/ שאול טשרניחובסקי

שִׁיר-עֵדֶן, שִׁיר-פֶּלֶא וּמַחְמַד כָּל שִׁיר

אָנֹכִי, הַיָּפָה, אֵדָעָה,

בִּדְמִי לֵיל-הָאָבִיב בְּאַלּוּשְׁטָה בַּגָּן

נְבוּכָה שָׁם אָזְנִי שָׁמָעָה.

עֵת דּוּמָם הוֹפִיעַ אוֹר-כּוֹכַב-הַצִּיר,

וּנְסוּכָה תַּרְדֵּמַת-הַקֶּסֶם

עַל רַחֲבֵי תְּכֵלֶת אֶבְכְּסִינוּס הַיָּם¹

שֶׁהֵלִיט הַסַּהַר בְּאוֹר כֶּתֶם, –

אָז שִׁיר זֶה הֶאֱזַנְתִּי בֵּין עַנְפֵי הָעֵץ

בַּשְׂדֵרָה בַּצְּלָלִים טָבָעוּ,

וּבְשִׂיחַ גִּבְעוֹלֵי שׁוֹשַׁנֵּי-הַמּוֹר

וּבְהֶמְיַת מַעְיָנִים נָבָעוּ.

לוֹ עָנָה מִסָּבִיב קוֹל גַּלִּי הַיָּם

בֵּין סְלָעִים יַכְתִּירוּם וַאֲבָנִים,

וּשְׁאוֹן רוּחַ-חֶרֶשׁ בַּעֲרוּצֵי הָהָר

וּתְרוּעוֹת הַזָּמִיר בִּרְנָנִים.

כְּי תִּדְעַךְ תּוֹךְ רַהֲטֵי דָמַיִךְ הָאֵשׁ,

וּבְלִבֵּךְ כִּי יָנַח הַסָּעַר;

וְנַפְשֵׁךְ כִּי עָיְפָה מִתַּעֲנוּג וָגִיל,

עֵינַיִךְ תָּסֵבִּי מִנָּעַר, –

שִׁיר-עֵדֶן, שִׁיר פֶּלֶא זֶה, יַעֲלַת-הַחֵן,

אָנֹכִי גַּם אָז לָךְ אָשִׁירָה,

וּלְשִׁירִי יִרְתָּחוּ דָּמַיִךְ כַּסִּיר,

וְעֹז אַהֲבָה וְחֵשֶׁק אָעִירָה.

יִרְתָּחוּ דָּמַיִךְ, יֶחְמָרוּ כַּסִּיר,

אוֹת-לַהַב עַל לֶחְיֵךְ יוֹפִיעַ,

וּכְהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ יַךְ דָּפְקֵךְ בַּלֵּב,

וְאֵשׁ חֵשֶׁק שָׁדַיִךְ תָּנִיעַ.