בִּגְבוּל הַנִּמְשָׁלוֹת אֵין לִי דֻּגְמָה לוֹמַר לָךְ

מָה אוֹר תָּהֵל דְּמוּתֵךְ, פִּצְעֵי-נַפְשִׁי לָחֹן.

כִּלְחוֹף הַנְּדוּדִים אָבוֹא בָּךְ לַעֲגֹן

כְּאָז בְּיוֹם רִאשׁוֹן,

בְּלֵב רוֹטֵט וְשָׁר לָךְ —

וְאַתְּ עוֹד לֹא יָדַעַתְּ כִּי אֱלֹהִים הֵמַר לָךְ.

לֹא כְּמוֹ בֵּן אוֹבֵד, וְלֹא כְּשָׁב מוֹלֶדֶת,

אֲנִי אֵלַיִךְ בָּא יוֹם יוֹם כְּמוֹ חָתָן.

וּמִתְבַּיֵּשׁ מְאֹד אֲנִי מַסְתִּיר מַתָּן,

(הֲתִזְכְּרִי יַלְדוּת? יִרְאַת-יְמֵי-הֻלֶּדֶת?)

הַלֵּב הַזֶּה הַדַּל, הַנֶּאֱמָן.

וְאַתְּ הֲלֹא תָּמִיד הִצַּבְתְּ בְּרֹאשׁ שֻׁלְחָן

מִכָּל הַמַּתָּנוֹת אֶת זוֹ מִנְחַת הַיֶּלֶד…

שְׂאוּ תּוֹדָה כֹּחוֹת בִּכְלִי עָנֹג מְאֹד —

רַכּוּת נוֹסֶכֶת עֹז — שְׁתִיקָה הַמְדוֹבֶבֶת.

כִּי בַּיִת פֵּרוּשׁוֹ: הַלֵּב בְּהִגָּלוֹת

בּוֹכֶה עַד טָהֳרָה בְּחֵיק אִשָּׁה אוֹהֶבֶת;

כִּי בַּיִת פֵּרוּשׁוֹ: לָנוּעַ וְלִצְעֹד

אֶל בֶּאֱרוֹת מָחָר, לָאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת…

בִּגְבוּל הַנִּמְשָׁלוֹת אֵין לִי דֻּגְמָה.

כִּי כָּךְ עוֹד לֹא חָזַר עָנִי עָשִׁיר עַל פֶּתַח,

כִּי כָּךְ עוֹד לֹא צָעַד בָּאֲפֵלוֹת לָבֶטַח

אָדָם אֶל כּוֹכָבוֹ בְּדֶרֶךְ הָעָגְמָה…

אַשְׁרֵי הָאִישׁ יִשְׁכַּח מֶרְחָב, זְמַנִּים וָשֶׁטַח

וּבְלֵילוֹת חַיָּיו לוֹ מְזֻמָּן חַג-מָה…

בִּגְבוּל הַנִּמְשָׁלוֹת אֵין לִי דֻּגְמָה.