הצהרה לעתונות, 15 באוקטובר 1947
תמיכת ארצות־הברית וברית־המועצות בהקמת מדינה יהודית היא מאורע בהיסטוריה — היהודית והעולמית.
זכות גדולה היא לציונות שאיחדה — ולו רק בשאלה אחת — את שתי המעצמות האדירות בעולם. וזכות גדולה היא לאמריקה ורוסיה שידעו ברגע המכריע להתיצב יחד לימין העשוק בעמים.
התדע ממשלת אֶטלי־באֶוין לתקן ברגע האחרון את אשר עיוותה במשך השנתים — עיוותה לעם היהודי, עיוותה למסורת המפוארת של אנגליה ושל תנועת הפועלים הבריטית. ימים קרובים יגידו.
אולם תהיה מה שתהיה עמדת הממשלה בלונדון — ההכרעה ההיסטורית נפלה; יהודה תקום מחדש כמדינה עצמאית, והיהודים ישובו קוממיות לארצם.
מלחמתנו הארוכה והקשה להקמת המדינה היהודית לא עלתה בתוהו. אבל אל נתימר לשוא שהיא כבר נסתיימה. טרם הגענו למחוז חפצנו. הדרך לפנינו זרועה מוקשים וחתחתים.
עוד צפויה לנו מערכה מדינית גם באו״מ — על רוב של שני שלישים, על תחומי המדינה, על ביצוע המעבר, ויתכן עוד שלב לא בלתי מסוכן של ועדה חדשה. אולם המבחן החמוּר והמכריע צפוי לנו כאן, בארץ. באו״מ אין אנו אלא תובעים, כאן אנו נתבעים. פה בארץ לא תיעשה מלאכתנו על־ידי אחרים. ואנו נתבעים לשתים: למניעת הפרת השלום, ז״א לקיום הבטחון, ולמניעת תוהו־ובוהו, ז״א לקיום השירותים הממלכתיים והאזרחיים, אם וכאשר האנגלים יעזבו את הארץ.
בעיית הבטחון עמדה באסיפת הנבחרים. יש רק להוסיף שהמצב מדאיג ועלול להחמיר, ואם כי אין יסוד לבהלה, הרי כל שאננות בשטח זה היא פלילית. יש לדאוג מבעוד זמן גם לשירותים.
הנציב העליון הביע לפני כשבוע בפני סופרי חו״ל את חרדתו להרס ולתוהו־ובוהו הנשקף לארץ עם הפינוי הבריטי. ברור שלא מעט תלוי הדבר בממשלה עצמה — איך תתנהג מעכשיו ועד הפינוי, ומהי הירושה שהיא רוצה להניח לארץ ולתושביה. יש לנו הזכות לדרוש ממנה שתסייע מעכשיו לכל חלקי האוכלוסין ולכל הגורמים האחראים בארץ, הרוצים להבטיח סדר, שלום והמשכת חיים תקינים, ולעשות זאת בעוד זמן. והפינוי, כשיבוא, לא יהיה פינוי של רוגז ונקמה, אלא פינוי של שליח־ציבור אחראי.
אולם האחריות מוטלת קודם כל עלינו. הסתמכות על עצמנו היה העיקרון המרכזי של הציונות כל השנים; בעמדנו עכשיו על סף עצמאות וסכנת הרס באחת, עלינו להדריך את כל הליכותינו ומעשינו על יסוד עיקרון זה. בלי הפיכת עיקרון זה ליסוד מוסד בחיינו — לא תהא לנו תקומה.
השירותים הממלכתיים והאזרחיים שעלינו להבטיח — במקרה של פינוי — מכוונים בהכרח לא רק לישוב היהודי בלבד; יש מנגנון שירותים בסוכנות היהודית, בועד הלאומי, בעיריות ובמועצות — הוא לא יספיק כשיווצר ״חלל״. טיפלנו עד עכשיו בשירותים לישוב היהודי בלבד, וגם אלה היו חלקיים, באשר הללו נעשו בתוך מסגרת ממלכתית, מסגרת לא־יהודית. במקרה של פינוי נצטרך להוות מעין־מדינה — עוד בטרם יקומו הסידורים הסופיים והתקינים של מדינה — וניזקק למסגרת רחבה יותר. פירוש הדבר: מנגנון אחר, טכניקה אחרת, אמצעים אחרים. ונצטרך להעסיק כל פקידי הממשלה — יהודים וערבים, בריטים ואחרים — אשר יתאימו לתפקידם וירצו לעבוד במשטר החדש.
אנו מקבלים את עקרון האחדות הכלכלית של הארץ אשר בהצעת הרוב. ואין אנו מתכוונים בסידור שירותים ברשותנו אנו, במקרה של פינוי, לא לפיצול כלכלי של הארץ וגם לא למונופוליזציה של שירותי הארץ בידי יהודים בלבד. נהיה מוכנים לשתף פעולה עם ערבים — אם ירצו בכך. אבל אם משום מה לא ירצו או לא יוכלו לשתף פעולה — אין זה טעם מספיק להעניש אותנו ואת הארץ כולה, ולתת לתוהו־ובוהו להשתלט עלינו ועליה.
הדאגה להמשכת שירותים תקינים, כדאגה לבטחון, אין לדחות עד הפינוי. אם הסידורים הדרושים לא יעשו מעכשיו ולא יגויסו האמצעים הכספיים, הכוחות הטכניים והאדמיניסטרטיביים ולא יוכנו כלים ומכשירים וחמרים ומלאי הכרחי — נאחר את המועד, והסכנה שהזהיר עליה הנציב בדבריו לסופרי חו״ל — תבוא עלינו כחתף.
מובנת וטבעית הצפיה להחלטות הסופיות של או״מ — אבל לא נסיח דעתנו מעכשיו אף לרגע משתי הנחות עתיקות, הממצות בשעה זו את כל האמת שבמצבנו ומבחננו: אם אין אני לי — מי לי? ואם לא עכשיו — אימתי?