הַדֶּקֶל רָם בְּכֶסֶף אוֹר יָרֵחַ,

כְּרַקְדָּנִית קָפְאָה בְּאֶמְצַע הַמָּחוֹל.

כְּנָפֶיהָ מוּנָפוֹת, בְּחֹסֶר קוֹל,

הָפְכָה תְּנוּעָה לְצֶבַע וּלְרֵיחַ…

קָפְאָה לְעוֹלָמִים, אַךְ עוֹד הָרֶטֶט

מוּחָשׁ בְּעֹמֶק דָּם שֶׁבָּעוֹרְקִים.

בַּיָּד הַמּוּשָׁטָה עוֹדָם עוֹרְגִים

זִכְרֵי הַתַּאֲוָה הַמְלֹהֶטֶת.

… וְרוּחַ תְּשַׂחֵק בִּמְנִיפָתָהּ

תַּסְתִּיר, תְּגַל פָּנֶיהָ חֲלִיפוֹת,

וּמִגֵּוָהּ-גִּזְעָהּ נוֹשְׁרוֹת קְלִפּוֹת…

נִרְגֶּשֶׁת עַד הַיְסוֹד בִּשְׁאִיפָתָהּ,

נִדְמֶה, הִנֵּה וְהִיא נִגְאֶלֶת –

וְדֶקֶל יַהֲפֹךְ לִמְחוֹלֶלֶת!