לוגו
"יוחנן הקדוש": שיר יהודי לרוברט בראונינג
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

 

א    🔗

כשנתמעט מאורו של טֶניסון בגלל המרידה בצניעות ובמתיקות של התקופה הוויקטוריאנית, זרחה ביתר תוקף שמשו של בראוּנינג רחב-ההיקף, המחוספס, רב-התיאבון לטבע ולתרבות לכל אופניהם. הבלתי-חת מפני יצרי-אנוש תחתיים, שאף הם נחוצים לחינוך הנשמה בדרגת עלייתה הנצחית. ושני אלה, טניסון ובראונינג, היו המאורות הגדולים של השירה הבריטית מאמצע המאה הי "ט ועד סמוך לסופה.

ביחוד נשענה על בראונינג – ובמידה אך מעט פחותה מכך, על וויטמן – תחיית השירה האמריקנית בשנות העשרים למאה זו. כתבות-המצבות שבעיירה ספוּן ריוואֶר, מאת אֶדגאר לי מאסטֶרס; השיחות הפיוטיות של אכּרי אנגליה החדשה מאת רוברט פרוֹסט; העיונים הפסיכולוגיים בתיאור הדמויות של אדווין ארלינגטון רובינסון – כל אלה למדו פרק מן המונולוגים הדראמאטיים של רוברט בראונינג.

ההומאניזם    🔗

עקב מגורי בראונינג עם רעייתו אליזאבט באראט, שנים הרבה באיטליה ושרייתו בנשמת הרנסאנס על ההומאניזם הלמדני שבה; עקב תכונות מזרחיות שהיו טבועות בנפשו, שחיבב דברי אגדה, גוזמאות, התנוצצות אבנים טובות ומרגליות; עקב נטייתו לפלפול הגיוני וקשירת סוגיה בסוגיה על אורח הדרוש; וכנגד כולם, עקב אמונתו המוחלטת באל צדיק ורחום; דווקא מתוך פקחון עינים לכל השטני והאכזרי והטראגי שבחיי העולם הזה – היה משורר זה קרוב במאד מאד אל הסגנון והרוח של המקורות העבריים, מקרא ותלמוד כאחד. זיקה לאותיות העבריות נודעה גם אצל משוררים אנגליים לפניו, ביחוד מילטון ובלייק, אבל בראונינג הגדיל בזה מכולם.

כמעט אין אנתולוגיה כללית לשירה בריטית שאינה מביאה את השיר “רבי בן עזרא”, אשר בו גילם בראונינג את מיטב הפילוסופיה שלו. פחות מפורסם הוא שיר-אגדה יהודי מגיל-העצה של בראונינג: “יוחנן הקדוש”. (מלת התואר “הקדוש” המשורר נותנה בעברית בתעתיק אנגלי לפי המבטא הספרדי. בשירים אחרים, יש שהוא מביא פסוקים עבריים כלשונם וכתבם בתוך גוף השורות האנגליות).

מתנות חיים    🔗

“יוחנן הקדוש” יסודו באמונה עממית כי בן אדם שנגזר עליו למות ובאה שעתו, אפשר לבטל את גזר-הדין על ידי שאוהביו של השכיב מִרע יתנו לו איש כנדבת לבו, חלק מקיצבת ימי-החיים של עצמם. המקור התלמודי לאמונה זו אפשר הוא דבר אגדה זה: “זה ספר תולדות אדם – העביר הקב”ה לפני אדם הראשון כל הדורות. הראהו דויד חקוקין לו ג' שעות. אמר לפניו: רבונו של עולם, לא תהא תקנה לזה? אמר: כך עלתה במחשבה לפני. אמר לו: כמה שני חיי? א“ל: אלף שנים. א”ל: יש מתנה ברקיע? א“ל: הן. אמר לו: ע' שנים משנותי יהיו למזל זה. מה עשה אדם? הביא את השטר, וכתב עליו שטר מתנה, וחתמו עליו הקב”ה ומטטרון והאדם. אמר אדם: רבש“ע, יפיוּת זו, מלכות זו וזמירות הללו נתונות לו במתנה ע' שנה, שיחיה ויהא מזמר לפניך. וזהו שאמר הכתוב: הנה באתי במגלת ספר, כתוב עלי”.

