א
עוֹמֵד אֲנִי בָּאֹפֶל וּכְמוֹ עִוֵּר,
כִּי מֶבָּטִי הַמְחַפְּשֵׂךְ רֵיקָם חוֹזֵר.
דָּחְקוֹ שֶׁל יוֹם בָּהוּל לִי רַק מָסָךְ
אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרָיו אָחוּשׁ אוֹתָךְ.
מַמְתִּין אֲנִי כִּי יַעֲלֶה – אוּלַי –
זֶה הַמָּסָךְ מֵאֲחוֹרָיו חַיִּים חַיַּי,
מֵאֲחוֹרָיו חֻקַּת חַיַּי וּמִשְׁפָּטִי,
וּבְכָל זֹאת: מוֹתִי.
ב
אֵלַי אַתְּ מִתְרַפֶּקֶת וְלֹא בְּבוּז,
כִּי אִם כְּאֶל חֵמָר שֶׁהִיא לוֹ דְפוּס
יָדוֹ שֶׁל הַיּוֹצֵר, הַחֲזָקָה.
בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי דְּמוּת זַכָּה –
אֲבָל הִנֵּה עָיְפָה, הִנֵּה רָפְתָה,
הִנֵּה שְׁמָטַתְנִי וַאֲנִי מְכִתָּה.
ג
הָיִית מִכָּל נָשִׁים לִי אִמָּהִית,
וְכִגְבָרִים הָיִינוּ חֲבֵרִים.
הָיִית יְפַת-הַתֹּאַר לִיצָרִים
וּתְכוּפוֹת יַלְדָּה קְטַנָּה הָיִית.
רַכּוֹת מִכָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ אָרַחְתִּי,
קָשִׁית מִכָּל אֲשֶׁר עִמִּי שָׂרָה.
הָרוֹמַמָה הָיִית בָּהּ נִתְבָּרַכְתִּי –
וְהָיִית לִי לִתְהוֹם לְבָלְעֵנִי פְּעוּרָה.
מרס 1901