לוגו
הַנְּפָשׁוֹת הַכּוֹזְבוֹת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

איש יהודי היה בצרפת ושמו ארתור מאיר. כשהגיע לימי בגרות בדק ומצא, שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות תקן לו יוצרו חוטם, “הצופה פני הלבנון”. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – “קתולי אדוק” ורויאליסט אדוק ויסד את העתון הקלריקלי “גולוא”. קתוליות, רויאליות ועתון קלריקלי – שלש פרנסות יפות הן בצרפת. ימים רבים היה ארתור מאיר רצוי ל“אחיו” החדשים והם היו רצויים לו. ימים רבים היה עתונו אחד מעמודיה הימנים של הקלריקליות השחורה בצרפת וממילא גם אחד מעמודיה הימנים של האנטישמיות השחורה בצרפת. ושמח היה ארתור מאיר: נשכח “עון מולדתו” עד העולם.

אבל שמחת-שוא היתה שמחתו. “עון היהדות” אין נתן לא לשכחה ולא לכפרה. היה מעשה ונזרקה עצם – כפי הנראה, שמנה – לתוך עדת השחורים ונדמה להם, כי ארתור מאיר חברם ואיש-בריתם נזדרז גם הוא לשלוח את ידו אל העצם. ותטש עליו כל העדה ותחרץ את לשונה: “יהודי!”… וארתור מאיר חרץ את לשונו גם הוא, אלא שקוֹלוֹ נחנק בתוך גרונו, כי – אמנם נמצא עונו, “עון-מולדתו”. –

איש יהודי היה בפוזנא ושמו ישראל ויטקובסקי. כשהגיע לימי בגרות דק ומצא שעל-פי טעות נולד יהודי ועל-פי טעות קווצותיו תלתלים, שחורות כעורב. וכשהוברר לו הדבר הלך ונעשה – מקסימיליאן הַרְדֶן, אימפריאליסט גרמני, חסידו של ביסמרק ועורך ה“צוקונפט”, שממנה יוצאת לעתים קרובות תורת האנטישמיות החדשה, זו המעמידה את דבריה על טהרת הגזע והדם.

בימי מעשה-דריפוס נלחם הרדן במגיני-דריפוס. בשנות הרבולוציה ברוסיה נעשה איש-בריתו של גרינגמוט ומפיו החליט גם הוא, שרק “עמי-הנכר”, היושבים ברוסיה, דורשים קונסטיטוציה. ועכשיו כשמת לואיגר, הרדן מספידו בלשון זו: "האמנם שנא לואיגר את היהודים? הוא נסתכל בהם וראה, כי חזקים הם יותר מדי, כי גדולה יותר מדי השפעת רוחם על כל מעינות הכח של הממלכה… לאן תובילנה אותנו רגלינו, אם דבר זה יתמיד גם מכאן ולהבא?… מרכז הממלכה כבר נכנע כמעט לגזע זה, הממהר לגדול, לגזע זר, שאין לו צורך נפשי כלל, כי יתקים הקלסתר המיוחד לעמנו אנו?…

“הגזע הזר, הממהר לגדול” – אלה היהודים; הדואג לקיומו של הקלסתר, המיוחד “לעמנו אנו”, הוא – מקסימיליאן הרדן. פירוש – ישראל וויטקובסקי…

וכמובן, לא יפטר גם הוא מן העולם עד שיארע גם לו מה שכבר אירע לבן-קלסתרו, לארתור מאיר.

נקמה זו אמנם פעוטה היא. אבל כלום אפשר, שתהיה לנו נקמה אחרת בנפשות הכוזבות הללו? כי תשובנה אלינו – אין אנו רוצים. “והיה מחנך קדוש” כתיב.