מתנת השנים מאת אדם הראשון לדויד המלך נערכה ברקיע, כלומר, במעון-הנצח, מעבר לזמנים ודורות. באמונה העממית, המתנה היא מאת בני דורו של בן-אדם כשהם רוצים בהארכת ימיו.

על משתית אמונה זו, בנה דויד פרישמן שיר עברי ובו נערה, יהודית אוהבת מנדבת את כל שנות חייה, למען יחיה ויאריך ימים בחיר נפשה הנוטה למות: נושא המזכיר את קרבן האשה אלקסטיס למען בעלה אדמטר במחזה של אֶבריפידס. (אגב, מאותו מחזה יווני עשה בראונינג“מועתקה” אנגלית בתוספת עיטורים מקוריים משלו).

 

ב    🔗

הבה ניכנס אל עלילת “יוחנן הקדוש” לרוברט בראונינג, ונראה מה עניין נוכל למצות ממנה אחרי שפאראפראזה מקוצרת שלנו על כרחה תקצץ בתכניה, תערטל אותה מלשונה, ותפרק מעליה את עדיי-השיר.

הרבי הגווע    🔗

יפה וכחול בקע הבוקר על פני העיר שיפאז שבארץ פרס. וודאי תניחו כי בוקר שכזה יביא שמחה ועליצות לקהילת עם קדושים שבעיר. אבל לא! מבית קטן אחד אשר שם נתפשטה אפלה, שחורה מכל שחור. כי בו שכב יוחנן בן שבתי, משענת-ישראל, על ערש-גסיסתו; ומסביב לו תלמידיו אדירי תורה, שומרי-לראשו כל הלילה. לא הועילה תפילתם, וחכמת רופאים מומחים לא הועילה, לבטל את רוע הגזירה – אם כי לב הרבי עודו דופק, לא נגרע כלום מעושר שערות פאותיו וזקנו הכספסופיות כצמר-הגפן לרוך.

פתח אחד התלמידים ואמר: “בטרם יד-המוות מקפיאה את השכל הער, האם לא נוכל להציל מפי רבנו עוד דבר חכמה אחד, להשיר מאלון זה עוד בלוט-זרע, אשר בבוא גאולת ישראל – כן יהי רצון! – יגדל להיות עמוד בהיכל ד' הנבנה?” ואל הרבי פנה: “מאור ישראל, האר-לנו: האם בשלות נפש אתה מסתלק מן העולם הזה? האם מאַשרת זיקנתך את ימי עלומיך אשר חלפו? האם אין אתה מצטער על איזה פרי-עדן, פרי-דעת, לא הספקת לאכול ממנו? האם עודך עומד בגובה טהרתך מעל כל הבלי-הנועם שלנו, יצורי בשר ודם פשוטים? יהי דברך האחרון - אמת!”

נאנח הרבי והשיב: “אמת אדבר כאשר הסכנתי. הרי יוחנן מוטל לפניכם, והוא כלי ריק. לא חכמתי אהוֹב, לא חכמתי לחום (מדי שאוּל הכבדים לגופי; ועשיתי מלחמה עם זוטות!), לא חכמתי עסוק בצרכי-ציבור הריני נפטר מן העולם, כולי כשלון מעודי ועד היום הזה!”

“לא, לא!” – קראו תלמידי-החכמים מקורבי הרבי פה אחד. והם גמרו אומר להאריך את חיי רבם בדרך האחת שעדיין לא נחסמה לפניהם, ועיתים נתבחנה כפתח הצלה לגבי יחידי-סגולה.

התפשטו תלמידי-החכמים בעיר, והכריזו על תרומת-חיים – מי יום, מי שבוע. מי שנה – איש איש כאשר עם לבו.

מי לא יוותר על שעות-חיים טפלות שלו על מנת שיתקשרו אותן השעות בחיים הסגיאים של רבי יוחנן הקדוש? עד מהרה צבאו עם רב על בית הרבי, כולם מוכנים ומזומנים לגדע בפאת חייהם, על מנת להאריך ימיו ושנותיו של מאור ישראל.

