כִּיא כּוֹל קִיצֵי אֵל יָבוֹאוּ לִתְכוּנָם

(מגילת פשר חבקוק ז, 12–13)

יָדֵינוּ הַגְּוִילִים עָטְפוּ בְּמִטְפְּחוֹת-סְפָרִים,

יָדֵינוּ בְּכַדִּים מִתַּחַת לְמִכְסִים גְּנָזוּם.

בְּאֹפֶל מְעָרוֹת, בְּרוּם צוּקִים, כֵּן יַעַמְדוּ

בֵּין חַרְבוֹנֵי מִדְבָּר וְיָם-הָעֲרָבָה הַזֶּה.

מָחָר עִם צִלְלֵי הָרִים צַלְמֵנוּ יַעֲבֹר,

מָחָר עִם הָרוּחוֹת כָּלִיל נָוֵנוּ יִמָּחֶה.

חֵיל כִּתִּיאִים וָשֹׁד כִּי יַשִּׂיגוּנוּ עַד הֲלֹם —

הָאָרֶץ גַּם תָּקִיא רִשְׁעַת בְּלִיַּעַל וּגְאוֹנוֹ.

עֲפַר-הַשִּׁכְחָה יְכַס רִישֵׁנוּ עִם חֵילָם,

יְכַס לַחְשֵׁנוּ עִם הֲמוֹנָם — וְשָׁבָה הַדְּמָמָה…

וְזֶה דְּבָרֵנוּ הֶחָתוּם בַּקְּלָף, צָרוּר בַּחֶרֶס,

דְּבָרֵנוּ יַעֲמֹד עַד בּוֹא מוֹעֵד לוֹ בַּגּוֹרָל.

כִּי כָּל זְמַנֵּי הָאֱלֹהִים יָבוֹאוּ כְּחֻקָּם.