 

ב    🔗

שלשים יהודים צעירים, שיהדותם גרמה להם, כי ננעלו בפניהם דלתות האוניברסיטה האודיסאית, הציצו אל תוך נפשם פנימה, והנה – מדבר-שממה. ובשממה אין כל בלתי אם בקשת דיפלום. עמדו והשליכו מעל שכמם את “סבל הירושה”, המעיק עליהם שלא מדעתם, ונשתמדו. למחר באו אל הרקטור ופניהם צוהבות: פתח לנו שערי “ההיכל” ונבוא בם, כי נטהרנו… נתן הרקטור עין זעומה ב“מיוחסים”, העומדים לפניו, והחזיר להם תשובה:

– הלכה זו נעלמה ממני, אם די לכם ביחוס עצמכם, או שיחוס אבותיכם פוגם? אם דין “נורמה של פרוצנטים” נוהג רק ביהודים או גם במי שהיו יהודים? המתינו לי ימים אחדים ואקריב את משפטכם למיניסטריון…

וכבר עברו לא ימים אחדים, כי-אם שבועות, ומפטרבורג אין תשובה. בינתים נפלה הברה בעתונים, כי דעתו של שווארץ, ראש-המיניסטריון להשכלת-העם, נוטה להחמיר ולדרוש מאת צעירים יהודים, “הדואגים לאחריתם”, כי ישתמדו לפני צאתם מבתי-הספר התיכונים. מיראה ומדאגה, פן תתמעט שמועה זו, פנו ה“מיוחסים” ל“אד. נובוסטי” במכתב גלוי ובו הם כותבים: “אין אנו יודעים, מה תשובה ישיב המיניסטריון. לשער השערות אין אנו רוצים. אבל לעת-עתה תוחלתנו הממושכה מענה אותנו זה שבועים”…

הללו – לא די להם במה שעשו, אלא שגם מכריזים הם על מעשיהם ברבים ומוסרים את דינם לקהל. אמנם יש בעולם אנשים, שנפשם מדבר-שממה, חלקה יבשה, זרועה מלח. והאנשים הללו – אוי לנו! – שלנו הם…

בה בשעה, שהללו הדפיסו את מכתבם, נתפרסמה בעתונים גם ידיעה אחרת: המיניסטריון לעניני-פנים אסף חומר בדבר המומרים הפראבוסלבים, שחזרו לדתם הקודמת מי"ז באפריל 1905, שאז הותרה החזרה, עד עתה. לדת הקתולית חזרו 233,000 איש, לדת לוטר – 14,500 איש, לדת מחמד – 50,000 ולדת ישראל – כארבעת אלפים איש. (לחזור לדתות נוצריות הותר גם לאלה, שנולדו פראבוסלאבים על ברכי אבות שהמירו; לדתות לא-נוצריות מותרים לחזור רק אלה, שהם עצמם המירו. המספר המרובה של המחמדיים, ששבו לדתם, יש לו סבה מיוחדת: לפני שנים מעטות קבלו עליהם כפרים שלמים של טטרים את הדת הפראבוסלאבית על-פי שליחים, שהיו מכניסים גרים לא רק בדרכי אהבה וחמלה).

שבו אלינו ארבעה אלפים אובדים ונדחים, שכבר הורגלו בחיים חפשים, בחיים של זכיות-אדם, בחיים, שאין בהם אסור ישיבה ואסור הנאה מן האויר. מה שעשו עכשיו שלשים האודיסאים עשו בשעתם גם ארבעת האלפים, שאין אנו יודעים מי הם. גם הם עשו אותו מעשה משום שגם נפשם שלהם היתה מדבר-שממה. ובכל-זאת שבו. יתוש קשה, “פיו של נחושת וצפרניו של ברזל”, נקר כל אותם הימים בלבם, וגדולים היו יסורי הנקור משמחות חיי החופש והזכיות הגמורות, והרי שבו אלינו – להיות מעונים כמונו ונרדפים כמונו.

ארבעת אלפים תמורת שלשים!

אל ננחם את עצמנו תנחומים של הבל. אפשר, שגם אלו השלשים היתוש כבר מחכה להם בנחשתו וברזלו, אפשר, שגם הם סופם לשוב. אבל אם ככה יבש לשד האומה, אם ככה לקה המאור שבה, עד כי היא מעמדת בנים, שנפשם מדבר-שממה; אם הגענו לידי כך, שצריכים אנו לבקש תנחומים בזה, שלעומת העוזבים אותנו יש גם שבים אלינו, – אוי לנו!…

 

ג    🔗

במשך חצי יובל שנים עמד בראש קהלת קראקוי, המיוחסה שבקהלות-ישראל, אחד מחשובי המתבוללים, ה' מנדלסבורג. כל אותן השנים היו עניני-העדה נחתכים על פיו. והנה חלה האיש לפני ימים אחדים ומת ונאסף – אל עם אחר. כשנתפרסמו בעיר המודעות על מותו של מנדלסבורג, כבשו יהודי-קראקוי את פניהם בקרקע: – סימן-הצלב התנוסס בראש המודעות.