שנה אחת עד לגבורות    🔗

עמד צדיק, שמשו של רבי יוחנן מול הקהל הגדול: “וכי רוצים אנו להאריך חייו של רבנו הקדוש עד שיהיו עליו למעמסה, כמו שאירע לפרידא? פרידא, בהרביצו תורה לתלמידים אטומי-מוחין, לא נלאה מלחזור על סוגיה אחת חמש מאות פעם. יצאה בת-קול ואמרה לו: בחר – או שתלך לגן-עדן לאלתר, או שתוסיף להורות עוד חמש מאות שנה. ביקש פרידא לומר: גן-עדן לאלתר, אלא שנצטעקו תלמידיו: חס ושלום שילך רבנו לגן-עדן לאלתר! יחיה ויורה עוד חמש מאות שנה! נתבטל רצון הרב מפני רצון התלמידים ונתייגע פרידא במלאכת-הוראה עוד חמש מאות שנה 2. וכי כך נעשה אנחנו לרבנו? אין אנו מבקשים אלא שלא ייקפא פתילו בלא-עת ושישלים עוד שנה אחת החסרה לו עד לגבורות!”

שילח צדיק את הקהל הצובא על בית הרבי (על פרחי לומדים, שנתעקשו ולא רצו לזוז משם עד שיתקבלו מתנותיהם, איים השמש במקלו), ומכל נדבות-החיים המוצעות בחר בארבע בלבד: מתנותיהם של אחד אוהב, אחד לוחם, אחד משורר, ואחד מדינאי (מיועצי השאח) – שלושה חדשים, שלושה חדשים מאיש איש מהם.

 

ג    🔗

אותן מתנות רבעי-שנה, שקיבל רבי יוחנן הקדוש מארבעת טיפוסי-אדם – אותן תוספות-חיים לשנות-חייו שלו אשר תמו – מה משמעותן? שבאיזה אורח יידבקו בו ברבי התכונות, החוויות והזכרונות של האנשים האלה – שיתנסה, בתוך דמיונו ורוחו בנסיונות שהללו חוו אותם בפועל.

קם רבי יוחנן מערש-גסיסתו ויחי. התיישב לו תחת עץ-תאנה שבגינתו ושיקע עצמו בעולמותיהם של האוהב, הלוחם, המשורר, המדינאי (איש בתורו), לעמוד על מנת-חלקם בחיים ולהגיע עד חקר-תכליתם. כן עברו על הרבי בהרהור והתעמקות, שלושת החדשים הראשונים משנת-חייו הנוספת.

מנת האוהב    🔗

אביב. התור בזימרתו והשושן בריחו. חרש-חרש פוסע ובא צדיק, שמשו של הרבי, גוחן ומנשק את רגל-קדשו. והרבי יושב תחת תאנתו. פותח צדיק לאמר: “רבע-שנה מחיי-חשקו נתן לך האוהב. הגיע השעה, שתחזיר המתנה בריבית: הנה אני בא, שליח תלמידיך, לתבוע מידך את לשון פרי-נסיונך. אמור דבר ברור: איזוהי הדרך אשר בה ילך האדם בחיי-האהבה שלו?”

והרבי בתשובתו: "אהבה! – שמא מוטב שנקרא לה שנאה!

"מה, סברת תקבל ממני? יין חדש שיוצקים אותו לתוך בקבוקים, מוקרשי תשקיעים של יין עתיק, עז, בהכרח מהווה משקה סר-טעם, בל ירווה צמאון.

"כעשן מפירצת אדמת-געש כן התבכו כיסופים וגעגועים. כל חוש כאב בחזון גיזרה וקו-פנים, מלת-כסף, חיוך-זוהר. נע ענף מלבלב, האיר ארגמן-צהריים, השתעשעה רוח מערבית. הכלל מכל דבר שבעולם עלתה הזייה הקרויה בפיכם אהבת-עלומים, השמחה אשר לעולם לא תמיט, אשר נועדה להתקיים ברעננות-עד, לא יזיקוה עודף-שובע שבהרגל, גניבות, יטול הזמן.

"לו חמלה דעת-הזיקנה הקרה, הקשה, על בערות-הנעורים! משל ליונה חוזרת מגן-עדן, באה אל קנה הקערורי, ובמחסה המרופד, בו ציפתה למצוא בטחון, היא מוצאת נחש, מוכן להכישה.

"הרי חוה בנעוריה ויופיה! קח אותה לכלה לך! אך, מה שהנוער חשבהו בדולח, הזיקנה מוצאתהו טל, הודלק עם שחר, דועך עם צהריים. סבר הנוער כי לעולם זו ההתנוצצות בכחול ואודם; לא חלם כי השמש, אשר הצית אותה, הוא גם יכבנה.

