"מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִים גּוֹרַל הַכֶּלֶב

– הִתְבּוֹנֵן הַחֲמוֹר בִּלְבָבוֹ וַיֹּאמֶר –

הֵן שָׁמֵן חֶלְקוֹ מִכָּל יִלְדֵי חֹמֶר

וּכְרֵשׂוֹ מָלֵא כָּל טוּב כָּל חֵלֶב,

וּלְגֵו הַחֲמוֹר הָהּ רַק מֶתֶג רַק שָׁבֶט,

מִבֹּקֶר לָעֶרֶב אֻכַּת אֵחָבֶט.

וּמַה-יַּעַשׂ הוּא לֹא אוּכַל עֲשׂהוּ?

כִּי יַחֲנִיף בַּחֲלָקוֹת יִתֵּן יָדָיִם,

אַף יַשְׁמַע קוֹל זִמְרָה נַחַת אָזְנָיִם –

וַאֲנִי מָה? הֵן גַּם לִי לֵבָב כָּמֹהוּ!"

עוֹדֶנּוּ דּוֹבֵר וּמִן הַכֶּרֶם

שָׁב אֲדֹנָיו בָּיְתָה: וּבְשִׂמְחַת נֶפֶשׁ

רָץ חֲמוֹרֵנוּ לִקְרָאתוֹ; וַיָּרֶם

פַּרְסוֹת רַגְלָיו הַמְּגֹאָלוֹת בָּרֶפֶשׁ

וַיְחַבֵּק לוֹ וַיִּשַּׁק הַשְּׁפָתָיִם.

וּלְמַעַן תִּהְיֶה הַמְּלָאכָה תְּמִימָה

נָתַן עָלָיו בְּקוֹלוֹ קוֹל כֹּרֶה אָזְנָיִם –

קוֹל חֲמוֹר נֹעֵר, זִמְרָה נְעִימָה!

הוֹ הוֹ בֶּן בּוּז וּבְלִיָּעַל,

אֵי שׁוֹט אֵי מַקֵּל! – קָרָא הַבָּעַל.

הֵבִיאוּ הַמַּקֵּל, הַחֲמוֹר שִׁנָּה קוֹלֵהוּ,

אַף לֹא יָסַף עוֹד לִנְשָׁק פִּי קוֹנֵהוּ.