אנה קרנינה / לב טולסטוי, תרגם יוסף אליהו טריווש

“לִי נָקָם וְשִׁלֵם”

 

ספר ראשון    🔗

 

חלק ראשון    🔗

 

א.    🔗

כל הבתים הברוכים דומים זה לזה, וכל בית שאין הברכה שורה בו צרותיו משוּנות משל חברו. בבית האובלונסקים רבה העזובה והמבוכה. לאם הבנים נודע, כי בעלה התנה אהבים עם הצרפתית, שהיתה קודם לזה מורה-אומנת בביתם, ואז הודיעה האשה לבעלה, כי לא תוכל עוד לשבת אתו בבית אחד. אותו המצב נמשך זה היום השלישי ויהי לדאבון נפש מורגש מאד גם לו ולה בעצמם, גם לכל בני הבית ומשרתיו. כל בני הבית ומשרתיו הרגישו, כי אין טעם בישיבה זו שהם יושבים יחדיו, וכי האורחים המזדמנים לאחד הפונדקאות המצוים בכל מקום, קשורים זה בזה יותר מהם, מבני ביתם ומשרתיהם של האובלונסקים. היא לא יצאה מחדריה; הוא לא היה בביתו זה היום השלישי; הילדים רצו הנה והנה בכל הבית כתועים בדרך; המורה האנגלית התקוטטה עם הממונה על הכלכלה ותכתוב פּתקה לרעותה ותבקש מאתה למצוא לה מקום אחר; הטבח הלך לו עוד אתמול בשעת סעודת הצהרים; המבשלת הפשוטה והרכב בקשו את פטוריהם. ביום השלישי אחרי התגלע הריב הקיץ הנסיך סטיפן ארקדיביץ אובלונסקי – המכונה בספירות הגבוהות שלו סטיבה – בשעה שהיה דרכו להקיץ, בשמונה שעות בבוקר, לא בחדר משכב אשתו, כי אם בחדר עבודתו, על דרגש סאַפיאַי. הוא הפך את עורו הבריא והמפונק על נוצות הנחושת שבדרגש, כאילו רצה לשוב להרדם לזמן רב, ויחבק בּחזקה את הכר מצדו השני וילחץ אליו בלחיו; אך פתאום נתּר ממקומו וישב על הדרגש ויפקח את עיניו.“כן, כן, איך היתה זאת? שאל בלבו, בזכרו את חלומו. איך היתה זאת? כן הוא, אַלבין עשה משתה בדרמשטדט; לא, לא בדרמשטדט, כי אם באחד המקומות שבאמריקה. כן הוא, אַלבין עשה משתה על שולחנות של זכוכית, כן, והשולחנות שרו: Il mio Tesoro, גם לא Il mio Tesoro, כי אם נגון טוב מזה, ואיזו בקבוּקים קטנים, שהיו באותה שעה גם נשים”, ככה זכר את חלומו מעט מעט.

עיני סטיפן ארקדיביץ התחילו נוצצות באור שמחה, וידבר עם לבבו בצחוק קל: "כן, טוב היה, טוב מאד. עוד הרבה מן המובחר היה שם, אך אין להגיד במלים וברעיונות, גם להביע זאת באיזה אופן בּהקיץ אי אפשר. ולמראה רצועת האור הבוקעת מאצל אחד ממסכי החלון העשויים ארג-צמר, הוריד רגליו בטוב-לבב מעל הדרגש, וימשש בהן וימצא את סנדליו המחופים סאַפיאַן מוזהב מעשה ידי אשתו שרקמה לו (לתשורה ליום הולדתו בשנה שעברה), ובלי עמוד על רגליו, הושיט ידו, כמו שהיה רגיל זה תשע שנים, אל המקום שמעילו הביתי היה תלוי שם בחדר משכבו. וברגע ההוא זכר פתאום כיצד ומפני מה הוא ישן לא בחדר משכב אשתו, כי אם בחדר עבודתו; ומיד סרה בדיחתו מעל פניו ומצחו נתקמט.

“אַח, אַח, אַח! אַאַ!” געה באנחה, בזכרו כל אשר קרהו ובדמיונו חזרו ונשנו לפניו כל פּרטי הריב עם אשתו, כל קשי מצבו שאין עצה לנגדו, והכרת אשמתו הציקה לו יותר מכל.

"כן הוא! היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. וביותר נורא הדבר, שבאשמתי כל זאת, באשמתי זאת, ואשם אינני. זאת כל הדרמה שבאותו המאורע ­­­­ – הרהר בלבו. ­– אַח, אַח, אַח!בטא בשפתיו ביאוּש ויזכור את הרשמים היותר קשים, שנעשו עליו במריבה הזאת.

רע מכל היה הרגע הראשון, כאשר בא שמח וטוב לב מהתיאטרון, ואגס גדול שבגדולים בידו בעד אשתו, ולא מצא אותה בחדר האורחים וגם בחדר עבודתו לא מצאה, ויהי לפלא בעינו, ולאחרונה ראה אותה בחדר המשכב, והפתקה הארורה, שגלתה את כל הסוד, בידה.

והיא, דולי אשתו, העסוקה והטרודה כל היום, שדעתה קצרה בעיניו, ישבה בלי נוע והחזיקה את הפתקה והביטה אליו בפני פחדים ויאוּש וחמה.

מה זאת? – שאלה אשתו וַתור על הפתקה.

ולזכר הדבר הזה הצטער סטיפן ארקדיביץ ביותר, כמו שיקרה בחיים פּעמים רבות, לא על עצם המאורע, כי אם על דרך התשובה שהשיב על דברי אשתו אלה.

באותו הרגע קרהו כמקרה כל האנשים, בּזמן שמעידים בפניהם פּתאום שעשו דבר מכוער מאד. הוא לא השכיל להעמיד פניו כראוי למצבו זה נגד אשתו כשנגלה עונו. תחת אשר היה לו לעשות עצמו כמי שנעלב חנם, לכחש, להצטדק, לבקש סליחה או לשתוק שתיקת בוז – כל זה היה נאוה לו יותר ממה שעשה – עברה על פניו פתאום שלא ברצונו (“ריפליקסי המוח שבראש” אמר בלבו סטיפן ארקדיביץ, שהיה מאוהבי הפיזיולוגיה), שלא ברצונו כלל, בדיחתו המצויה אצלו, אותה הבדיחה הטובה, שבגלל זה היא גם טפשית. על הבדיחה הטפּשית הזאת לא יכול לסלוח לעצמו. דולי ראתה אותה ותרעד כמו ממכאוב בשר, ובחום לבבה המיוּחד לה המטירה עליו מלים קשות הרבה מאד ותנס מן החדר. מאותה שעה מאנה לראות את אישה.

“בדיחה נבערה זאת היא שעכרתני”, אמר סטיפן ארקדיביץ בלבו.

אך מה עלי לעשות? מה לעשות? דבר עם לבבו בּיאוש ולא מצא מענה.

 

ב.    🔗

סטיפן ארקדיביץ היה איש אמת בדברים שבינו לבין עצמו. הוא לא יכול להתכחש ולאמור לנפשו, שהוא מתחרט על מעשהו. הוא לא יכול להתחרט, על אשר, בהיותו בן שלשים וארבע שנה, טוב רואי ונוח לאהוב, לא דבקה נפשו באשתו, שהיתה אז אם לחמישה ילדים חיים ולשנים מתים וצעירה ממנו אך שנה אחת. הוא התחרט רק על כי לא השכיל יותר להסתיר את הדבר מאשתו. אבל הַרְגֵש הרגיש את כל כובד מצבו, וצר היה לו על אשתו, על בניו ועל עצמו. אולי עלתה בידו יותר להסתיר את חטאותיו מאשתו, אילו שער, שהידיעה הזאת תעשה עליה רושם כזה. כראוי לא ברר לעצמו מעולם את השאלה הזאת, אך במקצת נדמה לו, כי אשתו מבינה מכבר, כי איננו נאמן לה, והיא עושה את עצמה כאינה יודעת. ולא עוד אלא שנדמה לו, שבשביל שתשש כחה וקפצה עליה זקנה וסר יפי מראה, והיא כיום אשה פשוטה, שאינה מצוינת בשום דבר, רק אֵם טובה לילדיה, מן היושר הוא, שתכנס עמו לפנים משורת הדין. והנה הוא להפך.

"נורא הדבר!אַי, אַי, אַי!נורא מאד! – שנן סטיפן ארקדיביץ לעצמו ולא יכול למצוא כל עצה. – ומה טוב היה כל זה קודם לאותו המאורע, מה טובו חיינו יחדו! היא היתה שמחה, מאושרת בילדים, ואני לא הפרעתיה מכל מעשה ואתן לה לטפל בילדים ובהנהגת הבית ככל אַוַת נפשה. אמנם לא טוב הדבר, שהיא היתה מורה בביתנו. לא טוב הוא!מדרכי הדיוטים ומגונים הוא לעגוב על המורה שבבית. אבל מה נחמדה מורה זו!(הוא זכר היטב את עיניה השחורות והמביעות ערמומיות ואת גיחוכה של מדמואזיל רולאנד). אך הן כל הימים אשר ישבה אתנו בבית לא הרשיתי לעצמי מאומה. ורע מכל – מה שהיא כבר… כמו בכוונה נהיה כל זה!אבל מה עתה, מה יש לי עשות?

תשובה לא נמצאה, חוץ מהתשובה הכללית שהחיים משיבים על כל השאלות המסובכות שאין לפתרן. התשובה הזאת היא: יש לעסוק בצרכי היום. כלומר: להסיח את הדעת, על ידי שֵׁנָה אי אפשר לו עוד להסיח דעתו, לפחות או אפשר עד הלילה; אין לשוב עוד אל הנגינות אשר נגנו הבקבוקים-הנשים; על כן צריך הוא להסיח דעתו ע"י תרדמת עניני החיים.

“אחרי כן יתברר”, אמר סטיפן ארקדיביץ, ויקם וילבש את מעיל-ביתו האפור, שתּוֹכו משי כחול ויענב את פתילי ציציותיו וישאף רוח כנפשו שבעו אל חלל חזהו הרחב ויקרב אל החלון בצעדי און, כדרכו, על רגליו המעוקמות שהיו קלות כל כך לשאת את גופו הבריא, וירם את המסך ויצלצל בקול רם, לקול צלצולו נכנס מיד אוהבו הישן מטווי, משרת-החדר שלו, ויבא לו בגדים ונעלים וטלגרמה. אחריו נכנס גם הגלב ותשמישי מלאכתו בידו.

הֲנתקבלו ניירות מבית הועד? שאל סטיפן ארקדיביץ ויקח את הטלגרמה וישב נוכח הראי.

על השלחן, ענה מטווי ויבט אל אדוניו דרך שאלה והשתתפות בצער וימתן מעט ויוסף בבדיחת ערמה: – מהאדון-העגלון באו הנה.

סטיפן ארקדיביץ לא ענה מאומה ואך דרך הראי הביט אל מטווי; בהבטה זו שנפגשו בה שניהם שם נראה, עד כמה מבינים הם איש את הרהורי רעהו. סטיפן ארקדיביץ כמו שאל בעיניו: למה תאמר זאת? הידוע לא תדע?

מטווי שם ידיו בכיסי הז’קיטקה שלו ויזז רגל ויבט אל אדוניו בשתיקה, בהטית חסד, ובחיוך דק מאד.

אני צויתי אותם, שיבואו ביום הראשון הבא ושעד היום הזה לא יטרידוך ולא יטרידו את עצמם חנם אמר את הדברים, ששנן לעצמו בודאי מראש.

סטיפן ארקדיביץ הבין, שרצונו של מטווי ללוץ קצת ולהסב אליו לב אדוניו בזה. אחרי פתחו את הטלגרמה קרא אותה בתקון השבושים שעלו בה, כנהוג, ופניו נהרו.

מטווי, אחותי אנה ארקדיבנה באה מחר, אמר בּעצרו רגע אחד בידו הנוצצת והמסובלת-בשר של הגלב, שהיה עסוק באותה שעה בסלילת המסלה שבין פאות הזקן הארוכות והעבותות.

תודות לאל, אמר מטווי, כדי להראות, שגם הוא מבין היטב כאדוניו, כמה חשובה ביאה זו, שיכולה היא אנה ארקדיבנה, אחות סטיפן ארקדיביץ האהובה לו, לעזור בדבר השלום בינו לבין אשתו.

לבדה או עם אישה? – שאל מטווי.

סטיפן ארקדיביץ לא יכול דבר, כי הגלב עסק בעשית שפמו, וירם אצבע אחת לתשובה, מטווי הניע ראש אל מול הראי.

לבדה. האכין מושבה במדור העליון?

הגד לדריה אלכסנדר ובנה, ועשית כאשר תצוה.

לדריה אלכסנדרובנה? – שנה אחריו מטווי כמפקפק בדבר.

כן, הגידה לה. קח את הטלגרמה, מסָר לה, וכאשר תאמר…

“לכסות אתה רוצה”, אמר אליו מטווי בלבו, אך בשפתיו לא הוציא אלא: – שומע עבדך.

סטיפן ארקדיביץ הספיק לרחוץ ולסרוק והיה נכון ללבוש את בגדיו. והנה מטווי שב החדרה בפסיעות מתונות בנעליו החורקות קצת, והטלגרמה בידו. הגלב לא היה עוד בחדר.

דריה אלכסנדרובנה צותה להגיד, כי היא נוסעת מזה, יעש כטוב בעיניו, כלומר, כטוב בעיניך, אדוני, אמר בצחוק, אשר נראה רק בעיניו בלבד, וישם ידיו בכיסיו ויט ראשו הצדה ויבט ויתבונן באדוניו. סטיפן ארקדיביץ החריש. אחרי כן נראה על פניו היפים צחוק קל של חסד וקצת בושה.

ומה? מטווי? אמר וינע בראשו.

אין דבר, אדוני, יעבור, – אמר מטווי.

יעבור?

כן, אדוני.

כך דעתך? מי שם? שאל סטיפן ארקדיביץ, בשמעו שאון שמלת אשה מאחרי הדלת.

אָני, עני קול אשה חזק ונעים, ובעד הדלת הציצו פניה הזעומים והמנוקדים של מטרינה פילימיבנה האומנת.ומה תאמרי? מטריושה? שאל סטיפן ארקדיביץ בצאתו אליה בפתח.

אף על פי שסטיפן ארקדיביץ חטא חטאה גדולה לאשתו והרגיש זאת בעצמו, היו כמעט כל אנשי הבית, ובתוכם גם האומנת, המקורבת לדריה אלכסנדרובנה יותר מכולם, נוטים אחריו.

ומה? – אמר בעצבון.

לך נא, אדוני, ובקש סליחה עוד. אולי יעזור אלוה. מצטערת היא מאד, צער הוא גם לראות זאת, גם כל אשר בבית היה למהפכה. צריך לחוס על הילדים, אדוני. בקש סליחה, אדוני. מה לעשות? פטור בלא כלום…

הן לא תקבל…

ואתה עשה את שלך. האל ירחם, התפלל נא לאל, אדוני, לאל התפלל.

טוב, לכי לך, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויתאדם פתאום. ועתה תנה את בגדי, פנה אל מטווי ויסר במהירות את מעילו הביתי.

ומטווי כבר אחז בידו את הכותנת הגלויה בדמות טבעת גדולה ורחבה וינשוף עליה, כמו להסיר איזה דבר, ובקורת רוח גלויה העטה בה את גוית אדוניו המפונקת.

 

ג.    🔗

סטיפן ארקדיביץ זרק על עצמו מי-בושם, אחרי לבשו את בגדיו, ויישר את שרוולי הכותנת וישם בכיסיו בידים מורגלות לכך את הפפירוסים ואת הארנק ואת הגפרורים ואת השעון עם השרשרת הכפולה ותכשיטיה, וינער את מטפחתו, ובכל תוקף הצרה הבאה עליו הרגיש בעצמו שהוא מנוקה, מבושם, בריא ושמח על בריאות גופו, ויצא ברגלים רועדות קצת אל חדר האוכל, ששם היה קהוה מוכן לפניו ועל יד הקהוה מכתבים וניירות מבית הועד. הוא קרא את המכתבים. אחד מהם היה לו למורת רוח – הוא בא מהסוחר, אשר היה נכון לקנות יער באחוזת אשתו. את היער הזה היו מוכרחים למכור. אבל עתה, בטרם ישלים עם אשתו, לא יכול לדבר בזה כלל. וקשה מכל היה לו מה שעל ידי זה נתערב דבר שבממון בענין השלום שהוא עתיד לעשות עם אשתו. והרעיון, שהעסק הזה יכול להיות לו לקו, שבשביל מכירת היער יבקש להשלים עם אשתו – הרעיון הזה לעלבון לו.

ככלותו לקרא את המכתבים הגיש אליו את ניירות בית הפקידות, ויעבר במהירות על דפי שתי חוברות וירשום רשימות אחדות בעט עופרת גדול, ויסלק את החוברות הצדה וישלח ידו אל הקהוה; אחרי שתותו פתח את גליון הבוקר, אשר עוד לא הספיק להתיבש, ויחל לעיין בו.

סטיפן ארקדיביץ היה מקבל וקורא עתון ליבּרלי, לא מן הקיצוניים כי אם מן הרצוים לרוב הצבור. ואף על פי שלא העסיקו אותו ביחוד לא מדעים ולא אמנות ולא פוליטיקה, היה דבק בחזקה באותן ההשקפות על כל הדברים האלה, שהיו הרוב והעתון שלו מחזיקים בהן, ולא שנה את השקפותיו עד שנשתנו גם דעות הרוב, או מה שנכון יותר, הוא לא שנה אותן לעולם, כי אם מאליהן היו משתנות בקרבו, והוא לא התבונן.

סטיפן ארקדיביץ לא בחר לו לא דרך עיונית ולא השקפות, אך מאליהן באו אליו דרכיו והשקפותיו, כשם שלא בחר לו תבנית כובע או מעיל, כי אם לקח לו מן המינים המקובלים בזמניהם, ובהיותו בן חבורה ידועה וגם זקוק קצת לפעולת כח העיון, שדרכו להתפתח באדם בשנות הבגרות, היו השקפות נחוצות לו ככובע לראשו. אם היתה איזו סבה, שבשבילה בחר בדרך הליבּרלית מהקונסרבטיבית, שגם בה אחזו רבים מבני חבורתו, היתה זאת לא מאשר חשב את הדרך הליבּרלית לנכונה יותר, כי אם מאשר היא התאימה יותר לארחות חייו. המפלגה הליברלית אמרה, כי הכל רע ברוסיה, – ובאמת היו לו לסטיפן ארקדיביץ חובות לפרוע לרוב, וכסף היה חסר תמיד. המפלגה הליבּרלית אמרה, כי הנשואים הם מוסד שעבר זמנו, ובאמת המציאו לו חיי נשואיו אך עונג מעט והזקיקוהו לשקר ולהתכחש, וזאת שנאה נפשו בטבעו. המפלגה הליבּרלית אמרה, או, מה שהכון יותר, סברה, בלי הגד בפרוש, שהאמונה אינה אלא רסן לפראים שבחברת בני האדם, ובאמת לא יכול סטיפן ארקדיביץ לעמוד גם בתפלה קצרה בלי כאב רגלים ולא יכול להבין, מה חפץ בכל המלים הנוראות והנשגבות על אודות העולם הבא, בשעה שאפשר לחיות ולשמוח הרבה גם בעולם הזה. מלבד זאת נעם לו לפעמים לסטיפן ארקדיביץ, שהיה אוהב להתלוצץ, להרגיז איש תם באמרו שהרוצה להתגאות ביחוס אבות, אין לו להתחיל בריוריק ולהתכחש, לאביו הראשון, שהיה קוף, ובכן היתה הדרך הליבּרלית רגילות לסטיפן ארקדיביץ, ויהי אוהב את עתונו, כמו שאהב את הסיגרה שאחרי הצהרים, בגלל האד הקל שהולידה במוחו. הוא קרא את המאמר הראשי שהוסבר בו, שבימינו צווחים לשוא, שהרדיקליסמוס פוער את פיו לבלוע את כל היסודות הקונסרבטיביים, ושהממשלה חייבת לאחוז בתחבולות הראויות כדי לדכא את ההידרה הרבולוציונית, – כי, להפך, “על פי דעתנו טמונה הסכנה לא בנחש הרבולוציוני המדומה, כי אם בעקשות האדיקות בישנות, העוצרת מהלך הפרוגרס”, וכיוצא בזה. הוא קרא מאמר אחר בעניני הפיננסים, שהוזכרו בו בּנתּם ומיל והובעו בו עקיצות למיניסטריום. בתפיסתו המהירה הבין פירושה הנכון של כל עקיצה: למי היא ואל מי כוננה ובשביל איזה מעשה, וכנהוג מצא בזה קצת עונג לנפשו. אבל ביום הזה ערבה קורת רוחו לזכר עצותיה של מטריונה פילימובנה ועניני הבית שאינם כתקונם. הוא קרא עוד, שהגרף בייסט נסע לפי הנשמע לוויסבדן, שיש תרופה בדוקה לשער לבן, שמרכבה קלה נמכרת באחד המקומות, שאשה צעירה מבקשת משמרת בבית; אך הידיעות האלה לא המציאו לו את עונג הלצון הקל כבראשונה.

ככלותו לקרוא את העתון ולשתות את כוס הקהוה השנית ולאכול את עוגתו המשוחה בחמאה, קם וינער את פירורי העוגה מעל הז’יליט – ויזקוף את חזהו הרחב, ובדיחת שמחה עברה על שפתיו,לא מפני שהיה שבע עונג ביותר, – קיבתו הבריאה בעיכולה היא שגרמה את הבדיחה זאת.

אבל אותה הבדיחה של שמחה הזכירה לו מיד הכל ויחל להרהר.

שני קולות ילדים (הוא הכיר את קולות גרישה קטן בניו וטניה, הילדה הבכורה) נשמעו מאחרי הדלת. הם סחבו והפילו איזה דבר.

הלא אמרתי לך, שאין מושיבים פּסז’ירים על הגג, צעקה הילדה אנגלית; – עתה לך ולקוט!"

אך מהומה ומבוכה, – אמר סטיפן ארקדיביץ בלבו, – הנה הילדים רצים לבדם". ויקרב אל הדלת ויקרא אליהם. הם עזבו את התבה הקטנה, אשר היתה להם לרכבת במשחקם ויבואו אל אביהם.

הילדה, אהובת אביה, רצה אליו באומץ לבב ותחבקהו, ותלפּות את צואריו וַתִתָּלֶה בו ותצחק כדרכה תמיד, ותשמח על ריח הבושם הנודע לה, הנודף מפאות זקנו. אחרי נשקה אותו בפניו, אשר האדימו בעמדו כפוף וינהרו מרגשי חבתו לה, הסירה את ידיה מעליו ותכון לרוץ משם, אך אביה עצר אותה.

השלום לאם? – שאל אותה ויעבר את ידו על חלקת צוארה הרך. שלום, אמר אל הנער בפנים צוחקים בּתשובה על ברכתו.

הוא ידע, כי הנער אהוב לו פחות מבתו, והיה משתדל תמיד שלא להבדיל ביניהם, אבל הנער הרגיש זאת ולא ענה בבדיחת חבה על בדיחת אביו הקרה.

האם? היא קמה, ענתה הנערה.

סטיפן ארקדיביץ נאנח.

“זאת אומרת, גם הפעם נעורה כל הלילה”, אמר בלבו.

ומה לה, השמחה היא?

הנערה ידעה, כי ריב בין אביה ובין אמה, וכי לא יכלה אמה להיות שמחה, וכי אביה יודע זאת בודאי, וכי מתכחש הוא בשאלו זאת כדבר של מה בכך, ובושת כסתה פניה בגלל. הוא הבין זאת מיד ויתאדם גם הוא.

לא ידעתי – ענתה על שאלתו, – היא לא צותה אותנו ללמוד, אך צותה ללכת לטייל עם מיס גוּל אל זקנתנו.

לכי לך אפוא, בתי. אבל המתיני נא, – אמר ויוסף לעצרה ולהעביר ידו על ידה הרכה.

הוא לקח קופסת תופיני-ממתקים מעל האָח, מן המקום אשר העמידה בו אתמול, ויתן לה שנים מהם, אחד שוקולדי ואחד נגר, מדעתו, כי אלה אהובים לה.

לגרישה? אמרה הנערה ותור על השוקולדי.

כן, כן. ואחרי העבירו את ידו על כתפה נשק לה על ראשה ועל צוארה וישלחה.

המרכבה נכונה, – אמר מטווי ויוסף: – גם אשה מבקשת!

זה זמן רב? – שאל סטיפן ארקדיביץ.

כחצי שעה קטנה.

כמה פּעמים צויתיך להודיע לי מיד!

הלא צריך לתת לך לפחות לשתות קהוה, אמר מטווי בסגנון חבה גס, שלא היה אפשר לכעוס בגללו.

תּבוא נא מהר – אמר אובלונסקי ויקמט גוו בתרעומות.

המבקשת קַלינינה, אשת שטבס-קפּיטן, בקשה דבר שאי אפשר ואין טעם בו; אך סטיפן ארקדיביץ הושיב אותה ושמע את בקשתה, כדרכו, בשום לב ובלי הכנס לתוך דבריה, וייעץ אותה עצה מפורטת, אל מי לפנות ומה לעשות. וגם כתב לה בלשון עזה ומתוקנה בכתב ידו, כתב יפה וברור של אותיות גדולות וממושכות, פתקה אל האיש, אשר היה בידו לעזור לה. אחרי שלחו אותה לקח את כובעו ויעמד מעט, לעיין אם לא שכח דבר. והנה לא שכח מאומה, חוץ ממה שרצה לשכוח, כלומר: חוץ מאשתו.

“אמנם כן” הוא הוריד ראשו, ופניו היפים התחילו מביעים דאגה. “האלך אם לא אלך?” דבר עם לבבו. וקול מקרבו אמר אליו, כי אין לו ללכת, כי חוץ מהתכחשות לא יוכל לצאת מזה מאומה, כי להיטיב, לתקן את היחס שביניהם אי אפשר, על כי אי אפשר לחזור ולעשותה נעימה ומעוררת אהבה או לעשותו לזקן שאינו מוכשר לאהוב. חוץ מהתכחשות ושקר לא יכול עוד לצאת דבר; והתכחשות ושקר היו שנואים לו על פי טבעו.

“אבל אם לא עכשיו, לאחר זמן; הלא אי אפשר שיהי כן לעד” אמר ויאמץ להרבות לו עצמת רוח. ויזקוף את חזהו ויצא פפירוס ויקטר ויעל עשנו במהירות שתי פעמים וישלך אותו אל ספסל האפר, העשוי קליפת מרגלית, ויעבור בפסיעות מהירות דרך חדר-האורחים ויפתח את הדלת השניה המובילה אל חדר משכב אשתו.

 

ד.    🔗

דריה אלכסנדרובנה עמדה בתוך חפצים פזורים על קרקע החדר לפני ארון ארגזים פתוח והוציאה מתוכו איזה דבר, ומעיל קצר על כתפיה, ומקלעותיה הדקות, שלפנים היו מלאות ויפות, פרופות על קדקדה, ופניה רעים ורזים, ועיניה גדולות, בולטות מפני רזון הפנים ומביעות בהלה. בשמעה את קול צעדי אישה עמדה והביטה אל הדלת והתאמצה, אך לא עלתה בידה, להעמיד פנים של זעם ושאט נפש. היא הרגישה, שהיא יראה מפני הפגישה הקרובה. זה עתה נסתה לעשות מה שנסתה זו הפעם העשירית בשלשת הימים ההם: לקחת לה את חפצי ילדיה ואת חפציה ולהביא אל אמה, וגם הפעם לא מלאה לבה להקים את מחשבתה; אבל גם באותה שעה אמרה עם לבבה כבפעמים הראשונות כי אי אפשר שיהי כבראשונה, כי עליה לעשות איזה דבר, לענשו, לביישו, להנקם ממנו לפחות כשעור חלק מהמכאוב אשר גרם לה. היא לא חדלה לאמר, כי תסע ותלך ממנו, אבל הרגישה, שזה אי אפשר; זה היה אי אפשר, לפי שהורגלה מאד לחשבו לבעל נעוריה ולאהבו, ולא יכלה לסור ממנהגה זה. מלבד זאת הרגישה, שאם פה בביתה כמעט לא הספּיקה להשגיח על חמשת ילדיה כראוי, בודאי ירע להם עוד יותר שם, במקום שהיא עתידה לבוא עם כולם יחד. הן גם פה חלה קטן בניה בשלשת הימים האחרונים, על כי האכילו אותו מרק לא טוב, ושאר ילדיה כמעט לא סעדו אתמול כלל בצהרים. היא הרגישה, שלנסוע מזה אי אפשר; אך בכל זאת כחשה לעצמה ולקחה את חפציה כנכונה לנסוע.

כראותה את אישה הורידה את ידיה על אחד מארגזי הארון כמחפשת דבר, ולא שמה עיניה עליו עד גשתו אליה. אך פניה, אשר נתכוונה להביע בהם זעם ואומץ לבב, הביעו אך אבדן עצות וצרות לבב.

דולי! אמר בקול שפל ורפה. הוא השקיע ראשו בין כתפיו ורצה להראות כנכה רוח ונכנע, אך בכל זאת נגה עליו אור עלומים ובריאות. היא התבוננה בו מראשו ועד כף רגלו בהבטה מהירה אחת וראתה היטב, שכולו נוהר בהוד עלומיו ובריאוּתו. "כן הוא, הוא מאושר ושמח, – אמרה בלבה, – ואני?… וטוב-לבו הנתעב, שבכל אוהבים ומהללים אותו בגללו: אני שונאה את טוב-לבו, אמרה בלבה עוד. פיה נקפץ, ואחד משרירי לחיה הימנית התחיל רותת על פניה החורים והקפדניים. מה אדוני מבקש? אמרה בקול נחפז יוצא החלל הלב ולא בקולה הרגיל.

דולי! שנה בקצת רעד בקולו – אַנה באה היום.

ומה לי ולה? אני אינני יכולה לקבלה! צעקה דריה אלכסנדרובנה.

אבל אף על פי כן, דולי…

סור לך, סורה, סורה! – צעקה בלי הבט אליו, כצועקת מכאב בשר.

סטיפן אַרקדיביץ היה יכול לשקוט ברוחו בשעה שהגה באשתו, יכול היה לקוות, שהכל יעבור, כמו שאמר מטווי, ולקרוא במנוחה את עתונו ולשתות את הקהוה שלו; אבל בראותו את פניה העיפים מצרה וממכאובים, בשמעו את צלצוּל-קולה זה של קבלת יסורים ויאוש, הרגיש מחנק בנשימתו, איזה דבר חדר לגרונו, ובעיניו הבריקו דמעות.

אוי, מה זאת עשיתי! דולי! למען אלהים… הן… – הוא לא יכול דבר עוד, בכי סתם את גרונו. היא סגרה את החלון בדפיקה עזה ותּסתּכל באישה.

דולי, מה אוכל לאמור?… רק דבר אחד: סלחי… זכרי נא, האין תשע שנים בחיים יכולות לכפר על רגע, רגע…

היא הורידה את עיניה ותקשב ותחכה לדבריו, כמו התחננה אליו, כי יבטיחנה באיזה אופן, שטעות היא בידה.

רגע התפּתּוּת… אמר ויהי נכון להוסיף, אך הדבר יצא מפיו, ושפתיה חזקו ונלחצו זו לזו כמו מכאב בשר, ושריר לחיה חזר ונתר על עבר פניה הימני.

סור לך, סור מזה! – צעקה בקול חודר, – ואל תדבר אלי אודות התפּתּוּתך ותועבותיך.

היא חפצה ללכת משם, אבל כשלה בלא כח ותאחז בגב הכסא להשען עליו. פניו רחבו, שפתיו התנפחו, ועיניו מלאו דמעה.

דולי! – דבר אליה בבכי-ילל – למען האלהים, זכרי את הילדים, הם אינם אשמים! אני האשם, יסרי נא אותי, צוי אותי לכפר עוני בכל אשר תמצא ידי, אני נכון לכל! אני אשם, אין מלים די באר, עד כמה אני אשם. אבל, דולי, סלחי נא.

היא ישבה. הוא שמע את נשימתה הכבדה והסוערת, וצר היה לו עליה עד מאד. פעמים אחדות רצתה להחל דבּר, אך לא יכלה. הוא המתּין.

אַתּה זוכר את הילדים כדי לשחק עמהם, ואני זוכרת ויודעת, כי אָבדו עתה, – השמיעה כנראה את אחת המליצות, אשר אָמרה לנפשה לא אחת ולא שתּים בשלשת הימים האלה.היא פנתה אליו הפּעם בלשון יחיד, והוא הביט אליה בתודה וינס לאחוז בידה, אבל היא נטתה מפניו בגועל נפש.

אני זוכרת את הילדים ועל כן אני נכונה לעשות כל אשר תמצא ידי, כדי להצילם; אך אינני יודעת בעצמי, במה אצילם: אם בהוליכי אותם מבית אביהם, אם בהניחי אותם עם אב רודף זנונים… כן הוא, עם אב רודף זנונים… אמר נא, אדוני, אחרי כל… מה שהיה, האם אפשר לנו לשבת יחדו? – אפשר הדבר? אמר-נא האפשר? שנתה בהרמת קול: – אחרי אשר אישי, אבי ילדי, מתנה אהבים עם מורת ילדי…

אבל מה לעשות? מה לעשות? אמר בקול מעורר רחמים בלי דעת בעצמו, מה הוא אומר, ובהשפילו את ראשו יותר ויותר.

נתעב אַתּה לי, אדוני, משוקץ! – צעקה והתלהבה יותר ויותר – דמעותיך – מים! מעולם לא אהבת אותי; אין בך לא לב ולא רוח נדיבה! שקץ אתה לי, תועבה, זר, כן, איש זר לגמרי! – בטאה בשפתיה את המלה הנוראה לה “זר” במכאוב ובחמה.

הוא הביט אליה והחמה אשר נגלתה על פניה הפחידה והפליאה אותו יחד. הוא לא הבין, כי חמלתו שחמל עליה הרגיזה את לבבה. היא ראתה בו חמלה עליה, אך לא אהבה אליה.

“לא, היא שונאה אותי. היא לא תסלח”, אמר בלבו.

נורא הדבר, נורא! – אמר בקול.

בחדר הסמוך התחיל צועק אחד הילדים, שלפי הנראה, נפל שם ברגע ההוא. דריה אַלכסנדרובנה הטתה אָזניה, ופניה נעשו נוחים לרצות פתאום.

ברור היה, שסיקונדות אחדות חשבה את דרכיה, כמו בבלי דעת איפה היא ומה עליה לעשות, ואחרי כן קמה מהר ותשם פעמיה אל הדלת.

"הלא אוהבת היא את בני – אמר בלבו בראותו את השתנות פניה לקול צעקת הילד – את **בני; ** ואיך תוכל לשנוא אותי?

דולי, עוד מלה אחת, – אמר וילך אחריה.

אם תלך אחרי, אקרא לאנשים, לילדים! ידעו נא הכל, כי נבל אתה! אני נוסעת היום. ואתה לך שב לך פה עם פלגשך!

כה אמרה ותצא ותסגור את הדלת אחריה ברעש.

סטיפן אַרקדיביץ נאנח וימח פניו ויצא מן החדר בלאט.

“מטוויי אומר: “יעבור”; אך כיצד? אני אינני רואה גם אפשרות. אַח, אַח, מה נורא! ומה מגונה היה קולה בצעקה, דבר עם לבבו בזכרו את צעקתה ואת דבריה: נבל ופלגש. – ואפשר שהנערות שמעו זאת!מגונה מאד” סטיפן ארקדיביץ עמד לבדו סיקונדות אחדות וימח עיניו ויאנח ויזקוף חלל חזהו ויצא מן החדר.

יום ששי היה וחרש-שעונים כונן את השעון בחדר האוכל. סטיפן ארקדיביץ זכר מה שאמר על אותו החרש הקרח, השומר תפקידו תמיד בשעתו, שהאשכנזי הזה “כונן בעצמו מראש לכונן שעונים כל ימיו”, ויחייך. סטיפן ארקדיביץ היה אוהב הלצה יפה. "ואולי “יעבור” באמת גם זו מלה יפה. זה ראוי לספר.

מטוויי! קרא סטיפן ארקדיביץ, – הכן שם הכל, אתה עם מריה; בחדר הדרגש, לאַנה ארקדיבנה, – אמר אל מטוויי הבא לפניו.

שומע עבדך.

סטיפן ארקדיביץ לבש את אדרת החורף ויצא אל מבוא הפתח.

בבית לא תאכל? – אמר מטוויי בלכתו אחרי אדוניו.

כפי שיזדמן לידי. הנה קח לך להוצאות, – אמר אליו ויתן לו עשרה רובלים מארנקו. – היספיק? אם יספיק, אם לא יספיק, נראה שיש לאמור די, – אמר מטוויי בסגרו את דלתי המרכבה ובהסוגו אחור אל מבוא הפתח.

בין כח הרגיעה דריה אלכסנדרובנה את הילד, וכאשר הבינה על פי קול המרכבה, כי נסע לו, שבה אל חדר המשכב. החדר ההוא היה מקום מקלטה האחד מדאגות הנהגת הבית אשר סבבוה מיד בצאתה משם. גם עתה ברגעים המעטים אשר יצאה אל חדר הילדים הספיקו האנגלית ומטריונה פילימובנה לשאלה שאלות אחדות שאי אפשר לדחותן, ושרק היא לבדה יכלה להשיב עליהן, והן:מה ילבשו הילדים בשעת טיולם? היש לתת להם חלב? אם אין צורך לקרוא לטבח אחר?

הרפינה ממני, הרפינה! – השיבה להן ותשב אל חדר המשכב ותשב במקום דברה בו עם אישה ותקפוץ את ידיה הצנומות עם הטבעות, שהיו יורדות מאליהן מעל אצבעותיה הדקות, ותחל לחזור בזכרונה את כל השיחה ההיא. "הנה נסע! אך מה גמר בדברים שבינו לבינה? אמרה עם לבבה. האומנם הוא רואה אותה?מדוע לא שאלתי אותו?לא, לא, להתפשר לא נוכל. גם אם נוסיף לשבת בבית אחד – זרים אנחנו זה לזה. זרים לנצח!שנתה בהדגשה מיוחדת את המלה הנוראה לה. ומה אהבתיו, אלי, מה מאד אהבתי אותו!… מה אהבתיו!ועתה כלום אינני אוהבת אותו? האם לא יותר מבראשונה אני אוהבת אותו? נורא ביחוד… "התחילה ולא גמרה את רעיונה, כי מטריונה פילימובנה הכניסה ראשה ורובה מאחרי הדלת.

צוי נא לקרוא לאחי, – אמרה האומנת – הוא יכין סעודה על כל פנים; ולא יהי כביום אתמול, שלא אכלו הילדים עד שש שעות.

טוב, אני אצא מיד ואעשה הכל. השלחו להביא חלב חי?

ובזה צללה דריה אלכסנדרובנה בדאגות היום והטביעה בהן לפי שעה את צרת לבבה.

 

ה.    🔗

סטיפן ארקדיביץ למד בבית הספר היטב, כי כשרונות טובים היו לו, אך עצל והולל היה, ועל כן גמר כאחד האחרונים במעלה; אבל אף על פי שהתנהג תמיד כמרדף תענוגים, ותארי כבודו לא גדלו ועוד לא הגיע לימי זקנה, נתנה לו משמרת נכבדה ששכרה מרובה, ויהי ראש באחד מבתי הועד המוסקבאיים. המשמרת הזאת נתנה לו על ידי אלקסיי אלכסנדרוביץ קרינין, בעל אַנה אחותו, שהיה אחד השרים החשובים ביותר באותו המיניסטריום, שבית הועד המוסקבאי ההוא נמצא ברשותו; אך אילו לא הפקיד קרינין את גיסו על המשמרת הזאת, היה סטיבה אובלונסקי מוּפקד על ידי מאה אנשים אחרים, אחים, אחיות, מבטן ושלא מבטן, דודים או דודות, על משמרת זאת או על אחרת דומה לה, ששכרה כששת אלפים, כי הוּצרך לאותו השכר, כי, אף על פי שהיתה אשתו בעלת עושר מספיק, היו עסקיו מקולקלים.

חצי אנשי מוסקבה ופטרבּורג היו קרובים ורעים לסטיפּן ארקדיביץ. הוא נולד בספירת האנשים שהיו ונעשו לתקיפי העולם הזה. שלישית גדולי הממלכה מקרב הזקנים היו רעים לאביו ואותו ידעו בעודנו בכותנת ילדים; שלישיתם השניה היו מדברים אתו בלשון יחיד, והשלישית הנותרת היו מיודעיו ומכיריו; ככה היו משפיעי טוּב העולם הזה בדמוּת משמרות פקודה וחכירות וזכויות, וכיוצא בהן, כולם מבקשי טובתו ולא יכלוּ לדלוג עליו; ולא הוּצרך אובלונסקי להשתּדל ביותר, כדי שתנתן לו פקודה טובה; די היה לו שלא ימנע מקבל, שלא יקנא, שלא יריב, שלא יהי נוח להעלב, וכל זה היה נגד טוּב מזגו הטבעי. כשחוק היה בעיניו, אילו אמרו לו, שלא תנתן לו פקודה שהוא צריך למתּן שכרה; והוּא הן גם לא דרש לו יותר על המדה; הוא לא בקש לו אלא מה שנתּן לבני גילו, ולמלא משמרת כזאת היה מוכשר לא פחות מכל איש אחר. כל יודעיו אהבו אותו לא רק בגלל טוב מזגו וצהלת רוחו וישרת לבו הבּרוּרה לכל. בו, במראהו היפה והמבהיק, בעיניו הנוצצות, בגבּות עיניו השחורות, בשערו, בזיו פניו ובאודם לחייו היה איזה כח חמרי מעורר ידידוּת ושמחה בקרב הנקרים לפניו. “אַהאַ! סטיבה! אובלונסקי! הנה גם הוא!” קרא בשמחה כמעט כל מי שפגש אותו. גם אם קרה לפעמים, שהוברר אחרי השיחה עמו, שלא נהיה כל דבר משמח ביותר, – שמחו לקראתו לא פחות מזה כל פוגשיו גם ביום השני, גם ביום השלישי.

בהיותו זו השנה השלישית ראש לאחד מבתי הועד במוסקבה קנה לו לא רק אהבה, כי אם גם יחס של כיבוד אליו בתוך חבריו ובתוך המשועבדים לו והממונים עליו ובתוך כל אותם שהיה להם דבר אליו, מדותיו הראשיות שהמציאו לו את הכיבוד הכללי הזה בין חבריו העובדים אתו היו ראשונה, כניסה מרובה עם אנשים לפנים משורת הדין, ומדתו זו נוסדה על הכרתו את חסרונותיו; השנית – ליבּרליותו הגמורה, לא זו שקרא על אודותיהן בעתונים, כי אם זו שהיתה בטבעו מלידה ושברוחה היה מתיחס באופן אחד ממש אל כל האנשים בלי הבדל מצב וכנוי; והשלישית, והיא העיקר, קרירות דעתו הגמורה בענין שעסק בו, שבגלל זה לא התלהב מעולם ולא נכשל בשבושים.

בבואו אל מקום משמרתו עבר אל הקבּינט הקטן שלו וחפיסת כתביו בידו, ושומר הסף הלך אחריו ביראת הכבוד; וילבש את מעיל השרד ויבוא אל הועד. כל הלבלרים והפקידים הקטנים קמו ויקדו בּשמחה וּבדרך כיבוד. סטיפן ארקדיביץ הלך ובא בחפזון כדרכו אל מקום שבתו וילחץ ידי חברי הועד וישב. הוא פתח בדברי בדיחה וידבר כשיעור הנאוה ויגש אל העבודה. איש לא השכיל יותר מסטיפן ארקדיביץ למצוא את גבול החירות והפשיטות ושמירת הסדר הנחוצות לנועם העבודה. המזכיר קרב בשמחה ובדרך כבוד, כמנהג כל האנשים במעמד סטיפן ארקדיביץ, וניירות בידו, ויאמר בסגנון האחוה והליבּרליות שהונהג שם על ידי סטיפן ארקדיביץ: אכן עלתה בידינו לקבל תשובה מההנהגה הפלכית הפינזאית. הנה, הטוב בעיניך…

סוף סוף נתקבלה? – אמר סטיפן ארקדיביץ בשימו את אצבעו על הנייר. – עתה, אדוני…

והועד החל לעשות את שלו.

“אילו ידעו, – אמר בלבו, אחרי הטותו את ראשו בהכרת חשיבותו לשמוע את ההרצאה, – עד כמה היה היושב בראשם נער חוטא ונכנע לפני חצי שעה אחת!” ועיניו צחקו בשעת קריאת ההרצאה. עד שתי שעות אחרי הצהרים נהגו לעבוד בלי הפסק, ובשתי שעות נקבעה הפסקה לפת שחרית.

עוד לא מלאו שתי שעות, ודלתות הזכוכית הגדולות נפתחו פּתאום, ואיזה איש נכנס. כל החברים שמתחת לתמונת הקיסר ומאחרי המראה שמחו על המקרה המבדח את הדעת ויביטו אל הדלת; אבל שומר הסף גרש מהר את הנכנס ויסגור את הדלת אחריו.

כאשר נגמרה קריאת ההרצאה קם סטיפן ארקדיביץ ויתמתח ובעוז רוח הליברליות השוררת בזמן הזה הוציא פּפּירוס מכיסו בּעודו בחדר הועד וילך אל חדר עבודתו שני חבריו, הפקיד הזקן ניקיטין והקמר-יונקר גריניביץ, יצאו עמו.

אחרי הלחם נספיק לגמור, אמר סטיפן ארקדיביץ.

כלום אפשר שלא נספיק! – אמר ניקיטין.

ופומין זה הוא לפי הנראה רמאי מצוין – אמר גריניביץ על אחד מהמשתתפים בענין שדנו עליו. סטיפן ארקדיביץ קמט פניו קצת על דברי גריניביץ אלה, ובזה הביע מה שבלבו, שלא נאוה להוציא משפּט לפני זמנו, ולא השיב לו מאומה.

מי זה נסה להכנס? – שאל את השומר.

איזה איש, אדוני המרומם, דחק ולא בקש רשות, כמעט שנטיתי משם. אותך אדוני דרש. אני אמרתי: לכשיצאו החברים או…

איפה הוא?

אפשר שיצא אל הפרוזדור החיצון, אך כל היום התהלך פה. זהו בעצמו, – אמר השומר וירמוז על איש בריא רחב כתפים ומסולסל זקן, שעלה במרוצה וברגלים קלות במעלות האבן שנשופו מרב ימים, ומצנפתו, מצנפת עור כבשים, על ראשו. אחד הפקידים, איש דל בשר, שירד במעלות באותה שעה וחפיסת ניירותיו בידו, עמד מלכת ויבט בעיני תרעומות אל רגלי העולה במרוצה ואחרי כן הסב עיניו דרך שאלה אל אובלונסקי.

סטיפן ארקדיביץ עמד ממעל. פניו המאירים באור רצון מתוך צוארון מעיל המרוקם, נהרוּ עוד יותר, כאשר הכיר את הנחפז לעלות אליו.

אמנם כן! לווין, סוף סוף! – אמר בבדיחת ידידות ויתבונן בלווין הקרב אליו – איך לא בזית בעיניך לבקש אותי במערת פראים זאת? – אמר סטיפּן ארקדיביץ וישק לרעהו בלי הסתפק בלחיצת-יד לבד.

הזה זמן רב?

זה עתּה באתי, ונפשי חשקה לראותך, – ענה לווין ויבט כה וכה בביישנות, אבל גם בכעס ובדאגה. הבה נלך לנו אל הקבינט, – אמר סטיפן ארקדיביץ, אשר ידע את ביישנותו של רעו, שיש בה גם התכבדות ורגזנות, ויאחז בידו וימשכהו אחריו, כאילו העבירו במקומות מסוכנים.

סטיפן ארקדיביץ היה משתעה “בלשון יחיד” כמעט עם כל מכיריו: גם עם זקנים בני ששים שנה, גם עם נערים בני עשרים, גם עם אקטורים, גם עם מיניסטרים, גם עם סוחרים, גם עם גנרל-אַדיוטנטים, ובין כל מקורביו אלה נמצאו רבים מאד בשתי הקצוות של הסולם הצבורי, והקיצונים ההם היו תמהים הרבה, אילו נודע להם, שיש בהם איזה צד שוה על ידי אובלונסקי. הוא היה משתעה בלשון יחיד עם כל אשר שתה אתו יין שמפּן, ויין שמפּן היה שותה עם כל מכיריו, ועל כן, כאשר נקרו לפניו במעמד הפקידים המשועבדים לו בעלי לשון יחיד מחפירים כאלה – כן קרא לרבים מרעיו דרך הלצה – היה מתחכם בטכסיסיותו המיוחדת לו להקל מעל הפקידים ההם את קשי הרושם הזה. לווין לא היה מן המחפירים בתור משתעה בלשון יחיד, אך אובלונסקי הרגיש בטכסיסיותו, כי לווין חושב עליו, שלעיני הפקידים הקטנים ממנו אפשר לו שלא ירצה להראות עד כמה הוא מקורב אליו, ועל כן מהר להביאו אל הקבינט.

לווין היה כמעט בן-גילו של אובלונסקי ועמו השתעה בלשון יחיד לא בגלל היין השמפני בלבד. לווין היה רעו וידידו מראשית ימי נעוריו. הם אהבו זה את זה, בלי שים לב לשנויי אפים וטעמם, אהבת רעים שנתקרבו בראשית ימי נעוריהם. אבל עם זה היה כל אחד מהם בוזה בלבו את עסקי רעהו, כמנהג המצוּי בין אנשים שבחרו להם מיני עסקנות שונים זה מזה, אף על פי שבשיחת חברים למדו סניגוריה איש על עסקנות רעהו. לכל אחד היה נדמה, שהוא חי חיים ממש, וחיי רעהו אינם אלא דמיון מתעה. אובלונסקי לא יכול לעצור בצחוק לעג קל למראה לווין. זה כמה פעמים ראה אותו בא למוסקבה מן הכפר, שהיו לו בו איזו מעשים, אבל מה היו מעשיו, לא יכול סטיפן ארקדיביץ להבין היטב, גם לא כוון לבו לזה מעולם. דואג, נחפז, מתבייש קצת ורוגז בגלל ביישנותו היה לווין בכל פעם בבואו למוסקבה, ועל פי רוב הביא עמו גם השקפה חדשה לגמרי על עניני העולם. סטיפן ארקדיביץ צחק לזה, אבל גם נעים היה הדבר לו. ולווין גם הוא בזה בלבו את חיי רעו העירוניים ואת פקודתו, שנחשבה בעיניו לדבר ריק, והיה צוחק לכל זה. אולם אובלונסקי, שהיה עושה מה שאחרים עושים, צחק בבטחה ובטוב לב, ולווין צחק לא בבטחה ולפעמים גם רגז בצחקו.

אנחנו חכינו לך זה זמן רב, – אמר סטיפן ארקדיביץ בכניסתו לקבינט ובהוציאו את יד לווין מידו, כמו הראה בזה, שבמקום שבאו לשם אין סכנה עוד. – שמח אני, שמח לראותך, – הוסיף ויאמר: – ומה אתה? מה? מתי באת?

לווין החריש בהביטו אל פניהם הזרים לו של שני חברי אובלונסקי, וביחוד אל ידו של גריניביץ ההדור בלבושו אשר לו אצבעות ארוכות לבנות כל כך וצפרנים ארוכות, צהובות וכפופות בקצותיהן כל כך, וכפתורים גדולים ונוצצים כל כך על כותנתו, שבודאי מלאו הידים ההן את כללבו בלי תת מקום בו לחופש הרעיון. אובלונסקי התבונן בזה ויבדח קצת.

אכן אציגה נא אתכם, – אמר להם. – רעי פיליפ איבנוביץ ניקיטין, מיכאיל סטניסלביץ גריניביץ, וזה – הוסיף בפנותו אל לווין: עסקן בזמסטבה, איש זמסטבה חדש, גימנסט, מרים חמשה פודים ביד אחת, איש מקנה וציד וידיד לי, קונסטנטין דימיטריביץ לווין, אחי סרגיי איבנוביץ קוזנישוב.

נעים מאד, – אמר הזקן.

אני מתכבד לדעת את סרגיי איבנוביץ אחיך, – אמר גריניביץ בהושיטו את ידו הדקה וארוכת האצבעות.

לווין הרעים פנים וילחץ את היד הנתונה בלי התלהבות ויפן מיד אל אובלונסקי. הוא כבד בלבו כבוד גדול את אחיו מאמו, שהיה סופר נודע בכל רוסיה, עם זה לא יכול נשוא, אם פנו אליו לא באשר הוא קונסטנטין לווין, כי אם באשר הוא אחי קוזנישיב המפורסם.

לא, לא עסקן בזמסטבה אהי עוד. כבר היו לי ריבות עם כל העסקנים ואינני נוסע עוד אל האספות, – אמר בּפנותו אל אובלונסקי.

מה מהרת! – אמר אובלונסקי בצחוק קל. – אבל איככה? על מה?

היסטוריה ארוכה היא. באחד הימים אספר, – אמר לווין, והתחיל מספר מיד. – בלשון קצרה אגיד, הוברר לי, שאין כל עסקנות זמסטבה בעולם וגם אי אפשר שתהיה, – הוא דבר כאילו הקניטו איש באותה שעה – מצד אחד הוא משחק, אנשים בפרלמנט, ואני אינני לא צעיר ולא זקן למדי לשעשע את נפשי במשחק; ומצד אחר (פה גמגם קצת), הוא תחבולה לצבור כסף בידי תקיפי המחוז. לפנים היו בעדם מוסדי אפוטרופסות, בתי דינים, ועתה יש זמסטבה; לא בתמונת-שוחד, כי אם בתמונת שכר קבוע, – אמר בהתלהבות מרובה, כאילו נחלק עליו אחד מן הנמצאים באותו מעמד.

כן הדבר! רואה אני, כי אתה עוד הפעם בתקופה חדשה, בתקופה קונסרבטיבית – אמר סטיפן ארקדיביץ.

אבל בזאת נדבר אחרי כן.

כן, אחרי כן. אך הוצרכתי לראותך, – אמר לווין ויסתכל בשנאה ביד גרינביץ.

סטיפן ארקדיביץ בדח בדיחה קלה מאד.

הלא אמרת, כי לא תלבש עוד בגד אירופה עד עולם, – אמר ויסתכל בבגדו החדש, שנראה בו בבירור, שהוא מלאכת חייט צרפתי, – כן הוא! רואה אני שתקופה חדשה היא לך.

לווין התאדם פתאום, אך לא כמו שגדולים מתאדמים, – במקצת ובלי הרגש בעצמם, אך כמו שמתאדמים נערים קטנים שהם מרגישים שמגוחכים הם בביישנותם ובגלל זה הם מתביישים ומסתמקים עוד יותר, כמעט עד הורדת דמעות. ומשונה היה מראה הפנים האלה, פני חכמה וגבורה, במצב ילדותי כזה כל כך, שחדל אובלונסקי להביט אליו.

ואיפה נראה איש את אחיו?הלא צריך אני מאד מאד לראותך, – אמר לווין.