"תטען: אמנם יפי-צורה תפארת-תואר וחן-תנועה פגים ונפסדים עם הזמן; אבל טבע-האשה מבלה את אלה. וביד-האשה עדיין הכוח לעצב בחמדת-חסדה את חומר-הגברים המגושם שלנו.

"כל זה היה שפיר, אילו לא ידענו מניין זה כוח-התמדה של האשה.

"השור התמים הלז! סובר הוא כשהוא נפתה לעזוב המרעה ולהיכנס מלפנים לגדר אשר שם מחכים לו העול והדרבן, כי רק מתוך חיבה יתירה מושיטים לו כף-יד מלאת-שעורה, והיא מתקרבת הלוך וקרוב אל אפו. הכלל, שהוא אהוב על האיכר יותר מכל בעלי-קרניים! וכך הגבר נמשך אל האשה. אך לבוא תחת העול והדרבן.

"מה יתפאר גבר כי זכה בנקבה-טווס, כלילה בהדרה? עד-מהרה הוא מוצא, כי היא מקרקרת עליו כעורב, בא לצוד, ונמצא נצוֹד.

"ואל ישלח הגבר הנצוד את נפשו: הה, אילו מכל בנות-כנף אשר בשדה הייתי בוחר-לי, לא טווסת מתגנדרת, כי-אם חוּגה, דרורה, או יונה… קרוב לוודאי כי החוגה, או הדרורה, או היונה שלו, היתה נהפכת עליו לינשופה!

“כבר עמדה הזיקנה על הכזב של האהבה. דומני, כי המלחמה היא תפקיד יותר יאה לגבר, אבל הנח לי! תמצא-לח נפשי המאוכזבת צרי בתנומה!”

רבי יוחנן עצם עיניו בעייפות. לחש צדיק: “הירדם וישן, יוחנן, וירפא-לך מאכזבתך. תיקץ לטעמם של חיים חדשים, חיי-הלוחם, כגמול הזמן. שוב אשוב אליך, לקצור היבול, זרעתי!”

בפנים נפולים, הלך-לו צדיק השמש מעל מורה-הדעה הנרדם.

מנת-הלוחם    🔗

שלוש לבנות נתמלאו ונתפגמו, נתמלאו ונתפגמו, וכעמוד עונת-הקיץ בגמר בישולה שוב בא צדיק אל רבי יוחנן; והרבי אז שוכב פרקדן בצלו של סלע, מחכה עד שיחלשו צהריים מחומם.

אומר צדיק: “אל-נא יחר אפך בי, רבי. באתי להזהירך, כי שוב הקיף הזמן. תן איזו תאנה דשנה משיקמתך, שאוכל לחלק אותה בין החברים, ובתוכם – גם אותו איש-מלחמה אשר מאוצר-ימיו תרם לך חלק-מה, למען תנחל (בלא הפצע והחבורה שנטל הוא שי מן המלחמה) את הרפתקאות-חייו. פתח שפתיך ובאר: מה טובה שוכנת בקרב? אתה היודע, הו-יענו גם אנו!”

והרבי במיפתח-פיו: "אנחנו, הלוחמים, מתפארים אנו בימי-עלומינו, כי בחרב אנו מגיעים אל שיא-התכלית – דרך ארצות בלתי-נחקרות, ישר אל הצדק המוחלט והטוב המוחלט. ככה אנו מאדירים כבוד-האלהים וטובת-הבריות. זו הטובה אשר מטיפים נישאות בדבר-שפתיים – לשווא! וכי בסבילות יתוקן העולם? כפת-חבל, יותר שמשתעשעים בו יותר הוא מסתבך. באה החרב וחותכת אותו, ולא יאוחה עוד.

"עוד: המלחמה, המכונה קללה בפי משבחי-השלום, ראה מה ברכה בה! מה מפתח את כל כשרונות-הנשמה אומנת בתוכנו את ההקרבה העצמית שהיא מותר האדם מן הבהמה. כזה דחף-המלחמה: לריעינו – הטוב העליון: והטוב הזה מוגדל, ואינו מוקטן, בשל ביננו ברור את מחירו: המכאוב העליון לעצמנו.

