אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה! – לְמִן עָרְפֵּךְ הַצַּח
עַד קְצֵה בֹהֶן רַגְלֵךְ הַדַּקָּה,
מֵחֶמְדַּת קַרְסֻלֵּךְ הַצָּנוּם, הַקַּל
עַד כֶּפֶף מַפְרַקְתֵּךְ הַזְּקוּפָה
בְּקַו, קַו לֹא עָז –
חֲטִיבַת פַּסָּלִים חֲטוּפָה.
רֵיחָנִית-חֲמִימָה… מִמֵּךְ נוֹדֵף חֹם
שֶׁל מֵצַר מִשְׁעוֹלֵי בֵּין-קָמוֹת עַל גְּבוּל
שְׂדוֹת שִׁפּוֹן גְּדָל-קֶלַח צַר-עָלִים,
שָׁם יָשֵׁן טַל-לַיְלָה, נָם צֵל צָהֳרַיִם
סְפוּג בָּשְׂמָם שֶׁל לַעֲנוֹת חָרִיף וָמָר,
נִיחוֹחָם שֶׁל חֲבַלְבָּלִים1
אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה! אֵין זֹאת, כִּי אִם עַל
נִיר אָבִיב הוֹרָתֵךְ חִבְּלָתֵךְ,
בֵּין תִּלֵּי אָפוּן4 חַכְלִילִי
עַל עִשְׂבֵי הַבָּר
גֶּבֶר לָהּ אָמַר: הֲרִי לִי!
כִּי רֵיחֵךְ זֶה מַשְׁכִּיר, כְּאִלּוּ זֶה שַׁבְתְּ
מִשּׁוּט בְּעָמְרֵי שְׂדֵי-חִטִּים, אוֹ לַנְתְּ
בִּקְצִיר חָצִיר בְּעִמְקֵי נְחָלִים
(כְּבָר יָשֵׁן הַמַּגָּל וְנִרְדַּם הַחֶרְמֵשׁ).
זֶה רֵיחָהּ שֶׁל אֵשֶׁת-בְּרֵאשִׁית – אַךְ הוּא! –
עַל מַצָּע שֶׁל זְרָדִים וְעָלִים.
אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה! לָךְ רֵיחַ הַיּוֹם
לְאַחַר מְטַר-בְּרָכָה בַּקַּיִץ
עִם בְּרָקִים וּרְעָמִים. אֵין זֹאת – רֵיחַ זֶה
הוּא רֵיחַ דְּמֵי-עֲלוּמַיִךְ;
לֹא רֵיחַ, אַךְ קוֹל –
אַךְ צַעֲקַת שְׁאֵר-צָהֳרָיִךְ,
הַשְּׁאֵר שֶׁלֹּא נֻשַּׁק מִמְּאֹהַב הַלֵּב,
הַגֶּבֶר הַגּוֹאֵל מִבְּתוּלֵי לֹא-גֵו
עִם גְּמַר בִּנְיַן אִשָּׁה לִבְעָלִים,
וְיָשֵׁן עַד עַתָּה וְנִרְדַּם עַד הֵנָּה…
אַתְּ כֹּה רֵיחָנִיָּה… כִּי לְכָךְ אַתְּ נוֹצַרְתְּ:
לְעֶדְנָה בְּמַעֲשַׂבִּים מָטְלָלִים.
פיכטנגרונד, 1929