אובלונסקי כמו התחיל מעיין בדבר.

זאת נעשה: אנחנו נסע לסעוד פת שחרית אצל גוּרין ושם נדבר. עד שלוש שעות אני פנוי מעבודה.

לא, – ענה לווין, אחרי הרהרו קצת – עלי עוד לעשות בקורים.

אם כן נסעד יחדיו בצהרים.

בצהרים?הלא באמת אין לי ענין חשוב ביחוד, רק שתי מלים יש לי לאמור לך, לשאול, ואחר נשוחח.

אם כן אמור את שתי המלים, ובשעת הסעודה נשיח.

שתי המלים האלה הן, – אמר לווין, – ואמנם אין לי דבר מיוחד. פניו נעשו זעומים פתאום מרב השתדלות לכבוש את ביישנותו.

מה שלומם של השצרבצקים? הכל כבראשונה? אמר לווין.

סטיפן ארקדיביץ, אשר ידע מכבר, כי לווין אוהב את קיטי גיסתו, גחך גיחוך דק מאד, ועיניו צהלו ויבריקו.

אתה אמרת שתי מלים, ואני אינני יכול להשיב בשתי מלים, כי… סלח נא רגע קטן…

המזכיר נכנס, ובדרך כבוד של מקורב לאדוניו ובענותנות המיוחדת המשותפת לכל המזכירים והקשורה בהכרת יתרונם על אדוניהם לענין ידיעת העסקים, קרב אל אובלונסקי וניירות בּידו ויחל להסביר לו בסגנון של שאלה איזה דבר מוקשה. סטיפן ארקדיביץ לא גמר לשמוע את דבריו וישם ידו בחבה על שרוולו של המזכיר.

לא, תעשה נא כאשר אמרתי אני – אמר אליו ויבדח כדי להמתיק את הנזיפה הקלה ויפרש בלשון קצרה, מה דעתו באותו ענין, ויסלק את הניירות הצדה ויאמר: – ככה תעשה נא, בבקשה ממך עשה נא כך, זחר ניקיטיץ.

המזכיר יצא נכלם. לווין הספיק בין כה להבליג לגמרי על מבוכתו ויעמוד נשען בשתי זרועותיו על הכסא ועל פניו שימת-לב של התקלסות.

איננני מבין, אינני מכין, – אמר אליו.

מה אינך מבין? – אמר אובלונסקי אך הוא בבדיחה של שמחה ויצא פפירוס מכיסו. הוא היה נכון לשמוע איזו קריאה משונה מפי לווין.

אינני מבין, מה אתם עושים, – אמר לווין וינע כתפיו. – איך תוכלו לעסוק בזה בשים לב?

על מה?

על כי… אין מה לעשות.

אתה חושב כן, אבל אנחנו טרודים בעסקים רבים.

בעסקי ניירות כן הוא, לך כשרון לזה, – הוסיף לווין.

כלומר חושב אתה, שיש לי איזה חסרון?

אולי כן הוא, – אמר לווין. – אך בּכל זאת אני מביט בתאות נפש אל גדלך ומתגאה, שיש לי בין אוהבי אדם גדול כזה. אף על פי כן לא השיבות לי עוד על שאלתי – הוסיף ויתאמץ בכל כחו להישיר עיניו נגד עיני אובלונסקי.

טוב, טוב. המתינה עוד ותבוא עד הלום. טוב לך, כי שלשת אלפי דיאסטינות אדמה לך במחוז קרזין, ושרירים חזקים כאלה, ולחך כלח ילדה בת שתים עשרה שנה, – ועם זה תבוא אלינו גם אתה. על אודות הדבר אשר שאלת:אין שנוי, אבל יש להצטער, שלא היית שם זה ימים רבים. ומה?– שאל לווין בבהלה.

אין דבר – ענה אובלונסקי. – עוד נדבר. אך בשביל מה באת הנה?

גם בזאת נדבר אחרי כן, – אמר לווין וכל פניו אדמו גם הפעם.

טוב אפוא. מובן, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – ראה נא, הנה רצוני לקרוא לך לבוא אלי, אבל אשתי חולה קצת. זאת נעשה: אם חפץ אתה לראותם, הנה הם היום בודאי בגן הזואולוגי מארבע שעות עד חמש. קיטי מחליקה שם על שדה הקרח בנעלי ברזל. נסע שמה וגם אני אבואה אחריך, ויחד נסע לאכול באחד המקומות.

טוב מאד; להתראות!

השמר לך, הלא ידעתי אותך, שכוח תשכח או תסע פתאום אל הכפר! קרא סטיפן אַרקדיביץ בצחוק.

לא, כן אעשה.

לווין יצא מן הקבינט, ואך כשכבר עמד בפתח זכר, כי שכח להתפטר מחברי אובלונסקי.

אין זה כי אם איש אנירגי מאד, – אמר גריניביץ, אחרי אשר יצא לווין משם.

כן הוא, – אמר סטיפן ארקדיביץ וינע בראשו, – אך זה מאושר! שלשת אלפי דיאסטינות במחוז קרזין, הכל נכון בידו לעתיד, ומה רב לחו! לא כאחד מאתנו.

ואתה על מה תתאונן, סטיפן ארקדיביץ?

קשה, רע, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויאנח במרירות.

 

ו.    🔗

כאשר שאל אובלונסקי את לווין, בשביל מה בא, נסתמק לווין ויכעס על עצמו על דבר אשר נסתמק, מבלי יכולת להשיב לו: “באתי לבקש לי את גיסתך”, אף על פי שרק בשביל כך בא. בתי הלווינים והשצרבצקים היוּ בתי-אצילים מוסקבאיים ישנים, ובכל עת היתה חבה וידידות ביניהם. הקשר הזה התחזק עוד יותר בימי תלמודו של לווין. הוא התכונן וגם נכנס לאוניברסיטה יחד עם הנסיך שצרבצקי הצעיר, אחי דולי וקיטי. בעת ההיא בא לווין לעתים קרובות לבית השצרבצקים ויאהב את ביתם. משונה הוא, אבל כך היה מעשה: קונסטנטין לווין דבק בבית, במשפחה, ביחוד בנשי משפחת השצרבצקים. לווין בעצמו לא זכר את אמו, ואחותו היחידה היתה גדולה ממנו, ובבית השצרבצקים ראה בפעם הראשונה את חיי המשפחה הנהוגים בקרב האצילים המשכילים והישרים שבימים הקודמים, הם החיים אשר נמנעוּ ממנו במות עליו אביו ואמו. כל בני הבית הזה, ביחוד הנשים שבהם, נראו לפניו כמכוסים במסוה נעלם, במסוה פיוטי, ולא רק לא ראה כל חסרון בהם, כי אם עוד חזה לו, מתחת למסוה הפיוטי הנתון עליהם, רגשות רמים ונשגבים וכל מיני מעלות טובות. בשביל מה הוצרכו שלש הנערות האלה לדבר תמיד ביום אחד צרפתית וביום שלאחריו אנגלית; בשביל מה נגנו זו אחר זו בשעות ידועות עלי פורטופיאנו שנשמעו קולותיו למעלה בחדר אחיהן, שהסטודנטים למדו בו; בשביל מה נסעו אליהן מורי הספרות הצרפתית והמוסיקה והשרטוט והמחולות, בשביל מה נסעו במרכבה בשעות ידועות עם מדמואזיל לינון אל הטבירסקוי בּולבר שלש העלמות האלה באדרות האטלס שלהן – דולי בארוכה, נטלי בארוכה למחצה וקיטי בקצרה, שנראו תחתיה רגליה הקטנות והישרות בּכל תארן בפוזמקאותיהן האדוּמות המתוחות יפה יפה עליהן; בשביל מה הוצרכו להתהלך על פני הטבירסקוי בּולבר בלוית משרת שקוקרדה של זהב על כובעו, – כל זה ועוד הרבה ממנהגי עולם המלא סוד לא היה מובן לו, אבל ידוע ידע, שכל מה שנעשה שם היה נהדר ובחביון-המעשים ההוא דבקה נפשו לאהבה אותו.

בימי תלמודו נטה לאהוב את הבכירה, את דולי, אבל מהר נתּנה לאובלונסקי. אחרי כן התחיל אוהב את השניה. הוא כמו הרגיש שיש לו לאהוב את אחת מהאחיות האלה, אלא שלא יכול לברר לעצמו את מי משלשתן. אבל גם נטלי נשאה, כמעט שנראתה בעולם, להדיפלומט לבוב. קיטי היתה עוד ילדה בשעה שיצא לווין מהאוניברסיטה. שצרבצקי הצעיר נכנס לצבא האניות ויטבע בים הבלטי, ולווין היה ממעט לבוא אל השצרבצקים מן העת ההיא, אף על פי שהיה רע לאובלונסקי. אבל בבואו בשנה הזאת בראשית ימי החורף למוסקבה, אחרי שבתו שנה אחת בכפר, ובראותו את השצרבצקים, הבין את מי משלשתן היה עתיד לאהוב באמת.

לכאורה לא היה דבר פשוט מזה, שהוא בעצמו, באשר הוא ממשפחה מיוחסת וראוי להתחשב בעשירים יותר מבעניים, וימי חייו שלשים ושתים שנה, ישים את בקשתו לפני שצרבצקיה בת הנסיכים בעצמה. בודאי היו מכירים אותו מיד לשדוך טוב. אך לווין אהב את קיטי, ובאהבתו נדמה לו, שהיא כלילת כל המעלות, יצור מרומם על כל אשר על פני האדמה והוא בן-אדמה ויצור שפל כל כך, שלא היה אפשר גם להעלות על הדעת ששאר בני הבית והיא בעצמה יכירוהו להוגן לה.

אחרי שבתו מלא שכרון-אהבה שני חדשים, שהיה רואה בהם כמעט בכל יום ויום את קיטי בחברת מרום עם הארץ, שהתחיל לבקר שמה בשבילה, כדי לפגשה, החליט פתאום, כי לא תהיה זאת ויסע אל הכפר.

החלטת לווין, שזה אי אפשר, נוסדה על ההשערה, שבעיני הקרובים הוא שדוך שאינו הגון ואינו לפי ערכה של קיטי הנחמדה, וקיטי איננה יכולה לאהוב אותו. בעיני קרוביה לא היתה לו עסקנות קבועה וברורה ומצב נכון, בשעה שחבריו בכר היו בעת הזאת, בשנת שלשים ושתים לימי חייו, זה ראש גדוּד ופליגל-אדיוטנט, זה פרופיסור, זה מנהל בנק ומסלות-ברזל, או ראש ועד כאובלונסקי; והוא (נפשו ידעה מאד, כמה יוכל להחשב בעיני אחרים) בעל אחוזה עוסק בגדול פרות, בירית חרטמונים גדולים ובבנינים שונים, כלומר איש בלי כשרון, שלא הגיע לכל מטרה, ושלפי הדעות המקובלות בצבור הוא עושה מה שהאנשים אשר לא יצלחו למאומה עושים.

וקיטי הנפלאה והנחמדה בעלמות לא יכלה בודאי לאהוב אדם בלי תאר והדר כמו שהיד הוא בעיניו, וביחוד אדם פשוט כמוהו, שאינו מצוין בשום דבר. מלבד זאת נדמתה לו התיחסותו הקודמת אל קיטי – התיחסות גדול אל ילדה בשביל ידידות לאחיה – כגדר חדשה בדרך אהבתו. הוא חשב, כי איש כעור וטוב, כמו שהיה הוא בעיניו, אפשר שיאהבוהו כידיד ורע, אך כדי שיאהבוהו כאהבתו את קיטי, צריך שיהיה יפה מראה, והעיקר – איש מיוחד במעלותיו.

אף אמנם שמע, כי דבר מצוי הוא, שתאהבנה נשים גם רעי מראה ופשוטים, אך לא האמין לשמועה זאת, כי שפט על פי רוחו והוא היה מוכשר לאהוב רק נשים יפות, מפליאות ומיוחדות במינן.

אבל אחרי שבתו בדד שני חדשים בכפר, הוברר לו, כי לא היתה אהבתו זאת ממין הרהורי האהבה שהעסיקוהו בימי בחרותו הראשונים, כי הרגש הזה לא נתן לו מרגוע אפילו שעה קטנה אחת, כי לא יכול עוד לחיות בלי פתור את השאלה: התהיה לו לאשה אם אין, וכי יאושו הוא אך פרי דמיונו ואין בידו כל הוכחה, שישיבו את פניו. ועתה בא למוסקבה בהחלטה גמורה להביע את בקשתו ולקחת את קיטי לאשה, אם יאותו לו. או… הוא לא יכול להרהר במה שיהיה לו, אם ישיבו את פּניו.

 

ז.    🔗

לווין בא למוסקבה בבוקר ויסר אל קוזנישיב אחיו מאמו, הגדול ממנו בשנים, ויחלף שמלותיו ויבא אליו אל חדר עבודתו, ובלבבו היה לספר לו מיד, מה הדבר אשר הביאהו הנה, ולבקש עצה מפיו; אך לא את אחיו לבד מצא שם. עמו ישב פרופיסור לפילוסופיה מפורסם, אשר בא מחרקוב לשאת ולתת עמו בדבר המחלוקת הקטנה שנפלה ביניהם בשאלה פילוסופית חשובה מאד. הפרופיסור הזה נלחם מלחמת סופרים בחמת רוחו עם המטריאליסטים, וסרגיי קוזנישיב התבונן היטב בכל מהלך הפולמוס הזה, ואחרי קראו את מאמרו האחרון של הפרופיסור כתב לו באגרת את השגותיו. באגרתו הוכיח את הפרוסיסור על ויתורים יתרים שהוא מוותר למטריאליסטים. והפרופיסור מהר ויבא אליו, למען יתבררו הדברים ביניהם. הם דנו בשאלה זו, שדשו בה רבים: היש גבול בין החזיונות הפסיחיים ובין הפיזיולוגיים בפעולת האדם, ואיפה הוא הגבול הזה? סרגיי איבנוביץ קדם פני אחיו בצחוק-החבה הקר, שהיה מקבל כל אדם בו, ויציגהו לפני הפרופסור ויסף לדבר בענין שדנו בו.

הפרופסור, איש קטן-תואר, בעל משקפים וצר-מצח, הפסיק רגע קטן לנתינת שלום ויוסף לדבר בלי שים לבו ללווין. לווין ישב והמתין, עד שיצא הפרופסור, אבל ענין השיחה התחיל מעסיק אותו במהרה.

לווין ראה בז’ורנלים את המאמרים, אשר דברו המדיינים על אודותיהם, וקרא אותם בשים לב, כי מצא בהם את התפתחות יסודי חכמת הטבע הידועים לו – כי תלמיד מחלוקת הטבע היה באוניברסיטה – אך מעולם לא צרף את המסקנות המדעיות האלה על אודות מוצא האדם, שהוא דומה בו לשאר בעלי החיים, על אודות הריפליקסים, על אודות הביולוגיה והסוציולוגיה – אל השאלות בענין מהות החיים והמות לו בעצמו, שהיו עולות על לבבו בימים האחרונים לעתים קרובות יותר ויותר.

בשמעו את שיחת אחיו והפרופסור התבונן, שהם צרפו בדבריהם שאלות מדעיות ממין זה אל השאלות הנוגעות בנפש האדם, ופעמים אחדות כמעט החלו לדבר בשאלות ההן בעצמן, אלא שבכל פעם שקרבו אל אותו הענין, שהיה עיקר לו, מהרו להתרחק מהן וחזרו והעמיקו בתחום החלוקים הדקים והמיעוטים והציטטות והרמזים ושמות בני סמכא, ואז הבין בכבדות, במה הם מדברים.

אני אינני יכול לשער, – אמר סרגיי איבנוביץ בלשון הברורה שהיה רגיל בה ובדבורו המדוקדק ובהברתו היפה, אינני יכול להסכים בשום אופן לדעתו של קייס, שכל מה שאני חושב על אודות העולם החיצון יצא לי מרשמים חושיים. גם המושג היסודי על דבר ההויה בא אלי לא על ידי חוש, כי על כן אין לנו גם אבר מיוחד למסירת המושג הזה.

כן, אבל הם – וואורסט וקנויסט ופריפאסוב – ישיבו לך, שהכרת ההויה שאתה מכיר, יוצאת מסכום כל רשמי החושים, שהכרת-הויה זו היא פרי ההרגשות הגופניות. וואורסט אומר גם בפירוש, כי אם אין הרגשות גופניות, אין מוּשג הויה.

אני אומר להפך, – התחיל סרגיי איבנוביץ.

אך פּה נדמה עוד הפעם ללווין, שקרבו אל השאלה העיקרית והנם חוזרים ומתרחקים, וימצא את לבבו לפנות בשאלה זו אל הפרופסור:

אם כן, בכלות חוּשי, במות גויתי, אי אפשר לכל הויה שלי עוד? – שאל לווין.

הפרופסור הביט בתרעומות וכמו מתוך מכאוב רוּחני אל השואל המשונה, הדומה במראהו לאחד הבורלאַקים, מושכי הספינות, יותר מלאחד הפילוסופים, ויסב עיניו אל סרגיי איבנוביץ כשואל את פיו: מה יש לאמור לו? אך סרגיי איבנוביץ, שדבר לא בהתלהבותו המרובה ולא בקטנות מוחו של הפרופסור, ושבגלל זה לא היה מעצור לו גם להשיב לפרופסור גם להבין את נקודת ההשקפה הפשוטה והטבעית, ששאלת לווין נשאלה על פיה, צחק צחוק קל ויאמר:

שאלה זו עוד אין לנו רשות לפתרה…

אין לנו נדונים, – ענה אחריו הפרופסור לקיים דבריו – ויוסף לטעון בענינו: – לא, – אמר עוד – אני מעיר, שגם אם יסוד ההרגשה הוא הרושם, כמו שאומר פריפאסוב בפירוש, עלינו להבדיל בדיוק בין שני המושגים האלה.

לווין לא הטה אזניו עוד לדבריהם ויחכה ליציאת הפרופסור.

 

ח.    🔗

כאשר יצא הפרופסור פנה סרגיי איבנוביץ אל אחיו:

שמח אני מאד כי באת. הלימים רבים? ומה עסקי האחוזה?

לווין ידע, כי עניני האחוזה מעסיקים אך מעט את אחיו הגדול ממנו בשנים, וכי מעביר הוא על מדותיו בשבילו בשאלו כזאת, ועל כן ענהו רק על דבר מכירת החטים ועל דבר הכסף.

לווין רצה להגיד לאחיו את מחשבתו על דבר נשואים ולשאול בעצתו; אך כאשר ראה את אחיו והקשיב את שיחתו עם הפרופסור וכאשר שמע אחרי כן את קול מדברו אליו, שנגד רצונו היה קול גונן ומיטיב, בשאלו אותו על עסקי האחוזה (שותפים היו באחוּזה שירשו מאמם, ולווין היה המנהל בעדו ובעד אחיו), הרגיש, שמאיזו סבה אינו יכול להכנס בדברים עם אחיו על אודות החלטתו. הוא הרגיש, כי אחיו יתיחס אליה, אל החלטתו, לא כמו שרצוי לו.

ומה הזמסטבה שלכם? – שאל סרגיי איבנוביץ, שהיה מכבד את הזמסטבה וערכה גדל בעיניו.אמנם אינני יודע…

מה זאת?… הלא חבר ההנהגה אתה?

לא חבר אני עוד; אני יצאתי, – ענה לווין, – ואינני נוסע עוד אל האספות.

חבל! – אמר סרגיי איבנוביץ ופניו רעמו.

לווין החל לספר, בחפצו להצטדק, מה שנעשה באספות שבמחוזו.

כן הוא בכל עת! – נכנס לתוך דבריו סרגיי איבנוביץ. – אנחנו הרוסים זה דרכנו תמיד. אפשר שזו גם מדה טובה – כשרון אדם לראות נזקי עצמו, אבל מפריזים אנחנו, אנחנו מתנחמים בשפת לצון הנכונה בפינו תמיד. אני אך אומר לך, שאם יתנו זכויות בדמוּת מוסדות הזמסטבה שלנו, לעם אירופאי אחר… אשכנזים או אנגלים, למשל, היו מגיעים לחרות על ידן, ואנחנו אך מלגלגים.

ומה אעשה? – אמר לווין כאשם. – זה היה נסיוני האחרון. בכל נפשי נסיתי. אינני יכול, אינני מוכשר.

לא אינך מוכשר, – אמר סרגיי איבנוביץ, – אינך מתיחס אל הדבר כראוי.

אולי כן הוא, – השיב לווין בעגמת נפש.

הידעת, כי ניקולי אחינו חזר ובא הנה.

ניקולי היה אחיו הגדול של קונסטנטין לווין מאביו ומאמו ואחיו מאמו של סרגיי איבנוביץ, איש אשר פזר חלק גדול מהונו והתחבר אל אנשים משונים וסוררים והיה מתקוטט עם אחיו. מה אתה אומר? – קרא לווין בפחד. – איך ידעת זאת?

פרוקופי ראה אותו בחוץ.

פה במוסקבה? איפה הוא? הידעת? לווין קם מכסאו כנכון ללכת מיד.

צר לי, כי הגדתי לך זאת, – אמר סרגיי איבנוביץ וינע בראשו על צערו של אחיו הצעיר. – אני חקרתי ויודע לי, איפה הוא יושב, ואשלח לו את שטר החוב שלו על שם טרובין, אשר פרעתי בעדו וזה הדבר אשר השיב לי.

רגיי איבנוביץ נתן לאחיו פתקה שהוציא מכבש הניירות שעל השולחן.

לווין קרא בכתב המשונה והנודע לו את הדברים האלה: "אני מבקש בכבוד הראוי שינתן לי לנוח. זה הדבר האחד, שאני דורש מאַחי הנעימים . ניקולי לווין.

לווין קרא זאת ובלי הרים ראשו עמד לפני סרגיי איבנוביץ והפתקה בידו.

בקרבו נלחמו החשק לשכוח לפי שעה את אחיו וההכרה שדבר רע היא שכחה כזאת.

רוצה הוא, כנראה בברור, לעלוב אותי, – הוסיף סרגיי איבנוביץ, – אך זאת לא יוכל, ואני חפוץ אחפוץ בכל נפשי לעזור לו, אך יודע אני, שזה אי אפשר.

כן, כן, – שנה לווין. – אני מבין ומעריך כראוי דרכיך עמו, אבל אני אסע אליו.

עשה כן, אם חפץ אתה, אך אני לא איעצך לנסוע אליו, אמר סרגיי איבנוביץ. – ולא לי אני דואג: הוא לא יטה את לבבך מאחרי, אך למענך אני יועץ אותך, טוב אשר לא תסע. לעזור אי אפשר. אולם עשה כטוב בעיניך.

אפשר שבאמת אין לעזור לו, אך אני מרגיש ביחוד ברגע זה כן, אבל זה ענין אחר – אני מרגיש, כי לא אוכל לנוח.

אכן זאת לא אבין, – אמר סרגיי איבנוביץ –. דבר אחד אני מבין, – הוסיף לאמור, – זה סייג לשפלות רוח. אני החלותי להביט בעינים אחרות ובנטיה גדולה מבראשונה כלפי זכות על כל מה שנקרא נבלה, מאז נהיה אחינו ניקולי למה שנהיה… הלא ידעת מה שעשה…

הה, נורא הוא, נורא! – שנה לווין אחריו.

לווין לקח מידי משרתו של סרגיי איבנוביץ את האדריסה של אחיו ורצה לנסוע אליו מיד, אך כחשבו את דרכיו גמר לדחות את נסיעתו זו עד הערב: קודם כל דבר היה לו, כדי שתנוח דעתו, לגמור את הענין, שהוא בא בשבילו למוסקבה. מבית אחיו נסע אל בית הועד אשר אובלונסקי בו, וכשנודע לו מה שהוצרך לדעת על אודות השצירבצקים, נסע אל המקום, אשר אמרו לו, כי שם יוכל למצוא את קיטי.

 

ט.    🔗

בארבע שעות ירד לווין מעל מרכבה שכוּרה אצל הגן הזואולוגי בלב פועם בחזקה, כמו שהרגיש היטב, וילך במסלה הפונה אל ההרים ואל שדה הקרח, וכבר ידע באותה שעה בברור, שימצא אותה שם כי ראה את מרכבת השצירבצקים אצל המבוא.

יום קרח בהיר היה היום ההוא. אצל השער עמדו שורות שורות של מרכבות כבודות, עגלות חורף, מרכבות שכורות, וז’נדרמים לובשי מלבוש נקי, שכובעיהם בראשיהם התנוססו לנוגה אור השמש, עמדו צפופים במבוא הגן ובמסלות המנוקות שבין הבתים הקטנים “הרוסיים” המקושטים בכלונסאות מפותחים. עצי הלבנים הענפים הזקנים, שכל ענפיהם נכפו מפני השלג, נראו כעוטי שמלות-חג חדשות. ולווין הלך במסלה הפונה אל שדה הקרח, הלוך ודבר עם לבבו: “לא אירא ולא אֵחת עלי אך להרגע. מה לך? מה זאת? החרש, פותה!” דבר אל לבו תוכחות. אך כאשר התאמץ להרגיע את רוחו, כן כבדה עליו נשימתו. אחד ממיודעיו נקרה לפניו ויקרא אליו, והוא לא הכיר את מיודעו. מהרה נגש אל ההרים, ועליהם צלצלו שלשלאות העגלות הקטנות היורדות והעולות, והעגלות השטות שקקו, וקולות צהלה נשמעו. בצעדו עוד צעדים אחדים, נגלה שדה הקרח לפניו, ומיד הכיר אותה בתוך כל המחליקים.

לווין הבין, כי היא פה, על פי השמחה והפחד אשר תקפוהו. היא עמדה ודברה עם אשה אחת בקצהו השני של שדה הקרח. לא נראה כל דבר מיוחד לא בלבושה ולא בעמידתה; אך לו נקל היה להכירה בתוך ההמון הזה, כי נראתה לו כשיח שושנים בין חרוּלים. היא אָצלה מאורה על הכל. היא היתה צחוק נעים, מגיה על כל אשר מסביב. “האמנם יכול אני לרדת שמה על הקרח, לגשת אליה?” שאל בלבו. המקום אשר עמדה עליו היה בעיניו קדש, אשר אין לנגוע בו. וכרגע אחד היתה יראתה על פניו כל-כך, שעוד מעט והלך לו משם. הוא הוצרך להתחזק ולהסביר לנפשו, שאנשים מכל המינים הולכים סביבה, שגם הוא בעצמו היה יכול לבוא שמה לשוט בנעלי שיט. הוא ירד וזמן רב נמנע מהביט אליה, כמו שנמנעים מהביט אל השמש, אבל גם בלי הבט ראה אותה, כמו שרואים את השמש בלי הסתכל בו.

ביום זה ובשעה זו בכל שבוע היו נאספים על הקרח אנשים בני חבורה אחת, שכולם ידעו זה את זה. בהם היו גם שייטי-קרח מהירים, מתכברים ומתגאים באמנותם, גם מתלמדים מאחזים בכסאות, שתנועותיהם במורך ובכבדות, גם נערים קטנים, גם זקנים, שנתכוונו בזה לשם בריאות הגוף; כל אלה היו בחירים ומאושרים בעיני לווין, על כי נמצאו במקום הזה והיו קרובים אליה. כל השטים על פני הקרח העבירוה, השיגוה גם דברו עמה ובלי השתעבדות לה התעלסו ויתענגו על הקרח החזק ומזג האויר הטוב. ניקולי שצירבצקי, “שני בשני” של קיטי, ישב מלובש בז’וקיטקה קצרה ובמכנסים צרים ובנעלי הברזל שעל כפות רגליו על אחד הספסלים, ובראותו את לווין, קרא אליו: הנה שייט הקרח הראשון שברוסיה! הזה ימים רבים? הקרח טוב מאד, שים נעליך על רגליך.

גם נעלים אין אתי, – ענה לווין ויתפלא בעצמו על עז רוחו וחופש מדברו במעמדה ולא חדל מהגות בה גם רגע קטן אחד, אף על פי שלא הסתכל בה. הוא הרגיש, כי השמש הולך וקרוב אליו. היא נמצאה בפנה, וברגליה הדקות, המתוחות בנעלים גבוהות, שטה אליו, וקצת מורך נראה בתנועותיה. נער בלבוש רוסי, מנופף ידיו בכל עז כחו ומשתוחח מאד בשוטו רדף אחריה. היא שטה ברגלים בלתי בטוחות כל צרכן; ידיה המוצאות מתוך המוּפה הקטנה התלויה לה על תקות-חוט, היו מזומנות לנתינת שלום, והיא הכירה את לווין ותבט אליו ותצחק לו ולפחדה יחד. כשנגמר הסבוּב דחקה ברגלה הקטנה והקלה ותשט אל מול שצירבצקי ותחזק בידו ותרכן לו בראשה בצחוק קל. היא יפתה בעיניו יותר מאשר נראתה לו בדמיונו. בהגותו בה היה יכול לשוותה נגד עיניו בכל פרטי מראה, ביחוד את הוד ראשה הקטן והצהוב החפשי כל כך בתנועותיו על כתפיה, כתפות עלמה מעוגלות, והמביע תומת ילדות וטוב לבב. הילדות הנסוכה על פניה ויפעת גזרתה הנחמדה, היו יסודי היופי המיוחד לה והמובן לו היטב; אבל בכל פעם היה משתומם כעל חזיון חדש, אשר לא שער מראש, על מבט עיניה הטובות, השוקטות והמביעות אהבת אמת, וביחוד על נועם צחוקה, אשר היה מעבירו מדי פעם בפעם אל עולם- קסמים, ששם הרגיש בעצמו, שנתמלא תום ורוך ונעשה כמו שהיה, על פי זכרונו, בימי קדמת ילדותו המעטים.

הזה זמן רב אתה פה? – אמרה אליו בהושיטה לו את ידה. תודות לך, הוסיפה, כאשר הרים את המטפחת שנפלה מתוך המוּפה שלה.

אני? זה מעט, אתמול… כלומר… היום… באתי, – ענה לווין, אשר בסערת לבו הבין את שאלתה בקושי, – אני אמרתי לנסוע אליך, – אמר עוד, ובזכרו כרגע, בשביל מה בקש לראותה, נבוך ויתאדם. – אני לא ידעתי, כי יודעת-שיט את ומיטיבה לשוט.

היא הביטה אליו בשים לב, כמו נתכוונה להבין, על מה הוא נבוך.

תהלה מאתך יש להוקיר. פה מסורות בידינו, כי אתה הגדול שבשייטים, – אמרה קיטי בבדיחה. – מה חפצה אני לראותך בשוּטך על הקרח!נעל נא נא נעלי- שיט ונשוטה נא יחדו.

“לשוט יחד! האמנם אפשר הדבר?” אמר לווין בלבו, בהביטו אליה.

כרגע אנעל, – אמר וילך לשים נעלי- שיט על רגליו.

זה ימים רבים לא היית אצלנו, אדוני, – אמר המשרת בתמכו את רגל לווין ובהדקו עליה את עקב הברזל. – ואחריך לא נמצא עוד מפליא לעשות כמוך בין האדונים. – הטוב יהיה כן? – הוסיף במתחו את הרצועה.

טוב, טוב, מהר נא, – ענה לווין, וביגיעה עצר ברוחו שלא יחזק צחוק השמחה שנראה על פניו שלא בכוונתו. “כן הוא– אמר בלבו, – אך אלה חיים. אך זה אושר! יחדו, אמרה, **נשוטה נא יחדו. ** האומר לה עתה? אבל הן בגלל זה אני ירא לאמור, בגלל אשר עתה אני מאושר, מאושר לפחות על ידי התקוה… אך אז… אבל הגיעה העת!מן הצורך הוא!צריך, צריך! סור ממנו, רפיון!”

לווין עמד על רגליו ויפשוט את אדרתו, ואחרי מרוצת התרגלות על הקרח הרך, שעל יד הבית הקטן קפץ ובא אל הקרח החלק וישט בלי יגיעה, וכמו ברצונו לבד עלתה בידו להחיש, לקצר ולכונן מרוצתו. הוא קרב אליה בחלישות דעת, אך גם הפעם הרגיעתהו בנועם צחוקה.

היא נתנה לו את ידה וילכו יחד הלוך והחש מהלכם, ובמדה שמהרו ללכת הרבתה ללחוץ בחזקה את ידו.

עמך הייתי ממהרת יותר להשתלם בדבר, בך אני בוטחת, בלי דעת מדוע, – אמרה אליו.

ואני בוטח בעצמי, בשעה שאת נשענת עלי, – אמר הוא אליה, אבל נבהל מיד על אמרו זאת ויתאדם. ובאמת, כאשר אך יצאו הדברים מפיו, חלפה פתאום כל החבה שהיתה על פניה, כחמה בהסתתרה מאחרי העבים, ולווין הכיר את משחק פניה הידועים לו, שהיה מעיד בכל פעם על עיון מרובה; על מצחה הקטן עלה קמט קטן.

לא קרה אותך כל מקרה לא טוב? אולם, אין לי רשות לשאול, – אמר במהירות.

מפני מה?… לא שום דבר לא טוב לא קרני, – ענתה בשפה קרה ותוסף מיד: – האם לא ראית את מדמואזיל לינון?

לא ראיתיה עוד.

לך נא אליה, היא אוהבת אותך כל כך.

“מה זאת? אני העצבתיה. הושיעני נא, אלי!” אמר לווין בלבו וירץ אל הצרפתית הזקנה שישבה על אחד הספסלים ושערותיה היו סדורות לה תלתלים לבנים. היא קבלה אותו בבדיחה ובגלוי שניה התותבות, כמו שמקבלים ידיד ישן.

אמנם גדֵלים אנחנו, – אמרה אליו ורמזה בעיניה על קיטי, – הדוב הקטן היה לגדול! – הוסיפה הצרפתית בצחוק והזכירה לו את הלצתו על אודות שלש העלמות, שהיה מכנה אותן שלשה דוּבים על פי אגדה אנגלית לילדים. – הלא תזכור, שהיית אומר כן?

הוא לא זכר כלל וכלל, אך היא צחקה לזכר הלצה זו ואהבה אותה זה כעשר שנים.

לך לך, לך לשוט. ןקיטי מיטיבה לשוט עתה, האין זאת?

כאשר שב לווין במרוצה אל קיטי, לא היו לה פניה הנזעמים עוד. עיניה הביטו באהבת אמת ובחבה כבראשונה, אך לו נדמה, שמסבר הפנים היפות שלה נשקפת מנוחה מיוחדת שיש בה כוונה. והדבר הזה העציב את רוחו. היא דברה במורתה הזקנה ובמנהגיה המשונים, ואחרי כן שאלה אותו על אודות ארחות חייו.

האמנם לא תרגיש עצבות בחורף בכפר? – אמרה אליו.

לא, אין בי עצבות, עסוק אני מאד, – אמר אליה, ובדבּרו הרגיש, שהיא גוררת אותו אחרי רוח המנוחה השוררת בדבריה, ולא יעמוד בו כח לסור מאחרי הרוח הזה, כשם שלא יכול לסור מאחריו בתחלת החורף.

הלימים רבים באת הנה? – שאלה אותו קיטי.

אינני יודע – ענה בלי השמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו. הרעיון, שאם יוסיף להגרר אחרי הידידות השוקטת הזאת ישוב גם הפעם בדרך אשר בא, בלי הועיל מאומה, עלה על רוחו ויגמור להתקומם לה.

איך לא תדע?

אינני יודע, זה תלוי בך, – אמר ויבהל מפני דבריו.

אם לא שמעה את דבריו, אם לא חפצה לשמעם, אך היא כמו נכשלה ותדפוק פעמים ברגלה הקטנה ותסב מאצלו מהר. היא שטה ובאה אל מדמוּאזיל לינון ותאמר לה איזו דברים ותשם פעמיה אל הבית הקטן, אשר הסירו בו הנשים את נעלי השיט מעליהן.

"אלי, מה עשיתי! ה' אלהי! עזרני נא, למדני נא! אמר לווין, ובשעה שנשא תפלה זו הרגיש צורך בתנועה עזה וישט בה בכח בסבוּבים חיצוניים ופנימיים.

באותה שעה יצא מבית הקהוה אחר הצעירים, המעולים שבשייטי הקרח החדשים, ופפירוס בפיו, ונעלי שיט ברגליו, ואחרי מרוצת התרגלות רץ בשקשוקים ובקפיצות דרך המעלות למטה. הוא עף למטה ובלי שנות גם את מצב ידיו התחיל משוטט על פני הקרח.

אכן, זה מופת חדש! – אמר לווין וימהר וירץ למעלה לעשות כדבר הזה.השמר לך, הרי זה דורש רגילות! – קרא אליו ניקולי שצירבצקי.

לווין עלה על המישור שלפני המעלות וירץ הנה והנה ככל אשר היה בידו, וירץ למטה, ובתנופות ידים גנן על שווי המשקל הנחוץ בתנועה זו, שלא היה רגיל בה. במעלה התחתונה נתקל, אך כמעט שנגעה ידו בקרח נטה ויזקוף ויצחק וישט הלאה.

"בן חיל, נעים, – אמרה קיטי בלבה באותה שעה, בצאתה מן הבית הקטן עם לינון ובהביטה אליו בצחוק-חבה פנימית כמו אל אח אהוב. – האמנם אני אשמה, האמנם עשיתי איזה דבר רע? הם אומרים: התיפות היא, ידעתי, כי לא אותו אני אוהבת; אבל עם זה נעים לי עמו, והוא בן חיל כל כך. אך למה אמר זאת?… כראות לווין את קיטי בצאתה ואת אמה אשר פגש אותה על המעלות, והוא היה אדום מרוב תנועה מהירה, עמד וישקע בהרהורים. הוא הסיר את נעלי השיט וישג את האם עם הבת אצל שער היציאה.

שמחה אני לראותך, – אמרה הנסיכה. – בליל חמישי אנו מקבלים כדרכנו תמיד.

אם כן היום הוא?

שמוח נשמח מאד לראותך, – אמרה הנסיכה בקרירות מגולה. קרירות זו הדאיבה את קיטי, ועל כן לא יכלה לכבוש את רצונה להרך את הרושם הקשה שעשתה אמה, ותסב ראשה ותאמר בצחוק קל:

להתראות.

באותה השעה נכנס סטיפן ארקדיביץ אל הגן, וכובעו היה מוטה הצדה, ופניו נהרו, וכולו מראה מנצח מלא שמחה. אך בקרבו אל חותנתו ענה על שאלותיה לשלום דולי בפני חוטא נעצב. אחרי דברו בלחש ובעוצב עם חותנתו, זקף את חזהו ויאחז את לווין בזרועו.ומה אפוא, נוסעים אנחנו? – שאל את לווין – כל הימים האלה הגיתי בך, ומאד מאד אשמח, כי באת, – אמר ויבט אל עיניו בפנים מביעים מחשבות עמוקות.

נוסעים אנחנו, נוסעים, – ענה לווין בשמחה: הוא לא חדל לשמוע את צלצול הקול שאמר אליו “להתראות”, ולראות את הצחוק הנעים, שנאמרה בו מלה זאת.

“לאנגליה” או לארמיטאז'?

אין חלוק לי.

ל“אנגליה” אפוא, – אמר סטיפן ארקדיביץ, לפי שלבית המלון הזה היה חייב יותר, ועל כן חשב לדבר שאינו הגון להתרחק ממנו. היש לך רכב? טוב מאד, כי את מרכבתי שלחתי הביתה. שניהם החרישו בכל שעת הנסיעה. לווין הרהר בהערכת השנוי שנראה על פני קיטי: פעם הבטיח את נפשו, כי יש תקוה, ופעם הוברר לו, כי תוחלתו נכזבה, ובכל זאת הרגיש בעצמו, שנהפך לאיש אחר, שאינו דומה למה שהיה לפני צחקה ולפני אמרה: “להתראות”.

בדרך סדר לו סטיפן ארקדיביץ את סדר הסעודה.

הלא אוהב טירבה אתה? – אמר ללווין בגשתם במרכבתם אל בית המלון.

מה? – שאל לווין אחריו: – טירבה? כן, מאד מאד אני אוהב.

 

י.    🔗

כשנכנס לווין עם אובלונסקי אל בית המלון, לא יכול לבלתי התבונן, שיש בפניו ובכל תארו של סטיפן ארקדיביץ איזה רישום מיוחד, כמין צהלה מסותרת. אובלונסקי הסיר את אדרתו ובכובע מּטה הצדה עבר אל חדר האוכל, ובעברו נתן פקודות למשרתים טטרים לבושי פרק ומחזיקי מפות לבנות, אשר דבקו בו כולם, הוא נתן שלום והחזיר שלום ימינה ושמאלה, כי גם פה נמצאו לו מודעים שקדמו פניו בשמחה כבכל מקום, ויגש אל הבוּפיט וישת כוס יין-דגן ויקח לו דג קטן ויאמר לצרפתית המפורכסת, העדויה קשורים מעשי סריגה דקה וסלסולי שער, שעמדה מבפנים לקאַסה, דברים שהביאו גם אותה לידי צחוק מקרב לב. ולווין לא שתה הפעם, ודוקא בגלל אשר געלה נפשו בצרפתית הזאת, שהיתה כולה כמין הרכבת שערות נכריות ואבקת-אורז ומי-בושם. הוא אך שם עיניו עליה ויט מפניה מהר כמו ממקום מטונף כל נפשו מלאה זכרונות על אודות קיטי, וצחוק נצחון ואושר נגה בעיניו.

הֵנה, הוד נסיכות, גשה נא, לא יטרידו את הוד נסיכותך, אמר אחד הטטרים אשר החזיק בו ביחוד, איש זקן שכולו לבן וירכיו רחבות וכנפי הפרק שלו נפרדות עליהן. – גשה נא, הוד נסיכות, אמר אל לווין בכוונה לשמש בשקידה, מפני כבודו של סטיפן ארקדיביץ, גם את האורח הבא עמו.

כרגע פרש מפה מצוחצחת על שולחן עגול מכוסה במפה מכבר, שמנורת ברונזה ממעל לו, ויקרב אליו כסאות של קטיפה ויעמוד לפני סטיפן ארקדיביץ, ומפה קטנה וכרטיס המטעמים בידו, ויחכה למצוותיו.

אם יצוה הוד נסיכותו לתת לו חדר מיוחד, יפָנה חדר בעדו מהר: הנסיך גליצין שם עם גבירה אחת. צדפות חיות נתקבלו.

אַ! צדפות.

סטיפן ארקדיביץ התחיל מהרהר.

אולי נשנה את הסדר, לווין? – אמר וישם את אצבעו על הכרטיס, ופניו הביעו עיון גדול. אך, הטובות הן הצדפות?

פלֶינסבורגיות הן, הוד נסיכות, אוסטֶינדיות אין.

לו תהיינה פלינסבורגיות, אבל החיות הן?

תמול נתקבלו.

אולי נתחיל בצדפות, ואחר נשנה את כל הסדר? מה תענה על זה?

לי אין חלוק בדבר, לי ציר ומקפה נבחר מכל; אך כזאת הלא אין בזה.מקפה א לאַ-ריס, הטוב בעיניך? – אמר הטטרי ויגחן אל לווין כאומנת אל ילד.

לא, לא משטה אני, כל מה שתבחר ייטב בעיני. אני שטתי על הקרח ורעב אני. ואל תדמה, – הוסיף בראותו אותות-תרעומות על פני אובלונסקי, – כי לא הערכתי כראוי את טוב טעמך. בעונג אוֹכל מטעמים.

פשיטא! אמור מה שתאמר, אבל זה אחד מתענוגי החיים, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – תנה אפוא, אחי, עשרים או, זה ימעט, שלשים צדפות; נזיד עם קלחים…

פרֶנטַניֶיר, – נענה הטטרי אחריו. אך, לפי הנראה, לא רצה סטיפן ארקדיביץ לעשות לו נחת רוח ולקרא את המטעמים בשמותיהם הצרפתיים.

עם קלחים, הידעת? אחרי כן טירבה עם ציר שבלילתו עבה, אחרי כן… רוסטביף; אך השתדל, שיהי יפה. נוסיף על זה תרנגולי-בר, ועל זה, כמובן, כבוּשים.

הטטרי זכר, שאין דרכו של סטיפן ארקדיביץ לקרוא את המטעמים בשמותיהם הרשומים צרפתית בכרטיס, ועל כן לא שנה אחריו כבראשונה, אך אחרי כן המציא לנפשו את העונג הזה ושנה את כל המטעמים שהוזמנו יחד זה אחר זה על פי הכרטיס: מרק פרטנייר, טירבה סוֹס בומרשה, פולרד אַ ליסטרגון, מסידואַן די פריאי… וּמַהֵר, כמכונה של נוצות-מתכווצות, הניח את הכרטיס המכורך האחד ויחטוף את השני ויושט לסטיפן ארקדיביץ.

ומה נשתה?

אני – מה שייטב בעיניך, אך לא הרבה… שמפני – אמר לווין.

מה? בזה נתחיל? ואולם גם זה אפשר. אתה אוהב את החתום בחותם לבן?

קַשֶׁה בלֵן – מלא הטטרי את דבריו במהירות.

אם כן תתן יין זה עם הצדפות, ואחר נראה.

שומע אני. ויין סעודה מאיזה מין תצוה להביא?

ניאי תביא. לא, טוב ממנו יין שבלי שדעת הכל נוחה הימנו.

שומע אני. וגבינה תצוה להביא משלך?

כן, כן, פּארמֶיזאַן. אולי אתה אוהב מין אחר של גבינה?

לא, לי אין כל חלוק בדבר, – אמר לווין בבלי יכולת לעצור שפתיו מצחוק קל.

והטטרי רץ בכנפים – כנפי פרק – פרושות, ואחרי חמשה רגעים נכנס במעופו זה, ובידו קערות צדפות פתוחות ומוטלות על קליפותיהן, קליפות מרגליות, ובקבוּק בין אצבעותיו.

סטיפן ארקדיביץ מָלַל את המפה הקטנה המגוהצת וידביקה מתחת לז’ילט וישם את ידיו על השולחן במנוחה ויחל לאכול את הצדפות.

אכן לא רעות הן, אמר, בהסירו במזלג-הכסף הקטן את הצדפות המפרכסות מעל קליפותיהן המבהיקות ויתחיל בולע אותן בתאות נפש זו אחר זו. – לא רעות, – חזר ואמר בהפנותו את עיניו הלחות והנוצצות פעם אל לווין ופעם אל הטטרי.

לווין אכל גם מן הצדפות, אף על פי שפת מלופתת בגבינה ערבה לו יותר. אך הוא התבונן בנחת אל אובלונסקי. גם הטטרי הביט, אחרי הוציאו את הפקק ומסכו את היין היפה אל הכוסות הדקות המצופות זהב, בצחוק של קורת רוח אל סטיפן ארקדיביץ ויתקן את ענקו הלבן.

ואתה אינך מאוהבי צדפות? – אמר סטיפן ארקדיביץ בשתותו את כוסו, – או שרוי בצער אתה? האין זאת?

הוא רצה, שייטיב לווין את לבו. ולווין אמנם לא היה עצב, אך המקום היה צר לו. קשה וצר היה לו על פי רעיוני רוחו לשבת בעת ההיא בבית המשתה בין החדרים, שסעדו בהם עם נשים, בתוך המרוצה וההשתדלות המרובה לעשות כרצון איש ואיש; אותה ההתקשטות בברונזה, במראות, בגז, בטטרים – כל זאת היתה דרך עלבון לו. ירא היה, פן ישקץ את הרגש הקדוש הממלא את נפשו.אני? כן, דואג אני; אך מלבד זאת מורת רוח לי כל אשר אראה פה, – אמר לווין. – אתה לא תוכל לשער, עד כמה משונה כל זה בעיני, באשר אני בן כפר, עד כמה צפרניו של אותו האדון, שראיתי אצלך…

כן ראיתי, שצפרני גריניביץ האומלל משכו את עיניך עליהן, אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק.

אינני יכול, – ענה לווין. – אתה השתדל נא, ראה את לבי, עמוד על דעתך של בן כפר. אנחנו מתאמצים להכשיר את ידינו כפי האפשר לעשות בהן מלאכה; בעבור זה אנחנו קוצצים את צפרנינו ומפשילים לפעמים את שרוולינו. ופה אנשים מגדלים בכוונה את צפרניהם, עד כמה שאפשר להן להתקיים, ומרתּקים את כפיהם בכפתורים רחבים כקערות, כדי שלא יוכלו לעשות דבר בהן.

סטיפּן ארקדיביץ צחק צחוק שמחה.

הרי זה אות, שידידי זה אינו צריך לעבודה גסה. בינתו עובדת לו…

אולי כן הוא. אך בכל זאת משונה הדבר בעיני, כשם שמשונה בעיני עתה מה שאנו, בני הכפרים, משתדלים לאכול ולשבוע מהר, למען תספיק לנו השעה לעשות את שלנו, ואני ואתה משתדלים אנו בּאכלנו, שלא לשבוע זמן רב כפי האפשר, ובשביל זה אנו אוכלים צדפות…

מובן הוא, – מלא סטיפן ארקדיביץ את דבריו במהירות. – אבל זאת מטרת ההשכלה: להפוך כל דבר לתענוג.

אם זאת היא המטרה, אני נכון לי להיות פרא.

גם פרא אתה בלעדי זאת. כולכם, כל הלווינים, פראים אתם.

לווין נאנח. הוא זכר את ניקולי אחיו, ולבו הכהו ויצר לוויפלו פּניו; אך אובלונסקי החל לדברבענין, אשר השכיחו את עצבו כרגע.

ומה, התסע היום בערב אל קרובינו, אל השצירבצקים? – אמר ויסלק מלפניו את הקליפות הריקות האוושניות ויקרב אליו את הגבינה, ויברק בעיניו דרך רמיזה עמוקה.כן, נסוע אסע, – ענה לווין. – אף על פי שנדמה לי, שהנסיכה האם קראה אותי לא ברצון.

מה לך? הבל וריק! כך דרכה… עתה תנה נא אחי, נזיד!… כך דרכה, גרַנד דַם, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – גם אני אבוא, אבל צריך אני לנסוע אל הגרפינה בונינה לזמרת-הכנה. ולא פרא אתה? באיזה טעם אחר אפשר להסביר מה שברחת פתאום ממוסקבה? השצירבצקים שאלו אותי תמיד עליך, כאילו חייב אני לדעת. ואני יודע אך דבר אחד: כל הימים אתה עושה, מה שלא יעשה איש זולתך.

כן הוא, – אמר לווין בגמגום ובצער מגולה: – צדקת, פרא אני. אך פראותי נגלתה לא ביציאתי מזה, כי אם בחזירתי שחזרתי עכשיו…

אבל מה מאושר אתה! – קרא סטיפן ארקדיביץ פתאום בהביטו לתוך עיני לווין.

במה?

אני מכיר סוסים אבירים על פי החותמות החרותים עליהם וצעירים אוהבים – על פי עיניהם, – אמר סטיפן ארקדיביץ כקורא ברגש מתוך ספר. – הנה הכל עודנו עתיד לך.

ולך האמנם כבר עבר הכל?

לא, אמנם לא עבר, אך לך עתיד, ולי הוה, ואתו ההוה אינו תדיר כלל.ומה אפוא?

הוא אינו טוב. אך על אודותי אינני רוצה לדבר, ולא עוד אלא שלהסביר הכל אי אפשר, – אמר סטיפן ארקדיביץ. – ואתה בשביל מה באת למוסקבה?… הסירה את הקערות, קרא אל הטטרי. אתה מבין מעצמך? – השיב לווין, בלי גרוע עיניו הנוצצות מעל סטיפן ארקדיביץ.

מבין אני, אך אינני יכול להחל דבר בזה. גם על פי זה תוכל לראות, המצאתי אם לא מצאתי את חידתך. – אמר סטיפן ארקדיביץ ויבט אליו בצחוק דק.

ומה תאמר לי? – אמר לווין בקול רועד וירגש בבירור, שכל שרירי פניו מזדעזעים. – מה דעתך על זה?

סטיפן ארקדיביץ שתה במתינות את כוסו, כוס יין שאבלי ובלי גרוע עיניו מלווין.

אני?… אמר סטיפן ארקדיביץ, – אין לי דבר שאני רוצה בו יותר מזה, אין דבר! זהו המעולה מכל מה שהיה אפשר.

אבל שמא טועה אתה? הידעת במה אנו מדברים? – אמר לווין ויעמק עיניו בדובר עמו. – החושב אתה, שאפשר הדבר?

אני חושב, שהוא אפשר. מפני מה אי אפשר?

לא, הבאמת תחשוב, שהוא אפשר? לא, אמור כל מה שאתה חושב! ומה אם ישיבו את פני?…

ואני גם ברי לי…

ולמה תחשוב כן? – אמר סטיפן ארקדיביץ בבדיחה על סערת רוחו.

כן נראה לי לפעמים. הלא זה יהיה נורא גם לי גם לה.

על כל פּנים אין כל דבר נורא בזה לעלמה. כל עלמה מתגאה שמבקשים את ידה.כן, כל עלמה, אך לא היא.

סטיפן ארקדיביץ חייך קצת. הוא ידע מראש את הרגש הזה שבלווין, הוא ידע, שעל פי השקפתו נחלקות כל העלמות שבעולם לשני מינים: האחד הוא – כל העלמות שבעולם, חוץ ממנה, בהן כל דרכי היצר המשותפים לכל בני האדם, והן מצויות מאד; והמין השני – היא לבדה, שאין בה כל מדה שאינה הגונה, וגבוהה היא מכל מין האדם.

ראה נא, קח לך מן הציר, – אמר ויעצור ביד לווין, אשר סלק מאצלו את הציר.

לווין שמע אליו וישם ציר על קערתו. אך לא הניח לסטיפן ארקדיביץ לאכול.

לא, ראה נא, אתה, אמר אליו – בינה נא, כי שאלת החיים והמות זאת לי. מעולם לא דברתי עם איש אודות זאת. הן אני ואתה זרים אנחנו זה לזה בכל דבר: טעמים שונים, השקפות שונות, שונים בכל אשר נפנה; אבל יודע אני, שאתה אוהב אותי ומבין דרכי, ובגלל זה אני אוהב אותך אהבה נוראה. אך למען ה', דבר אלי את אשר בלבבך באמת.

אני אומר אליך מה שאני חושב, – אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק קל. – אך גדולה מזו אומר לך: אשתי – אשה נפלאה מאד… הוא נאנח בזכרו את הדברים שבינו לבין אשתו, ויוסף, אחרי החרישו רגע אחד: – בה רוח נבואה. היא בוחנת לבבות, אך לא זאת בלבד, – היא יודעת מה שיהיה. וביחוד בעניני שדוכים. היא נבאה, למשל, כי שחובסקיה תנשא לברינטילן. איש לא רצה להאמין, אבל דברה בא. והיא נוטה אחריך.

ובמה היא אחרי?

בזה שהיא לא אוהבת אותך, כי אם גם אומרת, כי עתידה קיטי להיות לך ולא לאחר.

לדברים האלה נהרו פני לווין פתאום בצחוק קל, בצחוק קרוב לדמעות גיל.כן היא אומרת? – קרא לווין – אני אמרתי תמיד, כי אך מחמדים היא אשתך. ורב לנו, רב לדבר בזאת, – אמר בקומו ממקומו.

טוב, אבל שב נא.