“מהלך לו בשחקים גוש-סלע קר ודומם ופוגע הוא בחומר זר. אוויר-כדורנו, וכל האש והברק העצורים בו, פורצים מלוא-הדרם, מאירים את הארץ מקצה ועד קצה. אף כך אוויר-המלחמה מחלץ מאת נפשות-אדם את הברק הגנוז בהן, ובכבוד והדר תגווענה.”

“כן חושבים העלומים. והזיקנה מה אומרת?”

“”היכן אותו הצדק, אותו הטוב, ודינו מוחלט עד כדי כך, שכדאים למענו הדם והדמעות וכל תוצאות –האימה של מלחמה? מה נגע יותר קשה לבני-אנוש שאתה אומר להושיעם – הפשע, או מה שבא לעקור את הפשע?

"הראה לנו תרופה לרע, שההבלגה לא היה בכוחה לרפאו באותה המידה! נניח שישנו עריץ, אשר על ידי מיתתו מגיע עם אל החופש, ולא מוצדקת עריכת-מלחמה נגדו? דא עקא! מי יתן ויכולנו ללכוד אותו בלבד, ולא כמו תמימים זולתו. השדה זרועה רבבות-חללים, וכל אחד מהם סבר בכנות כי הוא נלחם בשל הנאמנות שנתינים חייבים בה למלכם, וכי הוא נותן נפשו על הצדק-והטוב – זה הצדק-והטוב אשר, כסבור היית, הוא נחלתך הפרטית…

"ומי הסובל ביותר מאימי-המלחמה? הלא העם הפשוט שאתה יוזם להצילו.

"משל לבעל-הכרם, שבא בגרזן על עץ רע המחניק גפנו, לקצץ בו. קיצץ וקיצץ בעוז; אך העץ הרע שרשו עמוק, וכעבור שבוע-שבועיים חזר וגידל ענפים כבתחילה. בא ליל-כפור אחד ובלא עמל קטל את העץ הרע עד עומק שרשו, ולא היה בעל-הכרם עושה בחכמה אילו מנע מעצמו יגיעה וחיכה באורך-רוח? ומה גם, שאגב קצצו בחמתו בעץ הרע, גידע גם כמה זרועות-גפן טובות?

“לא! טוב פי-כמה מזה הוא הנשק הרוחני – לחן-השירה… לו שרתי שיר אחד אשר… אבל עברה עצבות את רוחי. אישן, ויקל לי!”

“ישן, ישן”, - אמר צדיק. “האהבה והמלחמה, אשר בשבילם בני-אדם מוסרים נפשם ברצון, לך בארות-אכזב הן. תבוא השירה ותכפר על שתיהם. ישן, ותיקץ משורר!”

מנת המשורר    🔗

הסתיו מביא את צדיק: “הנה הפלג רץ, עמו—עלים, הרוח מעלעלת בעצי-הזיתים על הגבעה הלזו, מרטיטתם, מלבינתם. כל אלה סימנים לבציר. שלושה חדשים גידלו בך את השיר. וודאי, הגזע שלך, אשר חדל מתת פרי, אך עוד לחלוחית רבה בו, עכשיו שהורכב עליו נטע חדש, יפרח אף יפרה. שירת-צעירים, כולה פרחים. מחוסר הנסיון הפרוזאי המבשיל גרעין. אבל אתה ישיש-הנסיון, שירתך תהיה כבדה במיצי-אמת כאגוז הטעים המשמח חיך, ותזונה בו! הדעת ספגו עיניך הפיקחות – הפקד אותה לנבל-עשור ומתוך מזיגה זו של דעת ומנגינה וודאי יגונב לנו סוד, אשר יעלה נפשותינו אל ספירת הוד-אנוש!”

כך דבר צדיק. ויען הרבי:

"מעיין פתוח, דינו שיהיו קילוחיו גוועים באוויר בניצוצי-טל, לא קופאים במערה אפילה.

"העבר – זו המערה. אי אידיאל-אור ציירתהו השירה ולא נקרש לקרח בעבר? העתיד – אפשר לצעירים נלהבים לצבעהו בכל צבעי-הקשת. ניסית אותם במציאות – ונמוגו.

"גבורות שמשון, אבנר, יואב, יהודה המכבי. לפחות ממש חיו, עובדה היו. מוליכתנו השירה אל גן-עדן. אך זהו גן-עדן של הזיות ומדומות.

