“נָכוֹן אָנֹכִי, מַר מוֹתִי, נָכוֹן לָלֶכֶת” –

כֵּן דִּבַּרְתִּי אָז בִּהְיוֹת נַפְשִׁי עֹז דּוֹרֶכֶת,

בִּהְיוֹתִי בָּרִיא וּבְכָל מַדְוֶה לֹא נֻגַּעְתִּי.

אָכֵן בַּחֲלוֹתִי עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת הִגַּעְתִּי,

וּבִרְאוֹתִי אֶת קִצִּי עַיִן לָעָיִן

בִּקַּשְׁתִּי אֹמֶץ לִבִּי, בִּקַּשְׁתִּי וָאָיִן.

הִנֵּה אָנֹכִי מֵת עַל אַדְמַת נֵכָר הַרְחֵק

מֵאוֹהֵב וָרֵעַ, הַרְחֵק מֵאִשְׁתִּי וִילָדַי, מִי

יִשְׁמַע אֶת אַנְחָתִי הָאַחֲרוֹנָה, מִי יָשִׁית

יָדוֹ עַל עֵינַי? מִי יָמֹד אֶת עֹמֶק

מַכְאוֹבִי וִיסַפֵּר לַדּוֹר מְרִי מוֹתִי?

הֲיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חָלְיִי וִיסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ?