רַק אֶת עַצְמוֹ בָּנָה בִּינוֹת.

וְחַלּוֹנוֹת קָרַע אֶל פְּנִים.

כְּמוֹ סוּמָא גִּשֵּׁשׁ פִּנּוֹת

אֲשֶׁר יְדָעָן כְּבָר לְפָנִים.

בַּאֲגַמּוֹ הֵשִׁיט סְפִינוֹת,

וַחֲלוֹמוֹת כְּסַפָּנִים.

אֲשֶׁר חִפֵּשׂ לַנֶּפֶש נוֹי,

לְצַוָּארוֹ עֲדִי-כְּאֵב.

מַה נּוֹאָשָׁה מְלֶאכֶת-לֵב –

סָתוּם נִגְלֶה – וְשׁוּב מָבוֹי – –

רַק אֶת עַצְמוֹ אָהַב לִחְיוֹת,

כְּסֵפֶר אַגָּדָה עַתִּיק,

הַמְאֻכְלָס הַרְבֵּה חַיּוֹת.

גַם שֶׁיָּדַעְנוּ בּוֹ כָּל פְּסִיק,

עוֹד הוּא נוֹגֵהַּ נִפְלָאוֹת

לְדוֹר דּוֹרֵשׁ לְהַעְתִּיק…

אֲשֶׁר שִׁלֵּם עַל הַשָּׁלֵם

וְחַי בְּאוֹר הַמְּכִתּוֹת,

כִּי חוֹף אֶחָד לַנְּחִיתוֹת –

גְּבִישׁ הַנֵּצַח הַהוֹלֵם…

רַק אֶת עַצְמוֹ נִסָּה עַל נֵס,

וְרֹב מִשְׁלוֹ – בְּכִשְׁלוֹנוֹת.

מִשְׁעוֹל רָצָה לוֹ לְפַנֵּס

בַּזְּהוֹרִית עַל בְּהוֹנוֹת;

וְאֶת הָעֵדֶר לְכַנֵּס

בִּנְתִיבוֹת-שָׁנִים שׁוֹנוֹת.

אֲשֶׁר מָנוּ בּוֹ כָּל אָשָׁם

(דָּרַךְ אוֹתָם וְאֶת יֵינוֹ),

וּבְהִמּוֹג – וְהוּא אֵינוֹ

אֶלָּא הָאֶבֶן בִּכְבִישָׁם.