“מוטב שאהיה מדינאי, נעלה מכל קטנינות של רדיפת-תהילה ומחשבת-בצע. רועה נאמן להמונים, משליט את הצדק באורך-רוח וחכמה”. עוד מלה זו על לשונו והרבי נרדם.

מנת מדינאי    🔗

“קר!…” רעד צדיק. “התבואה בגורן, הפירות ביקב, והחורף באוויר. אחרית הרבי קרובה. האם ניתן לבני-בליעל ללעוג: מה הועילה שנה נוספת לרבי? – מדינאי, דבר! הגד לנו: מה תרופה מצאת לעניים ועשירים, שיהיו שמחים בחלקם, אלו במעמסה שלהם ואלו בנכסי-הבליהם! שים בידינו איזה אשלג אשר יבחן ציפויי בני-אדם למען נכיר בין נחושת לזהב, ולא יעברו בשוק מטבעות-שקר, ערכי-רמייה. מהר, רבי! נצל את הרגעים היקרים הנותרים לך”. והרבי אל שמשו:

"שוב באת להתל בי, צדיק?

"רואה לפניו גיל-הנעורים כיסוד ברור היעוּד להוליך את האדם למישרים דרך כל מעקשי יער עבות. בבטחון יוצא הנוער להקיף אלונים גאים, לצעוד על פני גזעים נפולים ושוחות-מים, ולבסוף הוא נשאר תקוע בתוך קוצים וחרולים – באשר הזוטות הן הגדולות.

"כל בני-האדם הם בני-אדם. ולו היו כל התבונות – תבונות!

"בעלי שכל מפותח אינם זקוקים לתחיקה וממשל; מחוקקים הם לעצמם, מושלים הם בעצמם. החוק והממשלה עשויים דווקא לחסרי-תבונה; הרי הם מתג ושוט לאספסוף הדומה לפרד, לחמור.

"לחינם חכמת-המדינה שלנו משתדלת להשביע רצון את ההמון הגלמי. מצעק השור: הלבישוני את ריתמת-הסוס וארוץ כמותו! – או ביתר ענוותנות: הבו לי את אבוס-הבר! ואשר לעבודה – די לי במלאכת העלאת-הגירה!

“מי יתן ונשארתי משורר! המשורר מרומם את הבריות מעל בערותם, פותח לפניהם שערי-שמיים של תפארת שבדעת… דרך יחידה לחוקק בעד דרי-ארץ היא… בתורת משורר ל… מה זה? מה שינוי פתאומי הוא זה? חומר העפר שלי, אשר יבש, כאילו הפריח פרח!”…

“אמנם, שינוי – השינוי האחרון!” נאנח צדיק, ונשק את עפעפי הרבי הנעצמות. “אזלה כליל השנה שניתנה לו במתנה. האהבה, המלחמה, השירה, המדינאות – הכל הבל ואני בכסלותי אמרתי לפטם את חיבורי “מדע חיי-האדם” – גוף-החיבור וטורי איורים והערות בשוליו – בלקחי בינה והשכל מפי הרבי! יכולני לטמון את ספרי באדמה יחד עם גוויית הרבי”.

 

ד    🔗

עוד מקורבי הרבי עוסקים בקבורתו ותחלוף את קהילת שיפאז אימת גזירת-שמד, מאותן הגזירות הפוקדות את היהודים לפרקים בחתף. ברחו עם-קדושים כולם, וצדיק, שמשו של הרבי, בראשם, ונשארת גוויית-רבם לבדה.

מקץ שלשה חדשים נתבטלה הגזירה והיהודים שבו. אץ צדיק אל המערה אשר שם הוצפן “בית-החומר” הריק של הרבי, ומצא כי הגוף הקדוש כולו רענן ושלם כבתחילה.

“וכי בכדי ספדו הסופדים?” תמה צדיק. “האם אפשר כי איזה פרחח, על אף פקודתי, השליך על הרבי איזו פרוסה מחייו הקלוקלים, והפרוסה איך-שהוא נקלטה, להאריך את חיי הרבי מעבר לאותה שנת-מתנות רצויה? אם כן, סלח לי, יוחנן! לא באשמתי היתה זאת”.

הוא במבוכתו, והרבי – כפרח-השושן הנפתח עם שחר לשחרר דבורת-פז הכלואה בו – האיר פניו ופיו הפיק:

“לא הבועות הצבעוניות של חזון-הנוער המתפקעות עם ראשית התנגשות במציאות, לא הבל-הבלים אשר לזיקנה – למעלה מאלה פורשת התקווה כנפיה בנצחון!”