אך לווין לא יכול לשבת. הוא עבר פעמים בצעדי אונו בחדר הקטן, הדומה לכלוב ויקרוץ בעיניו, כדי שלא תראה דמעה בהן, ואחרי כן חזר וישב אצל השולחן.

בינה נא, – אמר בשבתו, – שאין זו אהבה. כבר אהבתי, אך זה ענין אחר, לא רגשי הפנימי הוא, כי אם כח חיצוני הכניעני. הן יצאתי מפה, על כי החלטתי, שלא תהיה כזאת לעולם, התבין, כשם שאין אושר בארץ; אך אני נלחמתי עם נפשי, ורואה אני, כי בלעדי זאת אין חיים לי. ויש לגמור… ולמה יצאת?

חכה נא!כמה רעיונות בלבי! כמה שאלות לי! שמע נא. הן אחת לא תוכל לשער, מה הגדלת לעשות עמדי, כשאמרת לי מה שאמרת. אני מאושר כל כך, שהייתי לאסיר-לב נתעב; שכחתי הכל. היום נודע לי, כי אחי ניקולי… הלא ידעת, נמצא פה… וגם אותו שכחתי כמדומה לי, שגם הוא מאושר. הרי זה כמין שגעון. אבל ענין נורא הוא… הנה אתה בעל אשה, אתה יודע רגש זה… נורא הוא, שאנו – אנשים זקנים, אנשים שכבר טעמו… לא טעם אהבה, כי אם טעם חטאים… מתקרבים פתאום אל יצור זך ונקי מעוון; הלא תועבה היא, ועל כן אי אפשר לאיש כמוני שלא ירגיש את עצמו לבלתי ראוי. אבל אתה חטאיך מעטים.

אך בכל זאת, – אמר לווין, – בכל זאת אני חוזר בגועל נפש על ספר דברי יְמי ומרעיד ומקלל ומתאונן במרירות… כן.

ומה נעשה? כך דרכו של עולם, – אמר סטיפן ארקדיביץ.

כל נחמתי בנוסחת התפלה האהובה לי מאז, “כי לא על צדקותי, כי אם ברחמיך הרבים סלח נא לי”, גם היא יכולה אך לסלוח.

 

יא.    🔗

לווין שתה את כוסו, ושניהם החרישו.

עוד דבר אחד עלי לאמר לך. הידעת את וורונסקי? – שאל סטיפן ארקדיביץ את לווין.

לא, לא ידעתיו. למה אתה שואל זאת?עוד בקבוק, – אמר סטיפן ארקדיביץ אל הטטרי, אשר מלא את כוסותיהם והשתדל לשמשם דוקא ברגעים שלא הוצרכו לו.

עליך לדעת את ורונסקי, על כי הוא אחד מאנשי תחרותך.

מה הוא וורונסקי? – אמר לווין, ופניו, אשר זה עתה היו שעשועים לאובלונסקי בצהלה הילדותית המובעת בהם, נהפכו פּתאום למלאי זעם ורעי מראה.

וורונסקי הוא אחד מבני הגרף קיריל איבנוביץ וורוֹנסקי ואחד מן הטפוסים היותר משוכללים שבצעירי מרום עם הארץ הפטרבורגי. לי נודע בטוויֶר, בימים אשר עבדתי שם, והוא בא שמה לזמן לקיחת אנשי צבא. הוא עשיר מאד, יפה, מתהלך עם גדולי הארץ, פליגל-אדיוטנט ויחד עם זה איש חמודות, טוב ונעים מאד. אך לא טוב ונעים בלבד. כפי מה שהכרתי אותו פה הוא גם בעל השכלה ונכון דבר. על כל פנים הוא עתיד להצליח ולגדל.

לווין הרעים פניו והחריש.

והוא בא הנה ימים מעטים אחרי יציאתך, ולפי מה שאני רואה, הוא אוהב אותה אהבה עזה, ואתה מבין, כי האם…

סלח נא לי, אבל אני אינני מבין מאומה, – אמר לווין ופניו מלאו רגזה ודאגה. ומיד זכר את ניקולי אחיו ועד כמה נתעב הוא בעצמו בשכחו את אחיו זה.

המתינה נא, המתינה, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויצחק ויגע בידו. – אני אמרתי לך מה שידעתי, ואני שונה, שבענין הזה נראה לי, כפי מה שאפשר לראות מראש, שאתה עתיד לנצח.

לווין נרתע לאחוריו על כסאו, פניו היו חורים.

אבל אני איעצך למהר כפי האפשר לגמור את הדבר, – הוסיף אובלונסקי וימלא את הכוס.

לא, תודה לך, אינני יכול לשתות יותר, – אמר לווין, בסלקו את כוסו מלפניו. פן אֶשכר… ומה שלומך? – הוסיף לווין, וברור היה, שרצונו לעבור אל ענין אחר.

עוד מלה אחת: על כל פנים איעצך למהר לפתור את השאלה. ביום הזה לא איעצך לדבר.

– אמר סטיפן ארקדיביץ. – בא מחר בבקר להשתדך כמנהג המקובל, ויברכך אלהים…

הלא חפצת כל הימים לבוא אלי לצוד ציד? בוא נא באביב הזה – אמר לווין.

עתה נחם מאד, כי התחיל בשיחה זו עם סטיפן ארקדיביץ. הרגש המיוחד שלו נטמא בשיחה זו

על אודות תחרותו של איזה אופיציר פטרבורגי ובהשערותיו ובמועצותיו של סטיפן ארקדיביץ. סטיפן ארקדיביץ צחק קצת. הוא הבין את הדברים שבלב לווין.

אני אבוא באחד הימים, – אמר אל לווין. – כן הוא, אחי, הנשים הן הציר, שהכל סובב עליו.

הנה גם לי רע, רע מאד. וכל זה בשביל הנשים. הגידה נא לי בלי כחד, – הוסיף בקחתו סיגרה ובהחזיקו בידו האחת בכוס, – הבה נא עצה לי.

אך באיזה דבר?

זה הדבר. נשער נא, שאתה בעל אשה, ואוהב אתה אותה, אך נפתית אחרי אשה אחרת…

סלח נא, אבל אינני מבין זאת כלל, כיצד… כשם שאינני מבין, כיצד אעבור עכשיו, אחרי אכלי לשבוע, לפני חנות של נחתום ואגנוב עוגה משם.

עיני סטיפן ארקדיביץ הבריקו יותר מהרגיל.

ומדוע לא? יש אשר יערב ריח העוגה כל כך, שאין לעמוד נגדו.

היממליש איזט’ס, ווענן איך בעצוואוּנגען

מיינע אירדישע בעגיער;

אָבּער דאָך וועננ’ס ניכט געלוּנגען,

האָטט איך אויך רעכס היבש פלאזיר!

באמרו זאת צחק צחוק דק. גם לווין לא יכול להתאַפּק מצחוק רגע קטן.

אַך בלי דברי לצון, – הוסיף אובלונסקי – בינה נא, כי האשה הזאת – נפש נעימה, טובה, מלאה אהבה, אשה אומללה, בודדת, שוויתרה על כל. עתה כשכבר נעשה מעשה, בינה נא זאת, כלום אפשר לעזבה? גם כי נאמר שיש להפרד, כדי שלא להרוס את האושר הביתי, אך האומנם אין לחוּס עליה, אין לכוננה, אין להקל על מצבה?

לענין זה סלח נא. הלא ידעת, על פי רוחי נחלקות כל הנשים לשני מינים… כלומר לא… נכון יותר: יש נשים ויש… אני לא ראיתי ולא אראה בנות-חמד נדחות, ונשים כאותה הצרפתית, המפורכסת שמבפנים לקאַסה, בעלת התּלתּלים, שקץ הן לי, וכל הנדחות דומות לה.והאמוּרה באבן-גליון?

חדל נא! המשיח לא היה אומר מעולם את הדברים האלה, אילו נודע לו, עד כמה ילמדו מתוכם להרע. אבל אני מדבר לא מה שאני חושב, כי אם מה שאני מרגיש. תועבת נפשי הן הנשים הנדחות. אתה ירא מפני עכבישים, ואני מפני השקוצים האלה. הן בודאי לא למדת את טבע העכבישים ואינך יודע את דרכיהם, והיא הדין לי.

נקל לך לדבר כן; הרי זה דומה לאותו האדון שבספּורו של דיקנס, שבידו השמאלית הוא משליך אחרי כתפו הימנית את כל השאלות הקשות. אבל הכחשת המעשה לא תשובה היא. מה לעשות אפוא, הגידה לי מה לעשות. הנה אשתך נעשית זקנה, ואתה מלא חיים. בטרם תפן כה וכה, אתה רואה, שאינך יכול לאהוב את אשתך, גם כי תכבד אותה מאד. ופתאום תבוא אהבה בלבך, ואתה אבדתּ, אָבדת! – אמר סטיפּן ארקדיביץ בעצבון וּביאוּש.

לווין צחק.

כן הוּא, אָבדתּ, – הוסיף אובלונסקי – ומה לעשות?

אין לגנוב עוּגות.

סטיפן ארקדיביץ צחק צחוק גדול.

הוי, מטיף מוסר! אבל בינה נא זאת: הנה שתיּ נשים לך: האחת תובעת את זכוּיותיה, ואותן הזכוּיות הן אהבה מאתּך, מה שאין בידך לתת לה; והשנית מקרבת לך את כל נפשה ואינה דורשת לה מאומה. מה לך לעשות? איך תנהג? הרי זו דראַמה נוראה!

אם חפץ אתה לשמוע את אשר בלבבי בענין זה, אומר לך, כי אינני מאמין, שיש בזה דרמה. וזה טעמי. האהבה על פי דעתי… שתי האהבות, שאַפּלטון מברר ערכן, כמו שתזכור, בספר “המשתּה” שלו – שתי האהבות אבן בוחן הן לאנשים. יש יודעים אך את האחת, ויש יודעים אך את השנית – והאנשים היודעים רק את האהבה שאינה אַפּלטונית, אין להם להזכיר דרמה בדברם בה. באהבה כזאת אי אפשר לשוּם דרמה. “תודה רבה לך על הנאה זוּ, חיי בשלום” – וזאת כל הדרמה. ובאהבה אַפּלטונית אי אפשר שתהי דרמה, כי באהבה כזאת הכל ברור וטהור, כי…

ברגע ההוא זכר לווין את חטאותיו ואת המלחמה הפנימית אשר נלחם ויוסף פתאום:

ובכל זאת אפשר שצדקת, אפשר מאד… אך אני אינני יודע, אינני יודע לגמרי.

זה הדבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ, – אתה אדם שלם מאד. זה יתרונך וגם זה חסרונך. אתּה שלם באָפיך וחפץ אתה, שיהיוּ כל החיים הרכבת חזיונות שלמים, ואין הדבר כן. הנה אתה בוזה את העבודה בעניני הצבּוּר, על כי רצונך, שתהי העבודה מתאמת תּמיד למטרתה, ואין זה ממנהגו של עולם. רוצה אתה עוד, שעסקנוּתו של היחיד תהי מכוּונת למטרה, שהאהבה והחיים הבּיתיים יהיוּ תמיד ענין אחד, – וגם זה אינו ממנהגו של עולם. כל שנוּי הגוונים, כל ההוד, כל ההדר שבחיים הוא הרכבת צל ואור.

לווין נאנח ולא ענה מאוּמה. הוא הרהר בענינו ולא שמע את דברי אובלונסקי.

ופתאום הרגישו שניהם, שאף על פי שהם רעים, אף על פי שסעדו יחדו ושתוּ יין, שהיה לו לקרבם זה לזה יותר, מהרהר כל אחד מהם אך בענינו ואין איש מהם דואג לרעהו כלל. אובלונסקי כבר הכיר לא אחת ולא שתּים את ההתחלקוּת הגדולה הזאת, הבאה אחרי סעוּדה תחת התקרבות, וידע מה שיש לעשות במקרים האלה.

חשבון! – קרא בקול ויצא אל החדר הסמוּך ושם פגש כרגע אַדיוּטנט נודע לו ויכנס בדברים עמו על אודות אַקטריסה אחת ומפרנסה. ומשהתחיל מדבר עם האַדיוּטנט ההוּא הרגיש רוח ומנוּחה מעמל השיחה עם לווין, אשר בכל פעם היה מביאו לידי יגיעת מוח ונפש רבה מאד.

כאשר בא הטטרי והביא חשבון בסכוּם עשרים וששה רוּבל עם קופּיקות והוספה ליין דגן בעדו, לא שת לווין את לבו לסכוּם אַרבּעה עשר רוּבל שהוּטל עליו, אף על פּי שבזמן אחר היה משתומם על זה ככל בן כפר, וישלם ויסע לביתו על מנת לחלף את בגדיו ולנסוע אל השצירבצקים, ששם היה גורלו עתיד להתברר.

 

יב.    🔗

בת-הנסיכים קיטי שצירבּצקיה היתה בת שמונה עשרה שנה. היא החלה להראות ב“עולם” אך בחורף ההוּא. בדרכיה ב“עולם” הצליחה יותר משתי אחיותיה הגדולות, וגם יותר מאשר קותה אמה הנסיכה. מלבד אשר הצעירים המחוללים בנשפי מוסקבה אהבו כוּלם כאחד את קיטי, נזדמנוּ עוד החורף הראשון ההוא שני שדוּכים חשוּבים באמת. ראשונה: לווין, ומיד אחרי יציאתו ממוסקבה – הגרף וורונסקי.

כניסת לווין לביתם בתחלת החורף, בּקוריו המרובים ואהבתו המגוּלה לקיטי גררוּ אחריהם את השיחות הראשונות בין הנסיך והנסיכה על אודות עתידות קיטי בתם וגם העירו דברי ריבות ביניהם. הנסיך טען ללווין ויאמר, כי איננו מבקש לו טוב ממנו לקיטי. והנסיכה אמרה, על פי דרכן של נשים לנטות מעיקרה של השאלה, כי קיטי עודנה צעירה מאד, כי לווין אינו מראה לדעת בשוּם דבר, שהוא נכון באמת להשתּדך, כי קיטי איננה דבקה אחריו, וכיוצא בזה; אך לא אמרה עיקרו של דבר, שהיא מחכה לשדוּך טוב מזה לבתה, שאין לבּה נוטה אחרי לווין ושאינה מבינה את דרכיו. וכאשר יצא לווין פתאום ממוסקבה, שמחה הנסיכה ואמרה לאישה בגילת נצחון:“הלא תראה, כי צדקתי”. וכאשר נראה וורונסקי, שמחה עוד יותר, כי מצאה בזה חזוק לדעתּה, שעתידה קיטי לא לשידוּך טוב סתּם, כי אם לשידוּך נפלא בטובו.

אמה של קיטי לא יכלה גם לדמות את וורונסקי ואת לווין זה אל זה. לא ישרו בעיניה גם סברותיו וחוּמרותיו המשוּנות של לווין, גם כבדות תנוּעותיו בצבוּר, שהיתה לפי דעתה מדרכי הגאוה שלו, גם חייו בכפר – חיי פרא לפי טעמה – ועסקנוּתו בעניני המקנה והאכרים; גם מלבד זאת חרה לה מאד, על כי בּאהבו את בתּה היה נוסע אל ביתם חודש וחצי ונראה כמחכה לאיזה דבר, כבוחן ובודק, וכמו היה מתירא, שמא יגדל הכבוד יותר מדי, אם ישתּדך, ולא הבין, כי בנסעו אל בית אשר בו עלמה-כלה הוטל עליו להגיד את אשר בלבבו. ופתאום יצא מן העיר בלי דבר דבר. “טוב שהוא רע-מראה כל כך, שלא אהבה אותו קיטי”, אמרה הנסיכה בלבה.

וורונסקי התאים לכל מאויי היום: הוּא היה עשיר מאד, נבון, יחסן, עולה למדרגה גבוהה בעבודת הצבא והחצר, וכולו מחמדים. היא לא יכלה לבקש טוב ממנו.

בנשפי מחול היה וורונסקי מבקש קרבתה של קיטי בגלוּי. הוא היה מחולל עמה ונוסע לביתם, ולא יכלוּ להסתּפּק בדבר, שהוא חושב באמת לקחתּה. אך אף על פי כן דאגה וחרדה אמה מאד כל ימי החורף ההוא.

הנסיכה בעצמה היתה לאיש לפני שלשים שנה בשדכנוּתה של דודה אחת. החתן בא לראות ולהראות, לאחר שכבר נודע הכל על אודותיו; הדודה השדכנית שאלה וידעה והודיעה את הרושם שנעשה בשעת הראיון; הרושם היה טוב; אחרי כן השתּדך לפני האב והאם ביום שנועד לזה מראש, וההשתּדכוּת שחכו לה מקודם נתקבּלה ברצון. הכל נעשה קל ופשוט מאד. לפחות, נדמה כן לנסיכה. אך בבנותיה נסתה וראתה, עד כמה לא קל ולא פשוט הוא ענין השאַת הבנות הנראה כנעשה מאליו. כמה יראות יראה, כמה מחשבות חשבה, כמה כסף הוציאה כמה מריבות קלות היו בינה לבין אישה על דבר נשוּאי שתי בנותיהם הגדולות, דריה ונטליה! ועתּה כשהתחילו “מוציאים” את הצעירה, שבו אליה הדאגות והספקות ההם, והמריבות עם אישה גדלוּ בפעם הזאת יותר מעל אודות בנותיה הראשונות. הנסיך הזקן היה, ככל האבות, מדקדק ביחוד בכבוד בנותיו וּבשמן הטוב; הוא היה מקנא לבנותיו בלי גבוּל, וביחוּד לקיטי, האהובה לו יותר מכולן, ועל כל פסיעה ופסיעה היה גוער בנסיכה, באמרו, שהיא משפלת את כבוד בתּה. הנסיכה היתה רגילה בזה עוד בימי טיפּוּליה בבנותיה הראשונות, אבל עתּה הרגישה, כי חששנותו היתרה של הנסיך יש לה יסודות יותר מבראשונה. היא ראתה, שבנות גילה של קיטי יסדוּ איזו חברות, נסעוּ לאיזו שעורים, התהלכו עם גברים בלי חשש, נסעוּ יחידות ברחובות, חדלוּ לָקר. והעיקר הוא, שהיו כוּלן מוּבטחות, שהן בעצמן צריכות לבחור להן בעלים ולא אבותיהן. “בימים האלה אין משיאים עוד כבראשונה”, חשבו ואמרו כל העלמות הצעירות האלה, וגם כל הזקנים עמהן. אך כיצד משיאים בימים האלה, לא הגיד איש לנסיכה. המנהג הצרפתּי – שהאבות משיאים כטוב בעיניהם את הילדים – לא נתקבל, הוא נחשב למגוּנה. המנהג האַנגלי, – שהעלמה חפשית לגמרי – גם הוא לא נתקבל, ואי אפשר לקבלו בצבור הרוסי. המנהג הרוסי, מנהג השדכנוּת, נחשב לדבר מכוער, עליו לעגו הכל וגם הנסיכה בעצמה, אבל איך ראוי להנשא ולהשיא – לא ידע כל איש. כל האנשים, שדברה הנסיכה עמהם במקרה על אודות זאת, אמרו אליו, פה אחד: “חדלי נא, בימינוּ אלה עת לעזוב את המנהג הנושן הזה. הלא הצעירים הם הבאים בנשוּאים ולא אבותיהם, על כן יש לתת לצעירים לכונן את חייהם על פי בינתם.”אך נקל היה הדבר כן למי שאין לו בנות, והנסיכה הבינה שבתה יכלה לקרב ולאהוב במקרה גם איש, אשר לא יאבה לקחתּה או אשר לא יוכשר להיות לה לאיש. ואחרי כל הדברים אשר שננו לנסיכה, שבימינו ראוּי לצעירים בעצמם לכונן את חייהם, לא יכלה להאמין לזה, כשם שלא יכלה להאמין, שבזמן מן הזמנים יש לחשוב רובים ממוּלאים לכלי-שעשוּעים טובים בידי ילדים בני חמש שנים. ובגלל זה דאגה הנסיכה לקיטי יותר ממה שדאגה לבנותיה הראשונות בשעתּן.

עתה יראה, פן יסתּפק וורונסקי בבקשות ידידות לבד. היא ראתה, כי בתה אוהבת אותו, אך נחמה את נפשה באמרה, שהוא איש ישר ועל כן לא יעשה זאת. אבל יחד עם זה ידעה, מה נקל הוא להעביר עלמה על דעתה, על פי מנהגי החופש המקוּבלים בימים האלה, ומה קלה דעתּם של גברים בכלל בדבר העון הזה". בשבוּע הקודם ספרה קיטי לאמה מה שדברה עם וורונסקי בשעת מאַזוּרקה. השיחה ההיא הרגיעה קצת את הנסיכה; אך לשקוט לגמרי לא יכלה גם אחריה. וורונסקי אמר לקיטי, כי הוּא ואחיו רגילים כל כך לשמוע בקול אמם בכל דבר, שאינם מחליטים להתחיל בשום דבר חשוּב בלי הועץ אתּה “ועתּה אני מחכה ליום שתּבוא אמי מפּטרבּוּרג, כמו שמחכים לאושר מיוּחד”, אמר לה בשיחה ההיא.

קיטי ספרה זאת, בלי מצוא חשיבוּת מיוחדה בדברים האלה. אך אמה הבינה אותם באופן אחר. היא ידעה, כי מחכים שם לזקנה מיום ליום, גם ידעה, כי שמוח תשמח הזקנה על בחירה זו שבחר בנה לעצמו, ומשונה היה בעיניה דרכו זה, שאינו משתדך, מיראה, שמא יעזוב את אמו בזה; אבל נפשה חשקה כל כך בשידוך זה ועוד יותר במנוּחה שהוא עתיד להביא לה מדאגותיה, שהאמינה לדבריו של וורונסקי, אף על פי שהיה תמוּה בעיניה מאד. מר מאד היה לנסיכה לראות בצרת בתה הבּכירה דולי, אשר היתה נכונה לעזוב את אישה, אבל דאגתה הרבּה לגורל בּתּה הצעירה, כבשה תחתיה את כל שאר רגשותיה. והיום הזה, בבוא לווין, נוספה עוד דאגה חדשה: היא יראה, פן תחמיר בתה על עצמה, באשר כבר נטתה קצת זמן קצר, לפי מה שנדמה לה, אחרי לווין, ותשיב את פני וורונסקי, ובכלל, פן תהי שיבת לווין למכשול ולמעצור בדבר הזה, הקרוב כל כך להגמר.

מה לו, הזה זמן רב בּא הנה? – אמרה הנסיכה על אודות לווין, בשוּבן הביתה.

היום, אמי.

דבר אחד יש את נפשי לאמור… החלה הנסיכה, וקיטי ראתה את פניה, כי מלאוּ שימת-לב והתעוררות, ותּבן, במה היא נכונה לדבר.אמי, אמרה בחרי אף ותּסב אליה במהירוּת, – אַל נא, אַל נא תאמרי מאוּמה בזה. ידעתי, ידעתי הכל.

גם היא רצתה במה שרצתה אמה, אבל בטעמים, אשר נכונה אמה לתת לדבר, ראתה עלבון לה.אני אך רוצה לאמר, שנתינת תקוה לאחד…אמי, אַל נא, למען אלהים, אַל נא תדברי. מה נורא מאד לדבר בזה.

לא אדבּר, – אמרה האם, בראותה דמעות בעיני בתה; – אבל דבר אחד, בתי היקרה: הנה אַת הבטחתּיני, שלא יהי לך דבר נסתּר ממני. לא יהיה?

לעולם לא יהיה, אמי, דבר לא אַסתּיר, ענתה קיטי ותּתאַדם ותּבט בּעינים מישירות אל פני אמה. – על דעתי אין חפץ לדבר בזה עתּה. אני… אני… אילוּ רציתי, אינני יודע מה להגיד ואיככה… אינני יודעת.

“לא שקר לא תוכל לדבר בעיניה אלה” אמרה אמה בלבּה ותּצחק לסערת רוּחה ולשמחתה הגדולה של קיטי. הנסיכה צחקה, על כי בעיני התּמימה הזאת גדול וחשוּב כל כך מה שמתחולל בקרבה בשעה זו.

 

יג.    🔗

בין סעוּדת הצהרים ובין תחלת הנשף הרגישה קיטי ממין רגשותיו של איש חיל צעיר לפני תגרת מלחמה. לבה פעם בקרבּה בחזקה, ורעיוניה תעוּ בבלי יכולת להתרכז בענין אחד.

היא הרגישה, כי בנשף הזה, ששני אוהבים יזדמנו בו בפעם הראשונה במקום אחד, תלוּי גורלה לכל ימי חייה. בלי הפסק רגע שותה לנגד עיניה את שני אלה, פעם את כל אחד מהם בפני עצמו ופעם שהם נועדים יחד. בהעלותה על לבה את דברי הימים שעברו עליה, היה זכר דרכיה עם לווין יקר ונעים לה מאד. זכרונות ימי ילדוּתה, שהם היו ימי הידידות בין לווין ובין אחיה המת, שווּ הוד מיוחד, הוד פיוּטי, על דרכיה עמו. אהבת לווין אליה – ונפשה ידעה מאד שהוא אוהב אותה – היתה לה לכבוד ולשמחת לבב. בּגלל כל זה היה זכרו אך טוב ונעים לה. לא כן היו זיכרונותיה על אודות וורונסקי. אליהם נלוה איזה רגש קשה, אף על פי שהיה וורונסקי איש נמוסי ומתון עד מאד: כמין הערמה נראה לה בדרכיה עמו, ולא בו ראתה כזאת – בו בטחה, שתּמים הוא עמה – כי אם בה בעצמה: היא כמו הערימה קצת בעודו לנגדה, בשעה שעם לווין התנהגה בלי כל שמץ התחכמוּת. אבל במחשבותיה על אודות הימים הבאים נשקפו לה החיים עם וורונסקי בדמוּת יום שכוּלו הוד והדר ונעימוּת, והחיים עם לווין – בדמות יום מעונן.

בעלותה ללבוש את שמלותיה לנשף הסתּכלה במראה וראתה לשמחת לבבה, שהיום ההוא היה מן הימים הטובים שלה, שפניה טובים כראוי וכל כחה אתּה, מה שהיה נחוץ לה אז ביחוד; את המנוחה החיצונית ואת חופש התֹנוּעה הרגישה בעצמה במלוּאָם.

בחצי השעה השמינית ירדה אל חדר האורחים, וכרדתּה שמה, קרא המשרת בשם “קונסטנין דמיטריץ לווין”. אמה הנסיכה היתה עוד בחדרה, גם הנסיך עוד לא יצא לקבּל את הבאים. “באה שעת מגוּרתי”, אמרה קיטי, וכל דמיה פּרצו אל לבה, ותּבּט אל המראה ותבהל מראות, מה חורוּ פניה.

ברוּר היה לה, כי בכוונה הקדים לבוא, לבעבוּר ימצא אותה לבדה ויגיד לה את כל לבו, ובפעם הראשונה נגלה לה כל הענין הזה מצד אחר, מצד חדש לה לגמרי: באותו הרגע שמה אל לבה בפעם הראשונה, כי השאלה נוגעת לא בה לבד, כי לא שאלות מי ייטב לה ואת מי היא אוהבת הן העיקר האחד בדבר, וכי עליה לעלוב עלבון כבד מנשוא את האיש האהוב לה… ועל מה? על כי האיש הישר והטוב הזה אוהב אותה, על כי דבקה נפשו בה. אך אין דרך אחרת, והדבר נחוץ.

“אהה אלי! האומנם עלי להגיד לו זאת בעצמי? – שאלה בלבה. – האמנם אומר לו, כי לא אהבתּיו? הלא שקר יהיה דברי זה. מה אפוא אומר לו?כי אהבתּי איש אחר? לא, זאת לא אוּכל. אָסוּרה נא מזה”…

היא נגשה אל הדלת, וקול צעדיו בא באזניה. “לא, חלילה לי. מה אירא? כל רע לא עשיתי. יעבור עלי מה! את האמת אַגיד! ובודאַי לא יציק לי בדברי אליו אמת. הנהו”, אמרה אל לבה, בראותה את תארו המלא חוסן ומורך יחד ואת ברק עיניו המכוּננות אליה, ותּבּט אליו בעינים נשוּאות אל פניו וכמו בקשה רחמים ממנו, ותּתּן יד לו.

באתי ולא עת, כמדוּמה לי שהקדמתי, אמר ויתבּונן בחדר הריק. בראותו, כי כאשר דמה כן היה, כי אין מעצור לפניו לדבר ככל אשר עם לבבו, נפלוּ פניו מרוב מבוּכתו.לא, לא, – אמרה קיטי ותשב אצל השוּלחן.

אבל מראש חפצתי בזאת, למצוא אותך לבדי חפצתּי, – אמר בלי שבת ובלי הבט אליה, למען יעמוד רוחו בו.

אמי תצא הנה מהר. תמול עיפה מאד. תמול…

בדברה לא ידעה בעצמה, מה שהיא מבטאה בשפתיה ולא גרעה מעליו את עיניה המבקשות רחמים והמביעות חבּה.

הוא אך שם עינו עליה, ופניה אָדמוּ, ומליה נעתקו.

הנה אמרתי לך, כי אינני יודע, אם לימים רבים באתי… כי זה תלוי בך.

בדברו השפּילה ראשה יותר ויותר, מבלי דעת, מה תענה על הדבר אשר יאמר עוד מעט.

כי זה תלוּי בך, שנה לווין. – רצוני לאמר… רצוני לאמר… בעבוּר זה באתי… בעבוּר… היי נא לי לאשה! – בטא לבסוף בלי השמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו; אבל כאשר הכיר וידע, כי הדבר האיום והנורא כבר יצא מפיו, עצר במלים ויבט אליה.

היא שאפה רוח בכבדות ואליו לא הביטה. שמחה גדולה שמחה בקרבה. נפשה מלאה עונג. לא עלה על רוחה מראש, כי הודאתו תעשה עליה רושם חזק כזה. אבל רק רגע קטן התענגה על נצחונה, כי זכרה את וורונסקי, ותּשם את עיניה הבּהירות לנכח פני לווין המלאים יאוּש, ותּען בשפתים מהירות:

זה אי אפשר… סלח נא לי.

מה קרובה היתה אליו לפני רגע אחד, מה גדל ערכה בחייו! ומה זרה לו ורחקה ממנו עתה! זה היה לי לדעת מראש, – אמר וישעה עיניו ממנה ויכון ללכת.

 

יד.    🔗

אך ברגע ההוא יצאה הנסיכה הזקנה מחדרה. פניה לבשו חרדות במצאה אותם לבדם ובהתבוננה אל המבוכה שעל פניהם. לווין קדד לפניה ולא אמר דבר. קיטי החרישה ולא הרימה עיניה. “תודות לאל, רואה אני, שהשיבה את פניו”, אמרה הנסיכה בלבה, ועל שפתיה נראה צחוק החבה, שהיתה רגילה לקבל בו את באי ביתה בכל יום חמישי בשבוע. הנסיכה ישבה והתחילה שואלת את לווין על דבר עסקי הכפר. גם הוא חזר וישב, ויהי את לבבו להמתין, עד שירבו הבאים, ויוכל לצאת משם באין מתבונן אליו.

בעוד חמשה רגעים נכנסה הגרפינה נורדסטון, רעותה של קיטי, שנשאה לאיש בחורף הקודם.

ונורדסטון אשה חולנית, רגשנית, צנומה ומכורכמת, ועיניה שחורות נוצצות. היא אהבה את קיטי, וכדרך כל הנשואות עם העלמות החביבות להן, רצתה שתנשא קיטי לאיש, אשר תמצא בו היא, נורדסטון, את המעלות החשובות בעיניה; היא, על פי רוחה, בחרה בעדה את וורונסקי. ולווין, אשר בראשית ימי החורף ראתה אותו לעתים קרובות בבית השצירבצקים, לא מצא חן בעיניה מעולם. בכל פעם אשר נקרו יחד, אהבה להתקלס בו בלי הרפות ממנו.

– נעים לי, כשהוא מביט אלי בגודל לבבו, או כשהוא מפסיק משיחת חכמה שלו בדברו אתי, מאשר נבערתי מאד, או כשהוא מעביר על מדותיו בשבילי. אהבתי מאד את וותרנותו זאת. שמחה אני בכל לב, כי לא יוכל שאתי, – דברה עליו תמיד.

ולא טעות היו דבריה אלה בידה, כי באמת לא יכול לווין לשאת את דרכיה, ויבז לה על כל מה שחשבה לה לכבוד ולתהלה – על רגשנותה ועל הבוז אשר בזה לכל ענין פשוט וטבעי בחיי האדם.

בּינה ובּינו הונהג החזיון המצוי בחבוּרת בני מרום עם הארץ, ששני אנשים, מן הנראים כאוהבים על פי הנמוסים החיצונים, בזים זה לזה בלבם כל כך, שאינם יכולים לדבר זה עם זה לשלום כראוי וגם לעלוב זה את זה אין בידם.

הגרפינה נורדסטון כמעט שראתה אותו החלה להעתיר דבריה עליו.

– אה! קונסטנטין דמיטריץ! – קראה בתתה לו את ידה הקטנה והמכורכמת – הנה שבת ובאת לבבל הסוררת שלנו – רמז למה שאמר פעם אחת על מוסקבה, שהיא דומה לבבל – מה זאת, השבה בבל מרשעתה, אם אתה שבת מצדקתך? – הוסיפה בעיני לעג ותפן אל קיטי.

– לכבוד גדול אחשבה לי, גרפינה, שאת זוכרת היטב את דברי, – ענה לווין, שבין כה הספיק להתחזק אחרי תשובת קיטי, ומיד עבר אל סגנון הלעג והשנאה, שהיה רגיל בו בדברו עם נורדסטון – הלא זה אות, שהם עושים עליך רושם חזק.

– אמנם כן הוא! גם כתוב אכתוב את כולם על ספר. ואת קיטי החלקת על הקרח גם היום?…

ככה עברה אל דברי שיחה עם קיטי.

קשה היה לו לצאת באותה שעה, אבל נבחרה לו זאת משבת שם כל הלילה ומראות את קיטי, כשהיא ממעטת להביט אליו ונמנעת מפגוש את מבט עיניו. אך כשרצה לקום, ראתה הנסיכה בעלת הבית, שהוא מחריש, ונכנסה בדברים עמו.

– הלימים רבים באת למוסקבה? הלא, כמדומה לי, אתה עוסק בעניני הזמסטבה ולצאת ממקומך לזמן רב לא תוכל.

– לא, גברתי, אינני עוסק עוד בעניני הזמסטבה. באתי הנה לימים אחדים.

"איזה מקרה מיוחד קרהו, – אמרה הגרפינה נורדסטון בלבה, בהביטה על פניו הזועפים והקרים. – משתמט הוא משיחותינו. אך אני אמשכהו אחרינו. אהבתי מאד לשימו לצחוק במעמדה של קיטי וזאת אעשה גם הפעם.

– קונסטנטין דמיטריץ, – אמרה אליו; – אמר נא לי, פשר הדבר – הלא אתה יודע זה – בכפר הקאלוּגאי שלנו נתנו האכרים והאכרות את כל אשר להם ביין-דגן, ועתה אינם משלמים מה שיש לנו בידם. מה זאת? ואתה משבח תמיד את האכרים.

באותה שעה נכנסה עוד אשה אחת, ולווין קם.

– סלחי נא לי, גרפינה, אבל אינני יודע בכל זאת דבר ואינני יכול להשיב על שאלתך, – אמר ויסתכל בפקיד הצבא, שנכנס מאחרי האשה ההיא.

“אין זה כי אם וורונסקי”, אמר לווין בלבו, וכדי לברר את הדבר לעצמו הביט אל קיטי. בין כה הספיקה גם היא לראות את וורונסקי ולשים עינה אחרי כן על לווין. ועל פי ברק עיניה הבין, כי אוהבת היא את האיש הזה, והדבר הוברר לו, כאילו הגידה לו בפירוש. אבל מה טיבו של אדם זה?

לווין ראה, כי איננו יכול עוד למהר לצאת משם, כי מתאוה הוא – אם מחכמה ואם לא מחכמה – לדעת, אדם זה שאהבה נפשה מה טיבו.

יש אנשים, אשר אם איש תחרותם יגבר עליהם, הם נכונים להסב עיניהם מכל דבר טוב שנמצא בו ולראות בו אך את הרע; אבל יש גם אנשים, שרצונם למצוא באיש אשר כזה אך את המעלות הטובות שעמדו לו במלחמה עמהם, ובלב פצוע וכואב הם מבקשים בו אך את הטוב, ולווין היה מהמין האחרון הזה. אף אמנם לא קשה היה לו למצוא את הטוב והנעים שבוורונסקי, כי נמשכו עיניו עליהם כרגע. וורונסקי היה שחרחר, קומתו לא גבוהה, אך מבנה גויתו היה של איש בריא, ּ ופניו יפו ונעמו והביעו הרבה מתינות ועוז. בפניו ובכל תארו, משער ראשו השחור והקצר ומזקנו המגולח עד מעילו הרחב, מעיל חדש בן יומו, נראו אך טוב טעם ויופי. בבואו נתן ידים לאשה אחת, שנקרתה עמו בפתח, להכנס ראשונה, ויגש אל בעלת הבית ואחרי כן אל קיטי.

בגשתו אל קיטי, הזהירו עיניו היפות בזוהר מיוחד, ובצחוק-חן מביע גיל ונצחון (כך נדמה ללווין) פשט לו¹ את ידו הקטנה והרחבה.

אחרי כן נתן שלום ודבר דברים אחדים לכל הנמצאים שם, וישב בלי שים עינו על לווין אפילו פעם אחת, ולווין לא גרע עיניו ממנו.

– אקרא נא בשמותיכם, – אמרה הנסיכה הזקנה ותור בידה על לווין: – קונסטנטין דמיטריביץ לווין, גרף אלקסיי קירילוביץ וורונסקי.

וורונסקי קם ויבט במנוחה לתוך עיני לווין ויחזק בכף ידו.

– כמדומה לי שהיינו נכונים לסעוד יחד באחד הימים בחורף הזה, – אמר וורונסקי ויצחק כדרכו בלי כל תנוּעה מיוחדת, – אלא שיצאת פתאום אל הכפר.

– קונסטנטין דמיטריץ בוזה וּמתעב את הערים וגם אותנו, בני הערים, עמהן, – אמרה הגרפינה נורדסטון.

– אכן רושם חזק עושים דברי עליך, שאת זוכרת אותם כל כך – אמר לווין וכרגע זכר שכבר אמר כזאת פעם אחת, ויתאדם.

וורונסקי הביט אליו ואל הגרפינה נורדסטון, ויצחק צחוק קל.

– ואתה יושב תמיד בכפר? – שאל את לווין – הלא בחורף שולטת שם עצבות.

– אם יש עבודה אין עצבות, גם לשבת בדד אפשר בלי עצבות – ענה לווין כקורא תגר.

– אני אוהב את הכפר, – אמר וורונסקי ועשה את עצמו כמי שאינו מרגיש, שמדברים אליו בסגנון שאינו לפי כבודו.

– אקוה, כי אתה הגרף לא תסכים לשבת תמיד בכפר – אמרה הגרפינה נורדסטון.

– אינני יודע, לשבת ימים רבים בכפר לא ניסיתי, אבל זה דבר פלא שמצאתי בי, – הוסיף הגרף. – בשום מקום שבעולם לא היו לי געגועים עזים על הכפר הרוסי עם האכרים שבו וסנדליהם המיוחדים כמו בעיר ניצה, שישבתי בה חורף אחד עם אמי. בניצה שוררת עצבות, כאשר ידעת. גם ניאפול וסורינטו נעימות אך לימים מעטים. ודוקא במקומות האלה עולה רוסיה על הלב. ובפרט הכפר הרוסי. הרי זה…

בדברו פנה גם אל קיטי גם אל לווין, ועיניו – עיני מנוחה ובקשת טובה – נסבו לרגעים פעם עליה ופעם עליו; בכלל נראה, שדבּר מה שעלה על רוחו במקרה.

בראותו, כי הגרפינה נורדסטון רוצה לאמר דבר, הפסיק ולא גמר מה שהתחיל ויקשב לדבריה.

השיחה לא נפסקה אפילו רגע אחד, והנסיכה הזקנה, שבכל עת היו מוכנים אתה שני ענינים גדולים להעסיק בהם את אורחיה בשעת הדחק, והם שאלת ההשכלה הקלסית והריאלית וערכה של חובת עבודת הצבא הכללית, לא הוצרכה להוציא את כלי זיינה אלה, והגרפינה נורדסטון לא הוצרכה להקניט את לווין.

לווין רצה להשתתף בשיחה הכללית הזאת ולא עלתה בידו; בכל רגע ורגע אמר לנפשו “עתה אצא”, אך לא יצא משם ויהי כמחכה לאיזה דבר.

והנה התחילו מדברים על אודות השולחנות המשיבים לשואליהם בדפיקות ובסבובים והרוחות המספרות בהשבעת הספיריטים, והגרפינה שהאמינה במעשים כאלה ספרה נפלאות שראתה בעיניה.

– נהגיני נא, גרפינה, בשם ה', נהגיני נא אליהם! – אמר וורונסקי בצחוק. – מעודי לא ראיתי כל מעשה ניסים, אף על פי שאני מבקש פלאות בכל מקום.

– הנני, בשבת הבאה, – ענתה הגרפינה נורדסטון. – ואתה, קונסטנטין דמיטריץ, התאמין בזה? – שאלה את לווין.

– למה זה תשאליני? הלא ידעת מה שאשיב.

– אבל חפצה אני לשמוע מה שתאמר על זה.

– על פי דעתי, – ענה לווין, – מעידים השולחנות הסובבים האלה, שהצבור הנקרא אינטליגנטי, אינו עולה בחכמה על האנשים הפשוטים. המה מאמינים בעין רעה, במעשי כשפים ובמזיקים, ואנחנו…

– אינך מאמין אפוא?

– לא אוכל האמין, גברתי הגרפינה.

– ואם ראיתי בעיני?

– גם הזקנות שבכפר מספרות שראו “שדי-בית” בעיניהן.

– אם כן אתה חושב, שאני משקרת? – אמרה הגרפינה בצחוק שאין עמו נחת לבעליו.

– לא כן, מַשַׁא, קונסטנטין דמיטריץ אומר, שאינו יכול להאמין, – אמרה קיטי, ופניה כסתה בושה על גסות מבטאיו של לווין, והוא ראה ויבן וירגז עוד יותר ויאמר להשיב על זה, אך וורונסקי עמד בפרץ, ובפניו הצוהלים לא נתן למשיחים לבוא לידי ריבות שפתים.

– האומנם לא תוכל להעלות על דעתך שיש בזה איזו אפשרות? – שאל את לווין. – מדוע? הלא מאמינים אנחנו במציאות האלקטריות, אף על פי שאין אנו יודעים מה היא; ומדוע אין להאמין, כי ישנו עוד כח אחד לא נודע לנו, אשר…

– כשנתגלתה האלקטריות – נכנס לווין לתוך דבריו, – נגלה אך החזיון ראשונה, ולא נודעו אז מוצאו ופעולתו של החזיון הזה, ועד שהתחילו להשתמש בו עברו מאות שנים. לא כן דרך הספיריטים, בתחלת מעשיהם נמצאו שולחנות כותבים להם מכתבים ורוּחות מספרות עמהם, ואחרי כן התחילו אומרים, שכח נעלם הוא.

וורונסקי שמע את דברי לווין בשום לב, זה היה דרכו תמיד – ונראה שדבריו העסיקו אותו.

– כן הוא, אבל הספיריטים אומרים עתה: אין אנחנו יודעים, כח זה מה הוא, אך ידוע לנו שישנו במציאות, ואלה התנאים שהוּא מתגלה בהם. ועתה יבואו נא החוקרים ויגלו, מה הוא הכח הזה. לא, אני אינני מבין, מאיזה טעם אי אפשר לאמר, שהוא כח חדש, אם הוא…

– זה טעמו של דבר, – נכנס לווין שנית לתוך דברי וורונסקי, – הנה חזיון אלקטרי ידוע נראה בכל פעם שנשפשף זפת בצמר, מה שאין כן בענין זה, שלא בכל פעם יראה החזיון, אות שאינו טבעי.

וורונסקי הרגיש בודאי, שהשיחה מדעית יותר מהראוי לחדר אורחים, ועל כן לא השיב עוד, כי אם נתן לב לנטות ממנה ויאמר אל הנשים בפנים צוהלים:

– הבה ננסה נא מיד; אך לווין רצה לפרש דבריו.

– אני אומר, – הוסיף לווין, – כי רצונם של הספיריטים לבאר את מעשי נפלאותיהם במציאת כח טבעי חדש, הוּא נסיון אשר לא יוכל הועיל. הלא בפירוש הם אומרים, שכח רוחני לפניהם, ואיך יבחנוהו בחינה חמרית?

כל בני החבורה רצו שיגמור מהר, והוא הרגיש בדבר.

– ואני אדמה, כי עתיד אתה להיות מידיום מצוין, – אמרה הגרפינה נורדסטון,– כי יש בך מאותה ההתרגשות.

לווין פתח שפתיו להשיב, אך התאדם ולא אמר דבר.

– הבו נא, – פנה וורונסקי אל קיטי, – ננסה נא בשולחנות, – הטוב בעיניך? – שאל את הנסיכה הזקנה, ויקם מכסאו ויחפש בעיניו בחפצו לקחת לו שולחן קטן.

קיטי הלכה להביא שולחן, ועיניה נפגשו בעיני לווין בעברה לפניו. צר היה לה עליו מאד, וביחוד נדה לו בזכרה את הצרה הגדולה אשר הביאה עליו היא בעצמה. “סלח נא לי, אם יכול אתה, – דברו עיניה אליו–מאושרה אני מאד”.

“שונא אני לכל, גם אותך גם את נפשי אשנא”, ענו עיניו על זה, וישלח יד לקחת את כובעו. אך עוד לא הגיע זמנו לצאת. כאשר נכונו כולם לעשות מעשי בחינתם מסביב לשולחן, ולווין נכון לצאת, עבר הנסיך הזקן על פניהם ויתן שלום לנשים ויפן אל לווין.

– אה! – קרא בשמחה – הזה ימים רבים שבת אלינו? ואני לא ידעתי, כי אתה פה. שמח אני מאד לראותך.

הנסיך הזקן היה מדבר אל לווין פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים. בחבקו את לווין ובדברו עמו אחרי כן, לא שם עינו על וורונסקי, אשר קם ויחכה במנוחה, עד שיפנה הנסיך אליו.

קיטי הבינה היטב, עד כמה קשתה לו ללווין חבה זו, שהראה לו אביה, אחרי כל הדברים האלה. אחרי כן ראתה כי אביה החזיר שלום לוורונסקי בּקרירות מגולה, והוא הביט אל אביה בידידות ובתמהון יחד, מבלי יכולת להבין כיצד ומפני מה אפשר להתרעם עליו, – ובושת כסתה פניה.

– אדוני הנסיך, – אמרה הגרפינה נורדסטון, – תנה את קונסטנטין דמיטריץ לגשת אלינו. רוצים אנו לעשות נסיון.

– איזה נסיון? לסבב שולחנות? סלחו נא לי, גבירותי ואלופי, על דעתי טוב מזה לשחק בזריקת גלגלים, – אמר הנסיך הזקן בעינים מוסבות אל וורונסקי – והנסיך הכיר בו, שהוא היה המתחיל בדבר הזה – במשחק הגלגלים עוד אפשר למצוא איזה טעם.

וורונסקי הביט בתמהון אל הנסיך בעיניו המעידות על עז רוחו, וּצחוק דק מאד נראה על שפתיו, וכרגע נכנס בדברים עם הגרפינה נורדסטון על דבר המחול הגדול, שהיה עתיד להערך בשבוע הבא.

– אקוה, כי גם תהיי את שם? – אמר אל קיטי.

כמעט שנטה הנסיך הזקן מאצלו, חמק לווין ויצא משם, והרושם האחרון מכל מה שנרשם בזכרונו בנשף ההוא היה מראה פני קיטי המלאות נחת וגיל, בהשיבה לוורונסקי על שאלתו בדבר המחול.

 

טו.    🔗

אחרי צאת האורחים ספרה קיטי לאמה את דבר השיחה שבינה ובין לווין, ובכל השתתפותה בצערו של לווין, שמחה על כי התחילו משתדכים לה. כל ספק לא היה בלבה, שכּהוגן עשתה מה שעשתה. אך זמן רב נדדה שנתה בלילה ההוא. תמונה אחת עמדה לנגדה ולא הניחה לה לישון: תמונת לווין כשהוא עומד לפני אביה והמדבר אליו, וגבות עיניו מפיקות עוצב², ועיניו המביעות אך טוב מביטות מתחתיו אליה ואל וורונסקי, ורחמיה נכמרו עליו, ובעיניה גל דמעות. אבל מהר זכרה את האיש, אשר בחרה בו תחת לווין, את פניו המלאים גבורה ועז רוח, את מנוחתו המעידה על רוח נדיבה ואת לבו המבקש טובה לכל. ובזכרה את אהבתו של אהוב נפשה זה אליה, שב ששון רוחה אליה ותשכב בצחוק שמחה על הכר שמתחת לראשה. “צר לי עליו, צר לי מאד, אבל מה אעשה? לא פשעי³ ולא חטאתי” דברה עם לבבה; אבל קול מקרבה דבר אליה ברוח אחרת. לא הוברר לה, אם על כי משכה אחריה את לווין היא מתחרטת, אם על כי השיבה את פניו, אבל שמחתה ערבה על ידי הרהורי חרטה. “אל נא, רחם נא, רחם נא”! אמרה בלבה בנוסחת התפלה המקובלת בכנסיתה עד שנרדמה.

ובמדור התחתון בחדר עבודתו הקטן של הנסיך נדונו אביה ואמה על אודותיה בדברים שנאמרו ונשנו ביניהם בימים ההם פעמים רבות.

– זה הדבר אשר אמרתי! – קרא הנסיך ויפרוש ידיו, וכרגע חזר ועטה את אדרתו הביתית התפורה על עורות סנאים, – אין בך גאות, אין רגש כבוד, את נותנת לחרפה את בתנו בהשתדלותך על דבר השדוך הזה, שהוא אך גנות ואולת.

– אבל השיבה נא אל לבך… נסיך. אני מה? מה עשיתי?

אחרי שמעה את דרכי בתה באה שמחה וטובת לב אל אישה להתפטר מאתו כדרכה, ולא רצתה להגיד לו, כי לווין השתדך, וקיטי השיבה את פניו, אבל רמזה לו, שוורונסקי חפץ בה, לפי מה שנראה לה, ושהענין יגמר בבוא אמו למוסקבה. לדברים האלה עלתה חמת הנסיך והתחיל צווח ומחרף.

– מה עשית? זאת עשית: ראשונה את מושכת חתנים אל ביתך, בזה תהיי למלה בכל העיר, ומידך זאת לך. אם נשפים בביתך, קראי לכל מיודעינו, ולא לחתנים נבחרים בלבד. קראי לכל הכלבים הקטנים האלה (כן כנה הנסיך את צעירי מוסקבה), הזמיני מנגן למחולות, ויכרכרו להם ככל אשר תאוה נפשם, אך היום קראת אך לחתנים, ואין זו אלא בקשת אהבה לשם שדוּך. תועבת נפשי מראה כזה, תועבה הוא לי, – ואת עשית וגם עלתה בידך, וכבר הטית את הנערה מני דרך. לווין איש טוב ממנו אלף פעמים. הלא זה אחד השחצנים הפטרבורגים, שכולם טבועים בחותם אחד, כולם דומים זה לזה, וכולם לא יצלחו למאוּמה. גם אילו היה מזרע המלוכה, אין חפץ לבתי לבקש אהבה מאיש.

– אבל מה עשיתי?

– עשית… קרא הנסיך בזעם.

– ידעתי, כי אם אשמע בקולך, – נכנסה הנסיכה לתוך דבריו, – לא נתן את בתנו לאיש לעולם. אם כן, עלינו לצאת אל הכפר.

– גם טוב לנו לצאת.

– אבל בינה נא, האם אני משדלתו בדברים. חלילה לי לשדל. אך איש צעיר נקרה, והאיש טוב מאד, אוהב אותה, וגם היא כמדומה לי…

– כמדומה לך! ומה תעשי, אם תאהבהו באמת, והוא אינו חושב לשאת לו אשה יותר ממני? – מי יתן ולא תראינה עיני כזאת. אה ספיריטיזם! אה ניצה! אַה אותו הנשף! – הנסיך קרא את הקריאות האלה בקידות ובהשתחויות, ונדמה לו, שהוא מחקה את אשתו – ומה אם נביא רעה על קיטי הנחמדה, אם תגלה את נפשה באמת? –

– ולמה תחשוב עליו כזאת?

– לא חושב אני, כי אם רואה, כי על כן לנו עינים ולא לנשים. מצד אחד אני רואה לפני איש, אשר לבו תמים עמנו, והוא לווין, ופה אני רואה צפור שעשועים, שאין עיניו ולבו כי אם אל חיי רגע.

– זה דרכך תמיד, כי יעלה על לבך דבר…

– עוד תזכירי את דברי, אך לאחר זמן, כמו שהיה בדשינקה⁴.

– טוב, טוב, אל נא נדבר בזה, – שתקה אותו הנסיכה לזכר בתם האמללה.

– טוב מאד, ושלום לך!

הזקן והזקנה צלבו זה את זה וישקו זה לזה וילכו לחדריהם, אבל שניהם הרגישו בהפרדם, שכל אחד מהם מחזיק בדעתּו.

אולם רק בראשונה היתה הנסיכה מובטחת, שבלילה ההוא הוברר גורלה של קיטי, ושאין לפקפק במחשבותיו של וורונסקי עליה, ודברי בעלה על אודותיו הפריעו את מנוחתה. ובשובה אל חדרה שנתה גם היא בלבה, לראש הדףברב חרדתה על הצפון בחיק העתיד, קריאת “אל נא, רחם נא!” פעמים אחדות.

 

טז.    🔗

וורונסקי לא ראה חיי נשואים מימיו. אמו היתה בימי עלומיה אשה גדולה ידועה בין מרום עם הארץ, ובימי נשואיה, וביחוד אחרי כן, היו לה מאהבים רבים זה אחר זה, וכל בני חבורתה ידעו זאת. את אביו לא זכר כמעט לגמרי, והוא נחנך בקורפוס לפאז’ים.

מבית מדרשו זה יצא בתור אופיציר צעיר ומכובד מאד, ומהרה הורגל היטב בכל מנהגי האופיצירים העשירים שבפטרבורג. גם לעולמם של אזרחי מרום עם הארץ הפטרבורגי נכנס לפעמים, אך כל הענינים הנוגעים בדברים שבצנעה שלו היו מחוץ לעולם ההוא.

