וְרַחֲמָיו הֵם לָנוּ כְסִיּוּט,
וַאֲמָרָיו הֵם לָנוּ כִצְנִינִים, –
רוֹצִים אָנוּ לִהְיוֹת לוֹ צַיְּתָנִים,
אוּלָם דְּבָרָיו נִשְׁמַע כְּמִבַּחוּץ.
הַדְּרָמָה שֶׁבֵּינֵינוּ כֹּה גְּדוֹלָה,
שֶׁלֹּא נָבִין בָּרַעַשׁ זֶה אֶת זֶה;
רַק אֶת שְׂפָתָיו הַדּוֹבְבוֹת נֶחֱזֶה,
אֲבָל הָרוּחַ תְּסָעֵר מִלָּיו.
וּבְעוֹד לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה צָמוּד,
רָחוֹק נִרְחַק כְּקַצְוֵי עוֹלָמוֹת;
רַק בְּהַגִּיעַ שְׁעָתוֹ לָמוּת,
נֵדָע כִּי הוּא חָיָה עַל אֲדָמוֹת
זֶה בִּשְׁבִילֵנוּ אָב. וְעָלַי – עָלַי
לִקְרֹא לְךָ אָבִי?
הֵן זֹאת אוֹמֶרֶת, לְנַדּוֹתְךָ מִלְּבָבִי.
לֹא, בְּנִי אַתָּה. וּכְיַלְדִּי אֲהוּבִי
אֵדָעֲךָ. אַתָּה יָחִיד לִי בֵן,
גַּם בִּהְיוֹתְךָ לְאִישׁ, לְאִישׁ זָקֵן.