בניו של המתל יצאו לשמד עוד לפני הרבה שנים. אשתו היתה קרובה גם היא לשמד כל ימיה. עכשיו, כשהגיעה שעת גסיסתו של הזקן, קשה היה לאשה ולבנים, כי זה שהיה בעל ואב להם יֵצֵא מן העולם יהודי ויקבר בקברות-היהודים וישאר קשר אחד קל, שיקשור אותם בעל-כרחם אל עם-היהודים ואל רחוב-היהודים. עמדו ומסרו את נשמתו של הגוסס, שכבר אבדה לו בינתו, לרשותו של כהן קתולי. בשכר “דבר מועט” זה היתה הרוחה לאשתו ולבניו של המת: פסק היחס האחרון בינם ובין היהודים…

וכאן נגלתה כל תועבת-השמד. הן לא על זה בלבד יכאב לבנו, כי לרגלי השמד מאות יהודים נעקרים מתוך גבולינו והולכים לעם אחר. הרבה יותר יכאב לבנו, שאין המשומדים נעקרים מתוך גבולינו עקירה גמורה. הם נשארים סמוכים וקרובים לנו והרקבון, היוצא מהם, תוסס בגופה של האומה כולה, – וזוהי הסכנה.

בילדותי שמעתי ספור יפה. מעשה בזקן, שמת לו בנו-יחידו בכרכי-הים, ולא ידעו מקורביו האיך להכשירהו לבשורה רעה זו. היה ביניהם פקח אחד, שאמר אני אלך לזקן ואספר לו – וישמח. הלך אליו והתחיל מספר לו על בנו, שיצא לתרבות רעה, שנתפס למינות, שהלך בדרכי-הגויים, שחשקה נפשו בבת אל נכר, שמלאו לבו ללכת גם אחרי אלהיה… כשהגיע המספר לזה חרד הזקן חרדה גדולה. מהר המספר וסים: “וכשנגש לבית-יראתם לעשות אותו מעשה עכבוהו מן השמים: אבן גדולה נפלה עליו פתאם והרגה אותו”. מיד צהבו פני האב השכול ואמר: “ברוך המקום!”…

כל זמן שכך היה יחסו של העם לשמד לא היתה שום סכנה בשמד. עכשיו, כשאבות יהודים אינם בדלים מבניהם שיצאו לשמד, והם מארחים אותם בבתיהם; עכשיו, שאבות יהודים עושים “צדקה” עם בניהם ומוסרים אותם לשמד כשהם קטנים, והצבור שלנו אינו פולט מתוכו אבות כאלה; עכשיו, שבנים עושים “צדקה” עם אבותיהם ומשמידים אותם בשעת גסיסה מקהל-ישראל; עכשיו, שהמתאמרים להיות עסקניו של הצבור היהודי עומדים על קברו של משומד ומכריזים עליו, שנוֹי ותפארת היה לעמו (עי' נאומו של ה' סלוזברג על קברו של המשומד פֶּרְגַמֶנְט); עכשיו, שהמשומדים עצמם אינם בדלים מן הצבור היהודי ויש אשר הם נעשים גם באי-כחו ומדברים בשמו, – עכשיו נעשה השמד סכנה גדולה. אברים מדולדלים, הנקצצים מן הגוף, דין הוא שֶיִקָצְצוּ; אברים מדולדלים שאינם נקצצים מן הגוף, מחליאים את כל הגוף.

מנדלסבורג נקבר בבית-הקברות שלהם. יהי להם אשר להם. אבל את ארונו של מנדלסבורג לוה סגן ראש העיר, היהודי סֵרֶה, שנבחר למשרתו זו, לפי עדות סופרה של “הצפירה”, על-ידי יהודים יראי-אלהים, לוו אותו גם יהודים אחרים, שחלקו כבוד למת. ואת הנפשות הכוזבות הללו, הנשארות בגבולנו, – את הרקב שבהן אנו יראים.


העולם 1911–1910