במוסקבה קרהו בפעם הראשונה, אחרי חיי-העונג הגסים שראה בפטרבורג, מקרה נעים זה, שעלמה כבודה טובת מראה וברת לבב התקרבה אליו ותאהבהו. ולא עלתה על דעתו כלל, שאפשר למצוא שמץ דבר רע בדרכיו עם קיטי. בנשפי מחול הרבה לחול עמה ביחוד, וגם נהיה מבאי ביתם הקבועים. בשבתו עמה דבר אליה מה שנוהגים לדבר בחבורתה: דברים בטלים מכל המינים, אלא ששיחה בטלה זו בינו ובינה קבלה בפיו שלא בכוונה הוראה מיוחדת לה. אף על פי שלא אמר לה אפילו דבר אחד, שלא היה יכול לאמרו בפרהסיה, הרגיש בה, שהיא הולכת ומשתעבדת לו ובמדה שהרבה להרגיש זאת, בה במדה נעמה לו ונתחבבה עליו יותר. והוא לא ידע, כי דרכו עם קיטי הוא דבר שיש לו שם מיוחד בעולם, שכל אשר כזה הוא דרך פתוי שלא על מנת לשאת, וכי הוא מן העבירות, שצעירים כמוהו מבני מינו דשים אותן ברגליהם. לו נדמה, שהוא מצא ראשונה את העונג הזה וישמח על מציאתו.

אילו שמעו אזניו מה שדברו אביה ואמה בלילה ההוא, אילו היה בידו לעמוד קצת על דעתם של אבות-בית, אילו הוגד לו, שעל פי רוחם הוא מביא רעה גדולה על קיטי, אם לא יקח אותה לו לאשה, היה אך משתומם ולא מאמין לשמועה. אי אפשר היה לו להאמין, שמה שממציא עונג גדול ונעים כזה לא רק לו, כי אם גם לה, לא אך טוב וישר הוא. ועוד פחות מזה היה יכול להאמין, שהוא חייב לשאת לו אשה.

מעולם לא נחשב קשר הנשואים בעיניו לדבר שיוכל לנהוג גם בו. מלבד אשר לא רצה בחיי נשואין, נחשבו החיים האלה בעיניו, ובפרט מצבו של בעל אשה, על פי השקפת כל בני חבר הבחורים שלו, לאיזה דבר משונה, מעורר משטמה ומגוחך עד מאד. אך בלי דעת וגם בלי העלות על לבו שדברו אביה ואמה בלילה ההוא, הרגיש וורונסקי בצאתו מבית השצירבצקים, שהקשר הרוחני הנעלם שבינו ובין קיטי נתחזק בנשף ההוא כל כך, שהוא דורש מאתו איזו מעשים. אך מה הוא יכול ומה הוא חייב לעשות, לא יכול להבין.

"אכן זה יפה מאד, – אמר בלבו בשובו מבית השצירבצקים, שיצא משם כבכל פעם ברגש נעים מיוחד של נקיון והתעודדות, – במקצת מאשר לא קטר כל הלילה – ובפעם הזאת נוסף עוד רגש חדש של קורת רוח על אהבתה אליו, – אכן זה יפה מאד, שלא אמרנו דבר, לא אני ולא היא, ואף על פי כן שמענו גם שנינו בשיחה סתומה זו של הבטות והדגשות מלים, שהיום הגידה לי בלשון ברורה מבכל פעם אחרת שהיא אוהבת אותי. ומה נעימה ופשוטה היא בדרכיה, והעיקר, מה תמימה היא עמדי! גם בי אני מרגיש, שנעשיתי ישר וטוב מבראשונה. אני מרגיש, שיש בי לב ויש בי הרבה מדות טובות. מה נחמדו עיניה המלאות אהבה! כאשר אמרה: “נכונה מאד…”

“ומה בכך? אין דבר. גם לי גם לה אך טוב”, גמר הרהוריו אלה והתחיל מעיין בשאלה באיזה מקום יבלה את שארית הלילה הזה.

כל המקומות שהיה יכול לנסוע שמה עברו כרגע לנגד עיניו, “אולי אל הקלוב? לשחק בביזיק ולשתות יין שמפן עם איגנטוב? לא, שמה לא אסע. אולי אל “היכל הפרחים”, ששם אמצא את אובלונסקי, וחרוזים יושרו שם, וקוניאק? – לא, קצתי בכל זה, הלא על כן אהבתי את השצירבצקים שאני מיטהר בביתם. אסעה נא הביתה.” בבואו אל בית מלונו עבר מיד אל חדרו, ושמה צוה להביא לו את סעודת הערב, ויאכל ויתפשט את בגדיו וישכב, וכמעט שהניח ראשו על הכר, נרדם תרדמה עזה.

 

יז.    🔗

ממחרת נסע וורונסקי באחת עשרה שעות בבוקר אל בית הנתיבות הפטרבורגי לקראת אמו, והראשון אשר נקרה לפניו על המעלות, היה אובלונסקי, כי יצא לקראת אחותו, שגם היא היתה עתידה לבוא ברכבת ההיא.

– אה! אדוני הגרף! – קרא אובלונסקי – למי תחכה פה?

– לאמי, – ענה וורונסקי בצחוק, ככל מי שנקרה אובלונסקי לפניו, ויחזק בכף ידו באהבה ויעל עמו יחד במעלות. – הנה היא עתידה לבוא היום מפטרבורג.

– ואני חכיתי לך אתמול עד שתי שעות. אנה נסעת מבית השצירבצקים?

– לבית מלוני, – ענה וורונסקי. – בצאתי אתמול מלפני השצירבצקים נעם לי כל כך, שלא רצתה נפשי לנסוע לשום מקום אחר.

– אני מכיר סוסים אבירים על פּי החותמות החרותים עליהם, וצעירים אוהבים על פי עיניהם, קראו עליו סטיפן ארקדיביץ מה שקרא גם על לווין באותו ענין ממש.

וורונסקי צחק צחוק הודאה, אבל השיאו לדבר אחר.

– ואתה, לקראת מי אתה יוצא?

– אני? לקראת אשה יפה, – אמר אובלונסקי.

– האמנם גם אתה?…

– בוז וקלון למי שחושד בכשרים! לקראת אַנה אחותי.

– לקרינינה! – אמר וורונסקי.

– הידעת אותה?

– כמדומה לי, שידעתי. אך לא… אינני זוכר, באמת – ענה בגמגום, ולזכר שם קרנינה שוה לנגד עיניו תמונת אשה מקושטת וחסרת טעם.

– אך את גיסי המפורסם אלקסיי אלכסנדרוביץ הלא ידעת בודאי? הן כל העולם יודע אותו.

– ידעתיו בשמו ובמראהו. ידעתי, שהוא איש חכם, מלומד, גם מתנהג בחסידות קצת… אך הלא תבין היטב, כי כל זה הוא לא לפי טעמי, – אמר וורונסקי.

– אכן גבר נעלה הוא; קונסרבטור במקצת, אבל אדם הגון מאד, – העיר סטיפן ארקדיביץ, – הגון מאד.

– אשריו וטוב לו, – אמר וורונסקי דרך בדיחה – הנך פה, – פנה אל משרת אמו, איש זקן רם קומה, שעמד אצל הדלת; – בוא הנה.

בימים האחרונים דבק וורונסקי ביחוד בסטיפן ארקדיביץ, – אשר היה אהוב לבני חבורתו בכלל –, בגלל קרבת המשפחה שבינו ובין קיטי.

– וביום הראשון נעשה משתה ערב לכבוד מזמרת? – אמר אליו וורונסקי ויחזק בזרועו.

– עשה נעשה. אני אאסוף חתימות. ההתודעת אתמול אל ידידי לווין? – שאל סטיפן ארקדיביץ.

– התודענו, אך הוא מהר מאד לצאת.

– בן חיל הוא, – הוסיף אובלונסקי. – האין זאת?

– אינני יודע, – ענה וורונסקי, – מפני מה יש בכל המוסקבאים (חוץ מהאנשים שאני מדבר עמהם, כמובן, – העיר בלצון) איזו קפדנות יתרה. רגזנים הם, נוחים לכעוס בכל עת, כמו רוצים הם תמיד להזכיר איזה דבר.

– אכן יש בהם ממדה זו… אמר סטיפן ארקדיביץ בצהלת צחוק.

– ומתי תבוא הרכבת? – פנה וורונסקי אל אחד מפקידי המסלה.

– הרכבת יצאה, – ענה הפקיד.

התקרבות הרכבת הורגשה יותר ויותר, כי גברה התנועה בבית הנתיבות, הסבלים רצו בחפזה, וז’נדרמים ופקידים נצבו על משמרותיהם, והבאים לקדם פנים נתרבו. מתוך האד שבאויר הקרח נשקפו פועלים עוברים על שריגי המסלה באדרות-חורף קצרות ובנעלי לבד. מעל ענפי המסלה הרחוקים נשמעו שרקת עגלת קיטור וקול המון עגלות מרובות בנסען.

– לא, – אמר סטיפן ארקדיביץ, ונפשו נכספה מאד להגיד לוורונסקי את מחשבות לווין על קיטי. – לא, לא הערכת כראוי את לווין ידידי. אמנם רגזן הוא, ויש אשר יכבד על הנושאים ונותנים אתו, אד לפעמים נעים הוא מאד, כי תמים הוא, איש אמת ובעל רוח נדיבה. אולם אתמול היו סבות מיוחדות, – הוסיף סטיפן ארקדיביץ בצחוק של רמזים עמוקים וישכח מה מאד השתתף אתמול בצערו של ידידו זה, אף השתתף הפעם במדה זו ממש במצבו של וורונסקי. – כן הוא, יש דבר, אשר בגללו אפשר שהיה אתמול מאושר ביחוד או אומלל ביחוד.

וורונסקי עמד מלכת וישאלהו:

– מה פשוטו של דבר? האומנם השתדך אתמול לגיסתך?

– אפשר הדבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ, – כזאת נראה לי אתמול… כן הוא, אם הקדים לצאת ופניו נפלו, בודאי כך היה מעשה. הוא אוהב אותה זה ימים רבים, וצר לי מאד.

– זה הוא פשר הדבר!… אולם אני אדמה כי יכולה היא לבקש לה שדוך טוב מזה, – אמר וורונסקי ויזקוף קומתו ויוסף ללכת. – אבל אינני יודע אותו, – הוסיף לדבר דרך הלוכו. – אכן מצב קשה הוא! על כן בוחרים להם רב האנשים להתקרב אל קלות-הדעת. אם לא תצליח את דרכיך אתן, אין זה אלא אות, שלא היה לך כסף למדי, לא כן פה שכבודך בסכנה. אך הנה הרכבת באה.

שריקת עגלת הקיטור נשמעה באמת ברגע ההוא מרחוק. בעוד רגעים אחדים נזדעזעה הפלטפורמה, ועגלת הקיטור עברה לפניהם עבור ונשום באד לבן שוקע למטה מפני הקור העז, והמוט המבריח שבאופן האמצעי התקפל והתפשט במתינות ובסדר, ומנהל המכונה העטוף בבגדיו והמחופה כפור הרכין בראשו אל הנצבים; ומאחורי עגלת-השמוש הלכה עגלת-הבגז, הלוך והמעט במרוצתה, הלוך והרעד עוד יותר את האדמה מסביב, וקול יללת כלם עלה מתוך העגלה ההיא, ולאחרונה קרבו, נרתעו ועמדוּ מרכבות הנוסעים.

הקונדוקטור השחצני חלל בחלילו, עוד בטרם עמדו המרכבות, ויקפוץ וירד, ואחריו התחילו נוסעים קצרי-רוח יוצאים אחד אחד: אופיציר גוורדיי זקוף קומה ומתבונן בפנים קפדניים על סביביו, סוחר קל בתנועותיו צוחק מטוב לב ותרמילו בידו, ואכר בשק מופשל על שכמו.

וורונסקי עמד אצל אובלונסקי ויתבונן במרכבות וביוצאים מתוכן ואת אמו שכח באותה שעה. השמועה על אודות קיטי היתה לו לששון ולעונג רב; עיניו הבריקו שלא מדעתו, כי עלץ לבו בנצחונו.

– הגרפינה וורונסקיה במחלקה ההיא – אמר הקונדוקטור השחצני בגשתו אל וורונסקי.

הדברים האלה העירו את וורונסקי מהרהוריו ויזכור, כי אמו באה, והוא הולך לקראת. בלבו לא כבד את אמו וגם לא אהב אותה, אלא שלא הוברר לו דבר זה בשלמותו אך על פי מנהגי החברה שגדל בה ועל פי חנוכו לא יוכל גם להעלות על לבו, שאפשר לו להתנהג עם אמו לא בכבוד ובהכנעה מרובה ובדקדוק מיוחד בּדבר למראה עין, במדה שאין הכבוד והאהבה יוצאים מן הלב.

 

יח.    🔗

וורונסקי הלך אחרי הקונדוקטור אל המרכבה, ובהגיעו אל פתחה של המחלקה, שישבה בה אמו, עמד ויתן ידים לאשה אחת לצאת משם.

כדרך איש נמוסי רגיל במנהגיו הכיר בה וורונסקי באשה ההיא, שמבנות מרום הארץ היא, ויבקש סליחה מאתה ויכונן פעמיו לתוך המרכבה, אך בטרם יכנס חזר והביט עליה בתאות נפש, – ולא מאשר יפתה מאד, לא בגלל הודה וטוב טעמה שנראו בכל תארה, כי אם בגלל אשר הביעו פניה הנעימים, בעברה אצלו, איזו חבה ונדבת-רוח מיוחדות. כאשר פנה אחריו להסתכל בה שנית הסבה פניה גם היא אחריה. עיניה האפורות הנוצצות, שנראו כשחורות מתחת לגבותיה המרובות בשיער, כוננו אליו בידידות ובשימת-לב, כמו על מנת להכירו, ואחרי כן נסבו אל המון העוברים, וכמו חפשה איש ביניהם. בהבטה הקצרה ההיא הספיק וורונסקי להתבונן אל ההתעוררות וההתאפקות שנראו יחד על פניה ועברו במעוף בין ברק עיניה ובין הצחוק הדק שהופיע על אודם שפתיה. איזה כח אדיר, שמלא את כל קרביה עד אפס מקום עוד, הובע על כרחה פעם בזיו עיניה ופעם בצחוק שפתיה. את ברק עיניה התאמצה להמעיט, אך נגד רצונה נראתה פעולתו בדמות הצחוק הדק ההוא.

וורונסקי נכנס לתוך המרכבה. אמו – אשה זקנה וצנומה, שעיניה וקווצותיה שחורות, הסתכלה בו בעינים קורצות ובצחוק קל על שפתיה הדקות ותקם מעל הדרגש הקטן ותמסור לאמתה את הילקוט אשר היה אתה, ותתן לבנה את ידה הדקה והיבשה לנשיקה, ואחרי נשיקתו הרימה את ראשו מעל ידה ותשק לו על פניו.

– את הטלגרמה קבּלת? שלום לך? תודות לאל.

– הבשלום באת? – אמר וורונסקי וישב אצלה ושלא בכוונה הטה אזנו לקול אשה מאחרי הדלת, ןידע, כי הוא קול האשה שנקרתה לפניו בפתח.

– ובכל זאת לא אסכים לך, – אמרה האשה.

– מדעות הפטרבורגיים הוא, גברתי.

– לא מדעות הפטרבורגיים, כי אם דעת נשים בכלל, – אמרה האשה.

– עתה, אשקה נא את ידך.

– שלום, איבן פטרוביץ. ראה נא, אם אחי פה, שלחהו נא אלי, – אמרה האשה אצל הפתח וחזרה ונכנסה לתוך המחלקה.

– המצאת את אחיך? שאלה וורונסקיה את האשה שנכנסה. לשאלה זאת זכר וורונסקי, כי היא קרינינה.

– אחיך פה, – אמר אליה ויקם. – סלחי נא לי, כי לא הכרתיך, אבל התודעותנו היתה קצרה מאד, – הוסיף בקידה – ובודאי לא תזכריני עוד.

– לא, לא, לא יכולתי לשכוח אותך, כי בכל שעת נסיעתנו דברנו אני ואמך, כמדומה לי, רק בך לבד, – אמרה קרינינה, ובאותה שעה לא עצרה עוד בתנועת החיים העזה בקרבה מלהראות על שפתה בדמות צחוק קל, – אבל אחי עוד איננו לפני.

– קרא נא לו, בני, – אמרה הזקנה.

וורונסקי יצא ויקרא:

– אובלונסקי! פה!

אך קרינינה לא המתינה עד שיקרב אחיה אליה, כי, בראותה אותו, יצאה מתוך המרכבה בצעדות און ומהירות. וכאשר נגש אליה אחיה, חבקה בשמאלה את צוארו בתנועה עזה ויפה, שהשתומם עליה וורונסקי, ותמשכהו אליה במהירות ותשקהו באהבה רבה. וורונסקי הביט אליה בלי גרוע עיניו ממנה, ויצחק בבלי דעת על מה. אך בזכרו, כי אמו מחכה לו, שב אל המרכבה.

– נחמדה היא, האין זאת? – אמרה הגרפינה על קרינינה. – אישה הושיב אותה עמי, ואני שמחתי מאד, כל שעת נסיעתנו שוחחנו אני והיא. ואתה, אומרים עליך… כי אוהב אתה זה ימים רבים, – הוסיפה בלשון צרפת – זה מוטב, יקירי, זה מוטב.

– אינני יודע רמז זה מה הוא, אמי, – ענה בתרעומות, – נלכה נא, אמי.

וקרינינה חזרה ונכנסה אל המרכבה להתפטר מהגרפינה.

– את, גרפינה, פגשת את בנך, ואני את אחי, – אמרה בפנים שמחים. – גם כל ספורי תמו. אילו הוספנו לנסוע, לא היה לי מה לספר עוד.

– לא כן הדבר, – אמרה הגרפינה ותחזק בידה, – גם כי אקיף את כל הארץ עמך, לא תקוץ נפשי בדרך. את אחת מהנשים החביבּות, אשר ינעם גם לדבר גם לחשות בחברתן. ולבנך אל נא תשימי את לבך: אי אפשר להיות כל הימים יחדו.

קרינינה עמדה בלי נוע בקומה זקופה יותר הרבה מהראוי, ועיניה מלאו צחוק.

– לאנה ארקדיבנה בן, – הסבירה הגרפינה לבנה, – הוא, כמדומה לי, בן שמונה שנים, ומימיו לא נפרדה מאתו, ועתה היא מצטערת, על כי עזבה אותו.

– כן הוא, שתינו דברנו אך בבנינו, אני בבני, והגרפינה בבנה, – אמרה קרינינה, ועוד הפעם הופיעה בדיחתה על פניה, בדיחת חבה מכוונת אל וורונסקי.

– ובוודאי קצה נפשך בשיחה זו, – ענה וורונסקי על דברי הגירוי שלה במהירות גבור משכיל במצחק תחרות, אך היא מאנה, לפי הנראה, להוסיף דבר בסגנון זה, ותפן אל הגרפינה.

– אני מודה לך מאד, – אמרה אל הזקנה. – כשעה אחת קצרה עבר לי יום אתמול בשבתי עמך. ברכת שלום לך, גרפינה.

– שלום, שלום, ידידתי, – ענתה הזקנה, – אשקה נא את פניך היפים. אגידה נא לך בפשיטות, כדרך אשה זקנה, כי אהבתיך מאד.

קרינינה האמינה, לפי הנראה, בכל לבבה לדברים האלה, שאינם אלא מן המליצות השגורות בפי רבים, וגם שמחה עליהם, כי על כן התאדמה ותכף מעט ותגש את פניה אל שפתי הזקנה ואחרי כן חזרה וזקפה קומתה ותתן ידה לוורונסקי, והצחוק הדק עבר עוד הפעם בין עיניה ושפתיה. כאשר החזיק ביד הקטנה הנתונה לו שמח שמחה גדולה על הלחיצה העזה, שלחצה את ידו בהניעה אותה בחזקה ובאומץ לב. בהליכה דומה למרוצה יצאה משם, אף על פי שהיתה לא דלת בשר.

– נחמדה היא – אמרה הזקנה; וכדבר הזה אמר עליה בלבו גם בנה. הוא לא גרע עיניו מתּארה היפה עד אשר נתעלמה משם, וצחקו לא סר מעל פּניו. בעד החלון ראה כי נגשה אל אחיה והניחה את ידה על ידו והתחילה מדברת אליו בהתעוררות מרובה בענין, שבלי כל ספק לא נגע כלל וּכלל בו, בוורונסקי, ועל זה הרגיש כמין צער.

– השלום לך באמת, אמי? – שאל את הזקנה שנית.

– אך טוב ושלום. אלכסנדר התנהג בחבה. ומריה יפה עתה מאד למראה! היא לוקחת נפשות.

היא הוסיפה לםפּר דברים, שמשכו את לבה ביותר: על אודות טבילת נכדה, שבשבילה נסעה לפטרבּוּרג, ועל החסדים שהקיסר עושה לבנה הגדול.

– הנה פה גם לוורינטי, – אמר וורונסקי בהשקיפו בעד החלון. – נצאה נא עתה.

המשרת הזקן, שנסע עם הגרפינה בא אל המרכבה להגיד, שהכל נכון, והגרפינה קמה ללכת.

– נלכה נא, עתה נמוג ההמון, – אמר וורונסקי.

הנערה המשרתת לקחה את הילקוּט ואת הכלב, והמשרת הזקן והסבל לקחו את שאר החבילות. וורונסקי החזיק בזרוע אמו; אך אחרי צאתם מתוך המרכבה רצו ועברוּ על פניהם אנשים אחדים בבהלה. גם ראש התּחנה עבר במרוּצה במצנפתו המצוינת בצבעה. בּרוּר היה, כי מקרה שאינו מצוי קרה שם. המון היוצאים מן המרכבות שבוּ ורצוּ אליהן.

מה?… מה?… איפה?… התנפּל! .. הודק! נשמע בין העוברים ושבים.

גם סטיפּן אַרקדיביץ ואחותו האחוּזה בזרועו שבוּ בפנים נבהלים ויעמדוּ, בחפצם להבדל מתוך ההמון, אצל פתח המרכבה שירדו וורונסקי ואמו מעליה.

קרינינה והגרפינה נכנסוּ למרכבה, וּוורנסקי ואובלונסקי הלכו אחרי ההמון לחקור ולדעת את פּרטי האסון.

אחד השומרים לא שמע – אם מחמת שכרוּת אם מאשר נתעטף מאד מפני הקור – שהרכבת התחילה ללכת אחורנית, והוּדק תחתיה.

הפרטים האלה נודעו לאַנה ולגרפינה מפי המשרת הזקן עוד בטרם שבוּ וורונסקי ואובלונסקי אליהן.

שניהם ראוּ את גוית ההרוּג הסחוּפה והמבוּססה. אובלונסקי היה מלא סער. פניו התכווצו, ונראה, שהוא נכון לבכות.

– אוי, מה נורא הדבר! אוי, אַנה, אילו ראית! מה נורא המראה! – אמר אובלונסקי פעמים הרבּה.

וורונסקי החריש, וּפניו היפים מלאוּ מחשבות, אבל מנוּחה שלמה שכנה עליהם.

– אילו ראית, גרפינה, – אמר סטיפּן ארקדיביץ. – גם אשתו פה… מראה איום… היא התנפּלה על הגויה. שמעתּי

אומרים, כי בני ביתו רבים והוא היה המפרנס האחד. זה מקרה נורא.

– האין לעשות למענה דבר? – אמרה קרינינה בלחישה מתוך דאגה וצער.

וורונסקי הביט אליה ויצא מן המרכבה.

– עוד מעט ואבוא, אמי, – אמר בפתח בהסבו את פניו.

בשובו בעוד רגעים אחדים, כבר דבר סטיפן ארקדיביץ עם הזקנה על אודות המזמרת החדשה, והזקנה הביטה לרגעים אל הפתח וחכתה לבנה.

– עתה נלך, – אמר וורונסקי בבואו. בצאתם הלכו הוא ואמו ראשונה, וקרינינה ואחיה אחריהם. אך ראש התּחנה רץ אחריהם ויקרב אל וורונסקי.

– הנה מסרת לסגני מאתים רוּבּל. הגידה נא, למי הם נתוּנים מאתך? – שאל אותו ראש התחנה.

– לאלמנה, – אמר וורונסקי בתנודת כתפים, – תמה אני על שאלה זאת.

– נדבת כסף נתת? – קרא אליו אובלונסקי מאחריו וילחץ זרוע אחותו ויוסף: – יפה מאד! יפה מאד! אכן בן חיל הוא. ברכת שלום לך מאתי, גרפינה.

אובלונסקי עמד עם אחותו ויחפש בעיניו את הנערה המשרתת.

בצאתם מבית הנתיבות לא מצאו עוד את מרכבת הוורונסקים. השיחות על דבר האסון לא פסקו עוד.

– זו היא מיתה נוראה – אמר אדון אחד בעברו על פניהם – יש אומרים, שנגזר לחצי.

– ואני אומר, להפך, אין לך מיתה קלה מזו, בהרף עין, – אמר איש אחר.

– מדוע לא יתקנו תקנות, – אמר עוד אחד.

קרינינה ישבה במרכבה, וסטיפן ארקדיביץ ראה לתמהון לבבו, ששפתיה רועדות וקשה לה לעצור בדמעות שבעיניה.

– מה לך, אַנה? – שאל אותה כשכבר הרחיקו ממקום המעשה הרבה מאות אמה.

– סימן רע הוא, אמרה אַנה.

– הבלים! – אמר סטיפן ארקדיביץ. – היטבת, כי באת, זהו העיקר. לא תוכלי לשער, עד כמה אני מקוה לעזרתך.

– הזה ימים רבים אתה יודע את וורונסקי? – שאלה אַנה.

– כן הוא. דעי לך, כי אנחנו מקוים, שהוא ישא את קיטי.

– האומנם? – שאלה בקול שפל. – עתה נדברה נא בּך, – הוסיפה ותנע את ראשה תנועה מהירה, כאילו נתכוונה להסיר מעליו איזה דבר מיותר ומפריע אותה מעבודתה. נדבּרה נא בענינך. הנה קבלתי את מכתבך ואבואה.

– כן הוא, בך כל תוחלתי.

– ספּר לי הכל.

סטיפּן ארקדיביץ התחיל מספּר. כאשר נגשה המרכבה אל הבית, הוריד אובלונסקי את אחותו ויאנח וילחץ את ידה וילך לו אל בית ועדו.

 

יט.    🔗

כשנכנסה אַנה, ישבה דולי בחדר האורחים הקטן עם נער לבן-ראש ומסובל בשר, שכבר דמה בתארו לאביו, והנער חזר לפניה על שעורו הצרפתי. בקראו דלדל בידו בלי הפסק את אחד מכפתורי מעילו, אשר לא היה מוּדבק למדי, והנער התאמץ לעקרו. אמו סלקה את ידו פעמים אחדות, אך היד העסקנית הקטנה והמעוגלה שבה ואחזה בכפתור מדי פעם בפעם. דולי עקרה את הכפתור ותשימהו בכיס שמלתה.

– חדל לך, אסוף ידיך, גרישה, – גערה בו אמו ותוסף לסרוג את השמיכה, אשר החלה לסרגה לפני ימים רבים ובכל שעת צרה היה דרכה לשוב ולעשות במלאכה הזאת, והפעם סרגה וספרה את העניבות בהתרגזות מיוחדת. אמנם צותה לאמר בשמה לאישה, שאם תבוא אַנה ואם לא תבוא לא תשית לב לזה. אך עם זה הכינה את כל הנצרך ותחכה לגיסתה בסערת לב.

ודולי התאַבּלה מאד ולא שכחה אף רגע אחד את צרת לבבה. בכל זאת זכרה, כי אַנה גיסתה היא אשתו של אחד מנכבדי פּטרבּורג ואשה גדולה היא שם. על כן לא שמרה מוצא שפתיה ולא עשתה את עצמה כאינה יודעת, שגיסתה נכונה לבוא.“וסוף סוף, – אמרה בלבה, – נקיה היא אַנה ממני. הן היא לא חטאה לי, עליה אני יודעת אך טובות, אתּי הלכה תמיד בידידוּת ובאהבה”. אמנם, לפי מה שיכלה לזכור שאת הרושם, שנעשה עליה, בבואה אל הקרינינים בפטרבוּרג, לא ישר ביתם בעיניה בעת ההיא: כמין ערמומית נראה לה בכל דרכיהם זה עם זה. “אך אני למה לא אקבלה בבואה אלי? ובלבד שלא תאמר לנחם אותי!” – אמרה דולי בלבה עוד: “התּנחומים ודברי הפּיוּסים וחובות-המחילה הנוצריות – הלא כל אלה דברים, אשר השיבותים אל לבי אלף פּעמים, וכוּלם כאחד לא יצלחו לי”.

בכל הימים ההם ישבה דולי לבדה עם ילדיה. לדבר על אודות מכאובה מאנה נפשה ולדבר בענין אחר בעוד מכאובה נגדה לא עצרה כח. נפשה ידעה מאד, כי הגד תגיד לאַנה את אשר קרה אותה, אבל פעם שמחה, על כי תוכל עוד מעט להגיד את כל זה, ופעם חרה לה, על כי היא זקוּקה להשפיל כבודה לפני אחותו ולשמוע מפיה את הדברים הנחומים המוּכנים אתּה.

מרגע לרגע הביטה אל השעון וחכתה לגיסתה, אך דוקא באותו הרגע שבאה בו אַנה נטרדוּ רעיוניה, – מקרה מצוּי למדי – ולא שמעה את קול הפּעמון.

ובשמעה פתאום רשרוּש שמלה וקול צעדים קלים מאצל הפתח נשאה עיניה, ועל פניה, פני אשה קשת רוח, נראה תמהון, ותקם ותחבק את גיסתה.

– האומנם ככה מהרת לבוא? – אמרה דולי בנשקה לה.

– מה מאד אשמח לראותך, דולי.

– גם אני שמחה, – אמרה דולי בבדיחה קלה ותתאמץ להבין על פי מראה פני אַנה, אם יודעת היא את אשר נעשה. “בודאי היא יודעת”, החליטה בלבה, בראותה על פניה סימני השתּּתּפוּת בצערה. – נלכה נא ואנהגך אל חדרך, – הוסיפה בּחפצה לדחות כפי האפשר את הרגע הקשה של התגלות הלב.

– הזה גרישה? מה גדל הנער! – קראה אַנה ותשקהו בלי גרוע עיניה מדולי, ואחרי כן אמרה באודם פּנים: לא, אל נא נלך מזה; ותסר את מטּפחתּה ואת צניפה ותנער את ראשה, כדי להסיר מעל הצניף את אחת מקווצותיה השחורות והמסתּלסלות, שנאחזה בו.

– ואַתּ פורחת ומלאה זיו! – אמרה דולי כמעט בקנאה.

– אני?… כן הוא, – אמרה אַנה. – ראי נא, הלא טניה היא, בת גילו של סיריוז’ה בני, – הוסיפה, בפנותה אל הנערה הקטנה שקפצה ונכנסה, ותקחנה על זרועותיה ותשק לה. – ילדה נחמדה היא, כולה מחמדים! הראיני נא את כולם.

אַנה קראה לכולם בשמותיהם וגם הזכירה את שנותיהם וחדשיהם של כל אחד מהם ואת אפייהם ואת תחלוּאיהם – לא שכחה דבר, ודולי שמה לבה אל כל זה.

– נלכה נא אפוא אליהם, – אמרה דולי – רק ווסיה ישן עתה.

אחרי ראותן את הילדים ישבו לבדן בחדר האורחים לפני כוסות קהוה. אַנה נגעה בטס ותסלקהו מאצלה מהר.

– דולי, – אמרה אַנה אל גיסתה, – הוא הגיד לי.

דולי הביטה אליה בפנים זועפים, בחשבה לשמוע מפיה דברי השתתפות מלוּמדים, שאינם יוצאים מן הלב; אבל אַנה לא השמיעה כאלה.

– דולי היקרה! – אמרה אליה, אין את לבבי לא להמליץ עליו לפניך ולא לנחמך; זה אי אפשר. אבל צר לי עליך, מחמד נפשי, ממעמקי לבי אנוּד לך.

מבעד ריסי עיניה הנוצצות נראוּ דמעות פתאום. אחרי דבריה אלה קמה ממושבה ותקרב ותשב אצל גיסתה, ותאחז את ידה בימינה הקטנה והמהירה. דולי לא השתמטה ממנה, אך פניה הזועפים לא סרו מעליה.

– לנחמני אי אפשר, – אמרה דולי – הכל היה לאין אחרי כל אלה. הכל אבד ולא ישוּב עוד.

הדברים יצאו מפיה, ופניה נעשו נוחים מבראשונה. אַנה הגישה את ידה היבשה והצנוּמה של דולי אל שפתיה ותשקה,

ותאמר:

– אבל מה לעשות, מה לעשות? איזה דרך יכשר יותר במצב הנורא הזה? – זה הדבר שיש לנו לעיין בו.

– הכל אבד, אמרתי, ואין לי מה להוסיף על זה, – אמרה דולי – ורע מכל, ביני נא זאת, מה שאיני יכולה לעזבו: למוש מזה אי אפשר לי בגלל הילדים, וגם לשבת עמו לא אוכל, כי חבלים יאחזוני למראהו.

– שמעי נא דולי. אמנם כבר הגיד לי, אבל רוצה אני לשמוע מפיך. ספרי נא לי הכל.

דולי הביטה אליה דרך שאלה.

פני אַנה הפיקו השתתפות בצער ואהבה נאמנה.

– הנני, – אמרה דולי פתאום – אבל אָחלה נא מראש. הלא ידעת אותי בּשעת נשואי. בתורת אמי הלכתי ואהי לא רק ילדה תמה, כי אם גם חסרת דע. לא ידעתי מאומה. שמעתי אומרים, שהגברים מספרים לנשיהם את דרכיהם שלפני הנשואים. אבל סטיבה – סטיפּן ארקדיביץ תקנה את לשונה תוך כדי דבּור – לא ספר לי דבר. הן לא תאמיני לי, ואני חשבתי עד כה, כי לא ידע אשה זולתי מעולם. כה עברו עלי שמונה שנים. עתה הלא תביני, כי לא רק חשדתיו מאשה אחרת, כי אם גם חשבתּי זאת לדבר שאי אפשר, ופתאום בעודני ילדה תמה כזאת נגלתה לי כל הנבלה, כל התועבה ההיא… ביני נא זאת. אחרי בטחון גמור כזה פתאום… הוסיפה ותתאפק… בא לידי מכתב… מכתב מאתו אל אהובתו, אל האומנת שהיתה בביתי. לא, זה נורא מאד!– פה הוציאה את מטפחתה במהירות ותכה בה את פניה. אני מבינה שאפשר להתפתות, – הוסיפה אחרי החרישה קצת, – אך פה מעל מסודר בתחבולות מרמה…. ועם מי? גם בעלי היה וגם אחריה הלך… זה דבר נורא! אתּ לא תוכלי הבין…

– לא, לא, מבינה אני! מבינה אני היטב, דולי היקרה, – אמרה אנה ותחזק בידה.

– שמא תאמרי, מבין הוא מה נורא מצבי? – הוסיפה דולי – אינו מבין ואינו מרגיש מאומה! הוא מאושר ושמח.

– בזאת לא צדקת! – מהרה אַנה להשיב – הוא מר נפש, חרטה תשבר לבו…

– כלום בר חרטה הוא? – נכנסה דולי לתוך דבריה ותבט בפניה בשום לב.

– כן הוא, אני ידעתי אותו. רחמי נכמרו בהביטי אליו. הנה שתינו יודעות אותו, הוא איש טוב, אבל גא בטבעו, ועתה הוא מושפל כל כך. ומה שנגע בלבי ביחוד… (כאן מצאה אַנה במה לפייסה) הנה שני דברים מדאיבים את נפשו: הוא בוש מפני הילדים ולבו דוי על כי בכל אהבתו הרבה שהוא אוהב אותך… כן, כן, – מהרה להפריע את דולי שרצתה להכנס לתוך דבריה – כי אף על פי שהוא אוהב אותך יותר מכל אשר בארץ – הצר לך במעשהו זה ויהי בעוכריך. “לא, לא, היא לא תסלח”, הוא אומר בלי הפוגות.

דולי הסבה עיניה קצת מגיסתה כמהרהרת בענין ושמעה את דבריה.

– כן הוא, בין אבין, כי נורא מצבו: קשה צערו של חוטא, בזמן שהוא מרגיש, שהביא רעה באשמתו. אבל איך אסלח לו? איך אוכל לשוב ולהיות לו לאשה אחריה? לכאב אָנוּש יהי לי לשבת עמו מעתה, וביחוד מאשר יקרה לי האהבה שאהבתיו עד כה…

ומליה נעתקו מבכי.

אך בכל פעם אשר שככה חמתה שבה לדבר כמו בכוונה במה שהרגיז את רוחה.

– הן צעירה היא, הן יפה היא, – הוסיפה דולי. – הלא תביני, אַנה, כי עלומי ויפיי היו למשסה… לו ולילדיו. אני מלאתי צבא עבודתי לו, וכל כחי כלה בעבודתי זאת, ועתה, כמובן, נעימה לו הסוררת הצעירה יותר ממני. בודאי שוחחו שניהם על אודותי, או, מה שקשה מזה עוד, לא נשאו את שמי על שפתיהם אפילו פעם אחת… התביני?

ועוד הפעם בערה אש עברתה בעיניה.

– ואחרי כל אלה יאמר לי… אך כלום אאמין לו? לעולם לא אאמין. לא. כבר עבר ובטל כל מה שהיה בו כדי לנחמני, להיות שכר לפעולתי, לעבודתי הקשה… האמיני נא לי: הנה למדתי את גרישה לפני בואך; בראשונה היתה לי העבודה הזאת לששון ולשמחת לבב, ועתה אין לי בה אלא מכאובים. למה זה הבל איגע? למה לי ילדים? זה שברי, כי נהפך לי פתאום לב אחר, ותחת אהבתי הרבה שאהבתיו לפנים, מלאה אני חמה עליו, כן הוא, חמה בוערת. אני נכונה עתה להרגו ו…

– דולי, מחמדי, ברור לי כל זה, אך אל נא תדאיבי את נפשך. עלובה אתּ מאד ובנהמת לבך אתּ רואה דברים רבים שלא כהויתם.

דולי לא ענתה על זה מאומה, ושני רגעים החרישו שתיהן.

– ומה לעשות, – אמרה דולי אחרי כן, – הבי עצה, עזרי נא. אני עיינתי בדבר מכל צד, ואינני יודעת מה אעשה.

אַנה לא יכלה גם היא למצוא עצה, אך לבה התעורר לכל מלה מדברי דולי ולכל אחת מתנועות פניה.

– דבר אחד אומר לך – אמרה אַנה, – אחותו אני וידעתי את אופיו, שהוא מוכשר לשכוח הכל, כל אשר בעולם (היא הניעה בידה לפני מצחה), להתלהב בלי גבול, אבל גם להתחרט חרטה גמורה. הנה עתה איננו מאמין, איננו מבין כלל, איך יכול לעשות מה שעשה.

– לא, מבין הוא, הוא הבין! – קראה דולי. – אבל אני… זכרי נא אותי… היקל בזה לי?

– שמעי נא את דברי. כאשר דבר אתי הוא בזה, עוד לא הבינותי למדי מה רע ומר לך. אני אך אליו התבוננתי, גם ראיתי, ששלום הבית נהרס, ויצר לי עליו; אבל אחרי דברי עמך, אני רואה, באשר גם אני אשה כמוך, מה שלא ראיתי בראשונה; אני רואה את מכאוביך. אין מלים בפי די הביע לך מה צר לי עליך. אולם, מחמד נפשי, את מכאוביך אני יודעת מאד, אבל דבר אחד לא ידעתי עוד: לא ידעתי… אינני יודעת, עד כמה עוד יש בלבך אהבה אליו. רק את יודעת, אם יש בך אהבה אליו די סלוח לו, – אך אם יש, אין טוב לך מסלוח.

– לא, – החלה דולי להשיב לה; אבל אנה נשקה את ידה ולא נתנה לה לגמור.

– אני יודעת מנהגו של עולם יותר ממך, – אמרה אנה אליה. – ידעתי את השקפת האנשים מבני מינו של סטיבה על ענין זה. הנה אמרת, כי דבר עמה על אודותיך, וטעות היא בידך. האנשים האלה אף על פי שאינם נאמנים לנשיהם כראוי, בתיהם ונשיהם קודש בעיניהם. הנשים האחרות ההן לבוז בעיניהן בכל עת ואינן מסירות את לבם באמת מאחרי בתיהם. כמין גבול אשר לא יעבר יש להם בין שלום הבית ובין עניניהם אלה. אני לא אבין זאת, אבל כן הדבר.

– הלא נשק לה…

– שמעי נא, דולי יקירתי. אני ראיתי את סטיבה בימי אהבתו אותך. זכור אזכור, כי בבואו אלי היה בוכה מדי דברו בך, יצוּר פיוטי רם ונשגב היית בעיניו, ואני ידעתי, כי כאשר הוסיף לשבת עמך, כן הוסיף לכבדך ולרוממך בלבו. הן רגילים היינו לצחוק לו על כי היה אומר בכל רגע “דולי אשה נפלאה”. בת אלהים היית לפי דבריו תמיד, וכן אתּ בעיניו עד היום הזה. וחטאתו זאת לא פרי רגש היא…

– ואם יחטא וישנה?

– לא תהיה כזאת על פי דעתי.

– ואתּ סלחת על זה, לו יש נפשך תחת נפשי?

– אינני יודעת, אינני יכולה לשער… לא, יכולה אני לשער, – קראה אחרי הרהורים קצרים, וכאשר הספיקה לברר לעצמה את מצבו של דבר ולשקלו במאזני שכלה הוסיפה: – יכולה אני, יכולה אני. בודאי סלחתי. על פי טבעי לא היה אפשר לי שלא אסלח, ומחילה גמורה הייתי מוחלת לו, כאילו לא היו דברים מעולם…

– זה מובן מאליו, – מהרה דולי להכנס לתוך דבריה, ונראה שאמרה בזה דבר, שכבר הרהרה בו אחת ולא שתים – בלי תנאי זה אין זו מחילה. אין מחילה אלא גמורה בלי כל השארת זכר. עתה נלכה נא ואנהגך אל חדרך, – אמרה בקומה ותחבק את אנה בלכתה עמה – מה מאד אשמח, מחמד נפשי, כי באת הנה. בבואך רוח לי, הרבה מאד רוח לי מבּראשונה.

 

כ.    🔗

כל היום ההוא ישבה אנה בבית ולא נתנה לאיש לבוא לפניה. וכבר שמעו ביום ההוא אחדים ממכיריה את דבר בואה וימהרו לשחר פניה. כל שעות הבוקר ישבה עם דולי ועם הילדים. ואל אחיה שלחה פתקה שיבוא הביתה ללחם הצהרים. “בוא, ואלהים ירחם”. כתבה לו.

אובלונסקי עשה כדברה; השיחה שבשעת הסעודה היתה כללית, גם אשתו דברה אליו והשתּמשה בלשון יחיד ולא רבים כימים הקודמים האחרונים. עוד נראתה התנכרות בּיניהם, אך כל מחשבת התפרדות לא הורגשה עוד, וסטיפן ארקדיביץ ראה, כי מעתה יוכלו להשפט יחד ולהגיע לידי שלום.

הם אך גמרו לאכול, וקיטי באָה שמה. אך מרחוק ידעה קיטי את אנה עד כה, ובנסעה לשחר פניה דאגה קצת, אולי לא תפיק רצון מהאשה הגדולה הפטרבורגית הזאת, המהוללה בפי כל יודעיה, אבל באמת מצאה חן בעיניה – זאת ראתה קיטי ברגעים הראשונים. אנה הביטה ותתבונן ביפיה ובזיו עלומיה, וקיטי בטרם פנתה כה וכה הרגישה בעצמה, כי לא רק נגררה מהר אחרי אנה, כי אם דבקה בה ותאהבנה אהבה עזה, כדרכן של עלמות לדבוק מהר בנשואות וּבגדולות מהן בכלל. אנה לא דמתה במראה לרוב הנשים מבנות חבורתה או לאשה שיש לה בן שמלאו לו שמונה שנים, כי כמעט כעלמה בת עשרים היתה בתנועותיה המהירות, בעדן מראה וברוח החיים הנסוכה על פניה, שהופיעה פעם בדמות צחוק נעים ופעם בהבטה מיוחדת; אבל עיניה הביעו הסתכלות, ולפעמים נשקפה עצבת מתוכן, ואחריהן נמשכה קיטי בכח גדול. על פיהן הכירה, כי אנה מדברת דברים כמשמעם ואינה מכחדת דבר, אלא שיש בזה איזה עולם אחר של ענינים גבוהים מורכבים ונשגבים מבינתה.

אחרי הלחם יצאה דולי אל חדרה, ואנה קמה ותקרב מהר אל אחיה אשר הצית אש בסיגרה.

– סטיבה, – אמרה אנה אליו ותקרוץ בעיניה בשמחה ותור בה⁵ על הדלת: – לך, ואלהים יהי בעזרך.

אובלובסקי הבין את כוונתה וישלך את הסיגרה וילך ויסגור את הדלת מאחוריו.

ואנה שבה אל הדרגש, אשר ישבה עליו קודם לזה בתוך הילדים, אשר סבבוה מיד. אם התבוננו מהר, כי אמם אוהבת את הדודה הזאת, אם הרגישו מעצמם חבה יתרה אליה, אבל עוד לפני הלחם דבקו שני הילדים הגדולים בדודתם החדשה, ואחריהם גם הקטנים, כדרך הילדים תמיד, ולא סרו ממנה רגע. וכמין משחק מיוחד נערך ביניהם, שכל אחד מהם השתדל בו לשבת אצלה בקרוב, כפי האפשר, לנגוע בה, להחזיק את כפה הקטנה, לנשק לה, להשתעשע בטבעתה או, לפחות, לנגוע בכפל שמלתה.

– טוב, טוב, כמו שישבנו בראשונה, – אמרה אנה ארקדיבנה, בחזירתה.

ושוב הכניס גרישה את ראשו תחת ידה ויסמוך ראשו על שמלתה ופניו נהרו מגאוה ומעונג.

– ומתי יהיה נשף המחול? – שאלה את קיטי.

– בשבוע הבא, ונשף יפה יהיה אחד מהנשפים ששמחים בהם בכל פעם.

– האמנם יש נשפים, ששמחים בהם בכל פעם? – שאלה אנַה דרך הלצה קלה.

– פלא הוא, אבל יש נשפים כאלה. בבית הבוברישציבים שמחים תמיד וכן בבית הניקיטינים, ובבית המיז’קובים שוררת עצבת. האם לא התבוננת?

– לא, מחמד נפשי, לי לא אמצא עוד נשפים, ששמחה שוררת בהם – אמרה אַנה, וקיטי שבה וראתה בתוך עיניה לדבריה אלה את העולם המיוחד הסגור לפניה. – אני אין לי עוד אלא נשפים שאינם קשים ואינם מעציבים הרבה מאד…

– וכי אפשר הדבר, שאַתּ תהי עצובה בנשף מחול?

– ומפני מה אי אפשר שאהיה אני עצובה בנשף מחול? – שאלה אַנה.

קיטי הבינה, כי יודעתּ אַנה, מה שתענה על שאלתה.

– על כי בכל מקום אַתּ היא היפה מכל הנאספות.

אַנה לא היתה קשה להתאדם. גם הפעם התאדמה בהשיבה על תשובה זאת:

– ראשונה, אין הדבר כן; והשנית, גם לו היה כן, מה חפץ לי בזה?

– התבואי אל הנשף הזה? – שאלה קיטי.

– כמדומה לי, שלא אוכל להמנע מבוא. זאת קחי לך, – אמרה אל טניה, אשר הסירה באותה שעה מעל אחת מאצבעותיה של אַנה הלבנות ההולכות ודקות בקצותיהן, טבעת נוחה לעבור משם.

– אני אשמח מאד, אם תבואי. נפשי נכספת לראותך בנשף הזה.

– אם אצטרך לבוא, תהי זאת נחמתי, שאמציא לך עונג בזה… גרישה, חדל לך, אל נא תתלוש בשערי, גם בלעדי זאת כבר נפרע כולו. – אמרה אל הנער, בתקנה את אחת מקווּצותיה, שהוצאה מחוץ לתחומה והיתה למשחק בידי גרישה.

– אדמה כי תבואי בשמלה סיגלית.

– מפני מה בשמלה סיגלית? – שאלה אנה בבדיחה. – עתה לכו לכם ילדים. הנה מיס הוּל קוראת לכם לשתות חמים, – אמרה אל הילדים ותסירם מעליה ותּשלחם אל חדר האוכל.

– ואני ידעתי מפני מה אַתּ קוראה לי לבוא אל הנשף, אַתּ מחכה לגדולות בנשף הזה. ורצונך, שהכל יהיו שם והכל ישתתפו בו.

– במה ידעת זאת? כן הוא באמת.

– מה טובו ימיך אלה, הוסיפה אַנה – אני זוכרת ויודעת את אד התכלת הזה, הדומה למעטה האד שעל הרי שוויץ. הכל מכוסה באד הזה בתקופה היפה הזאת, שהילדות מגעת בה עד קצה, והמרחב הגדול המלא אושר ושמחה, נהפך למסלה הולכת וצרה, והכניסה לתוך המסלה הזאת משמחת ומפחדת יחד, אף על פי שאור ויופי נראים בה… מי לא עבר בדרך הזה?

קיטי צחקה והחרישה. “אבל איך עברה היא בדרך הזה? מה מאד אחפוץ לדעת את כל הרומן שלה”, אמרה קיטי בלבה, בזכרה את מראהו של אַלקסיי אַלכסנדרוביץ, שלא היה בו כל הדר פיוטי.

– הוגד הוגד לי. סטיבה אמר לי, ואני מברכך, הנה הוא טוב בעיני מאד, – הוסיפה אַנה, – אני פגשתי את וורונסקי במסלת הברזל.

– הוא היה שם? – שאלה קיטי ותתאדם. – ומה אמר לך סטיבה?

– סטיבה גלה לי את כל הסוד. ואני שמחתי מאד, אילו… הנה נסעתי ובאתי עם אמו של וורונסקי יחד, – הוסיפה אַנה לפרש דבריה, – ואמי⁶ דברה עמי אך על אודותיו, אותו היא אוהבת מכל אשר לה; אמנם ידעתי, כי אין אם מעידה על בנה, אך…

– ומה ספרה לך אמו?

– הרבה הרבה ספרה! אף אמנם ידעתי, כי אהובה הוא, בכל זאת נראה, שהוא בעל רוח נדיבה… בין שאר הדברים ספרה לי, שרצה לתת את כל רכושו לאחיו, שבימי ילדותו הגדיל עשה פעם אחת, שהציל אשה טובעת. כללו של דבר, מן המצוינים הוא, – לדבריה אלה זכרה את מאתים הרובל, אשר נתן בתחנת מסלת הברזל.

אך לא ספרה לקיטי את דבר המאתים ההם. מאיזו סבה היה קשה לה קצת לדבר בזה. היא הרגישה, כי היה בזה דבר נוגע בה, וכי שלא כהוגן היה הדבר ההוא.

– היא בקשה מאתי מאד, כי אבוא אליה – הוסיפה אנה, – ואני אשמח לראותה, ומחר אסע אליה. אבל, תודות לאל, זה זמן רב יושב סטיבה בחדרה של דולי – עברה אַנה פתאום אל ענין אחר ותקם ממקומה כמתרעמת על דבר, – כן נדמה לקיטי.

– לא, אני ראשונה! לא, אני, אני! – קראו הילדים ברוצם אל דודתם אחרי שתותם.

– כולכם יחד! – אמרה אַנה ותצחק ותרץ לקראתם ותחבקם ותפילם זה על זה, והם התלכדו וידחקו זה את זה ויצהלו בכל כחם וישמחו שמחה גדולה.

 

כא.    🔗

לשתית החמים, שנערכה אחרי כן לגדולים לבדם, יצאה דולי מחדרה. סטיפּן ארקדיביץ לא יצא עמה, ונראה שיצא מחדר אשתו דרך פתח אחר.

– יראה אני, פן יקר לך שם בחדר העליון, – אמרה דולי אל אַנה, – אני רוצה להעבירך אל המדור התחתון, והיינו קרובים אליך.

– לי אל נא תדאגי, – ענתה אַנה ותבט אל פני דולי, בחפצה להבין, אם השלימו ביניהם אם לא.

– פה יהיה אור לך, אמרה דולי.

– ואני אומרת לך כי, ישנה אני בכל מקום ובכל עת כמרמטה.

– במה אתן נחלקות? – שאל סטיפּן ארקדיביץ את דולי, בצאתו אליהן מחדר עבודתו.

על פי קול מדברו הכירו קיטי ואנה כרגע, כי השלימה עמו.

– אני חפצה להעביר את אנה אל המדור התחתון, אך יש לתלות את יריעות החלונות. זאת לא יוכל איש לעשות בלעדי, – ענתה דולי בפנותה אל אישה.

“אין לדעת, אם שלום גמור הוא”, אמרה אנה בלבה, בשמעה את קול מדברה הקר והמתון.

– רב לך, דולי, למצוא מעצורים בכל דבר, – ענה אובלונסקי. – אני אעשה זאת, אם טוב בעיניך…

“לפי הנראה, שלום גמור הוא”, אמרה אנה בלבה.

– ידעתי את כל אשר תעשה, – ענתה דולי: – אתה תצוה את מטוויי לעשות מה שאי אפשר כלל ותשב לך במרכבה ותסע לדרכך, והוא ישחית הכל, – קצות שפתי דולי נקמטו באמרה זאת כבכל פעם שדברה בבדיחה.

“שלום גמור בלי שום פקפוק”, החליטה אנה בלבה, ובשמחתה, על כי השלום נעשה על ידה, קרבה אל דולי ותשק לה.

– לא כן הדבר; על מה ככה תבוזי לי ולמטוויי? – אמר סטיפּן ארקדיביץ ויפן אל אשתו בצחוק קל מאד.

בכל הערב ההוא דברה דולי אל אישה דרך בדיחה קלה, כמו שהיתה רגילה תמיד, והוא היה שמח וטוב לב, אבל במדה, שלא יראה על פיה, שכיון שנמחל עונו, נשכח הדבר מלבו לגמרי.

בחצי השעה העשירית, כשהיו בני הבית יושבים ושותים חמים ומשוחחים ושמחים, נשבתו שיחתם ושמחתם על ידי מקרה שמצד עצמו הוא מצוי מאד, אלא שנדמה מכל המסובים כחזיון משונה. הם דברו על אודות מיודעיהם הפטרבורגיים, ופתאום קמה אנה ותאמר על אחד מהם: –

– הנה תמונתו באלבום שלי, ואגב אורחא אראה אתכם את סיריוז’ה בני, – גמרה בצחוק-גאות-אם.

בשעה העשירית היתה רגילה לברך את בנה בשכבו ולפעמים השכיבה אותו בעצמה לפני נסעה אל נשף מחול, ועל כן התעצבה בשעה הזאת, על כי היא רחוקה ממנו, ומכל ענין שדברו בו עברו רעיוניה אליו. נפשה חשקה לראות את תמונתו ולדבר על אודותיו, ובשביל זה השתמשה באמתלה ראשונה שנזדמנה לה ותקם ותלך בצעדי אונה הקלים להביא את האלבום שלה. המעלות אל חדרה שבמדור העליון יצאו אל הפרוזדור החיצון הגדול והחם שבמדור התחתון.

בשעת יציאתה מחדר האורחים נשמע צליל הפעמון בפרוזדור.

– מי זה יבוא עתה? – אמרה דולי.

– להוליך אותי הביתה לא עת עוד, – אמרה קיטי, – ולאיש זר היא שעה מאוחרת.

– בודאי הובאו ניירות לי, – אמר סטיפן ארקדיביץ; כשעברה אנה לפני המעלות, רץ המשרת למעלה, אל המדור האמצעי, להודיע על דבר האיש הבא, והאיש ההוא עמד אצל הפנס; אנה הביטה למטה ותרא כי וורונסקי הוא, ורגש נפלא של עונג, שנלוה אליו גם פחד מפני איזו סכנה שאינה ברורה התעורר בלבה פתאום. האיש עמד מלובש באדרתו והוציא איזה דבר מכיסו. ברגע שהגיעה אצל המעלות האמצעיות נשא עיניו ויראנה, ועל פניו נראו סימני בושת ובהלה. היא הרכינה לו בראשה קצת ותלך לדרכה, ומיד שמעה מאחוריה את קול סטיפן ארקדיביץ קורא אליו לעלות ואת שפל קולו הרך והמרגיע של וורונסקי, שלא אבה ללכת אחריו.

בשובה עם האלבום, כבר הלך לו וורונסקי משם, ואובלונסקי ספר עליו, שבא לשאול על דבר המשתה, שהם עושים למחר לכבודה של המזמרת המצוינת, – ולהכנס לא אבה, מה משונה הוא האיש הזה, – גמר סטיפן ארקדיביץ.

קיטי התאדמה, בחשבה, שרק היא לבדה הבינה למה זה בא ומאיזה טעם לא אבה להכנס פנימה. “הוא היה בביתנו, – אמרה בלבה, – ולא מצאני ויבן, כי פה אני, אך להכנס לא רצה, מפני שהשעה מאוחרת ומדעתו שגם אנה פה”.

כל המסובים הביטו זה אל זה ולא אמרו דבר והתחילו מתבוננים בתמונות שבאלבום.

כל דבר נפלא או משונה לא היה באותו מעשה שבא אדם אל רעהו בערב בחצי השעה העשירית לדבר על אודות המשתה, שהם עושים יחד, ולתוך הבית לא נכנס; אך לכולם נדמה, שהוא דבר משונה. ומשונה, ורע ביחוד הדבר בעיני אנה.

 

כב.    🔗

הנשף אך החל, וקיטי ואמה נכנסו לפרוזדור החיצון הגדול, שהיה מלא אורה ומקושט בפרחים רבים ובמעמד משרתים מצוחצחים בפוך לבן ומלובשים מעילים אדומים. מתוך החדרים הגיע שמה קול צעדים ותנועות שאינו משתנה ואינו פוסק, כזמזום דבורים בכורתם, ובשעה שתקנו שתיהן לפני המראָה ברחבה שאצל הפתח, בין עציצי העצים, את שערותיהן ואת לבושיהן, נשמעו מבפנים נגינות הכנורים, שהחלו לנגן בזהירות ובדקדוק את הוולס הראשון. זקן אחד, לבוש בגדי שרד אזרחיים, שתקן לפני מראָה אחרת את מעט שערותיו הלבנות, שנשארו לו לפליטה על רקותיו, והפיץ ריח בשמים מרובה מסביב לו, נקרה אצלן על המעלות ויט מפניהן הצדה ויסתכל בתאות נפש בקיטי, אשר לא ראה אותה עד כה. ואיש צעיר בלי חתימת זקן, אחד מאותם שהנסיך שצירבצקי קרא להם “כלבים צעירים”, מלובש ז’יליט פתוח יותר מהראוי, גחן לפניהם דרך הלוכו, ובאותה שעה תקן את הענק הלבן שעל צוארו, ואחרי עברו אצלן במרוצה חזר לאחוריו ויבקש מקיטי לחול אתו בקדריליה. אך בקדריליה הראשונה כבר הבטיחה לצאת עם וורונסקי, ועל כן הוּכרחה לאצול את השניה לצעיר ההוא. אופיציר שרכס אצל הדלת את אחת מנעלי-ידיו, נטה מפניהן, ויחלק שפמו ויתענג על מראה קיטי הבהירה כשושנה.

אף על פי שהרבה יגיעות יגעה על לבישת בגדיה והטבת ראשה, ושאר ההכנות אל הנשף הזה, נכנסה לטרקלין בהליכה פשוטה וחפשית, בלי זהירות יתרה בשמלת הטוּל המתוחה על ארג וורדי, כאלו לא טרחו היא ובני ביתה אפילו רגע אחד על כל אותם השושנות ומעשי-הסריגה הדקים ושאר עניני התלבושת, כאילו יצאה מרחם אמה במעטה הטוּל ופטורי הציצים, במקלעת שערה הגבוהה ובשושנה הדבוקה בשערה בצירוף שני העלים שממעל לשושנה.

כשרצתה אמה לתקן לפני כניסתה לפנים את פתיל חגורתה שנגלם, נטתה קיטי קצת הצדה: ברור היה לה, שהכל טוב ויפה, ואין צורך לתקן דבר עליה,

אחד הימים הטובים שלה היה היום ההוא. שמלתה לא לחצה אותה בשום מקום, כסוּי-הסריגה שעל כתפיה לא הורד לצד אחד, השושנתות לא נעקרו ולא נמעכו; נעלותיה הוורדיות לא לחצו את רגליה בעקביהן הגבוהים והכפופים, כי אם היו להן לשעשועים ולעונג. הקווּצות הצהובות הנכריות, רבות השער, דבקו בראשה הקטן, כאילו נמצאו במקום גידולן. כל שלשת הקרסים שבנעלי-ידיה הגבוהות והמהודקות מלאו את תפקידם ולא נעקרו ולא קלקלו את תבנית הידים הנתונות בהן. רביד הקטיפה השחור, שהמידליון תלוי עליו, היה ענק יפה לצוארה. נחמד היה הרביד הזה, וכבר התבוננה במראָה בביתה, כי כמו פה ושפתים נתנו לו כשהיא על צוארה. אפשר היה להטיל ספק בכל אחד משאר חלקי תלבשתה, אבל הרביד הזה היה נחמד ונעים בלי שום פקפוק וגמגום. גם פה צחקה מטוב לב בהתבוננה אליו במראָה. בכתפיה ובזרועותיה החשופות הרגישה קרת אבן שיש, ורגש זה נעם לה ביחוד. עיניה הבריקו. ולא יכלה לכלוא שפתיה האדומות מצחוק-נחת על החוט של חסד המשוך עליה. כשנכנסה לטרקלין כמעט שהספיקה לגשת אל המון הנשים הצעירות המקושטות בכל מיני ארג דק ושקוף ומעשי-סריגה ופתילי צבעונין, שחכו יחדו למקדשים למחול (הרבה לא עמדה קיטי מעולם בתוך ההמון הזה), וכרגע נקראה אל הוולס, ובחיר הקוולרים, הראש והראשון שבממשלת המחולות, הסדרן והמנצח המפורסם בעולם הנשפים, ייגורושקה קורסונסקי שמו – איש תואר ויפה מראה ובעל אשה – הוא שקדשה למחול. אך הוצא הוציא מבין זרועותיו את הגרפינה בונינה, אשר גמר אתה את הסבוב הראשון, וישקף על ממשלת ידו, על הזוגים האחדים שיצאו לכרכר לפניו, וירא, והנה קיטי נכנסת, וירץ אליה מרוצה קלה וחפשית, שרק מנצחים במחולות מסוגלים לה, ואחרי הקידה הנחוצה שלח ידו לחבק את גזרתה הדקה, וגם לא שאל אותה, אם רוצה היא. היא פנתה כה וכה, לראות, למי תוכל למסור את מניפתה, ובעלת הבית קבלה אותה מידה בבדיחה של חבה.

– מה הטיבות, כי באת בעתך, – אמר בחבקו את גזרתה, – מדה מגונה היא לאחר לבוא.

וקיטי שמה את שמאלה על כתפו, ורגליה הקטנות הנתונות בנעלים וורדיות החלו לדלג על חלקת הרצפּה דלוגים קטנים ומסודרים, מתאימים לנגינות.

הרקידה עמך אינה אלא מנוחה לעיף, – אמר אליה בפסעו את הפסיעות הראשונות המתונות, – נפלאה היא קלות רגלים זו, – דבר אליה מה שהיה מדבר כמעט אל כל הנשים הידועות.

קיטי צחקה לדברי התהלה האלה ותוסף להשקיף מאצל כתפו על הנאספים. היא לא היתה מן הבאות אל נשף כזה בפעם הראשונה, שכל פרצופי הפנים שהן רואות בו מתאחדים בעיניהן ועושים עליהם רושם כללי אחד בלבד, וכן לא היתה גם מן העלמות הרגילות בנשפים זה ימים רבים, שכל אותם הפרצופים ידועים להן מכבר והיו עליהן לטורח; כי מן הבינוניות היתה. עוד עשה המחזה הזה עליה רושם חזק ועם זה יכלה גם להתבונן על סביבה בעינים פקוחות. בפנה השמאלית שבטרקלין נכח הפתח התחברו מבחר בני מרום העם. שם ראתה את אשת קורסונסקי, שהיתה חשופה יותר הרבה ממה שנהגו להתיר; שם נמצאה בעלת הבית; שם התנוסס הקרח קריווין, שבכל עת היה בוחר לו לעמוד במקום גדולים; שמה הביטו צעירים, שלא מלאם לבם לגשת אל הנבחרים ההם, ושם חפשה קיטי בעיניה ומצאה את סטיבה ואחרי כן ראתה את תארה הנחמד ואת ראשה המלא חן של אַנה קרינינה, שהיתה לבושה שמלת-קטיפה שחורה. וגם הוא היה שם. קיטי לא ראתה אותו עוד מן הערב, אשר השיבה בו את פני לווין. בעיניה הרואות למרחוק הכירה אותו מיד וגם התבוננה, כי הוא מביט אליה.

– אולי עוד סבוב אחד? האם עוד לא עיפת? – אמר קורסונסקי וישאף רוח קצת.

– לא, תודות לך, אדוני.

– ואנה תצוי להובילך?

– כמדומה לי, שקרנינה שם… הובילני אליה.

– כטוב בעיניך, גברתי.

וקורסונסקי רקד רקידה מתונה מבראשונה בפנים מועדות אל החבורה שבפנה השמאלית, ויעבור עבור ורקוד דרך ים של מעשי-סריגה וארג דק ופתילים, עבור ולחש: “פרדון, מאַדאַם, פּרדון, פּרדון, מאַדאַם”, ובלי נגוע מדי עברו גם בנוצה קטנה, הפנה ויעמד במהירות את בת זוגו למחול, וכהפנותו אותה, נגלו רגליה הדקות המחופות באנפּילאות שקופות, וסרח שמלתה התרחב כמניפה פתוחה והושם על ברכיה של אשת קריווין. קורסונסקי קדד וחזר וזקף קומתו ויתן לה יד ימינו להגישה אל אַנה. בפנים אדומים הסירה קיטי את סרח שמלתה מעל ברכי האשה ההיא ותפן כה וכה לבקש את אַנה, והכל היה הולך וסובב קצת לנגד עיניה עוד אחרי מחולה. ואנה לבשה בנשף ההוא לא שמלה סיגלית, כאשר יעצה קיטי, כי אם שמלת קטיפה שחורה מקוטעת קטע עמוק בפי צוארה, וכתפיה המלאות וחלקי שדיה הגבוהים וזרועותיה העגולות, שכפות ידים קטנות ודקות בקצותיהן, יצאו חשופים מתוכה, ומראיהם כפסילי שן ישנה מעשה ידי אמן, וכל השמלה מרוקמת מלמעלה רקמת-ציצים וויניצאית. בשערה השחור, שלא הוכרחה להוסיף עליו כל שער נכרי, התנוסס זר קטן של פרחים כחולים, וזר פרחים כאלה התנוסס גם על הפתיל שעל חגורתה בין מעשי הסריגה הלבנים. במקלעת שערה לא נראה כל שנוי מן המקלעות המצויות, אך הטבעות הקצרות, טבעת שער מסתלסל, שיצאו לה בכל עת על רקותיה ומצד מפרקתה שתו עליה לוית חן מיוחדת, ועל צוארה הנטוי בעוז הבריק חרוז מרגליות.

קיטי ראתה את אַנה יום יום ותאהבה אהבה נאמנה, ותמונתה עמדה נגד עיניה אך בשמלה סיגלית. אך בראותה אותה הפעם בשמלה שחורה הרגישה, שעד כה לא העריכה עוד את כל יפיה, כי בפעם הזאת ראתה אותה כמו בריאה חדשה, מה שלא שערה קודם לזה. עתה הוברר לה, שלא יכלה אַנה לבוא בשמלה ההיא, שכל יפיה היה בה בעצמה ולא במלבושיה, שיפעת לבושיה לא נראתה עליה מעולם. גם שמלתה השחורה עם כל מעשי הרקמה השונים לא נראו עליה בתור הוספת יופי; כל זה היה אך מסגרת, ורק היא בעצמה נראתה לעין בבירור, היא בפשיטותה, בטבעיותה, בטוב טעמה, בצהלת פניהם⁷ וברוח החיים הנסוכה עליה.

אנה עמדה קוממיות כדרכה תמיד, וכשנגשה קיטי אל החבורה ההיא, דברה עם בעלת⁸ הבית והסבה את ראשה קצת אליו.

– לא, אני לא אידה אבן באיש, – ענתה אותו על שאלה, שלא יכלה קיטי לשמעה, – אף על פי שאיני מבינה, – הוסיפה בתנודת כתפים ותבט אל קיטי בצחוק אהבה וקצת השתררות. בהבטה קלה של נשים ראתה את כל לבושיה והביעה הסכמתה בתנועת ראש קטנה מאד, אבל מובנת היטב לקיטי, – מחוללת את גם בשעת כניסתך לטרקלין, – הוסיפה אנה.

– היא אחת מעוזרותי הנאמנות, – אמר קורסונסקי ויקוד לפני אנה ארקדיבנה, אשר לא ראה אותה עד היום ההוא –עוזרת היא לשמח את הלבבות בנשף מחול וליפות את הנשף. אנה ארקדיבנה, סבוב וולס אחד, – הוסיף בכריעת ברך.

– ואתם מיודעים? – שאל בעל הבית.

– למי איננו מיודעים? אני ואשתי דומים לזאבים לבנים, הכל יודעים אותנו, – ענה קורסונסקי. – סבוב אחד, אַנה ארקדיבנה.

– אינני מחוללת, בזמן שאפשר להמנע, ענתה אנה.

– אך היום אי אפשר, – ענה קורסונסקי,

– אם היום אי אפשר, הנני, – ענתה אנה, בלי התבונן אל קידת ווורנסקי, ותשם ידה במהירות על כתף קורסונסקי.

“למה זה תתרעם עלי⁹?”, אמרה קיטי בלבה בראותה, כי בכוונה נמנעה אנה מהשיב על קידתו של וורונסקי. והוא נגש אל קיטי ויזכר לה את דבר הקדריליה הראשונה אשר הבטיחה לו, אף הביע צערו, על כי לא נזדמן לו בכל העת הזאת העונג לראותה. קיטי שמעה את דבריו ובאותה שעה הביטה והתענגה על אנה בחוללה. היא דמתה, כי וורונסקי יקרא לה למחול הוולס, אך הוא לא קרא, ותשם עיניה עליו בתמהון, ויתאדם ויקרא לה מיד, אך בשימו את ידו עליה ובצעדו את הצעד הראשון, נדמו כלי הנגון פתאום. קיטי הביטה אל פניו, שהיו קרובים אליה מאד ברגעים ההם, וימים רבים אחרי כן, אחרי שנים אחדות, נשבר לבה בקרבה מחרפה לזכר ההבטה ההיא, אשר הביטה אליו באהבה רבה ואשר לא השיב לה עליה בעיניו.

– פּרדון. פּרדון! ולס, ולס! – קרא קורסונסקי מעברו השני של הטרקלין ויחזק בעלמה שנזדמנה לפניו ראשונה ויחל לכרכר.

 

כג.    🔗

סבובים אחדים סבבו וורונסקי וקיטי במחולם. אחרי הוולס נגשה קיטי אל אמה וכמעט שהספיקה לדבר דברים אחדים עם הגרפינה נורדסטון, והנה קרב אליה וורונסקי לקחתה למחול הקדריליה הראשונה. בשעת המחול לא דברו דברים חשובים, אך שיחה מקוטעת שחו על אודות קורסונסקי ואשתו, והוא תאר אותם בדברי גיחוך ויאמר עליהם, שהם ילדים טובים בני ארבעים שנה, ועל אודות התיאטרון הצבורי העתיד להכונן, ורק פעם אחת ירד ענין השיחה למעמקי לבה, כי שאל אותה וורונסקי לשלום לווין, ואם הוא במוסקבה, והוסיף, כי לווין מצא חן בעיניו מאד. אבל ידוע ידעה מראש, כי בשעת קדריליה לא ידובר בשאלות חשובות, ותחכה בקוצר רוח למחול המזוּרקה, כי נדמה לה, שבשעת המחול הזה יגמרו ביניהם את כל ענינם.אף אמנם לא הזמין אותה בשעת הקדריליה אל המזוּרקה, אך הדבר הזה לא הרגיז את רוחה. מובטחת היתה, שתחול עמו מזוּרקה גם הפעם כבנשפי המחול הקודמים, כבר קראוּה חמשה מחוללים למזורקה, והיא השיבה את פניהם, באמרה, כי הבטיחה לאַחר. כל הנשף ההוּא עד הקדריליה האחרונה היה לה כחלום נעים ונפלא שכולו מראות מרהיבים ונגינות ותנועות משמחות לבב. לכל קורא לה נדרשה, ורק כאשר עיפה מאד, בקשה, שינתן לה לנוח. אך במחול הקדריליה האחרונה, שיצאה בו עם איש צעיר חסר-טעם, אשר לא יכלה להשיב את פניו, רקדו וורונסקי ואנה לקראתה “פנים אל פנים”. ואנה לא נקרתה לפניה בנשף ההוא מפגישתן הראשונה שבשעת כניסתה עד הפגישה הזאת, והנה עוד הפעם מצאה בה קיטי פנים חדשות, אשר לא שערה. את הסימנים הידועים לה היטב ראתה בה, את סימני השמחה הגדולה על ההצלחה בתוך קהל ועדה. קיטי ראתה, כי אנה כשכורה מרב החן אשר היא מוצאה. את הרגש הזה ידעה קיטי עם כל סימניו, ואותם ראתה הפעם באנה, – בה ראתה את ברק העינים הרועד והמתח ק, את צחוק השמחה וההתלהבות המעוה את השפתים שלא ברצון בעליהן, ואת ההשתדלות בתנועות יפות, מדויקות ומהירות.

“מי הוא הגורם והמעורר? – שאלה קיטי בלבה. – כל הצבור או איזה יחיד?” ובלי עזור לבן-זוגה שנטפלה אליו לרקידה זו בענין שיחתם שנטה הצעיר האומלל ממנו ולא מצא לו דרך לשוב אליו, השתתפה אך השתתפות חיצונית גם במחול עצמו, אך למראה עין מלאה את מצוות קרסונסקי אשר טלטל ברום קולו את המחוללים ויעמידם פעם בדמות “גלגל גדול” ופעם בדמות “שלשלת”, אבל באמת התבוננה אך אל אנה, ולבה השתומם בתוכה. “לא, לא חנה בעיני ההמון הזה, כי אם חן רב בעיני אחד הוא שהעבירה על דעתה. ואותו האיש – האמנם הוּא האחד הזה?” בכל פעם אשר דבר עם אנה פרץ ברק עליצות מעיניה, ושפתיה האדומות נעוו מצחוק שמחה ואושר. גם נראה, שהתאמצה למשול ברוחה, לבלתי הראות את שמחתה, אבל האותות האלה גברו ממנה ומאליהם נגלו על פניה. “אבל הוא מה ידמה?” קיטי הביטה אליו, ויראה ורעד באוּ בה.

מה שראתה והכירה בפני אנה ראתה גם בּפניו. אָנה פנו מתינותו ועז תנועותיו והמרגעה הנסוכה על פניו תמיד? בכל פעם אשר פנה אליה השח ראשו מעט, כמו רצה להשתחוות אפים ארץ לפניה, ועיניו הביעו בּהביטו אך השתעבדות ויראה. “לא לעלוב חפצי, – דברוּ עיניו אליה מידי פעם בפעם, – אך להציל את נפשי, ואינני יודע איככה אנצל”. מעולם לא ראתה אותו קיטי בפנים כאלה.

אך בדברים בטלים דברו בשעת מחולם, דברים של מה בכך על אודות אנשים נודעים לשניהם, אך לקיטי נדמה, שכל אחת מהמלים היוצאות מפיהם היא הטלת גורלם וגורלה. ומה נפלא הדבר, שגם הם הרגישו, כי דבריהם על אודות הברתו הצרפתית המגוחכת של איבן איבנוביץ ועל אודות העלמה יליניצקיה הנכונה להנשא למי שאינו הוגן לה למדי, יש בהם גם כוונה מיוּחדת בעדם, כשם שהרגישה זאת קיטי בהתבוננה אליהם. כל הנשף והעולם כולו החתלו פתאום בענני ערפל בעדה. רק ההרגלות המרובה בחומרות הנמוסיות שנתחנכה בהן מילדותה, היא שעמדה לה והכריחה אותה לעשות מה שדרשו השעה והמקום מאתה, לרקוד, להשיב על כל שאלה וגם לצחוק בּנחת, כאלו לא קרה אותה דבר. אך לפני תחלת המזורקה, כאשר החלו להעמיד את הכסאות וזוגות אחדים עברו מן החדרים הקטנים אל הטרקלין, אפפוה בלהות רגע אחד במר רוחה. חמשה מן המחוללים שבו ריקם מלפניה, ועתה לא תשתתף במחול. גם לא נשקפה לה כל תקוה להקרא, כי נודע היטב שהכל רצים אחריה תמיד, ואיש לא יכול להעלות על לבו, כי עוד לא נקראה עד כה. ראוי היה לה לאמור לאמה, כי חולה היא ולנסוע הבּיתה, אך לא מצאה עוז בנפשה לעשות כן, ולבה היה חלל בקרבה.

במר נפשה באה אל חדר האורחים הקטן, ותשב ישיבה שיש בה סמיכה, על כסא רך בירכתי החדר. מחציתה התחתונה של שמלתה הדקה והקלה רחפה כעב מסביב למתניה: אחת מידיה החשופות והדקות, כיד עלמה ענוגה, היתה תלויה בלא כח למטה ומובלעת בּין כפלי שמלתה התחתונה; וידה השנית החזיקה במניפה ותנפנף בתנועות קצרות ומהירות על פניה הקודחים. במראיה זה דמתה לצפורת אוחזת בציץ דשא ונכונה בכל רגע לפרוש כנפי צבעונין שלה ולעוף בלי שמץ דאגה, אך לבבה נדכא מיאוש נורא.

“ואפשר שטעות היא בידי, לא נהיתה הרעה הזאת”, אמרה בלבה וכרגע זכרה עוד הפעם את כל אשר ראתה.

– מה זאת, קיטי? – אמרה הגרפינה נורדסטון, אשר קרבה אליה בלאט שלא בכוונה, כי נחבא קול רגליה ביריעה הרכה. – לא ידעתי, מה זה היה לך?

קיטי שמעה, ושפתה התחתונה רעדה, ותקם מעל הכסא במהירות.

– האם לא תחולי במזורקה?

– לא, לא, – אמרה קיטי בקול רועד מדמעה.

– הוא קרא אותה למזורקה בפני – אמרה נורדסטון בידיעה ברורה, שתבין קיטי מי הם “הוא” ו“היא” אלה. – ו“היא” אמרה: “האם לא תחול עם שצירבצקיה?”

– רב לך, מה יתן ומה יוסיף לי דבר זה? – ענתה קיטי.

איש בלעדיה לא הבין את מצבה, כי איש לא ידע בלעדיה, כי תמול השיבה פני אחד ממיודעיה, אשר נטה לבה אחריו מעט ואולי גם הרבה, ורק בגלל אשר בטחה באחר השיבה את פניו של זה.

הגרפינה נורדסטון מצאה את קורסונסקי ותחל עמו ותצוהו להזמין את קיטי.

בזוג ראשון יצאו קיטי וקורסונסקי, ולטוב לה לא הוצרכה לדבר עמו בשעת המחול, כי טרוד היה בעבודתו, מרוצץ רצוא ושוב ומפקד צבא מחולליו בלי השקט רגע קטן. וורונסקי ואנה ישבו כמעט נכחה. בעיניה המביטות למרחוק ראתה אותם, גם נזדמנה אצלם פעמים אחדות בהתנגשות הזוגות, וכאשר הוסיפה לראותם כן הכירה וידעה שלא פחד שוא פחדה בלילה ההוא. בעיניה ראתה, כי שניהם שוכנים לבדד הם בתום ההמון הגדול הזה, ואת פני וורונסקי, שבכל עת מלאו עוז וחופש, ראתה, והנה הם מביעים התרפסות והשתעבדות, כפני כלב פקח בזמן שהוא יודע בעצמו שחטא לאדוניו.

כשצחקה אנה, דבק הצחוק גם בו, ובשקעה במחשבות, הביעו פניו גם הוא עיון ומחַשבות. איזה כח שלמעלה מן הטבע משך את עיני קיטי אל פני אנה. ונחמדה היתה אנה בשמלתה השחורה התפורה בלי התחכמות יתרה, נחמדים היו גם זרועותיה המלאות בצמידיהן, גם צוארה העז בחרוז המרגליות, גם שערותיה המסתלסלות, שנסתרה קליעתן, גם תנועותיה הנעימות והקלוּת ברגליה ובידיה הקטנות, גם פניה היפים והמלאים רוח חיים, אבל נמצא איזה יסוד נורא ואכזרי בכל אותו ההוד והיופי.

עוד יותר מבראשונה התפלאה קיטי על נעם תארה ומראיה, ודאבון לבה הלך הלוך וגבור. הלומה ומדוכאה היתה קיטי בעיני עצמה, ופניה ענו בה, שכן היא. בהתנגשם במזורקה, ראה אותה וורונסקי ולא הכירה בראשונה, כל כך נפלו פניה.

– נשף יפה! – אמר לה, כדי לצאת ידי חובה.

– כן הוא, – ענתה ואמרה לו.

בתוך המחול, בהשנות “תמונה” מורכבת אחת, שהמציא קורסונסקי מעצמו, נצבה אנה בפקודתו במרכז העגול, ושני קוולירים הביאה אליה ותקרא לאשה אחת ולקיטי, שתגשנה גם הן ליצירת התמונה המחולית. קיטי הביטה אל אנה בבהלה בקרבה אליה. אנה קרצה קצת בעיניה בהביטה אל קיטי, ותצחק צחוק קל ותלחץ את כף ידה. אך בראותה את קיטי משיבה לה על צחוק זה בפנים מביעים יאוש ותמהון, פנתה מעליה ותבוא בדברים עם האשה האחרת, אשר קראה אליה.

“אכן יש בה איזה יסוד זר של מלאך-חבלה נחמד למראה”, אמרה קיטי בלבה עליה.

אנה מאנה להשאר שם ללחם הערב, אבל בעל הבית פצר בה.

– חלילה לך, אנה ארקדיבנה, – אמר קורסונסקי ויאסף את זרועה החשוף תחת שרוול הפראק שלו. – יש לי רעיון חדש לקוטיליון, רעיון יפה להפליא!

הוא צעד לאט, בחפצו למשכה אחריו, ובעל הבית ראה זאת ויצחק דרך הסכמה וחזוק ידים.

– לא, לא אשאר, – ענתה אַנה בצחוק, אבל גם קורסונסקי גם בעל הבית הבינו על פי עז מדברה באמרה זאת, כי גמרה שלא לסעוד עמהם, גם כי ירבו לפצור בה.

– לא, הנה רקדתי בנשף הזה במוסקבה יותר ממה שרקדתי בפטרבורג בכל ימי החורף, – אמרה ותעף עין על וורונסקי שעמד אצלה, – ועלי לנוח מעט לפני נסעי.

– וכבר גמרת לנסוע מחר בלי התמהמה? – שאל וורונסקי.

– בודאי לא אתמהמה, – ענתה אנה וכמו תמהה עליו, כי מלאו לבו לשאול כזאת; אבל ברק עיניה שהורגש גם בצחוק שהופיע על שפתיה ברגע ההוא היה כאש לוהטת לו.

והיא עשתה כאשר אמרה, ותסע משם בטרם ישבו אל הלחם.

 

כד.    🔗

“אכן יש בי בודאי איזה דבר מגונה, מעורר משטמה, – אמר לווין בלבו בצאתו מבית השצירבצקים ובלכתו משם ברגליו אל אחיו. – אין חפץ בי לאחרים. יש אומרים, שפרי גאותי הוא. אך לא כן הדבר, אין בי גם גאוה. אילו היתה בי גאוה, לא העמדתי את עצמי במצב כזה”. ובהגיגו שוה לנגד עיניו את וורונסקי המשכיל בכל דרכיו, שבטוב לבּו, בתנועותיו ובמתינותו, לא הובא בודאי מעולם במבוכה נוראה כמבוכה שהובא בה הוא בלילה הזה. "כן הוא, ראוי היה לה לבחור בוורונסקי ממני. כך יפה לה, ולי אין על מי ועל מה להתאונן. בי לבד האשם. מי נתן לי זכות לדמות, כי תאבה להלוות אלי בדרך החיים? מי אני ומה אני? אדם בן בלי שם, אשר אין חפץ בו לאיש בארץ. בהרהוריו אלה זכר את ניקולי אחיו, וזכרו המציא לו קורת רוח ברגע ההוא. “ולא יפה אמר ניקולי שכל מה שבארץ רע ונתעב? – הוסיף לדבר עם לבבו, – גם קרוב מאד, שלא צדקנו ממנו בשפטנו אותו. אמנם על פי רוחו של פרוקופישראה את ניקולי באדרת חורף בלה ובשעת שכרותו, אך נבזה וחדל אישים הוא; אבל אני יודע אותו ידיעה אחרת. אני ידעתי את לבו ורואה אני, שאנו דומים לו. ובכל זאת נסעתי ביום בואי הנה לא אליו לראותו, כי אם לאכול ולשתות נסעתי אל הבית הזה”. לווין קרב אל הפנס ויתבונן באדריסה אל¹⁰ אחיו, שהיתה רשומה אתו ומונחת בארנק-המכתבים שלו ויקרא ויקרא אל רכב. בכל הדרך הארוכה, שבין בית השצירבצקים ובין בית אחיו, זכר את כל המקרים המיוחדים הנודעים מחיי אחיו האומלל הזה. הוא זכר, כי אחיו זה היה מתנהג בפרישות בכל ימי היותו בּאוניברסיטה וגם שנה אחת אחרי גמרו את שעורו, מדקדק במנהגי הדת, בכל דיני התפלות והצומות ובורח מכל התענוגים, וביחוד התרחק מנשים, בלי שים לבו לרעיו שלגלגו עליו תמיד בגלל כל זה; וכי אחרי כן נתק מוסרותיו פתאום ויתחבר עם פורקי עול רעים וחטאים וילך שובב בדרכי לבו בלי גבול. עוד זכר, כי לקח לו אחיו נער בן כפר לגדלו ולחנכו ובקצפו עליו פעם אחת הכהו הכה ופצוע, והדבר הגיע לידי כך, שנתבע על הכאה שיש בה הטלת מום. עוד זכר מעשה במשחק בקלפים שאין לו אומנות אחרת, שהפסיד אחיו כסף רב במשחק ששחק עמו ונתן לו שטר על חובו זה, ואחרי כן הגיש קובלנה עליו והביא ראיות שבמרמה זכה מה שזכה (זה החוב שפרע סרגיי איבנוביץ בעדו). עוד זכר, כי לילה אחר לן אחיו במאסר באחד מחלקי הפוליציה בגלל ריב ומצה בחוץ. עוד זכר, שתבע אחיו זה לדין את אחיהם הגדול מהם סרגיי איבנוביץ, ובא עליו בעלילה שלא נתן לו את חלקו בנחלת אמם; ובימים האחרונים היה עוד מעשה בו, שנסע לעבודת הממשלה בחבל המערבי ושם נתבע לדין על הכותו באגרוף את זקן הכפר שנמצא בו… כל זה היה מכוער מאד, אר בעיני לווין נחשב למכוער במדה פחותה ממה שיכלו לחשבו אחרים, אשר לא ידעו את ניקולי ואת דברי ימי חייו ואת לבו כמו שהוא.

לווין זכר, כי בימים אשר התנהג בחסידות ובפרישות ועסק תמיד בתפלה ובתעניות, כאשר בקש בדת עזרה ומגן מפני יצרו הרע המתגבר עליו, לא היה איש מרעיו ומקרוביו מתחזק עמו בדבר הזה, כי כולם כאחד, וגם הוא, לווין בעצמו, בתוכם, צחקו לעגו לו ויתגרו בו ויקראו לו “נח” ו“נזיר”, ואחרי כן, כאשר פרק עול זה ויתיצב על דרך רע לא נמצא תומך בידו, וכל אוהביו ורעיו סרו מאחריו בבהלה וּבשאט נפש.

לווין שם אל לבו, כי ניקולי אחיו בכל משובותיו לא היה באמת אוהב רע ושונא טוב יותר מהאנשים, אשר בזו לו על רוע מעלליו. לא באשמתו אין מעצור לרוחו ודעתו קצרה מיום הולדו. הן בכל עת רצה להיות איש טוב. “אני אגיד לו הכל ואכריחהוּ להגיד לי את כל לבו ואַראהוּ לדעת, כי אהבתי אותו ועל כן הבינותי את דרכיו”, גמר לווין בלבו, בגשתו במרכבה בשעה האחת עשרה בערב אל בית המלון הרשום באדריסה.

– למעלה, בשנים עשר ובשלשה עשר. – ענה שומר הסף על שאלת לווין.

– והוא בבית?

– כנראה, בבית.

דלת החדר השנים עשר היתה פתוּחה למחצה, וברצועת האור שיצאה בעדה מבפנים יצאה גם משאת עשן טבק רע ומבאיש, וקול מוזר לו הגיע לאזניו, אך עם זה ידע שגם אחיו שם, כי שמע את קול שיעולו הנמוך.

הוא נגש אל הדלת, ובעל הקול המוזר אמר:

– הכל תלוי במדה שינהלו את הדבר בהשכל ובדעת.

קונסטנטין לווין הציץ וראה, שהמדבר הוא איש צעיר, שראשו מסובל בשער רב, ולבוש הוא אפודת-אכרים, ואשה צעירה שפניה מכוסים צלקות קטנות, יושבת על הדרגש בלבוש צמר בלי חשוקי-יד ובלי צוארונים. אחיו לא נראה לעיניו. קונסטנטין ראה, ולבו נשבר בקרבו, בהתבוננו, מה זרים ומשוּנים הם האנשים האלה, שאחיו יושב בתוכם. איש מהם לא שמע את קול צעדיו, והוא הקשיב ושמע, בהסירו את ערדליו, מה שדבר האדון בעל האפודה העבה. האדון ההוא דבר באיזו התחלת עסק.

– ילכוּ לאבדון כל המורשים, – אמר אחיו מתוך שיעול. – מאַשא¹¹, הביאי נא לנו מעט אוכל ותני יין, אם נשאר, או שלחי לקנות.

האשה קמה ותצא מן המחיצה ותרא את קונסטנטין.

– הנה אדון אחד, ניקולי דמיטריץ, – אמרה האשה.

– אל מי? – שאל ניקולי מבפנים בקול זעף.

– אני הוא, – ענה קונסטנטין לווין ויגש אל המקום שהאור נגה בו.

– מי הוא ה“אני”? – שאל ניקולי בקול זועף עוד יותר מבראשונה. וקונסטנטין שמע בקומו בחפזון ובהכשלו קצת בשעת קימתו, ואחרי כן ראה לפניו בפתח את התמונה הנודעה לו היטב והמפלת עליו אימים בכל פעם בפראות ובחולניות הנראות עליה, את תמונת ניקולי אחיו, שהיה איש מדות, דל בשר ומעוקם קצת, ועיניו גדולות ומביעות פחד.

רזה היה עוד יותר מלפני שלש שנים, כאשר ראה אותו קונסטנטין לווין בפעם האחרונה. ומעיל קצר היה עליו, וידיו ועצמותיו הרחבות נראו כגדולות עוד יותר מבראשונה. שערו נתמעט, שפמו היה כבראשונה חפוי שערות ישרות על שפתיו, ועיניו הביטו כדרכן הבטה משונה, שאיננה מביעה מאומה, אל הנכנס אליו.

– אַה, קוסטיה! – קרא פתאום, בהכירו את אחיו, ועיניו האירו באור שמחה. אך באותו הרגע הסב עיניו אל האיש הצעיר וינע תנועת רעד חולנית בראשו ובצוארו, תנועה ידועה לקונסטנטין מכבר, כמי שנתּן על צוארו ענק צר מאד, ופניו הצנומים נשתנו כרגע ונמלאו חמה, דאבון ואכזריות.

– כבר כתבתי גם לך, – דבר אל אחיו בלשון רבים, – גם לסרגיי איבנוביץ, כי אינני יודע אתכם ולא אחפוץ לדעתכם. מה לי ולך, מה אתה מבקש?

לא כמו שדמה קונסטנטין למצוא את אחיו מצא אותו עומד לפניו; בשעה שהגה בו שכח מה שהיה קשה ורע ביותר במדותיו עם הקרובים אליו; ועתה בראותו את פניו, ובפרט את תנועות ראשו החולנית, זכר כל זאת.

– אינני מבקש דבר, – ענה ברגש מורך, – אני אך לראותך באתי.

פחדנותו של קונסטנטין הניחה קצת את דעתו של ניקולי אחיו, – זה נראה בבירור – ושפתיו רעדו רעידה קלה.

– לזאת באת אפוא? – אמר אל אחיו, – בוֹאה נא, שבה אתנו. רצונך שתסעד עמנו? מאשה, הביאי נא שלש מנות. אבל המתיני נא; הידעת מי זה? – פנה אל אחיו – ויור על בעל האפודה הגסה – זה האדון קריצקי מיודעי מימי שבתי בקיוב, אחד המצוינים. מובן מאליו, שהפוליציה רודפת אותו, על כי איננו נבל.

ובדברו העיף עיניו כדרכו על כל הנמצאים בחדר. בראותו, כי האשה שעמדה בפתח, שמה פעמיה ללכת, קרא אליה: “הלא אמרתי לך, המתיני!” ועוד הפעם הביט אל כל הנמצאים בחדר ויספר בגמגום ובלי סדרים בסגנונו הידוע לקונסטנטין מכבר, את דברי ימי קריצקי: כי גורש מהאוּניברסיטה על דבר אשר יסד חברת-תמיכה לסטודנטים עניים ובתי ספר ליום ראשון בשבוע, כי אחרי כן היה למורה בבית ספר לעם ויגורש גם משם, ואחרי כן נתבע לדין על איזה דבר.

– מהאוּניברסיטה הקיובי אתה? – אמר קונסטנטין לווין לקריצקי, בחפצו להפריע את הדומיה הקשה.

– כן, מהקיובי הייתי, – ענה קריצקי בזעף וגבות עיניו נתכווצו.

– והאשה הזאת, – נכנם ניקולי לווין לתוך דבריו ויור בידו עליה, – היא מריה ניקוליובנה, רעותי בחיים. מאחד הבתים לקחתיה – באמרו זאת הניע צוארו בתנועה המיוחדת לו. – אבל אוהב ומכבד אני אותה; ומאת כל הרוצים לדעת אותי, – הוסיף בהרמת קול ובפנים נזעמים – אני מבקש, שיאהבוה ויכבדוה. היא אשתי, אשתי ממש. מעתה הנך יודע אותי ואת דרכי. ואם תדמה, כי לא לכבוד היא לך, הן הדלת פתוחה לפניך, לך לך בּשם אלהים.

– ועיניו נסבו עוד הפעם דרך שאלה על כל הנמצאים בחדר.

– אינני מבין, במה אשפיל כבודי פה.

– אם כן צוי מאַשה, ויביאו לנו לסעודת הערב שלש מנות, יין דגן ויין גפן… לא, המתיני נא עוד… לא. אין צורך… לכי.

 

כה.    🔗

– עתה ראה נא – הוסיף ניקולי לווין ויקמט מצחו בכבדות ויצורי גוו רעדו לפרקים.

ברור היה, כי כבד לו למצוא במה לדבר ומה לעשות.

– ראה נא… אמר ורמז בידו על מטילי ברזל אגודים בחבלים ומוטלים בחדר בקרן זוית. – הרואה אתה זאת? – זאת תחלת העסק שאנו מיסדים: אגודת פועלים-שותפים היא…

קונסטנטין לא שמע כמעט את דבריו. הוא הסתכל בפניו, פני חולה שחפת, ורחמיו נכמרו עליו מרגע לרגע, ועל כן לא יכול למשול ברוחו ולשמוע את הרצאתו על דבר אגודת הפועלים שלו. לבבו הבין, כי באמת אין לו באגודה זו אלא סגולה מפני הבוז שהוא בז לעצמו על דרכיו ועל מצבו. וניקולי הוסיף לדבר דבריו:

– הלא ידעת, כי ההון שבידי יחידים מדכא את הפועלים. האכרים, שהם הפועלים בארצנו, סובלים על שכמם את כל עול העבודה הקשה, ומצבם רע כל כך, שבכל עמלם שיעמלו לא יוכלו להנשא משפל מדרגתם, מדרגת בהמה. את כל פרי פעולתם, אשר יספיק להיטיב את מצבם, להמציא להם שעות למנוחה וממילא גם לקנית השכלה, – את כל העודף על תשלומי שכר המלאכה נוטלים בעלי ההון מהם. והסדר הנהוג גורם, שבמדה שהפועלים ירבו לעבוד, יהיו הסוחרים ובעלי הקרקעות הולכים הלוך וגדול, והפועלים יהיו תמיד לבהמות נושאות בעול. את הסדר הזה נחוץ לבטל, – גמר ניקולי ויבט דרך שאלה אל אחיו.

– כן הוא, בודאי, – אמר קונסטנטין בהביטו אל עצמות לחיי אחיו הבולטות, שמדי דברו נסתמק העור המתוח עליהן.

– ואנחנו מיסדים אגודת חרשי-מסגר, שכל עסקיה, גם הרוח, גם כלי המלאכה, יהיו לה לבד.

– ואיפה יהי בית-מלאכתה של אגודה זאת? – שאל קונסטנטין לווין.

– בכפר ווזדרים, בפלך קזן.

– מאיזה טעם תבחרו כפר לִבית מלאכתכם? הלא בכפרים יש עבודה רבה גם בלעדי זאת.

– זה טעמו של דבר: האכרים עודם עבדים כמו שהיו עד כה, ועל כן לא טוב בעיניך ובעיני סרגיי איבנוביץ, כי יבואו אנשים לפדותם מעבדותם, – אמר ניקולי לווין בזעפו על המקשן.

קונסטנטין לווין נאנח, ויתבונן היטב בחדר הכהה והמטונף. האנחה הזאת הרגיזה, כנראה, עוד יותר את ניקולי.

– ידעתי את ההשקפות האריסטוקרטיות המשותפות לך ולסרגיי איבנוביץ. ידעתי שהוא יגע בכל כח בינתו ללמד זכות על הרע השורר בארץ.

– לא כן הוא, אך למה תדבר בסרגיי איבנוביץ? – אמר לווין בצחוק קל.

– בסרגיי איבנוביץ? בשביל כך! – קרא ניקולי פתאום בקול זעם לשמע שם אחיו זה… בשביל… אך מה אומר ואדבר?… הגידה נא לי דבר אחד… למה באת אלי? אתה בז לדבר הזה, טוב מאד, לך בשם אלהים, לך – צעק בקול בקומו מעל הכסא, – לך, לך!

– חלילה לי לבוז, – אמר קונסטנטין לווין ברוח נמוכה. – גם אינני חולק על זה כלל.

ברגע ההוא שבה מריה ניקוליובנה. ניקולי לווין שם עיניו עליה בזעף, והיא קרבה אליו, ותלחש לו איזה דבר.

– חולה אני, נעשיתי נוח לכעוס, – אמר ניקולי לווין בשוב אפו וינשום בכבדות, – ואתה מדבר אלי על אודות סרגיי איבנוביץ ומאמרו. הלא מאמר זה הבל הוא, רעיוני רוח והתכחשות. מה יוכל לכתוב על דבר אמת וצדק איש אשר איננו יודע מה המה אלה? הקראת את מאמרו? – פּנה אל קריצקי וישב שנית אצל השלחן ויסלק מעליו את הפפירוסים הממולאים עד חצים, משום שהיה צריך למקומם.

– לא קראתי, – ענה קריצקי בפנים עצובים ונראה, שלא רצה להכנס בדברים.

– מפני מה? – פנה הפעם ניקולי לווין בזעף אל קריצקי.

– מפני שאיני רואה צורך לאבד זמן על זה.

– אולם, שמע נא, במה תדע, כי תאבד זמן? יש אנשים רבים שאין המאמר הזה לפי כחם, שדבריו למעלה מהשגתם.

– אבל אני לא כן עמדי, אני מבין היטב את רעיונותיו ויודע אני במה אינם נכונים.

כל המסובים החרישו. קריצקי קם במתינות וישלח ידו לקחת את מצנפתו.

– אינך רוצה לסעוד? לך לשלום. בוא מחר עם החרש.

אך יצוא יצא קריצקי, וניקולי לווין צחק צחוק קל ויקרוץ בּעיניו.

– גם זה לא יכשר הרבה, – אמר ניקולי – הלא עיני רואות…

אך ברגע ההוא קרא אליו קריצקי מתוך הפתח.

– מה לך עוד? – אמר ניקולי ויצא אל הפרוזדור החיצון. ולווין נשאר לבדו עם מריה ניקוליובנה ויפן אליה וישאלה:

– הזה ימים רבים אַת יושבת עם אחי?

– זו השנה השנית. לא שלום לו לאדוני, רע לו מאד בימים האחרונים. מרבה הוא לשתות, – אמרה מריה.

– שתיה זו מה היא?

– יין דגן שותה אדוני, וזה מזיק לו.

– והרבה הוא שותה? – שאל לווין.

– כן, – השיבה לו ותבט בפחד אל הפתח, וניקולי נראה בו ברגע ההוא.

– במה דברתם? – שאל בפנים נזעמים ויעבר עיניו בפחד מזה אל זה – במה?

– לא דברנו במאום, – ענה קונסטנטין במבוכה.

– אם אינכם רוצים להגיד, עשו כטוב בעיניכם. אבל אין לך לדבר עמה. היא אָמה, ואתה מן האדונים – אמר וינע צוארו כדרכו. – הלא רואה אני, כי הבינות אף הערכת הכל, ואתה מביט ומצטער על שגיאות, – הוסיף לדבר בהרמת קולו.

– ניקולי דמיטרוביץ, ניקולי דמיטרוביץ, – לחשה לו מריה ניקוליובנה בגשתה אליו.

– טוב, טוב!… אבל הסעודה מה תהא עליה? אך הנה גם היא, – אמר בראותו את המשרת בא וטס בידו. – קרב הנה, העמד פה, – אמר בזעף ויקח וימסוך לו כוס יין דגן וישת בתאות נפש. – שתה נא גם אתה, הטוב בעיניך? – פנה אל אחיו, ופניו צהלו מיד. – עתה רב לנו לדבר בסרגיי איבנוביץ. בכל זאת אשמח לראותך. אמור מה שתאמר, סוף סוף לא זרים אנחנו. שתה נא. ספר נא לי מה מעשיך, – הוסיף וילעס בתאות נפש פת לחם וימסוך לו כוס שנית – מה שלומך?

– אני יושב בדד בכפר, כאשר ישבתי עד כה, ועוסק שם בעניני האחוזה, – ענה קונסטנטין, ונפשו נבהלה למראה התיאבון המרובה שנראה על אחיו באכלו ובשתותו, ויחד עם זה השתדל שלא יתבונן אחיו שהוא מסתכל בו.

– למה לא תקח לך אשה?

– לא נזדמנה לי, – ענה קונסטנטין ויתאדם.

– ולמה לא תקח? לי אי אפשר עוד. אני כבר השחתי את נפשי. זאת אמרתי ולא אחדל לאמור, אילו נתנו לי חלקי בשעה שהוצרכתי לו, היו כל חיי חיים אחרים.

קונסטנטין מהר לנטות מענין זה.

– וזאת ידעת, כי וניוּשקה שלך עובד אצלי בלשכה בפוקרובסקויה?

ניקולי הניע צוארו והתחיל מהרהר.

– ספר נא לי מה נעשה עתה בפוקרובסקויה? האם הבית עודנו עומד, ועצי הלבנה, וחדר למודנו ישנם עוד בעולם? והגנן פיליפ האמנם עודנו חי? מה מאד אני זוכר את הסוכה ואת הדרגש!… ראה נא, אל תשנה דבר בבית, אך קח אשה מהר וקומם את כל אשר היה שם לפנים, ואני אבוא אליך בעת ההיא, אם תהי אשתך אשה טובה.

– בוא נא עתה אלי, – אמר לווין – ואנחנו נכונן מושבנו שם היטב.

– נכון הייתי לבוא אליך! אילו ידעתי, שלא אמצא שם את סרגיי איבנוביץ.

– לא תמצא אותו. אני יושב לבדי, ואין לו דבר אלי.

– אך על כל פנים עליך לבחור באחד משנינו, – אמר ניקולי ויבט בדאגה אל אחיו.

הבטה זו העירה חמלה בלב קונסטנטין.

– אם חפץ אתה לדעת את כל אשר בלבבי בדבר הזה, אגידה נא לך, כי במריבה זו שבינך ובין סרגיי איבנוביץ, אינני נוטה לא אחריו ולא אחריך, כי לא צדיקים גם שניכם. אתה אינך זכאי ביחוד על פי הפרטים החיצונים, והוא – על פי התוכן הפנימי.

– אֵה, אַה! ואתה הבינות זאת, אתה הבינות? – קרא ניקולי בקול רם ובשמחה.

– אך אני בעצמי, דע לך, כי אהבתך יקרה לי מאהבתו, על כי…

– על מה, על מה?

קונסטנטין לא יכול לאמור לו, כי יקרה לו אהבת ניקולי, על כי אומלל הוא ואהבה ורעות דרושות לו. אך ניקולי הבין, כי זאת היה את לבבו לאמור לו, ויפלו פניו וישלח ידו עוד אל יין הדגן.

– רב לך, ניקולי דמיטריץ! – אמרה מריה ניקוליובנה ותשלח ידה המלאה והחשופה אל הבקבוק.

– הניחי לי! אל תעתירי עלי דבריך! הכה אכה! – צעק ניקולי.

מריה ניקוליובנה צחקה צחוק נעים של בקשת טובה, והצחוק הזה עבר גם אל ניקולי, ומיד לקחה לה את הבקבוק מעל השולחן.

– אל תדבר, כי איננה מבינה דבר – אמר ניקולי – היא מבינה הכל יותר ממנו. יש בה איזה רוח טובה ונעימה, האין זאת?

– לפני הימים האלה לא היית מעודך במוסקבה? – אמר קונסטנטין אליה בלי כוונה מיוחדת.

– אל נא תדבר אליה בלשון רבים. היא יראה מזה. איש לא דבר אליה כן חוץ משופט השלום, כאשר נתבעה על דבר אשר גמרה לעזוב את בית-הזמה. מה משונים דרכי הימים האלה! – קרא פתאום בקול רם, – המוסדות החדשים האלה, שופטי השלום, הזמסטבה – מה כל ההבלים האלה!

ואחרי הקריאה הזאת החל לספר את המעשים שהיו בינו ובין המוסדות החדשים.

קונסטנטין לווין שמע את דבריו, ואף על פי שגם הוא לא האמין בגודל ערכם של המוסדות החדשים וגלה דעתו נגדם פעמים

רבות, קשה היה לו לשמוע כזאת מפי אחיו.

– בעולם הבא נבין כל זאת, – השיב לו בבדיחה.

– בעולם הבא? הה, אינני אוהב את העולם הבא! אינני אוהב, – אמר ניקולי ויבט אל אחיו בעיני פחד ושממון. אמנם נראה, שטוב להסתלק מכל עמל החיים, מכל התועבות וההבלים שאדם רואה בעצמו ובאחרים, ואף על פי כן אני ירא מפני המות, ירא אני מאד, – אמר וירעד – אבל שתה נא. אולי חפץ אתה ביין שמפן? או נסעה נא אל אחד המקומות. אל הצוענים נסעה! בימים האחרונים אהבתי את הצוענים ואת השירים הרוסיים.

לשונו נבללה, ובלי כל חבור עבר ודלג מענין לענין. בעזרת מאַשה הטה אותו קונסטנטין להמנע מנסוע בלילה הזה. וישכיבהו על מטתו, והוא היה שכור מאד.

מַאשה הבטיחה לקונסטנטין לכתוב לו, כשיהי צורך בדבר, ולפתות את ניקולי לעבור אל בית אחיו, אל בית קונסטנטין, ולשבת עמו יחדו.

 

כו.    🔗

בבקר יצא קונסטנטין לווין ממוסקבה ולפנות ערב בא לביתו. במרכבת מסלת הברזל דבר עם שכניו הזמניים בעניני הפוליטיקה ועל אודות מסלות הברזל החדשות, וגם פה הרגיזו את רוחו ערבוב המושגים הנהוג ברב הצבור, תלונה פנימית על נפשו ואיזה רגש בושה שלא הוברר לו ענינו; אך כאשר יצא אל התחנה הסמוכה לאחוזתו והכיר את רכבו איגנאט החגר שחכה לו בצורון מורם; כאשר ראה באור הכהה, שנגה מחלונות בית הנתיבות, את עגלת החורף שלו, המכוסה ביריעות חמות, ואת סוסיו מקושרי הזנבות, המקושטים בטבעות ובזוגים על רסנם, כאשר ספר לו איגנאט עוד בשעת טעינת העגלה את החדשות שנהיו בכפר, כי בא הקבלן השוכר את הפועלים וכי ילדה הפרה המשובחת “פַּוַה”, – הרגיש מיד, שהמושגים מתבררים לו קצת, והבושת והתלונה הפנימית הולכות ועוברות. זאת הרגיש בשומו עיניו על איגנאט; אך כאשר לבש את אדרת-הכבשים, שהביא לו איגנאט ויתעטף וישב בּעגלה ויסע ויחשוב מחשבות על אודות המעשים אשר יעשה בכפר ויתבונן אל הסוס הדוני, שלפנים היו רוכבים עליו, ועתה כשכשל כחו מרב עבודה הוא אך נלוה למרכבה רתומה לטוב ממנו, ועם זה עודנו סוס אביר, החל לראות ולהבין בכל המוצאות אותו מה שלא ראה ולא הבין עד כה. עתה הרגיש כי חזר לבריתו הראשונה ואיננו רוצה להיות לאיש אחר. הוא אך רוצה להיות ישר וטוב מבראשונה. מן היום ההוא גמר בלבּו, שלא יקוה לאושר הידוע והמצוי, הראוי לבוא אליו על ידי נשואים, ועל כן לא יבוז עוד הרבה למה שיש בידו. מלבד זאת גמר, שלעולם לא יתיר לעצמו עוד ללכת אחרי התאוה הנתעבה, אשר דאב לבו מאד לזכרה בימים אשר היה נכון להשתדך. בזכרו את ניקולי אחיו קבל עליו להשמר כל ימיו משכוח אותו, להשגיח עליו בעינים פקוחות תמיד, כדי להיות נכון בכל עת לחוש לעזרתו, כאשר יצר לו, והוא ראה ויבן כי קרובה צרתו לבוא. וגם שיחת אחיו על דבר הקומוניזמוס, אשר זלזל בה מאד בדבר אחיו אליו בענין ההוא, העירה בו עתה מחשבות שונות. את שנוי סדרי החיים הכלכליים חשב לרעיון רוּח; אך כל ימיו הרגיש כי עול הוא מה שיש לו רב מכל טוב הארץ, והעם דל מאד, ועל כן גמר כי מעתה, יעבוד עוד יותר מבראשונה וגם יהי בורח יותר מן התפנוקים המיותרים, לבעבור יוכל לאמור זכיתי לבי, אף על פי שגם עד כה היה יגע הרבה וממעיט ברדיפת תענוגים. כל זה נראה לו כדבר נקל מאד ויהי לבו אך טוב עליו בכל שעת נסיעתו זאת. ברגש תקוה נעימה לחיים חדשים וטובים מהישנים, קרב בעגלתו אל ביתו בשעה התשיעית בלילה.

מחלונות חדרה של אגפיה מיכאילובנה מינקתו הזקנה, שהיתה ממונה על כלכלת הבית, נגה אור על הרחבה שלפני הבית המכוסה שלג. הזקנה עוד לא ישנה בבואו, והיא העירה את קוזמה משנתו, ויצא מתנמנם ויחף אל היציעה שלפני הפתח. גם הכלבה “לסקה” קפצה ותצא אליו, ועוד מעט והפילה ארצה את קוזמה בקפצה, ותנבח בקול גדול ותתחכך בברכי אדוניה ותתנשא לשים את רגליה הקדומות על לבו. אך לא נועזה לעשות כן.

– מהרת לשוב, אבי, – אמרה הזקנה.

– געגועים תקפוני, אגפיה מיכאילובנה. טוב לאורח וטוב ממנו למי שהוא בביתו, – השיב לה לווין וילך לו אל חדר עבודתו.

מעט מעט האיר הנר שהודלק את החדר. החפצים הנודעים לו נראו לעיניו: קרני הצביים, דפי הכותל עם הספרים הנתונים עליהם, המראָה, התנור עם ארובת החום, שהיתה צריכה תקון מכבר, הדרגש שהיה מיוחד לאביו, השולחן הגדול, ועליו ספר פתוח, וצלוחית-לאפר שנשברה מקצתה, ומחברת בכתב ידו. כראותו את כל אלה נסתפק רגע אחד, אם יוכל לכונן את החיים החדשים, אשר חזה לנפשו בדרך. כל החפצים האלה, שעקבות מהלך חייו הקודמים עליהם, כמו אחזו בו בחזקה ואמרו לו: “לא, לא תלך מאתנו ולא תהיה לאיש אחר, כי אם כאשר היית עד כה, כן תהיה גם לימים הבאים: בעל ספקות, מתרעם בכל עת על עצמו, מתאמץ לשוא להיטיב דרכיו וחוזר לסורו, מחכה תמיד לאושר ואינו זוכה לו וגם אינו יכול להגיע אליו.”

אבל כדברים האלה דברו חפציו ובלבו דבר אליו קול אחר, שאין להכנע מפני העבר ושאפשר לאדם לעשות בעצמו כל אשר ייטב בעיניו. ובשמעו לקול הזה נגש אל קרן הזוית, שעמדו בה שתי אבני משקל בנות פּוּד אחד, וירם אותן בסדר גימנסטי, בחפצו להשרות רוח שמחה על עצמו. והנה קול חריקת נעלים נשמע מאחרי הדלת, וימהר וישב את אבני המשקל אל מקומן.

מנהל האחוזה בא ואמר, שהכל עולה יפה, תהלה לאל, אבל יחד עם זה הודיע, כי הכוסמת-היונית נחרכה קצת בגורן-היבּוּש החדש. הדבר הזה הרגיז את לווין. הוא בנה את הגורן החדש והוא גם המציא את תכניתו במקצת. המנהל היה מתנגד תמיד לגורן הזה. ועתה כשנתקלקלה הכוסמת שמח בלבו על אותו המאורע. ולווין חשב לדבר ברור, שלא נחרכה הכוסמת אלא מפני שלא שמרו מה שהזהיר מאות פעמים על התחבולות הנחוצות להגן מפני מקרה זה, ויחר לו על זה ויבע נזיפה למנהל. אבל גם מאורע חשוב ומשמח לב אירע באחוזתו: “פּוה” פרתו הנבחרה והיקרה, שנקנתה מאספת פרות מצוינות, המליטה עגל.

– קוזמה, הבה את אדרתי. ואתה צו נא לקחת פנס, ונלכה ונראה, – אמר אל המנהל.

הרפת המיוחדת לפרות המשובחות היתה קרובה אל הבית בירכתי החצר. לווין עבר דרך החצר לפני גל השלג, שנערם אצל שיחי הלילך¹², ויבוא אל הרפת. ריח זבל חם נדף מתוכה, כאשר פתחו את הדלת – ובקשי נפתחה, כי דבקה במקומה בקרח – והפרות התחילו מתנודדות על מצע התבן הנקי, כי תמהו על אור הפנס, אשר לא הורגלו בו. גבה החלק והרחב של הפרה ההולנדית נראה לאור הפנס, בחברבורותיו השחורות. שור הבר המיועד לקיום המין, רבץ שם גם הוא וחחו בשפתו, ולמראה האורחים החל לקום: אבל נחם על זאת, ורק נשם פעמים בחזקה, כאשר עברו לפניו. הפרה האדומה היפהפיה, אשר דמתה בגדלה לסוס-נילוס, הפנתה אחוריה אל הבאים לראותה ותכס בעבי גוה על עגלתה ותריחה.

לווין נכנס לתוך הרפת ויתבונן בפרה וירם את העגלה, האדומה והטלואה בחברבורות שחורות, ברגליה הארוכות והכושלות. “פוה” רגזה והחלה לגעות, אך שבה למנוחתה, כאשר הגיש לווין את העגלה אליה, ותאנח אנחה ממושכת ותלק את עגלתה בלשונה הגרדנית. העגלה חפשה בגוית אמה ותדחפה בבטנה בין רגליה האחרונות ותכשכש בזנבה הקטן.

– הנה, פיאודור, הגישה את הפנס הנה, – אמר לווין בהתבוננו אל העגלה מכל צד. – כאמה היא! אף על פי שבמראה שערה היא דומה לאביה. טוב מאד! ארוכה ודקת צלעות. הלא טובה היא, וסילי פיאודורוביץ? – פנה לווין אל המנהל, כי בשמחתו על העגלה השלים עמו ויטוש את דבר הכוסמת.

– ואיך לא תהיה טובה? – ענה המנהל. – אבל שמעון הקבלן בא ביום השני לצאתך. יש להתנות ולהתפשר עמו, קונסטנטין דמיטריץ. על דבר המכונה כבר הודעתי לך.

בשאלה האחת הזאת נכללו כל פרטי הנהגת האחוזה, שהיתה עסק גדול בעל מקצועות שונים, ולווין עבר מן הרפת אל לשכת ההנהגה וידבר עם המנהל ועם שמעון הקבלן וישב אל ביתו ויעל מיד על המדור העליון אל חדר האורחים.

 

כז.    🔗

הבית היה גדול וישן, ולווין דר בו יחידי, ועם זה היה מסיק בכל החדרים, וכל הבית היה לו למעון, והוא ידע, כי לא מחכמה הוא נוהג כן וכי גם לא טוב הדבר ונגד מחשבותיו החדשות הוא, אבל הבית הזה היה עולם מלא לו. בעולם הזה חיו ומתו אביו ואמו, וחייהם נדמו לו למרום מדרגת השלמות, אשר קוה להגיע אליו – בימי חלומותיו על אודות חיי נשואים – גם הוא עם אשתו ובני ביתו.

את אמו לא זכר לווין כמעט לגמרי. זכר תמונתה היה קודש לו, והעתידה להנשא לו הוצרכה על פי מערכי לבו להיות דומה בכל דבר לאשה הנחמדה והמרוממה, שנראתה לעיני רוחו בדמות דיוקנה של אמו.

אהבת אשה בלי נשואים לא יכול גם לשוות לנגדו, ולא זאת בלבד, אלא שחיי בעל אשה ובנים היו קודמים בדמיונו לאשה העתידה להיות חברתו ביסוד החיים ההם. השקפותיו על הנשואים לא היו אפוא כהשקפות רוב מיודעיו, שהנשואים נחשבו בעיניהם לאחד משאר הענינים הרבים שבחיי האדם, ובעיניו היו התוכן הראשי, שכל טוב החיים תלוי בו. ועתה הוטל עליו להואש מזה!

כאשר בא אל חדר האורחים הקטן, שהיה שותה בו חמים וישב על כסא וספר בידו, ואגפיה מיכאילובנה הביאה לו את החמים ותאמר לו כדרכה: “ואני אשבה נא לי, אבי” ותשב על כסא אצל החלון -, הרגיש, כי לא נואש עוד באמת מחלומותיו, אף על פי שהדבר תמוה מאד, וכי אי אפשר לו להתקיים בלעדיהם, אם היא אם אשה אחרת תהי עזר כנגדו, אבל היה יהיה הדבר הזה. בקראו בספר אשר בידו, עיין בדברים שבו ולרגעים עמד מקרוא ויט אזנו לפטפוטי אגפיה מיכאילובנה אשר לא שתקה גם רגע קטן אחד, ובאותה שעה רחפו נגד עיניו גם מראות מעסקי הכפר ומחייו – חיי נשוא לימים הבאים, מראות שונים בלי חבור ביניהם נוצרו זה אחר זה בכח דמיונו, וירגש שבסתר לבו נקבע, נסתדר ונתחזק איזה דבר.

אגפיה דברה אליו על אודות האכר פרוחור, כי אין אלהים בלבו, כי בכסף אשר נתן לו לווין לקנות לו סוס הוא שותה שכור כל היום, ופעם אחת הכה את אשתו מכות רצח; לווין שמע את דבריה וגם קרא בספרו ויתאמץ לזכור את כל מהלך רעיוניו שעלו על רוחו בשעת קריאתו. הספר היה חבורו של טינדל על החום, ולווין זכר, שהתרעם הרבה על טינדל על כי הוא שמח ומגיס לבו בבחינותיו העולות יפה בידו תמיד, ועל כי הוא מחוסר השקפה פילוסופית. ופתאום עלה הרעיון המשמח הזה על לבו: “הלא בעוד שתי שנים תהיינה לי בעדרי שתי פרות הולנדיות, גם “פוה” בעצמה אפשר שתחיה עוד, שתים עשרה פרות בנות השור הבר הזה ובראשן עוד שלש אלה – מה טוב ומה יפה!” אחרי הרעיון הזה חזר ושלח ידו אל הספר. “לו יהי כן, האיליקטריון והחום דבר אחד הם; אך כלום אפשר להעמיד זו תחת זו בהשואה לפתרון שאלה חשבונית? הן זה אי אפשר. ואם כן, מה הועילו חכמים בבחינותיהם. את מציאות החבור שבין כל כחות הטבע אנו מרגישים בעצמנו… ביחוד ינעם, שתהיה בתה של “פוה” פרה אדומה ומטולאה, ומה ייף כל העדר הזה, כשתהיינה שלש אלה בראשו! טוב מאד! אז נצא אני ואשתי ואורחים עמנו לקראת העדר… אשתי תאמר: אני וקוסטיה טפחנו ורבינו את העגלה הזאת ותהי לנו כבת. איככה תוכלי לטפל הרבה בזה? יאמר האורח. והיא תענהו: כל מה שמעסיק אותו מעסיק גם אותי. אבל מי היא?” בהגיעו לשאלה זאת זכר את אשר קרהו במוסקבה… ומה אעשה?… לא אני האשם. אבל מעתה ישונה הכל. אך הבל הוא הרעיון, כי דברי ימי הקודמים יפריעוני מהקים את מזמות לבי הטובות. יש להתחזק, להלחם ולהתיצב על דרך טוב בחיים…" לרעיון זה הרים ראשו ויוסף לשקוע במחשבותיו. הכלבה הזקנה “לסקה” עוד לא הביעה כל שמחתה על שיבת אדוניה מדרכו, ועל כן רצה אל החצר ותנבח שם כראוי למאורה זה, ותשם את ראשה תחת ידו ותיליל בשפל קול ובתלונה, על כי איננו מראה לה סימני חבה.

– רק הדבר אין בה, - אמרה אגפיה מיכאילובנה. – אך זה כלב נפלא… יודעה ומבינה היא, כי אדוניה בא מתוך עצבות.

– למה תאמרי מתוך עצבות?

– האין עינים לי, אבי? עת לי לדעת את אדוני. מילדותי גדלתי בתוך אדוני. אין דבר, אבי, ובלבד שתהי שלם בגופך ונקי מעול.

לוין שם עיניו אליה ויתמה, על כי הבינה את אשר בלבו.

– האביא לך עוד כוס חמים? – אמרה הזקנה אליו ותקח את הכוס בידה ותצא.

ו“לסקה” לא חדלה לשים את ראשה תחת ידו, עד שהעביר כף ידו עליה בחבה, ואז נפלה לרגליו ותתפתל בדמות טבעת, ותשם את ראשה על אחת מרגליה האחרונות. ולאות כי עתה אך טוב ושלום לה פתחה פיה קצת ותשמע קול נשיקה בשפתיה, ואחרי כן אטמה שפתיה המתדבקות זו בזו מסביב לשניה הקהות מזוקן, ותדום במנוחה שלמה. לווין שם לבו אל תנועתה האחרונה הזאת.

– גם אני כן! – אמר אל לבו, - דומה אני לה בזה. אין דבר… אך טוב ושלום.

 

כח.    🔗

בבוקר השכם אחרי נשף המחול ההוא שלחה אנה ארקדיבנה טלגרמה אל אישה ותודיענו בה, שהיא יוצאה ממוסקבה בעצם היום הזה.

– לא, אני צריכה, צריכה אני לצאת היום, - הסבירה לגיסתה את החלטתה זו, שהחליטה פתאום שלא כמחשבתה הראשונה, ובחפזון דברה דבריה, כאילו זכרה שיש לה בביתה עסקים רבים מספור, - לא, לא, עלי לנסוע מזה עוד היום.

סטיפן ארקדיביץ לא סעד ביום ההוא בצהרים בביתו, אבל הבטיח לבוא בשבע שעות בערב ולנסוע עם אחותו אל בית הנתיבות לשלחה.

גם קיטי לא באה שמה לסעוד בצהרים, כי אם שלחה פתקה שנאמר בה, כי ראשה כואב עליה. ותסעדנה דולי ואנה לבדן עם הילדים ועם המורה האנגלית. והילדים – אם מאשר כל ילד נוח לשנות דרכו, אם מאשר הרגישו בבינה היתרה הנתונה לילדים בדברים הרבה, כי אנה איננה אתם כביום אשר גברה אהבתם אליה, כי אין עיניה ולבה עליהם עוד, - אבל פתאום חדלו לשחק עם הדודה החדשה, ובטלה אהבתם העזה, ולא שמו לב ליציאתה הנמהרה. בכל שעות הבוקר עסקה אנה בהכנות לדרך: בכתיבת פתקאות למיודעיה שבמוסקבה, ברשימת חשבונותיה ובחבישת חפציה. בכלל נדמה לדולי, שמנוחת אנה נפרעה על ידי רגש הדאגה הנעלמה, שעל פי רוב יש ביסודו התחרטות על מעשה שלא כהוגן, ודולי ידעה היטב את הרגש הזה, באשר היה מצוי גם אצלה. אחרי סעודת הצהרים הלכה אנה אל חדרה ללבוש את בגדיה, ודולי הלכה אחריה.

– מה משונה אתַ היום! – אמרה אליה דולי.

– אני? כן תדמי? – אך לא משונה אני, כי אם רוגזת. מקרה מצוי הוא בי. לבכות אני נכונה כל היום הזה. אולת גדולה היא, אבל דרכה לעבור, - אמרה אנה במהירות ותשח פניה, שנתאדמו בדברה, אל הילקוט הקטן, אשר שמה בו את רדיד הלילה שלה ואת מטפחות הבטיסט. עיניה הבריקו יותר מבכל עת ודמעות נראו בהן בכל רגע – ככה קשתה עלי היציאה מפטרבורג, ועתה אינני רוצה לצאת מפה.

– בבואך הנה עשית פה דבר טוב, - אמרה דולי ותתבונן בה בשים לב.

אנה הביטה אליה בעינים רטובות בדמעה.

– אל תאמרי זאת, דולי. לא עשיתי ולא יכלתי עשות פה דבר. פעמים רבות אני רואה ומתפלאה, שכמו התקשרו עלי אנשים להטות את לבבי מן הדרך הטוב. מה עשיתי ומה יכלתי עשות? בלבד נמצאה אהבה רבה, די סלוח…

– אלהים יודע מה היה לנו, לולא באת אלינו, אמרה דולי. – אשריך, אנה, שכולך טובה ותמימה.

– אין איש בלי רוח רעה צפונה במעמקי לבו, אומר האנגלי.

– איזו רוח רעה יש בך? הלא ערום לבך בכל דבר.

– יש ויש! – קראה אנה, ואחרי הדמעות שהיו בעיניה לפני רגע אחד נעוו שפתיה פתאום מצחוק לעג וערמה.

– אם כן לא רוח רעה היא, כי אם רוח מעורר גיחוך, - אמרה דולי בבדיחה.

– לא, כי אם רוח רעה. הידעת מפני מה אני נוסעת מזה היום ולא למהר? הסוד הזה דכא את לבבי, וחפצי לגלותו לך, - אמרה אנה ותט שכמה לאחור אל גב הכסא ותבטל נכח אל עיני דולי.

ודולי ראתה ותתמה, כי האדימו פני אנה עד אזניה, עד מחלפות ראשה השחורות, היורדות על צוארה.

– כן הוא, - הוסיפה אנה – הידעת, מפני מה לא באה קיטי אל הלחם? – היא מקנאה מפני. אני הייתי לה למוקש… בשלי היה הנשף לה לכעס ולמכאובים. אבל באמת אינני אשמה בדבר, או אשמה אך במקצת, ב“במקצת” האריכה בקול דק.

– מה מאד דמית בדברך זה לסטיבה, - אמרה דולי בשחוק.

אנה מצאה עלבון לנפשה בהערה זאת.

– לא, לא! לא סטיבה אני, - אמרה בפנים זועפים קצת. – רק בגלל אשר אני בטוחה בעצמי ואינני יכולה לפקפק באמונתי גם רגע אחד, גליתי לך זאת.

אך ברגע שיצאו הדברים מפיה, הרגישה, שאינם נכונים, כי לא רק הטילה ספק בעצמה, כי אם דאגה ופחד באו בה בזכרה את וורונסקי, וכדי שלא תפגשהו עוד, מהרה באמת לצאת ממוסקבה.

– סטיבה ספר לי, כי יצאת עם וורונסקי במזורקה וכי הוא…

– לא תוכלי לשער, כמה מגוחך היה סוף מעשה זה. הן לשדך באתי, ופתאום נתגלגל הדבר… אולי שלא מדעתי…

ופתאום התאדמה ומליה נעתקו.

– דבר כזה מורגש כרגע! – אמרה דולי.

– אבל אילו ידעתי, שיש בלבו באמת מחשבות עלי, כי עתה היתה לי זאת לכאב אנוש, - נכנסה אנה לתוך דבריה. – ואני בטוחה, שכל זה ישכח, וקיטי תחדל לשנוא אותי.

– אולם אני לא אכחד ממך, אנה, כי לא טוב בעיני השידוך הזה לקיטי. ואם באמת יכול וורונסקי לאהוב אותך אהבה עזה ביום אחד, טוב לה, כי יבוטל השידוך לגמרי.

– וזאת היתה בודאי אולת גדולה לו מאד! – אמרה אנה, וגם הפעם האדימו פניה מנחת, בשמעה מפי דולי את הרעיון אשר היה בלבה, - ועתה אני נוסעת מזה, אחרי אשר הקימותי לאויבת לי את קיטי זו שאהבה נפשי. מה נעימה היא קיטי! אבל את, דולי, הלא תתקני זאת? כן?-

דולי יגעה לעצור מצחוק פיה. בכל אהבתה את אנה נעם לה לראות, שגם היא איננה נקיה מחטאים שבלב.

– לאויבת? זה אי אפשר.

– רוצה אני, שתאהבוני כולכם, כמו שאני אוהבת אתכם; ועתה דבקה נפשי בכם עוד יותר, - אמרה אנה בעינים דומעות. – מה זה ככה נבערו דברי היום!

בידים מהירות מחתה את פניה במטפחת ותחל ללבוש את בגדיה.

סטיפן ארקדיביץ אחר לבוא, עד שהגיעה שעת הנסיעה, ובבואו היו פניו אדומים וצוהלים וריח יין וסיגרות עלה ממנו.

רגשנותה היתרה של אנה דבקה גם בדולי, וכאשר חבקה בפעם האחרונה את גיסתה, לחשה לה:

– זכרי, אנה: את אשר עשית למעני לא אשכח לעולם. זכרי נא, כי אהבתי אותך ועד עולם לא אחדל לחשבך לטובה שבידידותי!

– ואני לא אבין במה זכיתי לזאת. – אמרה אנה ותשק לה ותתאמץ למנוע עיניה מדמעה.

– בן תביני היטב, שלום לך, מחמד נפשי!

 

כט.    🔗

“ככה נגמר הכל, ויהי שם אלהים מבורך!” – זה היה הרעיון הראשון, אשר עלה על לב אנה, כאשר התפטרה בפעם האחרונה מאחיה, אשר עמד במבוא המרכבה ולא נתן לה להכנס לתוכה עד הצלצול השלישי, - ותשב על הדרגש שנתיחד לה, ואנושקה, הנוסעת אתה לשרתה, אצלה, ותבט כה וכה לאור הכהה שבמרכבת המשכב שנסעה בה. “יהי שם אלהים מבורך, מחר אראה את סיריוז’ה ואת אליקסיי אלכסנדרוביץ, וחיי ישובו למהלכם הקודם הטוב והמסודר”.

כבכל היום ההוא לא שקטה רוחה בקרבה גם אחרי כניסתה למרכבה, אך בעניני הנסיעה התעסקה בנחת ובהשתדלות; בידיה הקטנות והמהירות פתחה ותסגור את ילקוטה המאדם ותוציא מתוכו כר קטן ותשם על ברכיה ותלט את רגליה מכל צד ותשב במנוחה. אשה חולה אחת מן הנוסעות במרכבה ההיא שכבה לישון, שתים מהן החלו להכנס בדברים עם אנה, ואשה זקנה בעלת בשר הליטה את רגליה גם היא והעירה הערות אחדות על דבר ההסקה. אנה השיבה להן תשובות קצרות, אך מהרה ראתה, כי אין שיחת הנשים האלו מסוגלת להעסיקה ותבקש מאת אנושקה להגיש לה את הפנס הקטן מתוך חפציה, ותדבקהו אל יד הכסא ותוצא מילקוטה סכין לניירות ורומן אנגלי. בראשונה לא יכלה לקרוא: עד שזזה הרכבת מאצל בית הנתיבות הפריעוה עבודת הסבלים והמולת העוברים והשבים. אחרי כן משך קול רעש הנסיעה את לבה; אחרי כן הטרידוה פתי השלג שנפלו ודבקו בזכוכית שבחלון השמאלי, מראה הקונדוקטור המכוסה שלג מצדו האחד שעבר לפניה, ושיחות הנשים על דבר השלג והרוח הסוער בחוץ. אבל אחרי כן היה הכל הולך ונשנה: התנודה, משק הגלגלים, השלג הדופק על החלון, ההשתנות לרגעים מחום לקור ומקור לחום, הפנים האחדים העוברים לפעמים לאור הכהה וקולות הדברים האחדים הנשמעים לפעמים, ואז החלה אנה לקרוא ולהבין מה שקראה. אנושקה כבר התנמנמה, וידיה הרחבות אחזו את הילקוט האדום על ברכיה, אחת מנעלי ידיה היתה קרועה. אנה קראה וגם הבינה בדברים, אך כבד היה לה לקרוא, כבר היה לה לעיין היטב בחיים שאינם שלה, כי נכספה נפשה מאד בחיים שלמים ומלאים לעצמה. בקראה על דבר אשה אהובה שומרת חולה אחד, חפצה ללכת אט בעצמה בחדרו של החולה ההוא; בקראה הרצאת אחד הנואמים בבית מחוקקים, חפצה לשאת בעצמה את הנאום ההוא; בקראה, כי איזו עלמה רכבה על סוס אחרי עדת כלבים והרעימה את גיסתה, וכל רואיה תמהו על אומץ לבה – חפצה לעשות זאת בעצמה. אך מכל זה לא יכלה עשות מאומה, רק התאמצה לקרוא, וידיה הקטנות החזיקו בסכין החלקה.

כבר החל הגבור שברומן שלה להגיע אל האושר האנגלי, אל מעלת ברון ואל רכישת אחוזה, ואנה חפצה לנסוע עמו אל האחוזה ההיא, ופתאום הכירה וידעה, שראוי לו להתבושש ושגם היא מתבוששת מטעם זה. אך למה יבוש? “ואני מה אבוש?” שאלה בלבה בתמהון ובעלבון פנימי, ותנח את הספר ותסמוך שכמה על גב הכסא ותלחץ בכח בשתי ידיה את סכין הניירות. לא היה לה כל יסוד לבוש. את כל זיכרונותיה משעת שבתה במוסקבה העבירה לפניה בלבה, וכולם היו טובים ונעימים. היא זכרה את נשף המחול, את וורונסקי ואת פניו המלאים אהבה והתרפסות ואת כל מה שבינה לבינו, ודבר רע לא נמצא בכל אלה. ובכל זאת התחזק רגש הבושה בקרבה, בהגיעה בזיכרונותיה עד כה, וכמו דבר אליה קול מקרבה ברגע שזכרה את וורונסקי, לאמור: “חם, חם מאד, כדי רתיחה”. “ומה בכך?” – אמרה אל לבה ברוח אמיץ ותיטב לשבת על הכסא. – מה מני יהלוך? האם אירא להסתכל בדבר כמו שהוא באמת? מה בכך? האומנם היו או יכולים להיות ביני ובין הנער-האופיצר הזה איזו דברים מיוחדים חוץ ממנהגי בני אדם עם כל אחד ממכיריהם?" שאלה בלבה ותצחק צחוק בוז, ותשב ותקח את הספר, אך הפעם לא יכלה להבין דבר בו. היא העבירה את הסכין על פני הזכוכית ואחרי כן הגישה את עברה החלק והקר אל לחיה ותצחק כמעט בקול רם משמחת פתאום, אשר באה בה, בלי כל טעם ברור: היא הרגישה, שעצביה הולכים ונמתחים בקרבה, כמיתרי כנור על יתדותיהם, עד בלי חק. היא הרגישה, כי עיניה הולכות ומתרחבות, כי אצבעות ידיה ורגליה נעות מאליהן, כי נשימתה נלחצת ונעצרת בקרבה, כי כל מה שהיא רואה ושומעת בממשלת האור הכהה שמסביב לה, עושה עליה רושם גדול וחזק יותר מהראוי. רגעי ספקות שונים באו עליה תכופים זה אחר זה; הנוסעת המרכבה לפנים אם לאחור, אם אינה זזה ממקומה כלל? היושבת אצלה אנושקה אם נערה אחרת? מה מוטל שם על הכסא: האדרת היא אם חיה? ומה אני פה: האני בעצמי, אם אשה אחרת? יראה ורעד באו בה בנטותה אחרי רעיוני תעתועים אלה, אך איזה כח הטה את לבבנה לאַהבה אותם, והברירה היתה בידה, ברצותה נגררה אחריהם וברצותה יכלה לגרשם כלה. רגע אחד שבה אליה כל בינתה ותרא בבירור, כי האכר דל הבשר העוטה אדרת בד גרוע, שנעדר בה אחד הכפתורים, אחד המסיקים הוא שנכנס למרכבה ואת הטרמומטר בא לראות, ובבואו נכנסו עמו רוח ושלג; אבל אחרי כן חזרו ונתבלבלו רעיוניה… האכר בעל המתנים הגבוהות התחיל שורט בשניו את הקיר; הזקנה פשטה את רגליה לכל אורך המרכבה ותמלאה ענן קודר; אחרי כן שמעו אזניה קולות חריקה ודפיקה, כאילו שברו וישסעו שם את אחד מבעלי החיים; אחרי כן להטה אש אדומה מעורת עינים במראיה, ואחרי כן חלף הלך כל זה אל אחורי הקיר, והיא בעצמה נפלה למעמקים. אבל כל זה לא החריד אותה, כי אם נתן שמחה בלבה. והנה קול איש עטוף ומכוסה שלג קרא דבר באזניה ותקם ותעור מתרדמת בינתה ותבן, כי קרבה הרכבת אל תחנה, והקונדוקטור הוא בעל הקול אשר שמעה. ותבקש מאת הנערה המשרתת, כי תתן לה את הפילירינה ואת המטפחת, ותשם אותן עליה ותשם פעמיה אל הדלת.

– לצאת רוצה גברתי? – שאלה הנערה.

– כן, לשאוף רוח אני רוצה. חם פה מאד.

בפתחה אתץ הדלת פרצו השלג והרוח לקראתה וילחמו בה על הדלת והיא מצאה נחת גם בזה ותפתח את הדלת ותצא. הרוח כמו ארב לה מכבר, ובצאתה שרק לקראתה בשמחה ויכון להחזיק בה ולשאתה משם אך היא אחזה בידה האחת בקנה הברזל הקר שבמבוא המרכבה. ובידה השנית במטפחתה, שלא תזח מעליה, ותרד אל הרחבה ותסוב אל אחורי המרכבות. הרוח נשבה בחזקה רק אצל פתחי המרכבות, ומאחריהן שקט האויר הקר. בעונג רב שאפה אנה את אויר השלג אל קרבה בשאיפות גדולות ועמוקות, ותתבונן אל הרחבה ואל התחנה המלאה אור.

 

ל.    🔗

סער נורא נשב מאחרי פנת בית הנתיבות וישרוק בן אופני המרכבות ובין קני הברזל שבמבואיהן. המרכבות והקנים והאנשים כל מה שנראה לעין, היה מחופה שלג מצדו האחד אשר ממול בית הנתיבות. והחפוי הלך הלוך ורב. רגע אחד שתק הסער, אחרי כן התחזק וישא ויהדוף הדוף והשלך, ונדמה, שאין לעמוד לפניו. אבל בכל זאת רצו האנשים שם הנה והנה וגם באו בדברים זה עם זה, ויצהילו פניהם ברוצם ויצעדו צעדי און אל נסרי הרחבה, והנסרים חרקו תחת רגליהם, ובכל רגע ורגע פתחו וסגרו את הדלתות הגדולות שבפתחי בית הנתיבות. תחת רגליה חלף צלו הכפוף של אחד העוברים, וקולות הקשה בקורנוס על בדי המסלה נשמעו. “תנה את הדפשה!” קרא איש בזעם מעבר לחומת השלג היורד. “בואה נא הנה! נוּמר 28!” קראו עוד קולות שונים, ואנשים עטופים בבגדיהם ומכוסים שלג רצו לקול הקריאות האלה. שני אדונים מכובדים למראה עברו על פניה, ובפיהם פפירוסות בוערות. עוד פעם אחת שאפה אל קרבה רוח כנפשה שבעה ותוצא את ידה מתוך המופה לאחוז בקנה= הברזל שבמבוא המרכבה ולהכנס לתוכה, והנה איש באדרת פקיד=הצבא בינה ובין אור הפנס, ותשם עיניה עליו, והנה הוא וורונסקי. כאשר נפגשו עיניהם, הגיש ידו אל פאת מצנפתו ויקוד לפניה וישאלה, אם אין לה צורך באיזה דבר, אם לא יוכל להועיל לה באיזה מעשה. זמן רב הביטה אליו בלי השב דבר, ואף על פי שעמד בצל ראתה, או נדמה לה שהיא רואה, מה שפניו ועיניו מביעים לה. זאת היתה הבעת החן והכבוד, אשר אך אחד ממאות צעירים הדומים זה לזה והמצויים בכל מקום, וכי עד עולם לא תתיר לעצמה גם להעלות זכרו על לבה; אבל עתה, בפגשה אותו פתאום, לא יכלה עמוד בפני רגשי השמחה והגאון אשר תקפוה. בפגישה זאת לא הוזקקה לשאלו, מה לו פה. נפשה ידעה מאד, כאילו כבר שמעה מפיו, כי לא בא שמה אלא בשבילה.

– למה אני נוסע? – שנה את שאלתה ויבט אל תוך עיניה. הלא תדעי לך, כי נוסע אני להמצא במקום אשר תמצאי בו את, - אמר אליה. – אי אפשר לי בלעדי זאת.

רוח הסער כמו פרץ לו דרכים חדשים ברגע ההוא וישלך גלי שלג מעל גגות המרכבות ויקשקש בלוח ברזל מדולדל, וחליל עגלת הקיטור שרק שריקה גסה כמין קריאה לאבל ולמספד. אבל כל זה נהדר בעיניה עוד יותר מבראשונה. מה שאמר לה וורונסקי היה משא-נפשה, אלא שגם בינתה עמדה לה ותפחידה. היא לא ענתה דבר, והוא ראה על פניה אותות מלחמה פנימית.

– סלחי נא לי, אם אמרתי דבר שלא כרצונך, - התרפס ויוסף לדבר אליה.

דבריו נאמרו בנמוס ובכבוד, אבל גם באומץ לבב ובקשי עורף, וזמן רב לא יכלה להשיב לו.

– מה שאמרת הוא דבר רע, ואני הנני מבקשת מאתך, אם איש טוב אתה, שכח נא את אשר אמרת, כאשר אשכח גם אני, - השיבה לו לאחרונה.

– גם דבר אחד מדבריך, גם תנועה אחת מתנועותיך לא אשכח ולא אוכל לשכוח לעולם…

– רב לך, רב! – נתנה עליו בקולה, אך לשוא התאמצה להעמיד פניה בזעם.הוא הסתכל בתאות נפש בפניה, אשר לא הביעו כל זעם עליו, והיא אחזה בקנה הברזל הקר ותעל ותבוא במהירות אל פרוזדור המרכבה. אך בפרוזדור הקטן ההוא עמדה מעט ותשת לבה למה שנהיה. בלי זכור לא מה שדברה היא ולא מה שדבר הוא אליה, הכירה ותדע בלבה, כי השיחה הקצרה הזאת קרבה אותם זה אל זה קרבה נוראה, ולבבה פחד פחד ורחב לרעיון הזה. אחרי עמדה רגע קטן נכנסה לתוך המרכבה ותשב על מקומה. בשבתה לא רק התחדש מצב רוחה הקשה, אשר התענתה בו לפני צאתה, כי אם עוד התחזק יותר, עד אשר החלה לדאוג, פן ינתק בקרבה איזה מיתר מתוח יותר מהאפשר. כל הלילה לא ראתה שנה בעיניה. אך לא היה במצבה הקשה ובמשאות השוא אשר חזתה בדמיונה כל דבר מר ומעציב. להיפך, איזה יסוד משמח, מחמם ומחזק ידים הורגש בו. לפנות בוקר התנמנמה אנה על כסאה, וכאשר הקיצה, כבר הבוקר, והרכבת קרבה אל תחנת פטרבורג, וכרגע התעוררו בה מחשבות על אודות ביתה ואישה ובנה ודאגות היום והימים הבאים אחריו.

כמעט שנעצרה הרכבת בפטרבורג, ואנה ירדה מתוכה, נמשכו עיניה אל פני אישה, אשר יצא לקראתה. “אהה אלי! האזנים האלה למה נשתנו עתה?” אמרה בלבה, בהביטה אל תארו הגס והמגושם, וביחוד אל תנוכי אזניו, אשר נגעו בשולי כובעו העגול. בראותו אותה הלך לקראתה ויעמד שפתיו דרך בדיחה כמנהגו, ויבט אליה הבטה ישרה בעיניו הגדולות והעיפות. רגש מר לחץ את לבה למראה עיניו העיפות המכוננות אליה, כאילו חשבה, שיראה לפניה בתמונה אחרת. ביחוד השתוממה על קול תלונה, שעלה אליה מקרבה על עצמה, בראותה אותו לנגדה. לא חדש היה לה רגש זה של התרעמות על עצמה, שהיה דומה להכרת התכחשות בהליכותיה עם אישה; אבל עד כה לא התבוננה ברגש הזה, ועתה הוברר לה וידאב נפשה בחזקה.

– ראי נא, אלוף נעוריך מלא אהבה כבשנה השנית לחתונתו, הנה כלתה נפשו לך וימהר לבוא לראותך, - אמר אליה בקולו הממושך והדק ובסגנון שהשתמש בו כמעט בכל דבריו אליה, בסגנון מלגלג על כל מי שמדבר כן באמת ובתמים.

– השלום לסיריוז’ה? – שאלה אנה.

– וזה כל שכרי על אש אהבתי? – השיב לה על שאלתה, - שלום לו, שלום…

 

לא.    🔗

וורונסקי לא נתן שנת לעיניו כל הלילה ההוא. על כסאו ישב ויכונן עינו פעם נכחו ופעם אל הנכנסים והיוצאים, ופניו המלאים שקט ועוז. אשר השתוממו בגללם כל רואיו שלא היו ממיודעיו, לבשו עתה גאות ועוז עוד יותר מבראשונה, ועיניו הביטו אל האנשים שאינם מכירים אותו, כאל דברים שאין בהם רוח חיים. איש צעיר רגזן, מפקידי בית דין גלילי, שישב ממולו, נמלא חמה עליו בגלל זה. הצעיר ההוא הבעיר פפירוסה בידי וורונסקי, גם נסה להכנס בדברים עמו, גם דחף אותו בכונה להזכיר לו, שלא אבן דומם הוא, כי אם איש, אך וורונסקי לא הפלה בינו ובין הפנס, והרגזן הצעיר עוה פניו לרגעים והרגיש, כי עוד מעט ולא יוכל התאפק למראה הבוז אשר יבוז לו שכנו חנם.

אך וורונסקי לא ראה ולא ידע מאומה. גאּוּת מלך היתה בו, ולא על כי האמין, שעשה רושם על אנה – עוד לא האמין בזאת – אך על הרושם, אשר עשתה היא עליו, גבה לבו ושמח בלי גבוּל.

מה תהי אחרית כל זה לא ידע ולא שם לב לדעת. הוא הרגיש, שכל כוחותיו, שהיו חפשים ומפוזרים עד עתה, התכנסו ויהיו לכח אחד מכוון אל מטרה נעימה אחת ובזה היה לאיש מצליח. הוא אך ידע, כי אמת דבר באמרו לה, כי נסע אל המקום, אשר היא שם. כי כל אשרו בחיים, כל תוכן חייו, היה, על פי דעתו בעת ההיא, לראות את מראיה ולשמוע את קולה. וכאשר יצא ממרכבתו בתחנת בּולוגויה לשתות מי=סילט וראה את אנה שם, היתה מלתו הראשונה האמורה לה מה שאמר בלבו עליה. ולבו שמח בקרבו, על כי אמר לה זאת, על כי עתה היא יודעת זאת ומהרהרת בזאת. כל הלילה לא ראה שנה בעיניו. בשובו אל מרכבתו חזר בלבו בלי הפסק על כל המצבים השונים, שראה בהם את אנה, ועל כל הדברים, ששמע מפיה. ולפני רוח דמיונו רחפו מראות, אשר ראה בחזון לימים יבואו ואשר נכספה גם כלתה נפשו אליהם.

כאשר יצא מן המרכבה בפטרבורג היה מלא כח ותנועה אחרי הלילה, אשר עבר עליו בלא שנה, כאיש אחרי עלותו מאמבטי של צוננים, ויעמוד לפני מרכבתו ויחכה ליציאתה. “עוד פעם אחת אראנה, - אמר אל לבו ויצחק שלא בכוונה, - אראה את הליכתה ואת פניה: אולי תאמר דבר, תסב ראשה, תשא עיניה ואולי גם תצחק”. אך עוד בטרם ראה אותה ראה את אישה, מובל בכבוד בידי שר התחנה בין המון הנאספים. “אַה, כן הוא! זה אישה!” זו הפעם הראשונה הבין וורונסקי בבירור כי כל מה שנוגע בה נוגע גם באישה. אמנם לא נכחד ממנו, כי אשת איש היא, אך לא האמין במציאותו באמונה שלמה, עד שראהו בעיניו כמו שהוא, בראשו, בכתפיו וברגליו הנתונות במכנסים שחורים; ביחוד האמין בזה, בראותו אותו אוחז במנוחה את ידה, כקנין שהוא שלו.

בראותו את אליקסיי אלכסנדרוביץ בפניו מלאי חיים פטרבורגיים ותארו תואר אדם בוטח בכחו, וכובע עגול על ראשו, וגבו בולט קצת, האמין, כי ישנו לזה בעולם, ובאותה שעה הרגיש, מה שירגיש אדם צמא למים, כשיגיע אל מעין וימצא בו כלב, כבש או חזיר שותה ורופש את המים. מגונה ביחוד היה בעיני וורונסקי הלוכו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, שנראה כמגלגל חצי גופו התחתון ורגליו הכבדות. וורונסקי כבר גמר בלבו, שלא ניתנה לאיש זולתו רשות לאהוב את אנה. והיא לא נשתנתה, ומראיה שמח לבבו ויאמץ רוחו כבראשונה. את משרתו האשכנזי, שיצא אליו במרוצה מהמחלקה השניה, צוה לקחת את חפציו ולהביאם לביתו, והוא נגש אליה. כבר ראה את הפגישה שפגשה את אישה ובעיניו - עינים בוחנות של אוהב דבק – הכיר בפניה אות התביישות קלה בדבּרה עם אישה. “לא, - גמר וורנסקי, - היא איננה אוהבת אותו ואיננה יכולה לאהבו”.

בגשתו אל אנה, התבונן לשמחת לבבו, כי הרגישה את קרבתו, בהיותו עוד מאחריה, וגם הסבה עיניה ותראהו, אך בראותה אותו, שבה ותפן אל אישה.

– הבשלום עבר עליך הלילה? – שאל אותה בקידה אחת לפניה ולפני אישה, ויכול היה אליקסיי אלכסנדרוביץ להתיחס את קידה זו כרצונו, לקבלה על חשבונו ולהכיר את וורנסקי, או להמנע מהכירו.

– תודות לך אדוני, שלום לי, אך שלום, - ענתה אנה.

פניה נראו כעיפים, ובאותה שעה לא שרה עליהם ההוד המיוחד, שהיה מופיע פעם בדמות צחוק על שפתיה ופעם בדמות ברק קל בעיניה; אך מבט מבריק אחד העיפה עליו, ואף על פי שחלף הברק הקטן ההוא כהרף עין ממש, מצא בו וורונסקי אושר לנפשו. והיא הביטה אל אישה, לדעת, היודע הוא את וורונסקי אם אין. אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אל וורונסקי בתרעומות, ולא זכר בבירור מי הוא. אך פה התנגשו שני כחות שוים: מתינותו ועוז רוחו של וורונסקי לא סרו מעליו בשביל קרירותו וגאונו של אלקסיי אלכסנדרוביץ.

– הגרף וורונסקי, - אמרה אנה.

– אַה! כמדומה לי, שמיודעים אנחנו, - אמר אלקסיי אלכסנדרוביץ בקרירות דעת ויתן יד לוורונסקי. – ביציאתך נסעת עם האם ובחזירתך – עם הבן – אמר וידקדק באותיותיה של כל תיבה כאדם שמונה מטבעות חשובות ונותנן במתנה. – אתה חוזר בודאי אל משמרתך אחרי ימי חופשה, - פנה אל וורנסקי עוד, אך לא חכה לתשובתו ויאמר אל אשתו בסגנון הבדיחה שלו: - ומה היה שם? הנשפכו דמעות לרוב בשעת הפרידה במוסקבה?

בדבורו זה נתכוון לרמוז לוורונסקי, שהוא רוצה להותר לבדו עם אשתו, ויפן אליו ויגע בכובעו לאות פרידה; אבל וורונסקי פנה אל אנה ארקדיבנה:

– אקוה להכבד ולבוא אל ביתך, - אמר אליה.

אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אליו בעינים עיפות.

– שמח נשמח, - אמר בלי כל אות חבה, - ביום שני בשבוע באים אלינו. – אחרי כן שלח את וורנסקי ויאמר אל אשתו: - ומה טוב, כי בחצי שעה זו נפניתי היום ויכלתי לצאת לקראתך ולהראותך את חבתי, - הוסיף בדרך לגלוג.

– מרבה אתה מאד להדגיש את חבתך, ועל כן לא אוּכל להוקירה ביחוד, - אמרה אנה דרך לגלוג אף היא, ואגב אורחא הטתה אזניה לקול רגלי וורונסקי, שהלך אחריהם. “אבל מה לי ולו?” השיבה אל לבה ותשאל את אישה, מה עשה סריוז’ה בבדידותו.

– הוא בלה זמנו היטב! מאריאיט אומרת, כי נחמד היה בכל דרכיו וכי… עלי להעציבך… לא התגעגע עליך כאלוף נעוריך. הנני מודה לך שנית, על כי קדמת לשוב אלי יום אחד. המוליאר היקר שלנו ישמח שמחה גדולה (בשם “מוליאר” כנה גרפינה נודעה, לידיה איבנובנה שמה, על כי רגזה ורגשה כל היום ועל כל דבר נמלאה חמה). היא שאלה על אודותיך. ואם טוב בעיניך איעצך נא לנסוע אליה היום. הלא על כל צרה יכאב לבה. עתה נוספו על כל דאגותיה גם הדאגה לשלום ביתם של האובלונסקים.

הגרפינה לידיה איבנובנה היתה ידידה לקרינין ואבן פנה באחת החבורות האריסטוקרטיות הפטרבורגיות, ומבנות החבורה ההיא היתה גם אנה על ידי אשה.

– הלא כתבי להץ

– אבל היא צריכה לדעת את המאורע עם כל הפרטים. סעי נא אליה, יקירתי, אם לא עיפת. עתה יגיש אליך קונדרטי את המרכבה, ואני נוסע אל הקומיטט. גם היום אבוא אל הלחם לא לבדי, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ, ולא בדרך לגלוג, - לא תוכלי האמין, עד כמה הסכנתי…

זמן רב לחץ את ידה ויושיבנה במרכבה בצחוק חבה מיוחד.

 

לב.    🔗

הראשון שיצא לקראתה בבואה הביתה היה בנה. הוא קפץ וירד במעלות אליה, בלי שים לב לגערת אומנתו, ויקרא בצהלה בלי גבול: “אמי, אמי!” וירץ אליה ויתלה בצוארה.

– הלא אמרתי לך, כי אמי באה! – קרא בקול גדול אל האומנת – אני ידעתי!

גם בנה עשה עליה רושם כאילו נשתנה קצת לרעה. כאשר הרהרה בו, עמד נגד עיניה בתמונה יפה מתמוּנתו האמתית, ועתה הוזקקה לוותר על דמיונה, כדי להתענג עליו כמו שהוא. אבל גם בתמונתו האמתית היה נחמד למראה, במחלפות ראשו הצהובות, בעיניו הכחולות וברגליו העגולות והישרות, המחופות באנפילאות המתוחות עליהן. אנה מצאה כמעט עונג גשמי בקרבתו ובגפופו של הנער הזה, ולהרגעה מוסרית היו לה מבטי עיניו הפשוטים המביעים אהבה ואמוּן, ובשאלותיו אשר שאל אותה בּתם לבבו. ותוציא את התשורות, אר שלחו לו בני דולי, ותספר לבנה, מה טובה הנערה טניה היושבת במוסקבה, וכי יודעת היא לקרוא, וגם ילדים אחרים היא מלמדת.

– ואני, גרוע אני ממנה?

– לי טוב אתה מכל הילדים שבעולם.

– הן זאת ידעתי, - אמר סריוז’ה בצחוק קל.

עוד לא הספיקה אנה לגמור את משתה הקהוה, והנה הודיעו לה, כי הגרפינה לידיה איבנובנה באה. והגרפינה הזאת אשה גבהת קומה ובעלת בשר, ומראה פניה מכורכם וחולני, ועיניה שחורות ויפות ומביעות עבודה עיונית. אנה אהבה אותה, אך ביום הזה כמו נפקחו עיניה בפעם הראשונה לראות את כל חסרונותיה.

– ומה, יקירתי, ההיית מלאך שלום ביניהם? – שאלה הגרפינה לידיה איבנובנה ברגע כניסתה לחדר אנה.

– כן הוא, הכל נגמר, אך גם בתחלה לא גדלה הרעה כמו שדמינו פה – ענתה אנה – בכלל נמהרה היא גיסתי מאד בגזרותיה.

אך הגרפינה לידיה איבנובנה, אשר כל דבר שאינו נוגע בה העסיק אותה, הורגלה עם זה שלא לשמוע מה שמספרים לה על אודות הדבר שרצתה לדעת את פרטיו, ולא נתנה לאנה לגמור את דבריה.

– אמנם הרבה יגון ורעה בארץ, ואני בלא כח היום.

– ומה? – שאלה אנה ותתאמץ להמנע מצחוק.

– הנה החלותי ליעף ממלחמה זו שאני נלחמת לאמת תמיד בלי הועיל, ויש אשר תרפינה ידי, ולא יעמוד בי כח. ענין האחיות הקטנות (זה היה מוסד למעשי צדקה ופטריוטיות דתית) כבר החל להעשות יפה, אך עם האדונים האלה אי אפשר לעשות דבר, - הוסיפה הגרפינה לידיה איבנובנה בהכנעה ובלעג. – הם אחזו ברעיון הטוב ויקלקלוהו, ואחרי כן התחילו דנים בו בדקדוקים קלים בקטנות המוח. אך שנים או שלשה אנשים ואישך בתוכם, מבינים את כל ערך הדבר הזה, והאחרים אך משפילים את כל העבודה. תמול כתב לי פרבדין… פרבדין הוא פנסלביסטן מפורסם בחוץ לארץ, והגרפינה לידיה איבנובנה ספּרה את פרשת דברי מכתבו.

אחרי כן ספּרה הגרפינה עוד דברים שאינם נעימים, ומעשים רעים שנעשו נגד התאחדות כל הכנסיות הנוצריות. ותצא מן הבית בחפזון, כי ביום ההוא הוזקקה לנסוע עוד אל ישיבת חברה אחת ואל הקומיטט הסלבי.

“הלא כל זה היה גם עד כה; ומפני מה לא התבוננתי בזה עד היום? – שאלה אנה בלבה – אולי הכעיסוה היום כעס גדול? ובאמת מגוחך הדבר: הן מטרתה צדקה, והיא נוצרית, ואף על פי כן היא זועמת תמיד, ושונאים היא רואה בכל מקום, וכל שונאיה שותפים לה בעבודה לדת הנוצרית ולמעשי צדקה”.

אחרי הגרפינה לידיה איבנובנה באה אל אנה אחת מידידותיה, אשת דירקטור אחד, ותספר לה את כל החדשות. בשלש שעות אחרי הצהרים יצאה גם היא, אך הבטיחה לבוא אל סעודת הצהרים. אלקסיי אלכסנדרוביץ היה עוד במיניסטריום, ואנה, שנותרה לבדה בבית, ראתה את בנה, באכלו את סעודת הצהרים (הוא היה סועד בפני עצמו), גם סדרה את חפציה ותקרא את הפתקאות ואת המכתבים שהיו צבורים על שלחנה ותכתוב תשובות עליהם.

רגש ההתבישות בלי טעם, אשר הכביד עליה בדרך, עבר יחד עם סערת לבבה. בתנאי החיים התדירים שלה הרגישה בעצמה אומץ לב ונקיון כפים.

את מצבה הרוחני ביום אתמול נזכרה ותתמה. “מה זה היה לי? הן לא קרני מאומה. וורונסקי אמר דבר הבל, שאפשר לבטלו על נקלה, ואני עניתיו כהוגן. להגיד זאת לאיש אין צורך, וגם חלילה לי להגיד לו. אם אך נדבר בזה, הלא נתן אות, שהוא ענין ראוי לשימת לב, ובאמת אינו ראוי לכך”. ועתה זכרה, שכבר היה מעשה וספרה לאישה, שאחד הפקידים המשועבדים לו, איש צעיר לימים, כמעט הודה לה, שהוא אוהב אותה, ואלקסיי אלכסנדרוביץ השיב לה, שעל פי מנהגי העולם שהם נתונים בו, אין אשה מובטחת, שלא יקרנה כמקרה הזה, אך הוא בוטח בטכסיסיותה, ועד עולם לא ישפיל כבודה וכבודו די השליט בעצמו רוח קנאה. “ואם כן, הלא אין צורך להגיד לו. גם תודות לאל, אין לה מה להגיד”, אמרה אנה אל לבה.

 

לג.    🔗

אליקסיי אלכסנדרוביץ שב מן המינסטריום בארבע שעות, אך לא הספיקה לו השעה לבוא אל חדרה, וזה היה מן המקרים המצויים במנהגי ביתו. בבואו עבר מיד אל חדר עבודתו, לקבל את בעלי הבקשות שחכו לו ולחתום על כתבים אחדים, שהביא לו מנהל הענינים. אל סעודת הצהרים באו (בכל יום סעדו אצלו שלשה או ארבעה אורחים): אשה זקנה קרובה אל אליקסיי אלכסנדרוביץ, דירקטור לאחד הדפרטמנטים עם אשתו, ואיש צעיר אחד שבקשו עליו מאת אליקסיי אלכסנדרוביץ, שיקבלהו לעבודתו. אנה יצאה אל חדר האורחים להעסיק בדברי שיחה את הבאים לסעוד. בחמש שעות בדיוק, בטרם יקיש השעון, המצויר בתמונת פטר הראשון, את ההקשה החמישית, יצא אליקסיי אלכסנדרוביץ מחדר עבודתו, וענק לבן על צוארו, והוא מלובש פרק מעוטר בשני כוכבים, כי אחרי סעודת הצהרים הוצרך לנסוע מיד. לכל רגע מרגעי חייו נקבעה עבודה או עסק ידוע. ולמען יספיק לעשות את כל המוטל עליו בכל יום היה מדקדק מאד בזמנים. “בלי פזיזות ובלי בטלה” היה פתגמו. הוא נכנס לטרקלין ויתן שלום לכל האורחים וישב בחפזון ויבט אל אשתו בפנים צוחקים.

– עתה בטלה בדידותי. לא תוכלי לשער עד כמה לא נאה לאדם (הוא הדגיש דבור “לא נאה”) לסעוד יחידי בצהרים.

