השמש שוקעת; ה“עולם” מתכנס ל“נעילה”.
סובב, סובב מכירי בחצר, עד שפגשתיו:
– מה לך פה?
והוא עונה, ועינו העורגת נטויה אל בית-הכנסת:
– מושכת… ממעמקים היא מושכת. טבועה, כסויה חציר, לחָה – ומושכת…
ואני מצחק:
– המסורת; החיה, שמתחת לאַדני ההכרה… ה“חוזר ונעור”!
מצחו מתקמט ומתכסה צל, עיניו נעשׂות אפורות ביותר, והאישון, כמדומה לי שנסתר, כמדומה לי שהפכוֹ אל תוכו, לבחון, לדעת… ואחרי רגעים:
– לא, אין הדבר כן… אבל… מרגיש אני את עצמי כנעזב… כאילו נתיתמתי פתאום. אני בעיני כדבר האָבד, מאין דורש ומבקש אותו… דבר שנפל בשוק מן הכיס, ולא הרגישו; שבו הביתה, ואין שואל…
נשימתי נעשׂית כבדה.
– הלא שם עמי! אלה שהתכנסו שם – אבותי הם: אחי, אחיותי, קרובי ומכירי… בכל ימות השנה אין מפריד בין הדבקים, מפרפרים אנו כולנו ברשת אחת, בקור-עכביש אחד… והנה בא יום ונתפרדה החבילה… הם הלכו להם, התכנסו למקום אחד, שם הם מתפללים, מנחמים זה את זה, בוכים ומקוים, ושׂמחים יחד! ואני האחד נשארתי…
ואני רוצה לנחמו:
– לא האחד…
והוא מפסיק בקוצר-רוח. הוא יודע. יש אחרים שפרשו… הלא מהם הוא, מהמונם… אוכלים הם ושותים, ואחרי אכוֹל ושתוֹ, שלחו לקרוא לעלמות…
– הלא מפני המפלצת הזאת ברחתי!
ובקול רועד:
– הפנים ירוקות… בלי ספק המאור גרם: המרזח הוא במרתף. הם מצחקים, והצחוק – צחוק של שוטה בטוח… והם מחוללים, ואני רואה, עלי-שלכת אני רואה… מפל עץ וענף… הסתיו שעקרם, מנשב ומנשב בהם, והם מנַתרים סביב העץ, סביב הגזע, ושׂמחים: מחוללים הם… עלי-שלכת מחוללים מנשימת הסתיו…
והוא אוחז בידי וצועק:
– הלא זה כרת!
ה“קדיש” של נעילה בוקע ועולה מן החלונות.
ואני אוחז בו:
– בוא!
הוא קופץ ממקומו: אינו יכול בשום אופן.
– יש… – הוא מגמגם – יש דבר, והוא נעלה על העם, נשׂגב מן הלאום, וקדוש ממנו… יש… יש… דבר…
ואני מנסה:
– האמת?
ומפיו נזרק כחץ:
– האלהים!
אני משתומם:
– אתה והאלהים? אתה מאמין?
והוא עונה בחפזה:
– איני יודע!
יודע הוא אך זאת: שה“מקרה” – שטות, ה“יצירה מאליה” – שטות יותר גדולה. “התפתחות” – דבר מתוק, שזורקים לתוך פיו של תינוק שואל ומפציר: החָנק והנַח…
– מעולם לא הזכרת את השם…
– איני מזכיר… בכל ימות-השנה איני מזכיר גם בפני עצמי, מודה אני – מיראה… ובפני אדם – על אחת כמה וכמה: חלוּל הקודש! מן הנשׂגב העליון, מן הסמל של הקדושה הגבוהה כוָנים עשׂו להם… אלילים כרתו להם מן העץ… איש לפי פרנסתו, לפי חפצו, תאוָתו ומאוַייו… אלילים קטנים זוחלים… תולעים…
נשמע: “פתח לנו שער בעת נעילת שער!”…
ואני אוחז ומפציר בו:
– הכּנס ושפוך שׂיח לפני אלהיך…
– אי אפשר!
את אלהיו אין מהללים ואין משבחים; אליו אין מתפללים, ממנו אין מבקשים, אינו רוצה ואינו יכול להבזות את אלהיו…
––––––––
וננעל השער בלעדי שנינו.