומרגע לרגע הוא הולך ומתעבה, ומתקשה. המית המים שככה; שאונם, זדונם וקצפם – נעלמו.
– והזקנה, הבלה והחונפת תחת יושביה? – שאל עוד החורף בנחרת עברה.
– עוד נשמה באפה – ענה הקיץ – עוד תתיפה בשארית כליה, עוד שרידי צפרים ישירו לה שיר.
– “תכריכים”! – קרא החורף.
מעמקי תהום התנשא עב-ענן; וירום, ויתפשט, ויכס את עין השמים. המאורות כבו ופתותי שלג נופלות ארצה, ואורגות בד לבן. ותכריכי האדמה נרקמו, ותתכס שארית כל נץ ופרח, וידום פליט הצפור, ויפול ארצה. וימת, ויקבר בשלג…
– והם? – הוסיף וישאל החורף.
צחוק קל עבר על פני הקיץ הזקן, ויעקם את שפתיו הנחרות:
– הם – אין דבר! הם ישנים או מצחקים בקוביא.