בשעת הסעודה דבר עם אשתו על עניני מוסקבה, ובבדיחת לעג שאל לשלום סטיפן ארקדיביץ; אבל רב דברי השיחה היו כלליים – על אודות עניני עבודת הממשלה וצרכי הצבור הפטרבורגיים. חצי שעה ישב קרינין עם אורחיו ואחרי כן נתן כף ידו לאשתו גם הפעם בשחוק, ויצא ויסע אל המועצה. אנה לא נסעה ביום ההוא לא אל הנסיכה בטסי טבירסקיה, אשר ידעה, כי שבה אנה ותקרא לה עוד ביום ההוא לבוא אליה בערב, ולא אל התיאטרון, אף על פי שהיה לה בו תא לערב ההוא. ובעיקרו של דבר מאנה לצאת, על כי לא נגמרה מלאכת השמלה, אשר אמרה לצאת בה. אחרי צאת האורחים מלפניה התבוננה אל מלבושיה, והיטב חרה לה: לפני נסעה למוסקבה נתנה שלש שמלות למתפרת לשנותן – בכלל התחכמה תמיד לקמץ בהוצאות על מלבושים השמלות ההן נמסרו על מנת שלא יכירוּ בן אחרי כן שאינן חדשות, וזמן גמר מלאכתך הגיע עוד לפני שלשת ימים. והנה שתים מהם לא נכונו עוד, והאחת, שנגמרה מלאכתה, נעשתה שלא כרצונה של אנה. המתפרת באה להצטדק ותשתדל להסביר לה שכך יפה יותר, ואנה התרגזה מאד, ואחרי כן בושה בזכרה, עד כמה התרגזה על זה. בחפצה לשוב למנוחתה הלכה לה אל חדר הילדים, ותשב עם בנה עד שכבו, ובעצמה השכיבה אותו ותעבר עליו את סימן הצלב ותכסהו בשמיכתו. לבבה שמח, על כי לא יצאה בערב ההוא, כי אם התנהגה כראוי לבעלת-בית טובה. שלום ומנוחה שלמה שררו בקרבה, כי ראתה בברור, שכל מה שנדמה לה במסלת הברזל כמעשה נורא, היה באמת אך אחד המאורעות הקטנים המצויים בחיי אשה מבנות חבורתה, ואין לה להכלם לא בפני איש ולא בפני עצמה. ותשב אצל הקמין, ורומן אנגלי בידה, ותחכה לאישה. בחצי השעה העשירית בדיוק נשמע קול צלצולו, ויבוא החדרה.

– לאחרונה באת גם אתה! – אמרה ותתן ידה לו.

הוא נשק את ידה וישב אצלה.

– בכלל רואה אני, כי צלחה נסיעתך, - אמר אליה.

– כן הוא, הצלחתי מאד, - ענתה ותספר לו הכל: את דבר נסיעתה עם הגרפינה וורונסקיה וביאתה אל תחנת מוסקבה והאסון שקרה שם במסלת הברזל. אחרי כן ספרה מה נכמרו רחמיה בראשונה על אחיה ואחרי כן על דולי.

– אני לא אסכים, שאפשר לסלוח לאיש אשר כזה, אף על פי שהוא אחיך, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ברוח משפט.

אנה צחקה קצת, מדעתה, כי אמר זאת אך להראות, שאין דרכו לכחד את אשר בלבבו, גם בזמן שהדבר נוגע בקרוב אליו ממשפחתו.את מדתו זאת ידעה מכבר ותיטב בעיניה.

– שמח אני, כי הכל נגמר בשלום וכי מהרת לשוב, - הוסיף אליקסיי אלכסנדרוביץ. – אבל מה הבריות אומרים שם על אודות החוק החדש אשר הצעתי ונתקבל במועצה בהשתדלותי?

על אודות החוק ההוא לא שמעה אנה מאומה, ומגונה היתה בעיניה שכחה זו ששכחה על נקלה מה שהיה חשוב בעיניו כל כך.

– ופה העיר הדבר רעש גדול, - אמר לה בצחוק נחת.

אנה ראתה, כי חפצו להודיע לה דבר נעים לו בענין זה, ותהי לו לעזר בשאלות שונות, עד שספר לה בצחוק נחת זה על דבר האובציות שנעשו לו, כשנתקבל החוק ההוא.

– ואני שמחתי מאד, מאד. הלא זה אות, שסוף סוף נוסדת גם אצלנו השקפה נכונה על הענין הזה.

אחרי שתותו את כוס החמים השניה שלו בחמאות ובלחם קם וילך לו אל חדר עבודתו.

– ואת לא יצאת מפתח הבית? הלא בודאי התעצבת פה? – אמר לה.

– לא, לא! – ענתה בקומה אחריו ובלכתה עמו דרך הטרקלין אל חדר עבודתו. – ומה אתה קורא עתה?

– עתה אני קורא Duc de Lille Poesic des cufers – השיב לה. – ספר יקר הוא.

אנה צחקה כדרך שבני אדם צוחקים לחסרונות קלים של אנשים אהובים. היא ידעה את מנהגו, שהיה לו לדבר נחוץ, לקרוא בערב. וכן ידעה, שבכל העבודה הרבה העמוסה עליו כל היום חשב לו לחובה להתבונן אל כל החדשות החשובות הנגלות בעולם החכמה והדעת. גם זאת ידעה, כי באמת העסיקו אותו אך ספרים פוליטיים, פילוסופיים ודתיים, כי מקצועות האמנות זרו לגמרי לרוחו, אלא שאף על פי כן או דוקא בשביל כך לא הניח דבר מכל אשר עורר רעש במקצועות האלה ויחשוב לו לחוב לקרוא הכל. היא ידעה, שבעניני פוליטיקה, פילוסופיה ודעת אלהים היה מסתפק או מבקש אמת וצדק; אך בשאלות האמנות והפיוט וביחוד במוסיקה, שלא הבין בה מאומה, היו לו השקפות ברורות ומוגבלות היטב. הוא אהב לדבר על שקספיר, על רפאל, על בטהובן, על ערך השיטות החדשות בפיוט ובמוסיקה, אשר ידע את ערכן ואת ההתיחסות שבן זו אל זו בכל הדיוק ההגיוני שבדבר. את ערכן ואת ההתיחסות שבין זו אל זו בכל הדיוק ההגיוני שבדבר.

– ויהי ה' עמך, - אמרה אליו אצל דלת חדר עבודתו שכבר היו מוכנים בו נר ותריס-זכוכית עליו ובקבוק מים לפני כסאו. – ואני אכתוב למוסקבה.

הוא לחץ כף ידה וישק לה שנית.

"סוף סוף איש טוב הוא: איש אמת, נדיב-לב ומצוין במקצועו, - דברה אנה עם לבה בשובה אל חדרה, כאילו טענה לו נגד איש עומד ומלמד חובה עליו ואומר, שאי אפשר לאהבה אותו. – אבל מה האזנים הבולטות האלה המשונות כל כך? אולי גזז ראשו?

בשתים עשרה שעות בדיוק נשמע קול צעדיו המדודים בסנדליו הביתיים. היא עוד ישבה אצל שולחן כתיבתה עסוקה בגמר מכתבה אל דולי, והוא נגש אליה מרוחץ וסרוק; וספר תחת אציל ידו.

– עת לנוח,עת לנוח, - אמר אליה בצחוק מיוחד ויעבור אל חדר המשכב.

“ומה היתה לו צדקה להביט אליו כן?” – אמרה אנה בלבה, בזכרה פתאום את מראה פני וורונסקי, בשימו עיניו על אליקסיי אלכסנדרוביץ.

אולם בפשטה את שמלותיה ובהכנסה לחדר המשכב לא נראה על פניה מאומה מרוח החיים והעליצות, שהיה מבצבץ וזורם מעיניה ומשפתיה הצוחקות לעיני רואיה במוסקבה; כל זיוה סר מעליה או הסתתר באחד המקומות הרחוקים מרחק רב.

 

לד.    🔗

בצאתו מפטרבורג עזב וורונסקי את מעונו הגדול, שהיה לו ברחוב מורסקיה, בידי ידידו ורעו האהוב לו פטריצקי.

ופטריצקי היה לייטיננט צעיר בלי יחד-אבות מרובה ובלי כל רכוש, עד שנושיו רבו מספור, ובכל ערב שב שכור לביתו, ולעתים קרובות נתּן במשמר הצבאי על מעשים שמקצתם מגוחכים ומקצתם מכוערים, אלא שבכל זאת היה אהוב גם לחבריו גם לשרים הממונים עליו ועליהם: כאשר קרב ביום ההוא וורנסקי במרכבתו בשעה השתים עשרה אל בית מעונו ראה מרכבה שכורה ידועה לו אצל פתח הפרוזדור החיצון ולקול צלצולו שמע מבעד הדלת קול גברים צוחקים ואשה מפטפטת וקול פטריצקי קורא בכח: “אם הוא אחד השודדים אל תפתחו לו!” ויצו וורונסקי לבלתי הודיע, כי הוא בא, ויבוא בלאט אל החדר הראשון. הברונית שילטון רעותו של פטריצקי ישבה מתנוססת בשמלת אטלס לילאי ובפרצופה הקטן והצהוב לפני השולחן העגול ובשלה קהוה, וחברתה הפריזית מלאה את כל החדר כקול הקנריה. ולפניה ישבו פּטריצקי באדרתו והרוטמיסטר קומרובסקי בכל בגדי השרד, ולפי הנראה בא שמה מעבודת משמרתו.

– ברוה! וורונסקי! – קרא פטריצקי ויקפץ ויהדוף ברעש את כסאו.

– בעל הבית בעצמו! ברונית, כוס קהוה לו מהמחם החדש! אך זה אורח הגון! אקוה, כי טוב בעיניך כלי חמדה חדש זה שבחדר עבודתך, - אמר וירמוז על הברונית, - הלא מיודעים אתם?

– בודאי, בודאי! – אמר וורונסקי ויצחק צחוק שמחה וילחץ את כף ידה הקטנה של הברונית – מיודעים ישנים.

– הלא מדרך אתה בא אל ביתך, - אמרה הברונית, - בורחת אני. כרגע אסע מזה, אם צר המקום לאיש בגללי.

– בביתך את, ברונית, - אמר ורונסקי, - בכל מקום אשר תבואי. שלום לך, קומרובסקי, הוסיף וורונסקי ויחזק בידו של זה בלי חבה מגולה.

– אתה אינך יודע לדבר דברים יפים כאלה, - אמרה הברונית אל פטריצקי.

– יכול אוכל. אחרי הלחם איטיב לדבר גם אני כמוהו.

– אחרי הלחם תמהר כל לשון לדבר! הנני לתת לך קהוה, לך, רחץ ולבש בגדיך, - אמרה אל וורונסקי ותשב על כסאה אחרי קומה ותהדק היטב את הגליל הקטן שבמחם החדש, - פייר, תנה את הקהוה, - אמרה אל פטריצקי, אשר קראה לו פייר על שם משפחתו פטריצקי, ולא הסתירה מאיש את הדברים שבינו לבינה, - כי יש לי להוסיף.

– הלא תקלקלי את הקהוה!

– לא, לא אקלקל! ואיה אשתך? נכנסה הברונית פתאום לתוך דברי וורונסקי עם רעו. – אנחנו השאנו אותך פה. ההבאת עמך את אשתך?

– לא, ברונית. להיות צועני נוצרתי, וצועני אהיה כל ימי.

– כך יפה לך. כך יפה יותר. הבה את ידך.

ובלי הרפות ממנו החלה לספר לו את מחשבותיה האחרונות לימים הבאים. ובשטף דבריה הביעה מהתלות למכביר ותבקש עצה מפיו.

– הוא אינו רוצה לתת לי פטורים! ומה אעשה? (היא דברה באישה) עתה אני רוצה להשפט אתו על פי החוקים. מה תיעצני? קומרובסקי, הביטה נא אל הקהוה – הנה הוא פורץ ויוצא; הלא עיניך רואות, כי טרודה אני בעסקים! אני רוצה לתבעו לדין, כי לרכושי אני צריכה, התבין אתּ את האולת הזאת? אני אינני נאמנה לו לפי דבריו, - אמרה בבוז וקלסה, - ובגלל זה הוא מחזיק באחוזתי ורוצה לאכול את פירותיה.

וורונסקי שמע בקורת רוח את פטפוטי האשה היפה והעליזה, ויהי כמסכים לה, וייעץ אותה בדברים שחצים מהתלות, ובכלל דבר אתה בסגנון, שהיה רגיל להשתמש בו במשאו ובמתנו עם נשים ממין זה. בחבורתו הפטרבורגית נחלקו כל בני האדם לשני מינים מתנגדים זה לזה בכל דבר. לבני המין האחד, הגרוע – נחשבו האנשים המצויים, הטפשים, המגוחכים – אחרון אחרון עיקר – המאמינים, כי די לבעל אשה באשה האחת, אשר לקח לו ביום חתונתו, כי ראוי לעלמה להתנהג בצניעות, לאשה – להיות ביישנית, לאיש – להיות גבור, מושל ברוחו ונאמן לדעותיו, כי יש לחנך את הילדים שיהיו אוכלים יגיע כפיהם, פורעים חובותיהם; ועוד הבלים כאלה. כן היו האנשים המגוחכים, בני המהלך הישן הנושן. אבל נמצא עוד מין אנשים, שכל בני החבורה ההיא היו מהם, מין אנשים ממש, שהעיקר על פיהם להיות הדוּר למראה, גדל-נפש, אמיץ לב ושמח בכל עת, להתמכר לכל תאוה בלי הכלם ולצחוק לכל ענין אחר.

רק ברגע הראשון השתומם וורונסקי למראה עיניו ולמשמע אזניו, אחרי כל מה שראה ושמע בעולם האחר, שנמצא בו בהיותו במוסקבה; אבל בעוד רגע חזר והורגל בעולמו התדירי הזה, שכולו התעלסות ורדיפת תענוגים, כאדם שהוריד רגליו בסנדלי ביתו הישנים.

הקהוה לא נתבשל, אך זורק על כל המסובים ורובו פרץ ויצא, ותעודתו נמלאה, כי העיר רעש ושחוק ויטנף את יריעת הרצפה היקרה ואת שמלת הברונית.

– עתה אלכה נא לי, כי אם אין יהיה בי העון הזה, הגדול שבעונות אדם הגון, והוא הזלזול בנקיון הגוף. ועצתך היא, אפוא ביד חזקה?

– ביד חזקה דוקא, ועם זה תהי כף ידך הקטנה גם קרובה מאד אל שפתיו. אז ישק את ידך, והכל יגמר בשלום, - ענה וורונסקי.

– היום אפוא בתיאטרון הצרפתי! – אמרה הברונית ותשקשק בשמלתה ותצא במהירות.

קומרובסקי קם גם הוא, והגרף וורונסקי נתן ידו לי בטרם יצא החוצה, וילך לו אל חדר הרחצה. בשעת רחיצתו תאר לו פטריצקי בלשון קצרה את מצבו. כפי מה שנשתנה בימים האחדים שבין יציאתו לשיבתו של וורונסקי, וזה תוכן דבריו: אין לו פרוטה. אביו אמר, שלא יתן לו מאומה ולא יפרע את חובותיו. החייט אומר להושיבו בכלא וגם החייט השני מאיים עליו, שיביאהו לידי מאסר. ראש הגדוד הודיע לו, שאם לא יושם קץ למעשים המכוערים שלו, עליו להתפטר. הברונית היתה עליו לטורח, וביחוד קצה נפשו בה על כי היא רוצה תמיד לתת לו כסף; אבל יש אשה אחת, והוא יראה אותה לוורונסקי, שהיא יצור נפלא, ואין כמוה ליופי, ובטעם בנות מזרח היא, “ממין שפחת רבקה”. גם עם ברקושיב בא בריב וכבר רצה לשלוח אליו סקונדנטים, אך, כמובן, לא יצא מזה דבר. ובכלל אך טוב ושלום מסביב לו ושמחת עולם על ראשו ובלי תת לרעו לעיין היטב בפרטי מצבו, החל לספר לו את כל החדשות החשובות שבחבורה. והספורים הידועים שספר פטריצקי לוורונסקי בבית דירתו, אשר ישב בו זה כשלש שנים בתוך כלי ביתו הידועים לו כל כך, המציאו לו את רגש ההכרה הנעימה, שעתה הוא חוזר לחייו הפטרבורגיים, לחיי השלוה והנעימות שהוא רגיל בהם.

– אי אפשר! – קרא בקול גדול ויעזב את כפתור הכיור, אשר זרק בו מים על צוארו האדום והבריא, - אי אפשר! קרא בשמעו, שהעלמה לורא עברה אל מיליוב ועזבה את פירטנגרף. – והוא עודנו טפש ושמח בחלקו כבראשונה? ומה שלום בוזולוקוב?

– אה, בו היה מעשה נפלא! קרא פטריצקי, - הן הוא אוהב נשפי מחול, ואין בחצרות משפחת הקיסר נשף אשר לא יבוא בו. פעם אחת הלך אל נשף גדול, וקסד חדש על ראשו. הראית את הקסדאות החדשים? הם יפים מאד וקלים מהקודמים. ויהי הוא עומד… אך שמע נא.

– שומע אני, - אמר וורונסקי בנגבו את פניו באלונטית עבה ורכה.

– והנה נסיכה גדולה באה עם אחד ממלאכי הממלכות, ולרע לו נסבה שיחתם על דבר הקסדאות החדשים. הנסיכה הגדולה רצתה להראות לו קסד חדש… וחברנו היקר עומד ומחשה (פטריצקי הראה דמות עמידתו בקסד על ראשו). הנסיכה הגדולה בקשה מאתו, כי יתן לה את קסדו, - והוא איננו נותן. מה זאת? הכל קורצים בעיניהם, מניעים בראשיהם, מביטים עליו בזעף לאמר: תן, תן, והוא איננו נותן, אך עומד כמת. בינה נא זאת!… והנה זה… פלוני… רוצה לקחת מאתו את הקסד… והוא ממאן לתת!… אותו האיש חטף את הקסד ויתנהו לנסיכה הגדולה. זה חדש, אמרה הנסיכה הגדולה, ותהפוך את הקסד והנה – שמע נא אגס וממתקי נופש נפלו מתוכו ארצה, שני לטראות ממתקים!… כל זה אסף בקסד!

וורונסקי שחק עד אשר לא היה בו כח לשחוק עוד. גם זמן רב אחרי כן, כאשר דברו בענינים אחרים, היה חוזר ושוחק בשחוק בריא שלו ומגלה את שניו החזקות והמתלכדות זו בזו, בזכרו את המעשה שהיה בקסד.

אחרי שמעו את כל החדשות לבש את מעיל השרד בעזרת משרתו ויסע להראות לפני השרים הגבוהים מעליו. אחרי כן אמר לנסוע אל אחיו, אל בטסי, ולבוא עוד אל בתים שונים ולשים פניו אחרי כן אל העולם הגדול, אשר יוכל לפגוש בו את אנה קרינינה. כמנהגו הפטרבורגי בכל עת, יצא מן הבית על מנת שלא לחזור עד אחרי חצי הלילה.

 

חלק שני    🔗

 

א.    🔗

בסוף ימי החורף נועדו שני רופאים בבית השצירבצקים להועץ ולהגיד, מה זה היה לקיטי ומה לעשות לה לחדש כחה ההולך וכושל, כי חלתה קיטי, וכאשר קרבו ימי האביב גברה מחלתה עוד יותר. רופאָם הקבוע נתן לה שמן דגים, אחרי כן נתן לה סמי ברזל ואחרי הברזל-אבן=תּוֹפת, אך כל אלה לא הועילו וייעץ אותה לנסוע בימי האביב חוצה לארץ, ובגלל זה נקרא אליה דוקטור מפורסם. אותו הדוקטור המפורסם, אשר עוד לא הגיע לימי זקנה והיה יפה למראה מאד, אמר, כי עליו לבדוק את החולה. בעונג מיוחד, לפי הנראה, הסביר והוכיח, שביישנות עלמה אינה אלא מדת פראים, שנשארה בידינו משנים קדמוניות, ושאם אדם לא הגיע לימי זקנה והיה יפה למראה מאד, אמר, כי עליו לבדוק את החולה. בעונג מיוחד, לפי הנראה, הסביר והוכיח, שביישנות עלמה אינה אלא מדת פראים, שנשארה בידינו משנים קדמוניות, ושאם אדם שלא הגיע לימי זקנה ממשש עלמה צעירה כשהיא ערומה, אין לך דבר טבעי מזה. הוא חשב זאת לדבר טבעי, באשר היה עושה כן יום יום ולא הרגיש מאומה, ולפי מה שנדמה לו לא בא לידי הרהור, ועל כן היתה הביישנות הזאת בעיניו לא רק שארית מדות הפראים, כי אם גם עלבון גדול לנפשו.

קיטי הוּכרחה לקבל עליה את הדין, כי אף על פי שכל הרופאים תלמידי בית מדרש אחד הם ותורה אחת להם בספריהם, ואף על פּי שנמצאו מרננים אחרי הדוקטור המפורסם ההוא, שאמרו עליו שדעתו קצרה במקצוע שלו, גמרו בבית הנסיכה הזקנה ובתוך כל חבורתה, שרק הוא יודע, מה שכל רופא זולתו לא זכה לדאת, והוא לבדו יוכל להציל את קיטי. אחרי כל הבדיקות והדפיקה מכל צד, שהביאו את החולה לידי שממון ותמהון לבב, רחץ הדוקטור המפורסם את כפיו היטב ויבוא אל חדר האורחים וידבר עם הנסיך אבי החולה. הנסיך הרעים פניו וישעל קצת בשמעו את דבריו. ככל זקן בעל נסיון ובעל בינה, בזמן שאינו בעל יסורים, לא האמין בתשועת רופאים ובסתר לבו רגז על כל המשחק הזה, ולא עוד אלא שהוא, ואולי אך הוא לבדו, הבין באמת, מה שורש דברי החלי הזה. “אך נביחת שוא”, אמר בלבו, בסגנון לשון הצידים, על דברי הדוקטור המפורסם, שפטפט באזניו לענין סימני מחלת בתו. והדוקטור יגע, שלא יכר בו אותו זקן, שהוא הדוקטור, בוזה לו בלבו, ויתאמץ להסביר דעתו בדבורים קלים ומתאימים לקוצר השגתו זה. הדוקטור הבין, כי אין חפץ לו להכביר מלים עם הזקן, וכי האם שוררת פה בבית. לפניה היה נכון להביע את כל רוחו הכביר. באותה שעה נכנסה הזקנה לחדר האורחים ורופאָם הקבוע עמה. הנסיך נטה משם והשתדל, שלא יכירו בו, שכל הענין אך קומדיה בעיניו. והנסיכה היתה נבוכה ולא ידעה מה לעשות. נפשה ידעה, כי יש בה עון לפני קיטי.

– עתה הגידה נא, דוקטור, מה נעשה, - אמרה הנסיכה – “היש תקוה?” רצתה לשאול, אך שפתיה רעדו, ולא יכלה להשמיע על פיה שאלה זאת. – ומה תענה דוקטור?

– הנני לדבר כרגע עם חברי, ואחרי כן אכבד לחוות דעי לך.

– ועלינו לצאת מפה?

– כטוב בעיניך.

הנסיכה נאנחה ותצא.

כאשר נשארו הדוקטורים לבדם, החל רופאָם הקבוע של השצירבצקים לחוות דעתם בענוה וביראת הרוממות, שיש כאן תחלת נגע טוברוקולוזי, אלא… וכו' וכו'. הדוקטור המפורסם הקשיב לדברי הרצאתו, ובטרם יגמור נאומו הוציא מכיסו את שעון הזהב הגדול שלו ויבט בו ויאמר: כן הוא. אבל…

הרופא הקבוע עצר במלים מיד מפני כבודו של הגדול ממנו בחכמה.

– להורות בדיוק את תחלת הנגע הטוברקולוזי אין אנו יכולים, כמו שידעת; עד שתוצרנה הגוּמוֹת, אין לנו סימן מובהק. אך לחשוש נוכל. ויש רמזים לדבר: מה שאין הגוף נזון כראוי. התרגזות העצבים ושאר הפרטים. השאלה היא איפוא: כשחוששים לנגע טוברקולוזי במה אפשר וטוב לסייע לקליטת המזון?

– אך בזה מסתתרות תמיד, כאשר ידעת, סבות רוחניות, מוסריות - ערב הרופא הקבוע את לבבו להעיר בצחוק דק.

– זה מובן מאליו, - השיב הדוקטור המפורסם ויבט שנית אל שעונו – סלח נא, הוקם הגשר, שעל היאוּזא אם עוד עלינו לסב אותו? – שאל בתוך דבריו. – אכן הוקם! אם כן אוכל לבוא בעשרים רגעים. הנה אמרנו, כי עלינו לסייע לקליטת המזון ולחזק את העצבים, לעשות שני אלה יחד, להשפיע על שני עברי העיגול.

– והנסיעה חוצה לארץ מה תהא עליה?-

– שונא אני את הנסיעות האלה. הלא אם יש כאן תחלת נגע טוברקולוזי, מה שאין אנו יכולים לדעת, לא תועיל הנסיעה הזאת. נחוצה תחבולה, אשר תועיל להזנת הגוף ולא תזיק מצד אחר.

הדוקטור המפורסם הרצה את שיטתו במאורע זה להשתמש במי סודין, וברור הדבר שבחר במים האלה, רק מאשר אם לא יועילו לא יזיקו.

הדוקטור הקבוע שמע בשום לב ובדרך הכבוד הראוי.

– אך אפשר למצוא בנסיעה חלוף מנהגים, התרחקות מן הדברים המביאים לידי זכרון, ומלבד זאת… רצונה של אמה הוא.

– אם כן יכולים הם לנסוע, אפס כי ירא אנכי, פן יבולע לה על ידי השרלטנים האשכנזים… טוב להם שילכו בעצתנו… אך, אם רצונם לנסוע, יסעו להם.

ועוד הפעם הביט אל שעונו.

– אכן הגיעה העת! – אמר וילך לו אל הדלת.

הדוקטור המפורסם אמר אל הנסיכה הזקנה, שהוא צריך לחזור ולראות את החולה. כך נראה יפה לו על פי דרכי הנמוס.

– לבדקה שנית! – קראה הזקנה באימה גדולה.

– לא, אך פרטים אחדים עלי לדעת.

– הואל נא ועשה כדברך.

הזקנה באה אל חדר האוכל אל קיטי, והדוקטור אחריה. קיטי עמדה באמצע החדר, ופניה דלים ואדמונים, ובעיניה ברק מיוחד, פרי הבושה אשר נשאה זה מעט. כשנכנס הדוקטור, לבשו פניה חמה, ועיניה מלאו דמעה. את כל חליה ומועצות רופאיה חשבה לדברי הבל ורעות רוח; כאנשים שבאו לחבר שברי קערה מנופצה היו רופאיה בעיניה. לבה משובר, והם אומרים לרפאה בפלפלי סמיהם ובאבקותיהם! אך לא יכלה לעלוב את אמה, ובפרט בדבר הזה, שהיתה אמה קובלת בלבה על עצמה שהיא האשמה בו.

– הואילי נא ושבי גברתי, - אמר הדוקטור המפורסם.

בצחוק על שפתיו ישב ממולה ויאחז בדפקה ויוסף לשאלה את שאלותיו, אשר היו עליה לטורח. אף אמנם השיבה לו, אך פתאום קמה בזעף ותאמר אליו:

– סלח נא לי, דוקטור, אבל אין חפץ בזה. שלש פעמים תשאלני שאלה אחת.

הדוקטור המפורסם לא הקפיד.

– התרגזות מחמת חולי היא זאת, - אמר אל הזקנה, כשיצאה קיטי משם. – אולם גמרתי את שלי.

לפניה הרצה הדוקטור על אודות מצב בתה בסגנון מדעי, לאות, כי יודע הוא, שאשה חכמה מצוינת היא, ויסיים בהוראה מפורטת על אודות מימי המעינות, שהיא צריכה לשתות מהם לרפואתה. על השאלה – אם יש לה לנסוע חוצה לארץ, צלל הדוקטור במחשבות עמוקות, כיגע לפתור שאלה קשה. לאחרונה מצא את הפתרון הנכון, והוא: לנסוע, אך בלי האמין לשרלטנים הנמצאים שם, כי עליהן לפנות אליו בכל שאלה שתבוא לידם.

אחרי צאת הדוקטור נתמלא הבית שמחה, כאילו קרה בו מקרה מרנין לב באמת. הזקנה שבה בפנים צוהלים אל בתה, וקיטי עשתה את עצמה גם היא כשמחה. בעת ההיא הוזקקה להתכחש לעתים קרובות, כמעט בכל שעה.

– האמיני נא לי, אמי, כי שלום לי. אך, אם טוב בעיניך לנסוע, הבה נסעה נא, - אמרה קיטי, ובחפצה להראות, שהנסיעה מעסקת אותה כראוי, החלה לדבר בהכנות הנחוצות לדרך.

 

ב.    🔗

הדוקטור יצא, ודולי באה. דולי ידעה, כי קונסיליום נועד ליום ההוא, ואף על פי שזה לפני ימים אחדים ירדה מעל מטתה (בסוף ימי החורף ילדה בת) ודאגות וצרות שונות היו לה בביתה, עזבה את הילדה היונקת וילדה חולה אחת, ותבוא לדעת מה גמרו הרופאים הנועצים על אודות קיטי.

– ומה? – אמרה, בבואה אל חדר האורחים ובלי הסיר את רדידה מעל ראשה. – הנה כולכם שמחים. סימן טוב הוא.

את דברי הדוקטור אמנם השתדלו להגיד לה, אך אף על פי שדבר הרבה ובסדר נכון מאד, לא יכלו בשום אופן למסור לה מה שקבלו ממנו. עיקרו של דבר היה, שהוחלט לנסוע חוצה לארץ.

דולי נאנחה שלא בכוונה, כי מרה נפשה, על כי אחותה הטובה לה מכל אוהביה יוצאת מן העיר, וחייה בבית לא נעמו לה כלל. אחרי השלום שנעשה בינה ובין סטיפן ארקדיביץ, היו דרכיה אתו לא לפי כבודה. בדבק לא טוב חברה אותם אנה, והפרץ הראשון בשלום הבית חזר ונראה מהר. בבירור לא נגלה דבר, אך כמעט לא נמצא סטיפן ארקדיביץ אפילו רגע אחד בביתו, גם כסף לא נמצא כמעט בבית אפילו רגע אחד, וכל היום הציקו לה רעיוני חשד, וכבר השתדלה לגרשם ולבטלם בלבה. כי ראה מפני הקנאה הקשה כשאול, שכבר טעמה וידעה מה היא.אמנם רגש הקנאה בכל עוזו, כפי שתקף אותה בפעם הראשונה, לא יכול עוד לשוב אליה; גם אילו נתגלה, שחזר ומעל בה, לא יכול דבר המעל הזה לגרום לה עוד מכאובים קשים כראשונים. התגלות כזאת יכלה אך לבטל את סדרי הבית שהסכינה בהם, על כן נתנה לו לרמותה ותבז בלבה לו ועוד יותר לה בעצמה, על שפלות רוחה. מלבד זאת הציקו לה תמיד הדאגות המרובות המצויות בבית, שנפשות רבות בו: פעם נמצא פסול במינקת, פעם התפטרה האומנת ופעל חלה ילד או ילדה, כמו שקרה בימים ההם.

– ומה בביתך? – שאלה הזקנה.

– הה, אמי, גם בביתי צרות רבות. לילי חולה, וחוששת אני לה מססגונית. רק הפעם יצאתי לראות, מה יעשה פה, ואחרי כן לא אצא מפתח ביתי, אם, חס ושלום, ססגונית היא.

הנסיך הזקן שמע, שיצא הדוקטור מעל פניהן ונסע לדרכו, ויצא מחדר עבודתו אליהן ויגש את לחיו לדולי לנשיקה וידבר עמה מעט ויפן אל אשתו וישאלה:

– ומה גמרתם לעשות? הנוסעות אתן? ומה תחשבו עלי?

– לדעתי, עליך, אלכסנדר, להשאר פה, - אמרה אשתו.

– כטוב בעיניכן אעשה.

– מאַמאַן, למה לא יסע אבא עמנו? – אמרה קיטי - הלא זה ינעם יותר גם לו גם לנו.

הנסיך הזקן קם ויחלק בידו את שערה של קיטי, והיא הרימה את ראשה ותבט אליו בצחוק שלא מקרב לב. תמיד נדמה לה, שהוא מבין יותר מכל בני הבית את מצבה, אף על פי שהיה מדבר אליה מעט. אותה אהב מכל בנותיו, כמשפט לבת-זקונים, ולה נדמה,כי הוא רואה את לבבה באהבתו אליה. כאשר נפגשו עיניה הפעם בעיניו הכחולות והמביעות טובה וחסד, אשר הישירו נגדה ונכונו אליה, נדמה לה, שהוא רואה את כל צפונותיה ומתבונן אל כל רעיון לא טוב שבקרבה. בפנים מסתמקים נטתה לקראת נשיקת פיו אך הוא לא נשק לה, רק דפק דפיקה קלה על שערה ויאמר:

– השיניונים האלה אך לשטן הם! רוצה אני להחליק שער בתי, ובידי שערות נשים שכבר מתו. ואַתּ, דולי, - פנה אל בתו הבכירה, - מה שלום גבּורך בימים האלה?

– שלום לו, אבי – ענתה דולי, אשר הבינה, כי לשלום אישה הוא שואל. – הוא אך נוסע, בביתו לא ישכנו רגליו, - אמרה בצחוק לעג מבלי יכולת להמנע מהוסיף דברים אלה.

– העוד לא נסע אל הכפר למכור את היער?

– לא, עודנו אך נכון לנסוע.

– כן הדבר! – קרא הנסיך – גם עלי אפוא להכון לדרך? הנני, - אמר אל אשתו וישב. – ואַתּ, קטיה, זאת עשי, - הוסיף בפנותו אל קיטי, - התעוררי באחד מן הימים ואמרי אל לבבך: הלא אך שלום לי ולבי טוב עלי, הבה נלכה נא אני ואבי לטייל בים קרח כבראשונה. מה תעני על זה?

הדברים הפשוטים האלה יצאו מפיו, וקיטי נבוכה והשתוללה, כחוטא שנתפש בכף. “הוא יודע הכל, - אמרה בלבה, - הוא מבין הכל, ובדברם האלה הוא אומר לי, כי אמנם חרפה היא, אך עלי לשאת לפי שעה את חרפתי”, ולא יכלה להתחזק ולמצוא מלים בפיה להשיב. אך החל החלה לדבר דבר ופתאום נתנה קולה בבכי ותרץ ותצא מן החדר.

– זה פרי מהתלותיך! – התנפלה הנסיכה על אישה. – זה דרכך תמיד… – החלה לדבר אליו תוכחות.

זמן רב שמע הזקן את תוכחותיה ויחרש לה, אך פניו הלכו הלוך וזעף.

– צר לה מאד, בלי גבול צר לה, - אמרה הזקנה אחרי דברים הרבה, - ואתה אינך מרגיש, שכל רמז לסבת מחלתה מדאיב נפשה. עד כמה אפשר לטעות באנשים!- על פי שנוי הקול הבינו דולי והזקן יחד, שהיא מדברת בוורונסקי – אני לא אבין, מדוע אין חוקים להגן מפני נבלים נתעבים כאלה?

– הה, מאנה נפשי לשמוע כזאת, - אמר הזקן, ופניו קדרו מכעס, ויקם מכסאו כנכון לצאת, אבל בפתח עמד מלכת ויוסף לדבר: - יש חוקים, יש ויש, ואחרי אשר העירותני לענות חלקי אף אני אגידה נא לך, כי אך אַתּ אשמה בדבר, אַת לבדך. בכל עת היו חוקים נגד שחצנים כאלה, וגם עתה יש חוקים נגדם. אילו לא נעשה מה שלא היה לנו לעשות, כי עתה הועדתי כיום לקרב את בן-החיל הזה ולא שמתי לב לזקנתי. כן הוא, אך אתה לכנה בקשנה רופאים לה, ויהיו נא שרלטנים אלה בני ביתנו.

רוצה היה הזקן, לפי הנראה, להכביר מלים עמה, ועוד היה לו הרבה לדבר, אבל היא נכנעה מפניו ותנחם, בשמעה את רוגז קולו, וכן היה דרכה מדי פעם בפעם, בדברם בשאלות חשובות

– אלכסנדר, אלכסנדר, - לחשה דרך תחנונים ותשם פעמיה לגשת אליו ותבך.

כהחלה לבכות, עצר הזקן במלין ויקרב אליה.

– רב לך, רב! מר לך מר גם אַת, ונפשי יודעת מאד. ומה נעשה? רעה רבה אין בדבר. אלהים ירחם… תודות לך… הוסיף בלי השמע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו, לתשובה על הנשיקה, שנשקה לו הזקנה בפנים רטובים מבכי על ידו, ויצא מן החדר.

דולי ראתה את קיטי יוצאת בעינים דומעות ותבן מיד, כאם רגילה ומנוסה בעניני בית, כי נחוצה פה התערבות אשה, ותכון לקבל עליה את העבודה הזאת, ותסר את רדידה ו“תחשוף את זרועותיה” למלא תפקידה זה. אך בּין כה החלה אמה לדבר קשות אל אביה, ודולי השתדלה לעצור ברוחה כפי מה שאפשר לבת מכבדת אב ואם. כשבא אביה לכלל כעס, שתקה דולי ונשאה חרפה בלבה על שגיאת אמה, ואהבתה אל אביה גברה ביחוד בשוב אליו טוב לבו מיד; וכאשר יצא הזקן מן החדר קמה לעשות מה שהשעה דרשה מאתה ביחוד: ללכת אל קיטי ולהרגיעה.

– זה מכבר היה את לבבי לאמור לך זאת, אמי: הידעת, כי לווין רצה להשתדך לקיטי, בהיותו פה בפעם האחרונה? כזאת אמר לסטיבה.

– ומה בכך? לא אבין…

– אולי השיבה קיטי את פניו? היא לא אמרה לך דבר.

– לא, לא אמרה מאומה לא על אודות זה ולא על אודות איש אחר; גאה היא מאד. אך ידעתי, כי כל זה באשמת…

– שערי נא, אם השיבה פני לווין, - ואני ידעתי, כי לולא בא זה, לא השיבה את פניו… ואחרי כן בגד בה בגד נורא כזה.

הנסיכה נבהלה לזכר כל הרעה, אשר הביאה על בתה בשגיאתה ותנאץ.

– אני לא אדע ולא אבין דבר עוד! הכל רוצים היום להתנהג על פי שכלם ולאם לא יוגד מאומה, ואחרי כן…

– לכי לך. האם אסרתי עליך? – אמרה הזקנה.

 

ג.    🔗

כשנכנסה דולי לחדר עבודתה של קיטי, - חדר קטן ויפה, צבוא בצבע ורדי, מקושט בפסלים קטנים בטעם סכסוניה הישנה, ודומה בהדרו ובנעמו וברום החיים השפוך עליו לקיטי בעצמה במראיה לפני שני חדשים – זכרה עד כמה מלאו שתיהן שמחה ואהבה, - כשפארו יחדו את החדר הזה בשנה שעברה. לבה כמו קפא בקרבה מקור, בראותה את קיטי יושבת על הכסא השפל הסמוך אל הקיר בעינים מכוונות בלי תנועה אל פנת קריעת הרצפה. קיטי הביטה אל אחותה ופניה היקרים והנזעמים קצת לא שונו בהביטה אליה.

– עתה אסע ואשב בבית ואת לא תוכלי לבוא אלי, - אמרה דריה אלכסנדרובנה ותשב אצלה. – רוצה אני לדבר עמך.

– במה? שאלה קיטי בשפתים מהירות ותרם ראשה.

– במה אדבר, אם לא בצרתך?

– אין לי כל צרה.

– חדלי נא. האמנם תדמי כי אפשר לי שלא אדע? ידעתי הכל. האמיני נא לי, כי הענין קטן כל כך… על כולנו עברה הכוס הזאת.

קיטי החרישה ופנה רגזו.

– הוא אינו כדאי, שתצטערי בגללו, - הוֹסיפה דריה אלכסנדרובנה, בחפצה להתחיל מיד בעיקרו של דבר.

– על כי נטה מאחרי בבוז, - אמרה קיטי בקול רועד – אל נא תדברי אלי! אנא אל נא תדברי!

– אבל מי הגיד לך זאת? איש לא אמר כזאת. ברי לי, כי אהב אותך ולא חדר לאהבך, אך…

– דברי ההשתתפות נוראים לי מכל! – קראה קיטי ותקצוף פתאום ותסוב על הכסא ותתאדם ותנענע במהירות את אצבעותיה ותלחץ את מנעול החגורה, אשר החזיקה באותה שעה פעם בידה האחת ופעם בידה השנית. דולי ידעה, שכך דרכה לחטוף דברים בידיה חליפות בשעת התרגשותה; וכן ידעה היטב עד כמה היתה קיטי מוכשרת להתלהב ולדבר קשות שלא לצורך, ורצונה היה להרגיע את רוחה, אבל כבר אחרה בזה.

– מה זה באת להשמיעני, מה? – אמרה קיטי במרירות, - כי אהבתי את האיש, אשר לא חפץ להביט אלי וכי מתה אני מאהבתי אליו? וכזאת אומרת לי אחותי, החושבת בלבבה, כי.. כי… היא משתתפת בצערי! אין חפץ לי בדברי הרחמים וההתכחשות האלה!

– קיטי, דבריך לא ביושר.

– למה זה תציקי לי?

– אני, להפך… רואה אני, כי עצובה…

אך קיטי בחמתה לא שמעה את דבריה.

– אין לי לא על מה להעצב ולא על מה להתנחם. יש בי גאוה למדי, וחלילה לי לאהוב את האיש אשר לא יאהבני.

– הן לא אמרתי… רק דבר אחד – הגידי נא לי, - אמרה דריה אלכסנדרובנה וחתזק בידה: - אמרי נא, הדבר אליך לווין?…

לשם לווין קצפה קטי עד בלי כל יכולת להתאפק עוד, ותקפץ מעל כסאה ותשלך לארץ את מנעול החגורה מידה ותנענע נענועים נמהרים בידיה ותאמר.

– מה עוד ענין לווין לכאן? לא אבין, למה לך להציק לי? כבר אמרתי ועתה אני שונה, כי גאה אני, ולעולם, לעולם לא אעשה מה שאת עושה, בשובך אל האיש אשר בגד בך ויאהב אשה אחרת. אני לא אבין זאת! את יכולה, אני לא אוכלה!

אחרי מבטאיה אלה הביטה אל אחותה ותרא, כי עצובה היא ושותקת, וראשה כפוף, ולא יצאה עוד מן החדר, כאשר חשבה לעשות, כי אם ישבה אצל הדלת ותכס פניה במטפחת ותורד ראשה גם היא.

כשני רגעים נמשכה שתיקה זו. דולי הרהרה בעניני מצבה. את עלבונה, אשר היה נגדה תמיד, הרגישה במרירות יתרה, ברגע שהזכירה אחותה את הדבר באזניה. היא לא יכלה להעלות על דעתה, שאחותה תתאכזר לה כל כך, והיטב חרה לה עליה בגלל זה. אך פתאום שמעה אושת שמלה וקול בכי בלי מעצור, שפרץ אחרי התאפקות ארוכה, ושתי ידים חבקו את צוארה מאחריה. קיטי עמדה על ברכים לפניה.

– אומללה אני, דולי יקירתי, אומללה מאד! - לחשה קיטי כמודה על פשעה ופניה היפים והרטובים בדמעותיה התחבאו בשמלתה של דריה אלכסנדרובנה.

הדמעות ההן היו כשמן משחה נחוץ לגלגלי מכונה נסתרת שעשתה שלום בחשאי בין שתי האחיות, כי מיד החלו לדבר אשה אל אחותה; אמנם לא בענין, אשר העסיק אותן ביחוד נדברו, אבל גם בדברן בענין אחר, הבינו היטב מה שהוצרך להן להבין. קיטי הבינה, כי במה שאמרה בשעת כעסה אל אחותה על אודות המעל אשר מעל בה אישה, עלבה והקניטה אותה עד מאד, וכי אחרי כן סלחה לה אחותה. ולדולי נודע כל מה שרצתה לדעת; מדברי השיחה שלא כענין שלהן הוברר לה, כי השערותיה נכונו, כי צרתה הגדולה של קיטי, מכתה האנושה הממאנת להרפא, בדברים שבינה לבין לווין יסודתה, כי באמת השיבה את פניו בבקשו את ידה, ואחרי כן בגד בה וורונסקי, וכי נכונה היא לאהוב את לווין ולשנוא את וורונסקי. וקיטי לא השמיעה על פיה מכל זה דבר, רק במצב נפשה בכלל דברה עמה.

– אינני מצטערת על שום דבר, - אמרה קיטי בשובה אל מנוחתה, - אך יכולה את להבין, כי הכל נמאס בעיני, נתעב ונבזה בימים האלה, ואת נפשי מאסתי ראשונה. לא תוכלי לשער איזו רעיונות מגונים בלבי על אודות כל דבר.

– איזו רעיונות מגונים יכולים לעלות על רוחך? – שאלה דולי בצחוק קל.

– רעיונות נתעבים וגסים מאד. לא אכל להביעם לך. אין כאן לא געגועים ולא עצבות, כי אם איזה דבר קשה מזה. כמו הסתתרה כל מדה טובה שהיתה בי, ורק הרע והמכוער לבדו נשאר בקרבי. מה אומר לך? – הוסיפה בראותה בעיני אחותה שהיא משתוממת. – הנה אבינו פנה אלי זה מעט… כמדומה לי שכל מחשבותיו עלי הן הרעיון האחד, שיש לי להנשא לאיש. כשאמנו מובילה אותי לנשף מחול, נדמה לי שמגמת פניה אך להשיאני במהרה ולהפטר ממני. ידעתי כי לא כן הדבר באמת, אך איני יכולה לגרש מקרבי את הרעיונות האלה. אל הבאים על מנת להיות חתנים, לא אוכל הבט. כמדומה לי שהם מודדים אותי בּאמת מדה. בראשונה מצאתי עונג בנסעי מלובשת בגדי מחול, על תמונתי במראה שמח לבי. ועתה בוש אבוש, גנות אני מרגשת בדבר. ומה לך עוד? ואותו הדוקטור… ועוד…

פה נעתקו מליה; בלבבה היה לאמור עוד, כי מן היום אשר נהיה בה השנוי הזה געלה נפשה מאד בסטיפן ארקדיביץ, ואיננה יכולה לשים עינה עליו, בלי רואת נגד עיניה חזיונות מגונים ומכוערים.

– כן הוא – הוסיפה קיטי אחרי הפסקה קצרה. – הכל מצטייר לפני בצורה גסה ומכוערת. זה חליי. אולי אשאנו, ויעבור…

– אין לך להרהר…

– אינני יכולה. רק בתוך ילדים טוב לי, רק בביתך.

– צר לי, כי לא תוכלי לבוא אלי.

– לא, כי בוא אבוא, כבר עברה עלי מחלת הססגונית, ואני אפצר באמנו, עד שתאות לי.

אף עלתה בידי קיטי להטות את לבב אמה להסכים לזה ותשב בבית אחותה כל ימי מחלת בתה, אשר היתה באמת חולת ססגונית, ותטפל בילדיה. שתי האחיות יגעו ושמרו את כל ששת הילדים מכל נגע, אך קיטי לא נרפאה, ובאחד מימי “הצום הגדול” נסעו ויצאו השצירבצקים חוצה לארץ.

 

ד.    🔗

בני מרום עם הארץ הפטרבורגי חבורה אחת הם בעיקרו של דבר, כולם יודעים זה את זה ונוסעים זה אל זה. אבל חבורה גדולה זאת יש בתוכה מחלקות כעין חבורות קטנות פנימיות. לאנה ארקדיבנה קרינינה היו רעים וידידים בשלש חבורות כאלה. האחת של בעלי פקודות בממשלה, זאת היתה חבורת אישה על פי משמרת פקודתו, ובה חבריו לעבודה ופקידים ומשועבדים לו, אנשים קרובים זה לזה ורחוקים זה מזה במצבם הצבורי באופנים שונים ומשונים. רק ביגיעה יכלה אנה עתה לזכור עד כמה היתה מכבדת ומוקירה בראשונה את האנשים האלה. עתה ידעה את כולם, כמו שבני עיר קטנה יודעים זה את זה, גם את מנהגיו וחטאיו הקטנים של כל אחד מהם ידעה, גם את התיחסותם זה אל זה ואל המרכז הראשי מי נסמך על מי, וכיצד ובמה הוא נסמך, מי מסכים למי, ומי חולק על מי, ובמה הם מסכימים או נחלקים. אבל חבורה זו, המאוחדת על ידי עניני הממשלה, שהם עניני גברים בפרט, לא יכלה מעולם למשוך את לבבה, ונגד כל דברי תוכחותיה של הגרפינה לידיה איבנובנה השתמטה ממנה תמיד.

החבורה השניה מן הקרובות לה היתה של אותם האנשים, שבעזרתם עלה אלקסיי אלכסנדרוביץ לגדולה. מרכזה של חבורה זו היתה לידיה איבנובנה. בה נכנסו נשים זקנות, מכוערות, עסקניות וצדקניות, ואנשים פקחים בעלי מדעים ורודפים אחרי הכבוד. אחד הפקחים מבני החבורה הזאת אמר על חבורתו, שהוא “יצרו הטוב של הצבור הפטרבורגי”. אלקסיי אלכנדרוביץ הוקיר מאד את החבורה הזאת, ואנה, אשר השכילה להתהלך בשלום ובחבה עם כל איש, מצאה לה ידידים ורעים, בימי חייה הראשונים בפטרבורג, גם בחבורה הזאת. אבל אחרי שובה ממוסקבה לא יכלה נשוא אותה עוד כי נדמה לה, שגם היא, גם כל החבורה מדברים בלב ולב, ונפשה קצה בהם כל כך, שהיתה ממעטת כפי האפשר לשחר פני הגרפינה לידיה איבנובנה.

והחבורה השלישית, שהיו לה, לאנה, מהלכים בה, היתה מרום עם הארץ האמתי המכונה בשם “העולם”, - הוא עולם נשפי המחולות והמשתות והמלבושים היקרים, עולם, שידו האחת מחזקת בחצר כדי שלא לרדת למדרגת “העולם האמצעי”, שבני העולם הגבוה ההוא התברכו בלבבם, שהם בזים לו, ושבאמת דמו לו גם היו כמוהו בכל דרכיהם המוסריים. הקשר בינה ובין העולם הגבוה ההוא התקיים על ידי הנסיכה בּטסי טברסקיה, אשתו של אחד מבני דודיה, אשר הכנסתה היתה מאה ועשרים אלף כסף לשנה ואשר אהבה מאד את אנה מן היום אשר נראתה לפניה, ותנחה במועצותיה ותמשכה אל חבורתה ותצחק באזניה לחבורת הגרפינה לידיה איבנובנה.

– כאשר אזקן ואתנוול, אהיה כאחת מאתן – אמרה בּטסי, - ולך, אשה צעירה ויפה, לא עת ללכת אל בת-מושב-הזקנים הלזה.

בראשונה היתה בורחת כפי יכלתה מעולמה זה של הנסיכה טברסקיה, כי אותו העולם דרש מאתה הוצאה יתרה מכדי הכנסתה, גם ברוחה היתה קרובה יותר אל החבורה הראשונה. אבל אחרי שובה ממוסקבה נהפך לבה, ומן היום ההוא התרחקה מאהוביה הקודמים המישרים ארחותם ותתקרב אל “העולם הגדול”. שם נקרה וורונסקי לפניה, ובכל פעם פחד ורחב לבבה בהפגשם. לעתים קרובות ביחוד נקרו יחדו בבית בּטסי, כי בת אחי אביו היתה בּטסי, והוא היה מצוי בכל מקום אשר יכול למצוא את אנה, ובכל שעה דבר אליה על אודות אהבתו. פתחון פה לא נתנה לו, אבל בכל פעם שנקרו יחדו, התלקח בקרבה הרגש העז, אשר תקפה במרכבת מסלת הברזל ביום אשר ראתהו בפעם הראשונה. בעצמה הרגישה, כי למראהו הבריקו עיניה וצחוק הופיע על שפתיה משמחת לבה, ולהסתיר את אותות שמחתה לא עמד בה כח.

בימים הראשונים האמינה בכל לבה, שהיא מתרעמת עליו, על כי יערוב את לבבו להציק לה בדברי אהבתו; אבל בבואה, ימים מעטים אחרי שובה ממוסקבה, אל נשף אחד, אשר חשבה למצאו שם ולא מצאתהו, הכירה על פי עצבונה, כי השלתה את נפשה עד כה, וכי רדיפה זו, שהוא רודף אחריה, לא רק אינה קשה לה, כי אם כל משאת נפשה ותוכן חייה היא.

המזמרת המפורסמת הופיעה על הבמה בפעם השנית, וכל בני מרום העם הפטרבורגי היו בערב ההוא בתיאטרון. וורונסקי נשא עיניו מעל כסאו שבשורה הראשונה, וירא את בטסי בת דודו באחד התאים וימהר אליה שמה ולא חכה לשעת ההפסקה.

– ולמה לא באת לסעוד? – אמרה בטסי. – מה נפלאה רוח הנבואה שבנאהבים – הוסיפה בצחוק קל על שפתיה ובקול אשר לא ישמע לאיש בלעדיו – היא לא באה היום. אך בוא נא אחרי האופירה.

וורונסקי הביט אליה בעיני שאלה, והיא כפפה ראשה קצת. וורונסקי הבּיע תודה לה וישב אצלה.

– זכור אזכור את המהתלות, אשר היו שגורות בפיך לפנים, - הוסיפה הנסיכה ביטסי, אשר מצאה עונג לנפשה, בהסתכלה יום יום בנצחונותיה של תאוה זו. – אנה פנו כל אלה! נתפשת, ידידי.

– זה כל חפצי, להתפש איני חפץ, - ענה וורונסקי בבדיחת המנוחה והנדיבות המיוחדה לו, - רק על זאת אתאונן, על כי באמת אך מעט מאד נתפשתי, עוד מעט ואיאש את לבי מכל תקוה.

– תקוה זו אינני יודעת מה היא – אמרה בטסי כמתרעמת על עלבונה של רעותה: - נתאפקה נא… אך בעיניה התרוצצו רשפי אש, והם העידו בה, שיודעת היא לא פחות ממנו, מה תקותו.

– אין כל תקוה, - אמר וורונסקי ויצחק, וטורי שניו המתלכדות זו בזו נגלו בצחוקו. – סלחי נא, - הוסיף ויקח מידה את הבינוקל ויסתכל בו מבעד אחת מכתפיה החשופות בטור התאים אשר ממולו. – ירא אנכי פן אהיה לצחוק.

והוא ידע היטב, כי בעיני ביטסי וכל בני חבורתה לא יכול במצבו זה להיות לצחוק. הוא יודע בבירור, כי האנשים האלה נכונים לצחוק למי שאוהב עלמה או אשה פנויה בכלל, בזמן שאינו מצליח באהבתו, אך לא לחומד אשת רעהו, המתאמץ בכל התחבולות שבידו ומחרף נפשו למשכה אחריו ולפתותה – מעשים כאלה יפים ונשגבים הם בעיני בני החבורה הזאת, והעושה אותם לא יהיה לצחוק להם לעולם; על כן הוריד את הבינוקל בצחוק של גאוה ועליצות על שפתיו, ויבט במנוחה שלמה אל בת דודו.

– ולמה לא באת לסעוד? – שאלה ותבט אליו בחבה.

– זאת יש לי לספר לך. טרוד הייתי, - ובמה? נתערבה נא, מאה נגד אחד, אלף נגד אחד אתן… אם תגידי זאת. אני השלמתי בין איש אשר נעלבה אשתו ובין העולב. כן הוא. זאת עשיתי.