"טוב ורע, הצדק והעוול, האמונה והספק – כל זה התוהו-ובוהו של התרוצצויות וסתירות בחיי-האדם – איך הרוקח העליון ממזגם למשקה גן עדן, לזוהר-אמת, לא יגמעהו בן-אדם כל עוד חושי-הבשר שלו (והם לשרתו נוצרו) מגלים לפניו, אף מסתירים ממנו את עולמו. ברוך עושה-שלום ובורא-רע!

“כל כשלונות אדם בימי-הלדו, תעיותיו ותעתועיו, אך ניסויים הם בידי היוצר, שברי-חומר הנזרקים הצדה בקומו לעשות את האגרטל החי. מי יתן ויכולתי להקנות לך, צדיק, ומי יתן ויכולת אלה לקבל – את הסוד!”

נסתלק זיו פני הצדיק ונרו כבה – הפעם, עד תחיית-המתים.

“היטב אני מבין זאת”, אמר צדיק אל נפשו. “נשמת האדם לא אחת היא, אלא מורכבת היא רבדים-רבדים: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. וכן שגינו אצל חלפתא מעוז-התורה: בעזוב הנפש את הגוף עוד הרוח לשלושה ימים מרחפת עליו,– או לשבוע, לחודש, כפי צידקת איש וזכותו. וגוף, אשר חי בטהרה, יש שלא תסור מעליו הרוח עד קץ שלושה חדשים, הגם שכבר גלויים לפניה גנזי-ערבות. וכן אירע לרבנו, יוחנן הקדוש; ולא עוד אלא שפיעמתהו הרוח לומר מלה אחרונה מאמיתו החדשה. אשריך, יוחנן שנגהה עליך אמת מרקיע בעודך על הארץ. ועתה – קבלי, ארץ, את עפרך”.

ויקבר יוחנן, החוטא-הקדוש, החי-המת, הנער-הזקן, בבית-העלמין של ק"ק שיפאז, על הר-בנדימיר בפארזיסטאן.

 

ה    🔗

מעיד בראונינג, כי הוא מצא את סיפור-המעשה של השיר הזה יחד עם עוד פירורי-אגדה (שהוא נותן דוגמאות מהם בקלי-חרוז) בתוך מחברת רבנית הקרויה "משך של רבים בדים “: (כך בכתב אשורי). השם הזה אפשר הוא מתפרש “חוט של בדיות רבות”. ואולי – “אגודה של ענפים רבים”. אני נוטה לחשוב כי בכלל שם המחברת בדוי הוא מלפני המשורר ומסייע לי הדקדוק המפוקפק של קדימת “רבים” ל”בדים".

המשקל, שבו נתחבר “יוחנן הקדוש”, הוא “טארציה רימה” האיטלקית (יאמבּים, חמש צלעות השורה. והחריזה: אבא, בגב, גדג, וכו'). הוא המשקל אשר בו גלף דאנטה ב“קומדיה האלוהית” – את פיתוחי-ציוריו זה-לפנים-מזה, וחותמם: ליריקה רווה מלבר ושכבות אליגוריות, מעין פרד"ס מלגוֹ.

שֶלי הסב את המשקל הזה אל המנגינה הטבעית-פראית של זו, רוח מערבית, אשר עליה הטיל את פיזור זרע החופש למין-האדם.

אצל בראונינג – ב“יוחנן הקדוש” – משקל זה מסתלסל בערבסקות שלמשל, שעשוע, דמיון, ברק הסתכלות, אסמכתא מן הכתוב. והחרוז לובש אופי של אורנאמנטיקה יהודית עתיקה; כפתור ופרח וכפתור; פרח וגביע ופרח, גביע ורימון וגביע; רימון ואשכול ורימון…


  1. פורסם בשם העט “אמריה בן–אוני”  ↩

  2. לא כך בדיוק מסופר מעשה ר' פרידא במסכת עירובין (ע. שם דף נ“ד, או בספר האגדה, ערך ”לומדי תורה ודרכי תלמוד". ולהשוואות מפורטות בין פיסקאות בשירת–בראונינג ובין מקורותיהן העבריים, ראה Robert Browning and Hebraism by Ruth Berlin–Lieberman, Jerusalem 1934  ↩