אחרי חצות ליל – מספרת הלבנה – הסיבותי את עיני הלאות מהעיר העליזה, המברקת בזהב ואבני שש, ובחלונות נוטפים אור קפאון, אל אחת מבנותיה העניות, הטובעות ביון חמר.
מפתח אחד הבתים הכפופים יצא עלם יחף, לבוש בגדים מטולאים, ומבית שני רעוע וחושב לנפול, יצא עלם בן-גילו. הנערים קרבו איש אל רעהו בלאט, ולא יכלתי עוד להבדיל ביניהם, ולהכיר, מי מהם יצא מן הבית הראשון ומי מן הבית השני. שניהם דלים ורזים, עיני שניהם בוערות כגחלי רתמים בצללי הליל, ושניהם רועדים מקור, ואולי גם מרעב. ושומעת אני את שיחתם בלחש:
– ההנך נכון?
– ואתה?
– כן!
– גם אני!
– הכבר אכלת?
– לא; אבי לא שב עוד ממלאכתו, ואתה?
– אבי חולה היום ואמי בוכיה…
– נלך?
– נרוּץ – ונתחמם!
– יהי כן!
וישאו את רגליהם היחפות, וירוצו העירה.
מדדה אני אחריהם, כי התאויתי לדעת, לאן מגמת פניהם.
הילדים באו אל טבור העיר, לרחוב בנוי לתלפיות.
– זה הוא בית דודי! – אמר האחד בגאון, ויור באצבע רזה על אחד ההיכלים.
– וזה בית דודי! – הורה השני באצבע על היכל אחר ברום לב.
– אבל דודי הביא סוסה מעֲרָב לרכוב עליה.
– ולדודי עגלת צב רתומה לסוסים אבירים, דוהרים!
– לדודי גם נחלת שדה וכרם! –
– ולדודי שני כפרים!
– הנך שוטה! לדודי כלי בית מכסף וזהב טהור!
– כסיל אתה! כלי בית דודי מכתם אופיר!
– אבל אתה לא ראית את אשת דודי, ריח שמניה הטובים נשמע למרחקים!
– ולאשת דודי אבני שהם מסולאות בפז.
– דודי מצחק כל היום בקוביא!
– ובבית דודי בכל ערב וערב משתה שמנים!
כה התחרו הנערים וכל אחד מרים ומרים את קולו להשביח קול רעהו. דמיתי כי עוד מעט יקראו למהלומות, אך פתאום רפתה שפת האחד.
– קר לי מאד – התאונן.
– ואני – אמר השני, וגם קולו נחלש – רעב מאד.
אחרי רגעי דממה אמר האחד אל משנהו:
– ואולי תלך אל דודך ותבקש ממנו…
– לא אוכל – נפל השני לתוך דבריו – כי עוד אתמול צוה על השוער, לבל יתנני לבוא הביתה. ודודך?
– גם דודי צוה עלי כזאת.
ושני הילדים שבו על עקבם בדממה.
– מחר – אמר אחד מהם – נלך עוד פעם העירה.
– טוב מאד.
– אני אתן לך אות בקראי כתרנגול.
– ואני – בקול החתול.