הָלוֹך יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע

בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

(תְּהִלִּים, קכו, ו')

לֹא הָיִיתִי אִתְּכֶם עֵת נָשָׂא בִסְעָרָה

יָם זוֹעֵף אֶת כֻּלְּכֶם מֵעַל חוֹף-מְכוֹרָה,

בָּהּ רָתְחָה הָאֵיבָה הַסּוֹעָרֶת, –

אַךְ בֵּינִי וּבֵינְכֶם כְּמֵיתַר-חֲשָׁאִים

רָטְטָה כִתְפִלָּה בְּאוֹתָם הָרְגָעִים

הַוָּתִי-הַוַּתְכֶם הַבּוֹעָרֶת.

אֲהָהּ! לְנַחֲלָה לֹא נָתַן לִי גּוֹרָל

לֹא חֲנִית לִקְרָבוֹת, לֹא שְׁרִירִים לֶעָמָל:

שִׁירָתִי הִיא חֲנִית לִי וָשֶׁלֶט.

וּלְזִמְרָה אַדִּירָה וְחָפְשִׁית אֶהְפֹּךְ

כָּל צוּקַת-לְבַבְכֶם וִיגוֹנְכֶם, בָּהּ אֶשְׁפֹּךְ

כָּל חָזוֹן וּתְפִלָּה וְתוֹחֶלֶת, –

כִּי מִתַּחַת לְלַחַץ אֵיבָה מִנִּי-אָז

לְבַבְכֶם הַגֵּאֶה לֹא נָפַל, לֹא נָמַס,

לֹא שָׁפְלוּ אֵין-אוֹנִים הַיָּדָיִם,

כִּי לִקְרָב וְעָמָל, בִּמְצוּקָה וּמַחְנָק,

עַל כַּנְפֵי-נְשָׁרִים דְּאִיתֶם לַמֶּרְחָק

מַאֲמִינִים בְּנִצְחוֹן מָחֳרָתָיִם…

וְיוֹם בּוֹא יָבוֹא – נִין וָנֶכֶד יִקְרָא

מְגִלַּת-פִּגְעֵיכֶם הַקָּשָׁה, הַמָּרָה,

וְהַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר בְּלִי-מָנוֹחַ

דְּמָעוֹת רִוִּיתֶם וַתֵּלְכוּ בָהּ שַׁחִים,

יְרַפֵּד, יְקַשֵּׁט בִּדְשָׁאִים וּפְרָחִים,

פִּרְחֵי פָז נוֹתְנֵי רֵיחַ-נִיחוֹחַ…