“עֲזָאזֵל אַיֵּהוּ?” – כִּי תָרִים פְּעָמֶיךָ
אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וּבְעִקְּבוֹת הַנְּמֵרִים
בַּחוֹלוֹת הַכְּתֻמִּים, עַד סָגְרוּ עָלֶיךָ
הַכֵּפִים הָאִלְּמִים וְהַנְּחָלִים הָעֵרִים.
יֵשׁ עֶכֶס זְהַבְהַב זָע, נָס מִפָּנֶיךָ
אוֹ לְטָאוֹת מַכְתִּימוֹת – מִשֶּׁבֶת חֲבֵרִים –
אַדְמָתְךָ נְחֹשֶׁת, עוֹפֶרֶת שָׁמֶיךָ,
וּמֵתוּ הַחַיִּים בִּישִׁימוֹן חֲרֵרִים.
וְאִתְּךָ הַשָּׂעִיר הַמְּסֻלְסָל, כִּי תְּפַסְתּוֹ
עַל אֶרֶץ עֲיֵפָה וּמְלַחֵךְ אַסְפַּסְתּוֹ,
מִשֶּׁן-הַצּוּק דְּחֶנּוּ – וְהַסְכֵּת מֵרָחֹק:
עֲזָאזֵל כִּי יִשְׂחַק לָךְ לָעוֹג וְשָׂחוֹק…
וְעָנוּ וְשָׂחֲקוּ הַבְּקָעוֹת כִּמְשַׁטּוֹת,
הַנָּקִיק, הַסָּעִיף וְכָל-נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת – – –