שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה! שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה!

הָעִיזוּ וַעֲלוּ, הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם!

אַל תִּרְפֶּה יָדֵנוּ עַד נְשִׁימָה אַחֲרוֹנָה,

כָּל עוֹד בְּעוֹרְקֵינוּ יֵשׁ טִפָּה שֶׁל דָּם.

נָרִיקָה הַחֶרֶב כַּזָּקֵן כַּנָּעַר!

מִי זֶה הַיָּרֵא וְרַךְ-הַלֵּבָב?

נָשֵׁינוּ, טַפֵּנוּ כְּי יֵרְדוּ הַשָּׁעַר,

חֲלוּצִים נֵצֵאָה וְנֶאֱסֹר הַקְּרָב!

הֵן אַחִים אֲנַחְנוּ יוֹם צֵאת לִקְרַאת נֶשֶׁק:

מֵאַשְׁדוֹת הַלְּבָנוֹן וְעַד אִיֵּי הַיָּם,

לְמִן יַרְכְּתֵי צָפוֹן – בֹּאֲכָה דַמֶּשֶׂק –

לַחַיִּים וְלַמָּוֶת גְּאוֹן-יַעֲקֹב עֵת קָם.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, וְהִכּוֹן מַמְלָכָה,

הִיא מִקְדַּשׁ אֵל יַעֲקֹב וּמִשְׂגָּב לַטָּף,

וְהָיְתָה יָדֵנוּ אוֹחֶזֶת בַּמְּלָאכָה,

בִּמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ – וְהַשֶּׁלַח בַּכָּף.

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, גִּבּוֹרֵי-יְהוּדָה!

אֵל עָז לָנוּ, אַחַי, וּמִשְׂגָּב וָצוּר,

אִם חוֹמָה אֵין לָנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְּצוּדָה,

פִּגְרֵנוּ – הַדָּיֵק, לִבֵּנוּ – הַשּׁוּר.

אודיסה, 1897