…כי אח יהיה האדם ביום ההוא לרמש הארץ ולכוכבי השמים…

א. ד. גורדון

שָׁם בְּרוֹשִׁים עוֹמְדִים זְקוּפִים וְאִלְּמֵי־פֶה

וְטוּיָה¹ לְצִדָּם דּוּמָם כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ.

מִקֶּדֶם – לַנְּצָחִים יַרְדֵּן מֵימָיו נוֹשֵׂא

וְסוּף בִּקְהַל־רָאשָׁיו יָנִיף בִּרְכַּת־הַדֶּרֶךְ.

וְשָׁם, בְּעֵת שַׁלֶּכֶת, הֵד לְהֹלֶם שָׁעַל.

עַל אֶבֶן־מַצֵּבוֹת יָנוּעַ צֵל עָלִים.

וְהַשָּׁלוֹם דּוֹבֵב מִצַּמָּרוֹת מִמַּעַל,

מִזֹּהַר הַיַּרְדֵּן, מִלַּחַשׁ הַגַּלִּים.

שָׁם כָּל מוֹרָא יָסוּר וּפַחַד הַצַּלְמָוֶת;

עָנֹג וְכֹה עָגוּם חִיּוּךְ הַהֲוָיָה:

מָחָר יַד־מִי תִּקְטֹף צְרוֹר פִּרְחֵי אַלְמָוֶת,

מָחָר – וְתֶאֶגְדֵם בְּקֶסֶם הַבְּדָיָה…

וְאָב לִבְנוֹ, בְּאַגָּדַת חַיִּים וָמָוֶת,

יִפְתַּח אֶת סִפּוּרוֹ לֵאמֹר: “הָיֹה הָיָה…”