זֶה בֹּקֶר הַשְּׁתִיקוֹת. הַדּוּמִיָּה פּוֹרֶטֶת

אֶת שִׁיר הַמַּעֲלוֹת עַל נֵבֶל הַזָּהָב.

אָדְמוּ שִׂפְתֵי-חַמָּה, וּלְחִי אִילָן לוֹהֶטֶת,

וּפֶתַע סְנוּנִיּוֹת – אַלְפֵי אִמְרוֹת-כָּנָף!

הַבַּיִת כְּבַד-חֲלוֹם, כְּמוֹ זוֹעֵף עוֹדֶנּוּ

וּכְבָר בַּת-שְׂחוֹק עוֹלָה בְּזָוִיּוֹת עֵינָיו,

סָלַחְנוּ לַמִּשְׂחָק! הֵן שׁוּב לֹא נִפְגְּשֶׁנּוּ

וָרֹד וְלֹא מָתוֹק – הַיּוֹם בְּחִתּוּלָיו…

הַכְּבִיש (אֲפִלּוּ כְּבִישׁ!) יֵש בּוֹ דְּבַר-מָה תָּמוּהַּ,

עֵת נָח בָּטֵל בַּטַּל, בְּטֶרֶם הֲלִיכָה.

כֹּחָהּ שֶׁל כָּל בְּרֵאשִׁית בְּלֹא לִשְׁאֹל מַדּוּעַ,

וְכָל גָּדֵר דְּחוּיָה חוֹזֶרֶת לִפְרִיחָה…

הַבֹּקֶר בַּחַלּוֹן וּבְנִי פּוֹקֵחַ עַיִן

וְהוּא צוֹחֵק אֵלַי כַּשֶּׁמֶש לַיּוֹנִים.

הַב נַעֲלֹז, יַלְדִּי, כָּל עוֹד נִשְׁפָּךְ הַיַּיִן

כֻּלָנוּ שִׁכּוֹרֵי-פֻּנְדַּק-הָאֱלֹהִים.