הִנֵּה יָצָא הַמַּרְצֵעַ מִן הַשַּׂק. סוֹף־סוֹף.

מֵעַתָּה יוֹדְעִים אָנוּ הֵיכָן עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ

וְעַל מָה

אָנוּ יוֹשְׁבִים.

אָכֵן, כָּל הַזְּמַן הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁהִיא רוֹבֶצֶת תַּחַת.

לֹא לְחִנָּם פִּתַּחְנוּ לָנוּ, כְּאֻמָּה, מֵאָז הַקַּיִץ

הָרָאוּי־לְהִזָּכֵר שֶׁל שְׁנַת אַרְבָּעִים־וְחָמֵשׁ,

אֵיזֶה חוּשׁ־רֵיחַ מְיֻחָד לְעִנְיָנִים גַּרְעִינִיִּים;

אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא יָכֹלְנוּ לְשַׁעֵר

אֶת שִׁעוּרָהּ וְתָאֳרָהּ שֶׁל הָאֵימָה

שֶׁכְּמוֹ נִגְזַר עָלֵינוּ לִחְיוֹת בִּמְחִיצָתָהּ

לָעַד —

אוֹ עַד

אֲשֶׁר תֶּחְפָּץ.

וְכִי יוּכַל אָדָם (וְלוּ גַּם יַפָּאנִי) לְשַׁוּוֹת בְּדִמְיוֹנוֹ

אֶת עָצְמַת הַמַּחַץ וְהַכִּלָּיוֹן הַסְּפוּנָה, לְמָשָׁל,

בְּשִׁשִּׁים מֵגַאטוֹן טֵי“ת־נוּ”ן־טֵי"ת,

אֲפִלּוּ הִיא מְשֻׁכַּחַת זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה בְּעֹמֶק קִילוֹמֶטְרִים

עַל קַרְקָעוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס שָׁקֵט (הוֹי מַה־שָּׁקֵט!);

אֶת רַעַם־הָאַפּוֹקָלִיפְּסָה הַכָּלוּא־לוֹ בְּנַרְתִּיק־מַתֶּכֶת הָסוּי

שֶׁנְּחִילֵי דְּגִיגִים חוֹלְפִים לִרְגָעִים עַל פָּנָיו, אֲדִישִׁים,

וּמִפְלְצוֹת־צוּלָה נוֹתְנוֹת בּוֹ עֵינָן אַגַּב־אֹרַח,

אוֹ אוּלַי מְחַכְּכוֹת בּוֹ זָנָב אוֹ גָּחוֹן

בִּתְחוּשָׁה קְרִירָה וּמְפֻיֶּסֶת

שֶׁל אַחְוַת

שֻׁתָּפִים לִקְנוּנְיָה וּלְתוֹחֶלֶת.

עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ יוֹדְעִים וּמְשַׁוִּים זֹאת בְּנַפְשֵׁנוּ אֶל נָכוֹן

דּוֹמֶה כְּאִלּוּ יֵשׁ עֵרֶךְ מוּסָף לְחַיֵּינוּ,

כְּאִלּוּ מֵמַד שֶׁל מֶתַח וְהִמּוּר נִתּוֹסֵף

לַחַיִּים עַל הָאִיִּים הָאֵלֶה, מֵרִיּוּקְיוּ בּוֹאֲכָה הוֹקַאיְדּוֹ;

מַה גַּם שֶׁאֵין לָדַעַת אִם אֵין הִיא עֲלוּלָה

(זוֹ שֶׁלֹּא נָהִין לִנְקֹב בִּשְׁמָהּ)

לְהִתְמַסְמֵס לְמַדְלֵחוֹת עַד שֶׁתָּפוּג פַּלָּצוּתָהּ כָּלִיל —

אוֹ שֶׁמָּא תִּתְעַקֵּשׁ לַחְתּוֹר לָהּ דֶּרֶךְ לִתְהוֹמוֹת מַחְשַׁכִּים

קַעְקַע וְקַרְקֵר

אֶת אַבְנֵי־הַשְּׁתִיָּה

עַד מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

עַם נִדָּח הָיִינוּ, מֵאָז־מִקֶּדֶם. בְּשׁוּלֵי הַהִיסְטוֹרְיָה.

עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשָּׁב. עַם נִפְלֶה,

מִמֵּילָא גַּם נִבְחָר־בְּעֵינָיו. אֲנָשִׁים חֲרוּצִים, חֲדוּרֵי הַכָּרָה,

מִסְתַּפְּקִים בְּמֻעָט. לְמוּדֵי־עֹנִי, שׁוֹלְפֵי־חָרֶב,

אַף עֵרִים לַיָּפֶה וְלַנִּשְׂגָב. וּמֵאָז פָּרַץ אַדְמִירָל פֶּרִי לִנְמָלֵינוּ

הִפְתַּעְנוּ שׁוּב וָשׁוּב אֶת הָעוֹלָם, גַּם אֶת עַצְמֵנוּ:

הַפְתָּעוֹת שֶׁל חֵרוּף־נֶפֶשׁ וּגְבוּרָה, הַפְתָּעוֹת שֶׁל תִּכְנוּן

וְאִרְגּוּן, תּוּשִׁיָּה וְכֹחַ־הַמְצָאָה, כּשֶׁר־שְׂרִידָה־וְהִסְתַּגְּלוּת;

עַד שֶׁהִפְלֵאנוּ לַעֲשׂוֹת בְּבַנְקָאוּת כִּבְפִילַנְתְּרוֹפְּיָה

מִכָּל אֲשֶׁר הִפְלֵאנוּ לַעֲשׂוֹת בְּטַכְסִיסֵי־הַמִּלְחָמָה עַל שִׁבְעָה

יַמִּים — הָלוֹךְ וְקָנֹה בְּכֶסֶף מָלֵא כָּל מַה שֶׁכָּשַׁל כֹּחֵנוּ

לְכָבְשׁוֹ. וּבְעוֹד אָנוּ הוֹלְכִים מֵחַיִל אֶל חַיִל, וּמֹחֵנוּ

וּזְהָבֵנוּ מַדְבִּירִים כָּל מִתְחָרֶה, הָיָה הַדָּבָר הַהוּא

רוֹבֵץ וּמְטַקְטֵק תַּחְתֵּינוּ…אַךְ אִם אָמְנָם יִבָּקַע

בְּבֹקֶר לֹא־עָבוֹת לְמוֹטְטֵנוּ, אוֹ אוּלַי

רַק לְהָרְעִיל אֶת מֵימוֹתֵינוּ וּלְהַקִּיפֵנוּ

בַּאְשַׁת פִּגְרֵי דָּגָה, הֲרֵי לְפָחוֹת

לֹא יִהְיֶה הַדָּבָר

בְּגֶדֶר הַפְתָּעָה

גְּמוּרָה.

טבריה, 15.5.1989