וְהָיָה בְּחֶשְׁכַת-הָעֶרֶב,

כִּי יִתְכַּס בַּעֲרָפֶל הַיָּם,

וְרוּחַ מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב

כִּי יִלְחַשׁ לָרֹתֶם הַנָּם, –

לִמְעוֹנִי בֵּין חַגְוֵי הַסֶּלַע,

הָעָלֶם, תָּבוֹאָה עָדָי!

תַּעֲלוּמוֹת יִתְלַחֲשׁוּ צִ’ינָרִים¹,

יָרֵחַ שָׁם יָהֵל בַּגָּיְא.

אֵלֵי! דְּמִי הַלַּיִל הִגִּיעַ,

הַזָּמִיר כְּבָר עָמַד מֵרֹן.

בּוֹא! אָבִי עַל תּוֹעֲפוֹת יַיְלָה²

שָׁם יִנְהַג אֶת עֶדְרֵי הַצֹּאן.

אֲנִי בַּאֲבִיב-יָמַי רַעֲנָנָּה,

שְׁחַרְחֹרֶת וְיַעֲלַת-חֵן,

כַּגַּלִּים יָנוּעוּ שְׁנֵי שָׁדַי,

וְשִׁנַּי יַלְבִּינוּ מִשֵּׁן.

לִרְגָעִים תֻּצַּתְנָה, תִּדְעַכְנָה

שְׁתֵּי עֵינַי שֶׁעָמְקוּ מִתְּהוֹם,

אֲנִי – אֵשׁ, אֵשׁ חֵשֶׁק, אֵשׁ תַּאֲוָה,

אֵלַי בּוֹא – הֵן כְּבָר רַד הַיּוֹם.

מיכאילובקה 1895