II אמרו נא לי, האבנים    🔗

אִמְרוּ נָא לִי, הָאֲבָנִים, הוֹי שִׂיחוּ, פַּלְטִינִים נִשָּׂאִים?

רְחוֹבוֹת, דַּבְּרוּ דָּבָר! גֶּנְיוּס, כְּלוּם אֵינְךָ זָע?

אָכֵן, יֵשׁ רוּחַ בַּכֹּל בְּתוֹךְ חוֹמוֹתַיִךְ הַקְּדוֹשוֹת,

רוֹמָא הַנִּצְחִית; אֲבָל לִי עוֹד מַחֲרִיד הַכֹּל.

הוֹי, מִי יִלְחַשׁ, אַיֵּהוּ הַחַלּוֹן. בּוֹ בְיוֹם מִן הָיָּמִים

אֶרְאֶה אוֹתוֹ יְצִיר רַב-חֵן וּמְשׁוֹבֵב הַלֵּב?

כְּלוּם אֵינִי חָשׁ כְּבָר אֳרָחוֹת בָּם אֵלֵךְ וְאֶחְזֹר וְאֵלֵךְ,

הָלֹךְ אֵלֶיהָ וְשׁוּב, יְקַר-זְמַנִּי קָרְבָּן אַךְ לָהּ?

עוֹד אָנֹכִי מִסְתַּכֵּל בְּאַרְמוֹן, בִּכְנֶסֶת וּבְחָרְבָּהּ

כְּתַיָּר מְיֻשָּׁב מֵבִין אֵיךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזְּמָן.

אֶפֶס זֶה יַעֲבֹר חִיש, וְהָיָה הַהֵיכָל רַק אֶחָד,

הֵיכַל הָאָָמוֹר אַךְ הוּא, שָׁמוּר לַמִּקְדָּשׁ בִּלְבָד. ­­­­

אָמְנָם, מְלֹא-עוֹלָם אַתְּ, רוֹמָא; אֲבָל בְּלֹא הָאַהֲבָה לֹא הָיוּ

עוֹלָם – הָעוֹלָם הַזֶּה, רוֹמָא – זוֹ רוֹמָא הָעִיר.

ירושלים, 9.11.32