קוֹדֵר מַר הָיִיתִי אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב,
אַתְּ לֹא שַׂמְתְּ לִבֵּךְ אֶל רוּחִי כִּי סָרָה;
וּגְאוֹן מִלַּיִךְ נָגַע לֵב וָקֶרֶב,
הֲזוּ אַהֲבָתֵךְ, הוֹ יָפָה וּבָרָה!
הֲתִשִּׁי לַיְלָה לִי אַהֲבָה נִשְׁבַּעַתאָז בִּיפִי עֵינֵךְ לִי פִּתְּחוּ שָׁמַיִם;
בִּשְׂשׂוֹן-עֲדָנִים אָלוֹתַי שָׁמַעַתְּ,
מִדַּבְּרוֹת פִּי אָז שָׁאַפְתְּ רוּחַ-חַיִּים!
זִכְרִי נֶשֶׁף עֶרֶב בַּיַּעַר שָׁמָּהעֵת חַכְלִילַת-עַיִן שֶׁמֶשׁ יָרָדָה;
מִנֹּגַהּ נֶגְדָהּ אָז לֶחֱיֵךְ אָדָמָה
וּבִנְשִׁיקוֹת פִּי מֵעִמִּי נִפְקָדָה…
זִכְרִי הַלַּיְלָה הָלַכְנוּ לָשׂוּחַ –כַּחֲלִילִים אָז הָמוּ צִפֳּרִים שָּרִים;
וּלְאָזְנֵי כָל פֶּרַח לָאַט הָרוּחַ
וּבְסוֹד זִקְנֵי-עָם הִתְלַחֲשׁוּ הַיְּעָרִים!
גַּם גַּלֵּי הַנָּהָר בַּלָּאט נָהָקוּ,אִישׁ אֶל אָחִיו מִבְּלִי אֹמֶר דִּבֵּרוּ;
הֶאָח! אָז יָדַיִךְ אוֹתִי חָבָקוּ:
“עֹז אַהֲבָתֵנוּ יֶהְגּוּ וִיסַפֵּרוּ!”
כֵּן דִּבַּרְתְּ אֵלַי – וּבְנֶפֶשׁ הוֹמִיָּה…וּבְרִבְבוֹת עֵינָיו אָז הִשְׁקִיף רָקִיעַ!
אָז הֶגֶה פִּיךְ הִקְשִׁיבָה אַךְ דּוּמִיָּה –
וּבְשַׁחַק עֵד-נֶאֱמָן סַהַר הוֹפִיעַ!
הָהּ! זִכְרִי, יָפָתִי, אֶת לֵיל הָאָבִיבעַל סִירַת דּוּגָה צָלַחְנוּ הַמַּיִם;
שִׂפְתֵי הַנָּהָר נָצוּ נָעוּ סָבִיב
וַיָּעוּפוּ אָז אֶרֶץ אַף שָׁמַיִם!
פִּתְאֹם מִמְּלוֹא פִיהוּ הֵילִיל הַסַּעַרוּפֶתַע כַּיָּשֵׁן הֵקִיץ הָרַעַם;
וַיַּרְעֵם בַּשְּׁחָקִים וַיְחוֹלֵל יַעַר
וַחֲצָצִים הִלְּכוּ – וּבְשֶׁצֶף וָזַעַם!
וּמִטְרוֹת גֶּשֶׁם אֶת לֶחֱיֵךְ נָשָׁקוּ,דַּלַּת רֹאשֵׁךְ כַּפָּז מַיִם שָׁטָפוּ –
בֵּין סַעַר וָנֶפֶץ הָמוּ שָׁרָקוּ
עֵינַיִךְ, יָפָה, כַּשַּׁחַר נִשְׁקָפוּ!
וּבֵין פַּחֲדֵי-אֶמֶשׁ, בַּלְהוֹת אֵימָתָהצַוָּארִי חִבַּקְתְּ אַף רוּחֵךְ סָעָרָה –
לִבִּי יַךְ אֶל לִבֵּךְ כִּשְׁאוֹן סוּפָתָה
הוֹי! אָז נִשְׁמַת פִּיךְ עַל לֶחֱיִי בָּעָרָה!
אָז מַרְעִיד עָמַדְתִּי, בִּלְבָבִי פַּחַד –עֵינַיִם יוֹנִים בַּדִּמְעָה רָחָצוּ!..
“לוּ נֶצַח” אָמַרְתְּ “הָיִינוּ כֹה יַחַד!”…
נַפְשִׁי אָז יָצְאָה – וּדְמֵי עוֹרְקַי רָצוּ – –
זִכְרִי… מַה תִּזְכְּרִי? אִם אוֹתִי שָׁכַחַתְּ!זִכְרִי אַךְ אֵלֶּה – הוֹי לִבִּי יִנּוֹעַ –!
כִּי אֶל אֶבְלִי אַתְּ צָחַקְתְּ אַף שָׂמַחַתְּ
הוֹי מַכְאוֹב זֶה מִי עוֹד יֵדַע יָדֹעַ! –
וּגְאוֹנִי הֵקִיץ אַף רוּחִי הִתְעַבְּרָה,לֹא עוֹד, הָהּ עַלְמָה, בִּמְשׁוֹרֵר תִּרְהָבִי…
נַתֵּק מוֹסְרוֹתַיִךְ חֵילִי אֲגַבְּרָה
וּלְנַפְשִׁי אֲצַוֶּה: “אַל עוֹד תֶּאֱהָבִי!”
אַךְ אוֹיָה! – עַל נַפְשִׁי אַךְ אַתְּ מוֹלֶכֶת“אַל-אָהוֹב!” אֵיךְ אֲצַו נֶפֶשׁ וָרוּחַ?
הַאֶפְקוֹד עַל דָּמַי: “עִמְדוּ מִלֶּכֶת!” –
וּלְלִבִּי: “אַל תַּכֶּה! הֶרֶף לָנוּחַ!” –
אֵיךְ מֵרוּחַ הוֹמָה, מִלֵּב קוֹדִחַאַהֲבָתִי הָעַזָּה אֶקְרַע קָרֹעַ?
– קִרְעוּ עָלֶה מִלֵּב שׁוֹשָׁן פּוֹרֵחַ,
פָּנָיו יֶחֱוָרוּ – אַף יִגְוַע גָּוֹעַ –.
אַךְ גֵּאוּת נַעֲרָה לֹא אֶשָּׂא אֶסְבֹּלָה!אֶעֶזְבֵךְ נֶצַח! – לוּ אָשׁוֹב לָאֲדָמָה! –
לוּ אַף כַּצִּיץ מִבְּלִי שֶׁמֶשׁ אֶבֹּלָה
וּכְגֵו נִדְכָּא כִּי יִפָּרֵד מִנְּשָׁמָה! –