– ועלתה בידך?

– כמעט.

– עליך לספר לי זאת, - אמרה ותקם. – בוא נא בשעת ההפסקה השניה.

– לא אוכל: אל התיאטרון הצרפתי אני נוסע.

– בשעה שנילסון פה? שאלה ביטסי כמשתוממת למשמע אזניה, אף על פי שלא יכלה להכיר באמת בין קולו של נילסון ובין קול אחת המזמרות המצוינות בכל מקהלה.

– ומה אעשה? עלי להועד שם בדבר השלום הזה אשר אמרתי.

– אשרי רודפי השלום, הם ינצלו, - אמרה בטסי, בזכרה איזה פתגם דומה לזה ששמעה פעם אחת. אם כן שבה נא וספר לי מה זה ועל מה, - הוסיפה ותשב אחרי קומה.

 

ה.    🔗

– אמנם יש בזה משום גלוי סוד, אבל המעשה יפה כל כך, שאני מתאוה מאד לספרו לך, - אמר וורונסקי ויבט אליה בעינים מלאות שחוק. – בשמות אנשים לא אקרא.

– אך אני אמצא את החידה, וזה ינעם עוד יותר.

– שמעי נא אפוא: שני אנשים צעירים, שלבּם טוב עליהם, נוסעים…

– כמובן, הם אופיצרים עובדים בגדודך?

– אופיצרים לא אמרתי, אך שני אנשים צעירים שאכלו פת שחרית.

– כלומר: ושתו לשכרה.

– זה אפשר. נוסעים הם לסעוד אל אחד מחבריהם, ולבם טוב עליהם מאד. והנה אשה יפה עוברת עליהם במרכבה שכוּרה ומסבה פניה עליהם וקורצת בעיניה – על כל פנים נדמה להם כן – וצוחקת להם כמבקשת אהבה. כמובן רדפו אחרי מרכבתה וירעישו את הסוסים כדי להשיגה. והנה האשה היפה עומדת מנסוע אצל הבית והפרוזדור החיצון שנסעו שמה גם הם. היא רצה ועלתה אל המדור העליון, והם ראו אך את שפתיה הקטנות והאדומות מתחת לצעיפה הקצר ואת רגליה הקטנות והיפות.

– על פי התרגשותך בדברך אלי עתה, נדמה לי, שאתה בעצמך – אחד מהאנשים האלה.

– ומה אמרת לי לפני רגע אחד? הצעירים האלה באו אל חברם הדר בבית ההוא אל המשתה אשר עשה, משתה פרידה היה בביתו. ואפשר שבאמת שתו כוסות יתרות, כמו שנוהגים תמיד במשתאות הפרידה. בשעת הסעודה התחילו חוקרים ודורשים, מי דר בבית הזה במדור העליון. איש לא ידע להשיב על שאלה זו, רק המשרת השיב על השאלה – אם יש במדור העליון נערות שדעתן קלה? – יש פה כאלה הרבה מאד. אחרי המשתה הלכו הצעירים ההם אל חדר עבודתו של בעל הבית ויערכו שם מכתב אל האשה האלמונית. המכתב נערך ברוח אהבה בוערת שאין בעליה יכולים לשלוט ברוחם, והכותבים נשאו בעצמם את מכתבם אל בית האשה, על מנת למלא על פה מה שאי אפשר להעלות על הכתב.

– למה זה תספר לי דברי נבלה כאלה? ומה נהיה? –

– הם צלצלו, ונערה יצאה אליהם, ויתנו לה האנשים את המכתב וידברו אליה ויסבירו לה, שחולי אהבה הם, ועוד מעט ויפלו שניהם מתים לפני הדלת. הנערה נשאה ונתנה אתם, בלי הבין מה חפצם. ופתאום יצא אליהם איש בעל פאות-זקן עגולות ככרכשות ממולאות ופנים אדומים כמראה סרטן מבושל ויאמר להם, כי רק אשתו לבד דרה עמו בביתו, ויגרש את שניהם כאחד.

– ובמה תדע, כי פאות זקנו דומות לכרכשאות, כאשר אמרת?

– שמעי נא. היום באתי אליו לעשות שלום ביניהם.

– ומה סוף דבר?

– פה כל תקפו של אותו המאורע. בעל האשה הוא “יועץ מכוּנה”, ממילא גם אשתו יועצת. היועץ הזה מגיש קובלנה על עולביה, ואני בא לפשר ביניהם. אבל פשרן נפלא אני! האמיני נא לי, טליירן כאין נגדי.

– במה תכבד העבודה הזאת?

– שמעי נא וידעת… אנחנו בקשנו סליחה כראוי, לאמר: מר לנו מאד, מתחננים אנו, שיסלחו לנו על “השגיאה הנוראה”… היועץ בעל הכרכשאות קרוב להתפייס, אבל גם הוא רוצה להביע רגשותיו, כמעט יפתח שפתיו הוא מתלהב ומגדף בלשון גסה, ואני אנוס לחזור להשתמש בכל כשרוני הדיפלומטי. “גם אני מודה, שלא טוב עשו, אבל אני מבקש מאתך לשים לב, שבשגגה עשו כן, וצעירים הם, והצעירים האלה באו ממשתה. הלא תבין. מתחרטים הם בכל לב ומבקשים סליחה על חטאתם”. היועץ מתרצה ומתפייס עוד הפעם ואומר: “כדברך, הגרף, נכון אני לסלוח, אך הלא תבין, כי אשתי, אשתי, אשה ישרה, נרדפת ושומעת דברי נבלה וחרפות מפי נערים עזי נפש…” ואחד הנערים האלה באותו מעמד, ועלי לעשות שלום ביניהם. עוד הפעם אני מתחכם ומדבר דיפלומטית, והיועץ מתלהב ומתאדם עוד הפעם בשעה שראוי לגמור את הדבר, ופאות זקנו מתנשאות, ואני מוסיף להביע סברות דיפלומטיות דקות.

– זאת עלי לספר לך! – קראה ביטסי בקול צחוק אל אשה אחת שנכנסה אל התא. – הוא בדחני מאד… לך אפוא והצלח, - הוסיפה ותתן לו את האצבע החפשית האחת שבּידה המחזקת במניפה ובתנועת כתפים הורידה את אפודת שמלתה, אשר הורמה מעט, למען תהי גויתה חשופה למדי בעמדה אצל המעקה לאור הגז ולעיני כל העדה.

וורונסקי נסע אל התיאטרון הצרפתי, ששם הוצרך באמת לראות את ראש הגדוד, אשר היה זהיר במחזות התיאטרון הצרפתי ולא דלג מימיו גם על אחד מהם, ולדבר עמו בעניני פשרנותו, אשר העסיקוהו וישעשעו את נפשו זה היום השלישי. אחד מהנכשלים בּדבר עבירה זו היה פטריצקי אוהב נפשו, והשני צעיר שנכנס לעבודת הצבא זה מעט ונתחבב על חבריו מאד, ושמו קידרוב. ועקרו של דבר הוא, שהיה הענין נוגע בכבוד הגדוד.

שניהם היו באיסקדרונו של וורונסקי. ואל ראש הגדוד בא היועץ המכוּנה ווינדין בקובלנה, שהאופיצרים שלו עלבו את אשתו. אשתו הצעירה, אשר לקח לו לפני חצי שנה, היתה – לפי דבריו – בבית תפלה עם אמה, ומפני סבה ידועה, מן המצויות, כשל כחה שם פתאום ולא יכלה עמוד על רגליה ותסע הביתה במרכבתה שנזדמנה לפניה ראשונה, והנה אופיצרים רודפים אחריה ותצר לה עוד יותר ותעל במעלות ביתה במרוצה. הוא, ווינדין, שב מן מעשהו בבית פקידותו וישמע את קול פעמונו וקולות אנשים זרים לו, ויצא וירא, והנה אופיצרים שכורים ומכתב בידם ויהדפם ויגרשם, ועתה הוא מבקש שיענשו כדי רשעתם.

– אמור מה שתאמר, - אמר ראש הגדוד לוורונסקי, אשר קרא לו לבוא אליו בגלל זה – ואני נלאתי נשוא את פטריצקי. אין שבוע בלי איזה מעשה מכוער. הן הפקיד הזה לא ישקוט ולא ייעף, גם לפני גבוהים ממנו יביא את דברו.

וורונסקי ראה, כי ענין קשה הוא, וכי לערוך דוּאיל אי אפשר, ונחוץ לפייס את הפקיד הנעלב בלי שוב מפני כל, ולבטל את תביעתו בעודה בראשיתה. וראש הגדוד בחר בגלל זה בוורונסקי ולא באיש אחר, כי אותו חשב לנדיב רוח ונבון דבר וחרד על כבוד גדודו. הם נועצו יחד וגמרו, שחייבים פטריצקי וקידרוב לנסוע עם וורונסקי אל הפקיד ההוא ולבקש מחילה מאתו. ראש הגדוד ווורונסקי הבינו שניהם, כי שם וורונסקי ורקמת הפליגל אדיוּטנט שעל מעילו יועילו הרבה לרצות את הפקיד. ובאמת הועילו שני הדברים האלה במקצת, אבל עוד לא יצא הדבר מכלל ספק, כמו שספר וורונסקי לביטסי.

כאשר בא וורונסקי אל התיאטרון הצרפתי נטה עם ראש הגדוד אל המסדרון, ויספר לו עד כמה הצליח במלאַכותו ועד כמה לא הצליח. ראש הגדוד עיין בדבר ויגמור להעלים עין מן הקובלנה, ואחרי כן חקר ודרש את וורונסקי להנאתו בלבד על אודות פרטי פגישתם, וזמן רב לא יכול להתאפק מצחוק בשמעו את הרצאת וורונסקי על אודות היועץ ההוא, שעבר מדי פעם בפעם ממנוחה לרוגז גדול לזכר פרטי המעשה, ועל אודות מזמותיו ותחבולותיו של וורנסקי, שברגע שהיו קרובים להתפשר עבר הצדה ויעמד את פטריצקי בעצמו לפני בעל הדין הקשה.

– מאורע מגונה הוא, אבל מגוחך מאד. הלא אי אפשר לו לקידרוב לצאת לקרב עם האדון הזה! כה הרבה להתרגז? – שאל ראש הגדוד עוד ויוסף לצחוק. – ומה תאמר על קליר היום? הפלא ופלא! – אמר על אקטריסה צרפתית חדשה. – גם כי נרבה לראותה מאד, היא כחדשה בכל יום. רק צרפתים מסגלים לזה.

 

ו.    🔗

בּיטסי יצאה מן התיאטרון לפני סוף המחזה האחרון. כמעט שהספיקה להכנס לחדר-הלבישה לפזר פוך לבן על פניה הארוכים והחורים, למחות את הפוך, להתחזק אחרי העבודה הזאת ולצוות להביא חמים אל חדר האורחים הגדול, וכבר החלו מרכבות לגשת זו אחר זו אל ביתה הגדול שברחוב "בולשיה מורסקיה,. הבאים יצאו ממרכבותיהם אל המבוא הרחב, ושומר הסף, איש בריא שהיה קורא בעתונים בבוקר בבוקר לפני דלת הזכוכית כמו בכוונה לעורר את העוברים ושבים לעשות כמוהו, פתח בלי רעש את הדלת הגדולה ויתן לאורחים להכנס ולעבור לפניו.

כמעט ברגע אחד נכנסו – בעלת-הבית במקלעות שער מחודשות ובפנים מפורכסים מחודשים בפתחו אחד, והאורחים בפתח אחר, אל החדר הגדול, שקירותיו היו כהים, ויריעות שעירות – על רצפתו, ואור גדול נגה על שולחנו הנוצץ בלובן מטפחתו, במחם הכסף ובכלי הפורצלאן היקר, מתחת לאבוקות הנרות.

בעלת הבית ישבה אצל המחם ותסר את נעלי ידיה. כל העדה ישבה על כסאות, שהוגשו להם בלאט בידי משרתים, שכמעט לא נראו לעינים, ונחלקה לשני מחנות, - האחד לפני המחם ובעלת הבית, והשני בקצה החדר ממולה אצל אשת אחד ממלאכי הממלכות, אשה יפה מלובשת שמלת קטיפה שחורה ומצוינת בגבות-עינים שחורים עושים רושם על רואיהם. בשני המרכזים האלה היתה השיחה, כנהוג תמיד ברגעים הראשונים, רופפת ונפסקת על ידי פגישת פנים חדשות וברכות שלום והגשות כוסות הטה, וכמו בקשה לה ענין הגון להבנות ממנו.

– יפה היא מאד בתור אקטריסה, נראה שקנתה לה תורת קוילבך, - אמר דיפלומט אחד, שישב אצל אשת המלאך. – ההתבוננתם אליה בנפלה…

– אל נא נדבר בנילסון! על אודותיה אין להשמיע כל חדש, - אמרה אשה בריאה ואדומה, צהובת שער, בלי גבות עינים ובלי שיניון. ומלובשת שמלת משי ישנה. זאת היתה הנסיכה מיאכקיה, הנודעת במדותיה הפשוטות ובמנהגיה הגסים, שהיו קוראים לה בגללם enfant terr Ble. הנסיכה מיכקיה ישבה בן שתי החבורות בּתוך ותקשב ותשתתף פעם בזו ופעם בזו. – שלשה אנשים אמרו לי היום מליצה זו על אודות קוילבך, כמו התנו ביניהם מראש על זה. ואני לא אדע, במה מצאה המליצה הזאת חן רב כזה בעיניהם.

השיחה נפסקה על ידי ההערה הזאת, והוצרכו להמציא ענין אחר.

– ספר נא לנו דבר גיחוך, אך בלי לשון הרע, - אמרה אשת המלאך, אשה מובהקת בשיחה הקלה שהאנגלים קוראים לה Small talk, אל הדיפלומט, אשר לא ידע גם הוא במה לפתוח.

– יש אומרים, שזה דבר קשה מאד, שאין גיחוך בלי לשון הרע, - פתח הדיפלומט בצחוק קל. – אף על פי כן אנסה נא. אבל הבו לי ענין. זהו העיקר. אם יש ענין, נקל הוא לעשותו מטעמים. פעמים רבות עלה על דעתי, שהמשוחחים המפורסמים בני המאה שעברה, לא היו יכולים לדבר על נקלה דברי חכמה בימינו. כל דברי החכמה כבר היו לטורח על שומעיהם.

– גם זה כבר נאמר, נכנסה אשת המלאך לתוך דבריו.

תחלת השיחה היתה בשפת רצון ואהבת הבריות, אבל בגלל זה, בגלל אשר היתה אך תורת חסד, חזרה ונפסקה. סוף סוף הוצרכו להשתמש בתחבולה הנאמנה, אשר לא יבושו לעולם כל הבוטחים בה, - בלשון הרע.

האין דעתכם, שיש בטושקביץ מעין דמיון ללואי החמשה עשר? – אמר הדיפלומט, ועיניו רמזו על איש צעיר צהוב-שער, שעמד אצל השולחן.

– כן הוא! הנה טעמו כטעם חדר האורחים הזה, על כן הוא מצוי פה מאד.

שיחה זו מצאה לה מחזיקים באשר היו בה רמזים לדברים שלא יכלו לאמרם בפירוש בחדר האורחים הזה, לדברים שבין טושקביץ ובין בעלת הבית.

גם בחבורה שעל יד המוליאר ובעלת הבית נקבעה השיחה – אחרי תעוֹתה זמן מעט בין שלשת הענינים שאי אפשר בלעדיהם, והם: המאורע הצבורי, התיאטרון ולמודי חובה על רעים – על הענין האחרון הזה, על לשון הרע.

– השמעתן, גם מלטישצבה – הא ולא בתה – תופרת לה שמלת liable—-![^ftn13]

– האמנם? אכן זה נאה מאד!

– תּמהה אני, איך לא תבין בפקחותה – הן לא סכלה היא – עד כמה היא מגוחכת.

כל אחד מצא מלים בפיו לקטרג ולשפוך לעג על מלטישצבה האומללה והקולות היו הולכים וחזקים, כקול מדורת אש לוהטת.

בעלה של בּיטסי, איש בריא וטוב לב, שהיה מאסף ומחבב מאד כל מיני ציורי פתּוחים, שמע, כי אורחים בחדר אשתו, ויבוא שמה לפני לכתו אל הקלוב ויקרב אל הנסיכה מיאכקיה, וקולו לא נשמע בלכתו על היריעה הרכה.

– מה תאמרי על נילסון? אמר אליה.

– מי זה כה יתגנב לגשת? מה מאד הבהלתני! – השיבה לו. – אל נא תדבר עמי על אודות האופירה כי אינך יודע מאומה במוסיקה. טוב לנו, כי אשפיל אני לדבר עמך על אודות מעשי פתוחים. איזה אוצר יקר קנית זה מעט בשוק של סחורה בזול?

– רצונך שאראה לך? אך לא תדעי להבחין בזה.

– הראני נא ואראה. למדתי זאת אצל… מה שמותיהם… אצל הבנקירים… יש להם פתוחים יפים. הם הראונו.

– האומנם היית בבית שיצבורג? – שאלה בעלת הבית מאצל המוליאר.

– כן יקירתי. הם קראו לי ולאישי לסעוד אצלם, ושמעתי, שהציר, שנעשה לסעודה ההיא, עלה להם באלף רובל, - אמרה הנסיכה מיאכקיה בקול רם, מדעתה, שכל האזנים קשובות לדבריה, - והציר היה חסר טעם מאד, איזה נזיד ירוק. אחרי כן הוצרכתי לקרוא להם ועשיתי ציר בשמונים וחמש קופיקות, וכל אוכליו שבחוהו מאד. אני לא אוכל להוציא אלפי רובלים על מיני ציר.

– אין כמוה! – אמרה בעלת הבית.

– נפלאה היא! – אמר אחד האורחים.

בכל פעם הצליחה מיאכקיה בשיחתה במדה אחת, וסוד הצלחתה המרובה הזאת נמצא בתוכן דבריה, שהיו תמיד פשוטים למבין, אם גם לא כענין, כמו שלא היו כענין גם בפעם הזאת. בתוך החבורה שלה היו דברי שיחה כאלה מתקבלים כמהתלות חדות שבחדות. הנסיכה מיאכקיה לא יכלה להבין מה יסודה של הפעולה העזה הזאת שבדבריה, אבל ידעה, שיש בהם כח זה, והשתמשה בו.

מאשר הטו כל הנאספים את דבריהם לדברי הנסיכה מיאכקיה, והשיחה שעל יד אשת המלאך נפסקה, רצתה בעלת הבית לחבר את שני המחנות לעדה אחת, ותפן אל אשת המלאך:

– בשום אופן אין רצונך לשתות טה? הואילי נא ועברי אלינו.

– לא, טוב לנו פה מאד, - ענתה אשת המלאך בצחוק קל, ותוסף לדבר במה שדברה קודם לזה.

ושיחתה נעמה לה מאד. בּה דברו רע על הקרינינים, גם על אנה גם על אשה.

– אנה נשתנתה מאד מיום שובה ממוסקבה. איזה דבר משונה מורגש בה, - אמרה אחת מרעותיה של אנה.

– השנוי העיקרי הוא, שהביאה אתה משם את צלו של אליקסיי וורונסקי, - אמרה אשת המלאך.

– ומה בכך? אחת מאגדות גרים היא “איש בלי צל”, אדם שאין לו צל. עונש הוא לו על דבר חטא. מעולם לא יכולתי להבין, איזה עונש יש כאן. אבל אשה, כנראה, קשה לה בלי צל.

– כן הוא, אבל נשים שיש להן צל, אחריתן רעה על פי רוב, - אמרה רעותה של אנה.

– אל תפתחי פה לשטן! – גערה בה הנסיכה מיאכקיה פתאום, בשמעה את הדברים האלה. – קרינינה אשה נחמדה. את בעלה אינני אוהבת, ואותה אוהבת מאד.

– ומפני מה תשנאי את בעלה? הלא איש מצוין הוא, - אמרה אשת המלאך. – אישי אמר, כי אנשים מדיניים כמוהו מעטים הם באירופה.

– גם אישי אמר לי כן, ואני לא אאמין, - אמרה הנסיכה מיאכקיה – אילו לא היו בעלינו מגלים דעתם לנו, היינו רואים בעינינו דברים כמו שהם; ואלקסיי אלכסנרוביץ טפש הוא על פי דעתו. בלחישה אני אומרת זאת… האם אין הכל מתברר על פי זה? בראשונה כאשר הייתי מצווה ועומדת לחשבו לפקח, בקשתי ומצאתי, כי סכלה אני, כי על כן לא ראיתי את פקחותו, וכמעט שאמרתי בלחישה: “טפש הוא”, התברר הכל, האין זאת?

– מה רע לבבך היום!

– לא כן הדבר. אך אין לי דרך אחרת. אחד משנינו טפש. ואתן ידעתם, כי איש לא יאמר כזאת על עצמו.

– איש בעולם איננו שמח בחלקו, וכל איש שמח בשכלו, - קרא הדיפלומט את החרוז הצרפתי.

– כן, כן הוא באמת, - פנתה אליו מיאכקיה בשפתים מהירות, ואמנם עיקרו של דבר הוא, שלא אתן לכם לדבר תועה על אַנה. היא אשת חמודות. ומה תעשה, אם הכל אוהבים אותה ורצים אחריה כצללים?

– גם אני אין את לבבי לדבר עליה רעות, - הצטדקה רעותה של אנה.

– אם אחרינו אין איש הולך תמיד כצל, אין זה מוכיח, שיש לנו רשות ללמד חובה על אחרים.

ואחרי דברי קנאתה לאנה אל רעותה קמה הנסיכה מיאכקיה, ויחד עם אשת המלאך התחברה אל היושבים אצל השולחן, שכולם השתתפו בשיחה אחת על אודות מלך פרוסיה.

– במי דברתם שם רעות? – שאלה בּיטסי.

– בקרינינים. הנסיכה הסבירה לנו מהו אופיוֹ של אַלקסיי אלכסנדרוביץ, - ענתה אשת המלאך ותשב בצחוק על שפתיה אצל השולחן.

– צר לי, כי לא שמענו זאת, - אמרה בעלת הבית ותבט אב הפתח שמצד המבוא. – לאחרונה באת גם אתה! – קראה בבדיחה על שפתיה אל וורונסקי שנכנס ברגע ההוא.

וורונסקי לא רק ידע את כל הנמצאים בחדר האורחים, כי אם גם ראה את כל אחד מהם בכל יום ויום, ועל כן היו דרכיו בשעת כניסתו במנוחה השלמה שאדם מתנהג בה בהכנסו אל חדר, שכל היושבים בו היו עמו זה מעט.

– אי מזה באתי? – השיב לאשת המלאך על שאלתה – עלי להודות, כי אני בא מתיאטרון-בוּף, ומה אעשה? כמדומה לי, שהייתי שם זה מאה פעמים ומתענג אני תמיד כבפעם הראשונה. יפה ונחמד! ידעתי, כי חרפה היא; אבל בבית האופירה אני מנמנם, ושם אני ער עד הרגע האחרון, ונעים לי שם, היום…

– הוא קרא בשם אקטריסה אחת ורצה לספר דבר על אודותיה, אבל אשת המלאך שתקה ורגזה ונכנסה לתוך דבריו.

– אל נא תספר לנו נוראות כאלה.

– אם כן לא אספר, גם אין חפץ לספר דברים נוראים, שהכל יודעים אותם.

– והכל היו נוסעים שמה, אילו היה העולם נוהג לנסוע שמה, כמו שנוהגים לנסוע לבית האופירה, - מלאה הנסיכה מיאכקיה את דבריו.

 

ז.    🔗

מאחרי הדלת שמצד הפרוזדור נשמע קול צעדים והנסיכה ביטסי ידעה, כי קול רגלי קרינינה הוא, ותבט אל וורונסקי, והוא השקיף אל הדלת בפנים משונים קצת. בשמחה, בעז פנים, אבל גם באותות פחדנות הביט אל האשה הנכנסת ויקם מעל כסאו מעט מעט. בקומה זקופה מאד, כדרך הלוכה בכל עת, נכנסה אנה לחדר האורחים, ובלי הבט הצדה, עברה בצעדי אונה המהירים והקלים, שהצטינה בהם בין שאר בנות מרום עם הארץ, את הרוח המצער, שהיה בינה ובין בעלת הבית, ותלחץ את כף ידה ותצחק צחוֹק קל, ובצחקה שמה עיניה גם על וורונסקי. וורונסקי ענה בהשתחויה עמוקה ויתקן בעדה את אחד הכסאות הקרובים לו.

על זה השיבה בהרכנת ראש ופניה האדימו ויזעפו. אך כרגע התחזקה ותרכן ראשה אל מיודעיה ותלחץ את הכפים, שנפרשו אליה מכל צד, ותאמר אל בעלת הבית:

– בבית הגרפינה לידיה הייתי, ובשעה מוקדמת מזו אמרתי לבוא הנה, אבל התמהמהתי שם. סיר דז’ון היה אצלה. הוא מעסיק את הלבבות.

– זה הוא המיסיונר?

– כן. הוא ספר דברים מושכים את הלב על אודות חיי הודו.

השיחה שנפסקה, בבוא אנה אל החדר, חזרה והתלקחה, כאבוקת מנורה, בשעה שמנשבים עליה לכבותה.

– סיר דז’ון! כן סיר דז’ון. אני ראיתיו. הוא מיטיב לדבר. וולסיובה מלאה אהבה אליו.

– האמת הדבר, שוולסיובה הצעירה נשאת לטופוב?

– כן, שמעתי, שכבר נגמר הדבר.

– תמהה אני על אבותיה. שמעתי, שנשואי אהבה הם הנשואים האלה.

– נשואי אהבה? מה הרעיונות הנושנים האלה לך? מי זה ידבר בימים האלה באהבה? – אמרה אשת המלאך.

– ומה נעשה? עוד לא בטל המנהג הישן הזה – אמר וורונסקי.

– אבל מכשול הוא לכל המחזיקים בו. כל הזווגים, שידעתי עליהם שעלו יפה, נשואי חשבון הם.

– אבל גם מעשים בכל יום הם, שהצלחת זווגים כאלה נדפת ונזרה כאבק דק מפני אהבה זו, שכחשו בה בעליה בראשונה – אמר וורונסקי.

– אך נשואי חשבון אנחנו קוראים לאותם, שבעליהם כבר נרפאו שניהם ממשוגתם: הרי זו דומה למחלת הססגונית, שיש לשאתה ולהרפא ממנה.

– אם כן יש למצוא עצה להרכיב אהבה, כמו שמרכיבים אבעבועות.

– אני בנעורי דבקה נפשי באחד מפרחי כהונה, אמרה הנסיכה מיאכקיה; - אך אינני יודעת, אם היתה לי זאת לישועה.

– ואני חושבת באמת. – אמרה ביטסי, - כי לא ידע אהבה אלא מי שטעה בה ושב מטעותו.

– גם אחרי הנשואים? – שאלה אשת המלאך דרך בדיחה.

– להנחם אין מאחרים לעולם, - אמר הדיפלומט, והוא משל אנגלי.

– זה הוא אשר אמרתי, אמרה ביטסי למלא את דבריו, - יש לטעות ויש לתקן. מה דעתך על זה? – פנתה אל אנה, אשר הקשיבה לשיחה זאת בצחוק עצור מאד על שפתיה, אשר כמעט לא נראה לעין.

– לדעתי, - אמרה אנה ותשחק בנעלי=ידה השלופה, - לדעתי… אם כל איש ואיש שכל מיוחד לו, גם מיני האהבה שונים הם, ומין מיוחד לכל אדם.

וורונסקי הביט אל אנה ויחכה לתשובתה על שאלה זאת בלב חרד.

אנה פנתה אליו פתאום ותאמר:

– מכתב בא אלי ממוסקבה. כותבים לי, כי קיטי שצירבצקיה חולה מאד.

– האמנם? אמר וורונסקי, ופניו נפלו.

אנה הביטה אליו בפנים מביעים תוכחות.

– אן זה מעסיק אותך?

– להפך, מעסיק מאד. מה כותבים לך, אם נתנה רשות לדעת זאת? שאל את אנה.

אנה קמה ותגש אל ביטסי.

– הבי נא לי כוס טה, - אמרה אליה אנה מאחורי כסאה.

בשעה שמסרה לה ביטסי טה, נגש וורונסקי אל אנה.

– ומה כותבים לך? – שאל אותה שנית.

– פעמים רבות עלה על לבי, כי הגברים אינם מבינים מה הוא דבר מגונה, אף על פי שהם מדברים בזה תמיד, - אמרה אנה, בלי השיב לו על שאלתו, - עוד לפני ימים רבים חפצתי לאמר לך זאת, - הוסיפה ותצעד צעדים אחדים ותשב בקרן זוית אצל שלחן קטן, שאלבומים אחדים היו מונחים עליו.

– אינני מבין היטב, מה כונתּ בדבריך, - אמר לאיה, בהגישו לה את כוס הטה.

אנה הביטה אל הדרגש הסמוך לה, והוא ישב מיד.

– כונתי למסור לך, - אמרה אנה, בלי הביט אליו, - כי הרעות לעשות, הרעות מאד.

– הידוע לא אדע, כי הרעותי לעשות? אבל מי גרם לי שאעשה כן?

– למה אתה אומר לי זאת? – אמרה ותבט אליו כמדברת משפטים אתו.

– יודעת אַתּ, למה אמרתי לך, - ענה באומץ לבב ובשמחה ויבט אליה, בלי גרוע עיניו ממול עיניה.

ולא הוא נבוך, כי אם היא נבוכה.

– אין זה כי אם אות, כי אין לב רגש בך, - אמרה אנה. אבל מבט עיניה העיד בה, כי יודעת היא, שיש לו לב, ובגלל זה היא יראה מפניו.

– הדבר שדברת בו ברגע זה היה לא אהבה, כי אם משגה.

– זכור נא כי צויתי עליך, אשר לא תשמע על פיך מלה זאת, מלה נתעבה זאת, - אמרה אנה ברעדה; וכרגע הרגישה, כי במלת “צויתי” העידה על עצמה, שיש לה זכויות עליו לאסור ולהתיר, ובזה חזקה את ידיו לדבר אליה אהבה. מכבר חפצתי לאמר לך זאת, - הוסיפה ותסתכל בעיניו באומץ לב, ופניה היו פני להבים, - והיום באתי הנה בכוונה, מדעתי, כי אפגשך פה. באתי להגיד לך, כי עלינו לשים קץ לכל זה. מעולם לא האדימו פני לפני איש, ואתה גורם לי, שאהיה בעיני, כאילו נכשלתי באיזה חטאה.

הוא התבונן בה וישתומם על יפיה הרוחני שנראה לעיניו הפעם על פניה.

– מה אַתּ דורשת ממני? – שאל אותה שאלה קצרה וברורה.

– חפצה אני, כי תסע למוסקבה ותבקש סליחה מקיטי, - אמרה אליו.

– לא תוכלי לדרוש כזאת, - השיב לה.

ובעיניו ראה, כי היא אומרת לו מה שהיא חושבת לה לחובה ולא מה שהיא רוצה לאמר, ופניו נהרו.

– הטרם תדעי, כי אַתּ כל חיי? אבל השקט לא אוּכל וגם לך לא אתן להשקיט. את כל נפשי, את אהבתי אתן… זאת אוכלה. לא אוכל לשוות נגדי אותך ואותי כנפרדים לשנים. אַתּ ואני – אחד בעיני. וגם לימים הבאים אינני רואה אפשרות מנוחה לא לי ולא לך. אפשר שנמצא צרה ויגון… או אור גדול לבלי חק… האמנם זה אי אפשר? – הוסיף בּלחישה דקה מאד, אשר עם זה הגיע לאזניה.

היא התאזרה בכל מזמותיה למצוא מענה כהלכה וכענין; אך לא ענתה דבר, ורק הביטה ותתבונן בו בעינים מלאות אהבה.

“זה הדבר שקויתי לו! אמר וורונסקי בּלבו בעליצות. – כשכבר נואשתי, כשנדמה לי, שאין כל תקוה עוד, - באה תקותי ונהיתה! היא אוהבת אותי, ומודה היא בזה.”

– עשה זאת אפוא למעני ואַל תוסיף לדבר אלי כדברים האלה עוד, ואז נהיה שלמים זה את זה – אמרה בשפתיה; ועיניה הביעו גם הפעם דברים אחרים.

– רק שלמים לא נוכל להיות, זאת ידעתּ גם אַתּ. אבל יכולים אנו להיות או מאושרים מכל בני הארץ או אומללים מכולם, וזה תלוי בך.

היא רצתה להשיב לו דבר, אך הוא לא נתן לה לפתוח שפתיה אתו הפעם.

– הלא אך דבר אחד אני שואל מאתך: אני מבקש לי רשות לקוות, להתענות, כמו שאני מקוה ומתענה עתה; אך אם גם זה אי אפשר, צוי נא אותי לסור מלפניך, ואסורה מהר. לא תוסיפי לראות את פני, אם אני עליך למשא.

– אין את נפשי לגרשך.

– רק אַל תשני דבר. יהי כל זה כמו שהוא עתה, - אמר בקול רועד. – הנה בעלך.

ברגע ההוא נכנס אלקסיי אלכסנדרוביץ אל החדר, ומהלכו – מתון וכבד כבּכל עת, וישם עינו על אשתו ועל וורונסקי ויקרב אל בעלת הבית וישב אל כוס טה וידבר בקולו המתון, שהיה נשמע למרחוק, ובסגנון לגלוגו שהיה שגור בפיו.

– הנה אספתך שלמה, - אמר ויסתכל בכל החבורה: - הגרציות והמוזות.

אבל ביטסי לא יכלה נשוא את סגנונו זה, שקראה לו sneering, וכראוי לבעלת בית נבונת דבר השיאה אותו מהר לענין חשוב, לחובת עבודת הצבא הכללית. אלקסיי אלכסנדרוביץ נגרר מהר אחרי העניק הזה וירב להפוך בזכותו של החוק החדש, אשר ערערה עליו בעלת הבית.

וורונסקי ואנה ישבו אצל השולחן הקטן כבראשונה.

– הרי זה מגיע למדרגת מגונה, - לחשה אשה אחת ותרמוז בעיניה על וורונסקי ועל קרינינה ועל אישה.

– ומה אמרתי לך? – ענתה רעותה של אנה.

אך לא שתי הנשים האלה לבדן, כי אם כמעט כל הנאספים וגם הנסיכה מיאכקיה ובּיטסי בעצמה השקיפו פעמים אחדות אל השנים האלה, אשר פרשו עצמם מן הצבור שבבית הזה, כאילו היתה זאת להם למכשול. רק אלקסיי אלכסנדרוביץ לא הביט אל העבר ההוא אפילו פעם אחת ולא הפסיק את השיחה המעסקת אותו.

הנסיכה ביטסי ראתה, כי הדבר עושה רושם קשה על כל הנאספים, ותושב איש אחר תחתיה על יד אלקסיי אלכסנדרוביץ לשמוע את סברותיו, והיא נגשה אל אנה.

– אני מתפלא תמיד על שפתו הברורה ודבוריו המדויקים של בעלך, - אמרה אל אנה. – גם המושגים הדקים שבדקים מובנים לי, כשהוא מדבר אלי.

– כן הוא, כן, - אמרה אנה, בלי הבין דבר מדברי ביטסי, וצחוק שמחת אושר נגה על פניה, ותקרב אל השולחן הגדול ותחל להשתתף בשיחה הכללית.

אלקסיי אלכסנדרוביץ ישב כחצי שעה ויגש אל אשתו וישאלה, אם נכונה היא לנסוע עמו יחדו הביתה; אך היא ענתהו, בלי הבט אליו, כי עוד תאכל שם את לחם הערב; ויתפטר ויצא לבדו.

רכבה של אנה, טטרי זקן ובריא בשר בלבוש עור נוצץ, עצר אך ביגיעה את הסוס השמאלי, אשר קפץ ויתפתל מקוצר רוח ומקור ממול המבוא החיצון. משרת עמד ופתח את דלת המרכבה. שומר הסף עמד והחזיק את דלת המבוא. אנה ארקדיבנה הסירה בידה הקטנה והמהירה את סריגת אחד משרווליה שנאחזה בקרס אדרתה ותכף ראשה ותקשב בעונג רב לדברים אשר דבר אליה וורונסקי, שיצא אתה לשלחה.

– אמנם לא אמרת מאומה; גם דרוש לא אדרוש מאומה, - אמר אליה, - אך כבר ידעת, כי לא רעוּת אבקש לי, כי רק דרך=אושר אחד יש לי בחיים, והוא מה שאין רצונך לשמוע… כן הוא… האהבה…

– האהבה… שנתה אחריו אנה במתינות בקול מקרב לבה, וככלותה להסיר את הסריגה, שנאחזה בקרס, הוסיפה פתאום: - מלה זאת שנואה לי, על כי גדולה הוראתה בעיני מאד, גדולה יותר הרבה ממה שאתה יכול להבין, - לדברים האלה הביטה בפניו. – להתראות!

ואחרי תתה יד לו עברה בצעדים קלים וחזקים לפני שומר הסף ותשב בתוך מרכבתה.

מבטה ונגיעת כפה היו לו כאש צרבת, וישק את כפו במקום אשר נגעה בו ויסע לביתו שמח וטוב לב מאד, בדעתו כי בערב האחד הזה קרב אל מטרתו יותר מבכל שני החדשים האחרונים.

 

ח.    🔗

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא מצא כל דבר פלא או כיעור בישיבה זו שישבה אשתו אצל שולחן מיוחד עם וורונסקי ושחה עמו בענין שמשך את לבם; אבל התבונן היטב, כי שאר הנאספים חשבו זאת לדבר משונה ומגונה, ועל כן נדמה גם לו, שהוא מגונה ויגמור להגיד זאת לאשתו.

בשובו הביתה עבר אל חדר עבודתו כדרכו, וישב על כסאו ויפתח את הספר, אשר קרא בעת ההיא – חבור על אודות האפיפיורים – במקום אשר הונח בו תער הגלבים לציון, ויקרא עד שעה אחת אחרי חצי הלילה כמעשהו בכל הלילות; רק לפרקים מחה את רום מצחו וינע ראשו וכמו נערו להסיר דבר מעליו. בשעה הנהוגה קם וילבש כסות לילה ואנה עוד לא באה, ויקח את הספר תחת אציל ידו ויעל אל המדור העליון; אבל בלילה ההוא הגה לא בעניני משמרתו כפעם בפעם, כי אם באשתו היו כל מחשבותיו, ובאיזה מקרה לא טוב שקרה אותה. על מטתו לא עלה הפעם בזמן שכיבה שלו, אך הפשיל ידיו לאחוריו וילך הנה והנה בחדריו, כי לא יכול לשכב, עד שיעיין בדבר החדש הזה שנהיה בחייו.

כאשר גמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, שיש לו לדבר עם אשתו, דמה שאין לו דבר קל ופשוט מזה; אבל כאשר החל לעיין בענין החדש הזה ראה, שהוא מסובך וקשה מאד.

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא היה קנא. ברור היה לו, שהקנאה היא עלבון לאשה ושחייב אדם להאמין באשתו. מפני מה הוא חייב להאמין בה, במה עליו לבטוח בכל לבו, כי אשתו הצעירה תאהבהו כל ימיה, לא שאל את נפשו; אך הוא לא דאג ויאמן ויאמר לנפשו, שחייב אדם להאמין. גם עתה לא חזר בו ולא חדל לחשוב, שהקנאה היא חרפה לבעליה ושראוי לאיש להאמין באשתו, אבל עם זה הרגיש, שקרה אותו מקרה משונה ומוקשה ולא ידע מה לעשות. את החיים בעצמם ראה הפעם לפניו, את האפשרות לאשתו לאהוב איש אחר זולתו, וזאת היתה חידה סתומה בעיניו, באשר היא מקורות החיים בעצמם. כל ימיו גדל ועבד בין פקידי הממשלה, בין אנשים, שעסקיהם אך עם זהרורי החיים, ובכל פעם שפגעו בו החיים בעצמם היה נוטה מהם הצדה. בלילה ההוא היה דומה לאדם שהלך במנוחה על גשר, שמצולה עמוקה תחתיו, וראה פתאום שהגשר הרוס, ותהום רבה מסביב לו. תהומות החיים בעצמם נצפנו מלפניו על כי גשר החיים המקוטעים, אשר גדל ועבד בהם היה נטוי עליהם. עתה התעוררה בו בפעם הראשונה השאלה, אם אפשר, שתאהב אשתו איש אחר תחתיו, וחרד לבו מאד.

בלי פשוט את בגדיו התהלך הנה והנה בפסיעותיו המדודות: מחדר האוכל, שמנורה אחת האירה בו, מעל הרצפה היפה, שהשמיעה קול הברה בלכתו, עבר אל הרצועה הרכה שבחדר האורחים הכהה, שקרני אור חוזר נראו בו רק על התמונה החדשה, תמונת בעל הבית, התלויה ממעל לדרגש, ודרך חדר עבודת אשתו, ששני נרות דלקו בו והאירו על תמונות קרוביה ורעותיה ומעשי הצעצועים שעל שולחן כתיבתה, הנודעים לו היטב מכבר, בא עד לפני דלת חדר משכבו, ומשם חזר והלך אל חדר האוכל.

בכל הליכה וחזירה, ועל פי רוב בצעדו על רצפת חדר האוכל לאור המנורה שבו, עמד מלכת ואמר לנפשו: “כן הוא, נחוץ לגמור ולשים קץ לזה, להגיד לה מה דעתי על זה ומה גמרתי”. כאמרו זאת הסב פניו ויוסף ללכת. “אבל מה אגיד? מה גמרתי?” שאל את נפשו בחדר האורחים ולא מצא מענה. “ואחרי כל אלה, - אמר בשימו את פניו אל חדר עבודתה, - מה קרה פה? מאום לא קרה! היא שחה עמו זמן רב. ומה בכך? האין דרכה של אשה כבודה לדבר עם איש כטוב בעיניה? והמקנא את אשתו הלא משפיל הוא את עצמו ואותה יחד”, השיב אמריו לו בבואו אל חדר עבודתה; אבל סברה אחרונה זו, שקודם לזה היתה חשובה בעיניו מאד, בטלה עתה ולא הובאה בחשבון עוד. מפתח חדר משכבו נטה ויסוב עוד הפעם אל הטרקלין; אך בשובו אל חדר האורחים הכהה, דבר אליו איזה קול, כי לא אך טוב ושלום לו, כי אם כבר ראו זאת אנשים זולתו, ובודאי יש רגלים לדבר. ובחדר האוכל חזר ואמר: “כן הוא, נחוץ לגמור ולשים קץ לזה ולהגיד לה מה דעתי…” ובחדר האורחים חזר ושאל את נפשו לפני צאתו משם: מה עליו לגמור? ואחרי כן שאל: מה קרה? על שאלה זאת השיב, שלא קרה מאומה, ונזכר הלכה, שהקנאה עלבון לאשה; אבל עוד הפעם הוברר לו שם, שבודאי קרהו דבר.הרהורי לבו חזרו חלילה, כמו שהיה גופו הולך וחוזר, וכל חדש לא נגלה לו. כאשר התבונן בזה, מחה את מצחו וישב בחדר עבודתה.

שם הביט אל שולחנה ואל המחק של מלחט המונח עליו ממעל עם הפתקה שלא נגמרה כתיבתה, ומהלך רעיונותיו שונה פתאום. ברגע ההוא החל להתעניין¹³ בה ובמחשבותיה וברגשותיה. בפעם הראשונה שם לבו אל חייה כשהיא לעצמה, אל רעיוני לבה, אל מאויה, והרעיון, שאפשר וראוי שיהיו לה חיים מיוחדים לעצמה, היה נורא מאד בעיניו, ויסירהו מלבו מהר. זאת היתה המצולה העמוקה, אשר חרד להביט אליה. להסתכל במחשבותיה וברגשותיה של נפש אחרת לא נסה אליקסיי אלכסנדרוביץ מימיו. הסתכלות כזאת היתה הזיה מסוכנת בעיניו.

"ונורא מכל, - אמר בלבו, - מה שקפץ עלי הרוגז המשונה הזה בעת הזאת, בימים שמלאכתי עומדת להגמר (הוא כוון בזה להצעת-חק שהכין בימים ההם), ועלי לעבוד במנוחה שלמה ובכל כחות נפשי. אבל מה אעשה? ואני אינני מן האנשים, אשר, בבוא עליהם דאגה ופחד רעה, לא ימצאו עוז בנפשם לראות את אשר לפניהם בעינים פקוחות.

– עלי לעיין, לגמור ולהסיר מלבי, - הוציא בשפתיו בקול.

“השאלות על אודות רגשותיה, על מה שהיה ושיכול להיות בקרבה לא ענין לי הן, כי אם ליצר לבה, וממקצוע הדת הן”, אמר בלבו וירוח לו, במצאו את מחלקת החוקים, שדין כזה נחתך על פיהם.

“ובכן, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו – השאלות על דבר רגשותיה ושאר הדברים ממין זה הן ענין הדרך אשר תלך בה, ואחראי אני במקצת על מעשיה, עלי להראותה את הדרך אשר תלך בה, ואחראי אני במקצת על מעשיה, עלי להראותה את הסכנה שאני רואה להזהיר וגם לכפות… עלי להגיד לה.”

ובלבו הוכן ונסדר היטב כל מה שהיה עתיד להגיד לאשתו בלילה ההוא. כשעיין בדברים אשר עליו לדבר, הצטער, על כי הוא אנוס לבלות זמן ולהשתמש בכח הגיונו לצרכי הבית ובצנעה כזאת, אך אף על פי כן יצר לו את תכנית הנאום, שהיה נכון לנאום באזניה, לחלקיו בכל סדרו, כהרצאה מוגשת לפני בעלי שלטון. “עלי לאמור ולהגיד את הדברים האלה: ראשונה, בירור ענין דעת הצבור והנימוסיות; השנית, בירור ענין הנשואים על פי הדת; השלישית, אם יהי צורך בדבר, אזהרה מפני הרעה היכולה לבוא על בננו; הרביעית, אזהרה מפני הרעה היכולה לבא עליה”. אליקסיי אלכסנדרוביץ שם את אצבעות ידיו אלה באלה וימשכן, וכפיו מכוונות למטה, ואצבעותיו השמיעו קול חריקה.

תנועה מגונה זאת, שהורגל בה, - הרכבת הידים וחריקת האצבעות – הרגיעה אותו בכל עת והשיבה לו את השלטון ברוחו, שהיה נחוץ לו בשעה ההיא. מאצל הדלת החיצונה נשמע קול מרכבה נגשת. אליקסיי אלכסנדרוביץ התיצב באמצע הטרקלין.

קול צעדי אשה נשמע מעל המעלות. אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד נכון לנאום את נאומו וילחץ את אצבעותיו הנתונות אלה באלה ויחכה לחריקה קטנה אחת ובאמת חרקה אחת מהן.

על פי קול הצעדים הקלים הכיר, כי היא הולכת וקרבה אליו, ויראה באה בו מפני דברי הריב הנכונים לו,אף על פי שנאומו המוכן היה בלבבו.

 

ט.    🔗

אנה נכנסה בראש כפוף, וידיה שחקו בציציות רדיד-החורף שלה. פניה נהרו והבריקו, אך לא בברק שמחה, כי אם בברק בערה באישון לילה ואפלה. כראותה את אישה, הרימה את ראשה ותצחק צחוק קל, כנעורה משנתה.

– לא על מטתך אתה? זה פלא! – אמרה אליו ותסר מהר את רדידה ותלך בחפזה אל חדר הלבישה. – עת לשכב, אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמרה מאחרי הדלת.

– אנה, יש לי לדבר עמך.

– עמי? – אמרה בתמהון ותשב משם ותבט אליו. – ומה זאת? במה? – שאלה ותשב. – הבה נדברה נא, אם יש צורך בדבר. אבל נבחר לי לישון.

אנה דברה ככל אשר עלה על לשונה, ובשמעה באזניה את אמרי פיה, התפלאה בעצמה על כשרונה לדבר שקר. מה פשוטים וטבעיים היו דבריה ומה נקל היה להאמין לה, כי עיפה נפשה מבלי שנה! היא הרגישה שהיא כמלובשת שריון שקר, אשר לא יראה בעדו מאומה; וכמו כח נעלם עמד לימינה ויתמכה.

– אנה, עלי להזהירך, - אמר אישה אליה.

– להזהירני? מפני מה?

בפנים פשוטים וצוהלים שאלה זאת, ומי שלא ידע את דרכיה כמו שידע אותם אישה, לא היה יכול למצוא כל שמץ התכחשות לא בקולה ולא באמריה. אבל הוא ידע את כל דרכיה, הוּא ידע, כי בכל פעם שאחר לשכב אך חמשה רגעים, התבוננה ושאלה אותו מה זה ועל מה, וכי מנהגה היה להודיע לו בלי אחור כל דבר שמחה או עצב שבא עליה, על כן לא יוכל לחשוב למקרה קל-ערך מה שמאנה להתבונן אל מצבו בפעם הזאת ולא רצתה להגיד לו דבר על אודותיה. הוא ראה, כי מעמקי לבה, שהיו גלויים לפניו עד כה, סגורים ומסוגרים עתה. ולא זאת בלבד, אלא שהכיר בקול דבריה, שאינה מתבוששת בזה וכמו בפירוש היא אומרת לו: כן הוא, סגור לבי, כך יפה לי, ולא יפתח עוד. עתה היה דמיונו כאדם שבא לביתו מן מעשהו ומצא אותו נעול. “אבל אפשר, שעוד ימצא המפתח”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו.

– אני חפץ להזהירך, - אמר בקול שפל, - כי מחסרון זהירות ומקלות דעת תוכלי לתת פתחון פה לדבר תועה עליך. שיחתך הארוכה, בשבתך היום עם הגרף וורונסקי (הוא בטא שם זה בהברה ברורה ובמתינות של מנוחה) משכה את עיני הבריות עליך.

בדברו הביט אל עיניה הצוחקות, אשר נעשו עתה סתומות ונוראות לפניו, וירגש, כי דבריו בטלים ומבוטלים ולא יועילו מאומה.

– זה דרכך תמיד, - השיבה לו אנה וכאילו לא הבינה את כוונתו כלל ומכל מה שדבר באזניה נכנסו אל לבה רק דבריו האחרונים. – פעם קשה עליך עצבתי ופעם קשה עליך עליצותי. לא הרגשתי עצבות. היש בה עלבון לך?

אליקסיי אלכסנדרוביץ נזדעזע ויכף ידיו כדי להביאן לידי חריקה.

– חדל נא, אל נא תחרוק, זאת לא אהבתי, - אמרה אנה.

– אנה, האת היא המדברת אלי? – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלחש ויתאפק ויעצור בתנועת ידו.

– אבל מה זאת? – אמרה אנה בתמהון יוצא מן הלב ומעורר צחוק – מה אתה מבקש ממני?

אליקסיי אלכסנדרוביץ החריש מעט וימח בידו את מצחו ואת עיניו. עתה ראה, כי תחת המעשה אשר אמר לעשות, תחת אשר חשב להזהיר את אשתו משגיאות מביאות לידי הוצאת שם רע, דאג מאד, נגד רצונו, למה שנוגע ביצר לבה ונלחם עם איזו חומה דמיונית.

– זה הדבר, אשר אני רוצה לאמור, - הוסיף בלשון קרה ובמנוחה, - ומבקש אני מאתך, כי תשמעי את דברי. את הקנאה אני חושב, כמו שידעת מכבר,לרגש שיש בו עלבון והשפלת כבוד, ולעולם לא ארשה לנפשי להתנהג על פי הרגש הזה; אבל יש חוקי נמוס ידועים, אשר לא ינקה כל המזלזל בהם. והיום הזה ראיתי לא בעיני, אך על פי הרושם, אשר נעשה על כל הנאספים, נראה שכולם התבוננו, שלא נזהרת כל צרכך בחוקים האלה.

– אינני מבינה מאומה, - ענתה אנה ותנע בכתפיה, ובלבה אמרה: “הוא בעצמו איננו מקפיד, אך הבריות התבוננו, ועל זה הוא מצטער”- חולה אתה אליקסיי אלכסנדרוביץ, - וסיפה אנה ותקם ללכת דרך הפתח, אבל הוא קדם פניה ויצעד ראשונה, וכמו אמר לעצרה מלכת.

פניו היו כעורים וקודרים במדה שלא ראתה אותם אנה עד היום ההוא. אנה עמדה מלכת ותט ראה לאחוריה ותסב פניה הצדה, ובידים מהירות החלה להוציא את הפריפות שבשערה.

– הנני לשמוע מה שתדבר עוד, - אמרה במנוחה ובלצון – גם בתאות נפש אשמע, כי רוצה אני לדעת מה זאת.

ובדברה התפלאה בעצמה על הקול המתוק והטבעי והבטוח שדברה בו ועל המלים הנאוות שהשתמשה בהן.

– להכנס בפרטי רגשותיך אין לי רשות, ובכלל אני חושב זאת לדבר אשר לא יועיל וגם יזיק, - פתח אליקסיי אלכסנדרוביץ – כשאנו מעמיקים לחתור בקרב לבנו, אנו מעלים לעתים קרובות דברים, שאילו לא חתרנו אחריהם, היו מונחים שם, בלי הודע לנו לעולם. רגשותיך לך לבדך הם; אבל חובתי לך ולי ולאלהים היא להורותך את חובותיך. חיינו נקשרו לא בידי בני אדם, כי אם בידי אלהים. הקשר הזה לא ינתק אלא על ידי חטאה, וחטאה ממין זה גוררת עונש תמיד.

– אינני מבינה מאומה. אהה אלי, ומה מאד תתקפני שנה היום!- אמרה ותעבר ידיה בשערה במהירות להוציא את הפריפות שנשארו שם.

– אנה, בשם אלהים, אל נא תדברי כן, - אמר אליה בלשון רכה. – אפשר שאני טועה, אבל האמיני נא, שאני מדבר לא אך בעדי, כי אם גם בעדך. בעלך אני ואהבתי אותך.

רגע קטן אחד נפלו פניה וכבה זיק הלעג שנראה במבט עיניה; אך מלת “אהבתי” הקניטה אותה שנית, כי אמרה אל לבה: “הוא אוהב? האם יכול הוא לאהוב? אילו לא שמע, שיש אהבה בעולם, לא היה מוציא מלה זו מפיו גם פעם אחת. הוא איננו יודע, מה היא אהבה”.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ, הן לא אבין באמת, - אמרה אנה, - ברר דבריך, מה ראית…

– הניחי לי, תני לי לכלות את דברי. הנה אהבתי אותך. אך לא בי אני מדבר; העיקר בענין הזה הם בננו ואת בעצמך. אני חוזר ואומר כי אפשר מאד, שדברי יהיו בעיניך עלילות שוא וחסרות טעם; אפשר שיסודם אך טעות היא בידי. אם כן הוא, אני מבקש סליחה מאתך. אבל אם מרגשת את בעצמך, שיש להם יסודות, אם גם קטנים שבקטנים, אני מבקש מאתך לעיין בדבר ולהגיד לי, אם יש בלבך מה להגיד…

אליקסיי אלכסנדרוביץ לא התבונן בעצמו, כי לא מה שהיה נכון לדבר דבר באָזניה.

– אין לי מה לאמור לך. גם באמת… אמרה פתאום וביגיעה עצרה מצחוק פיה – עת לישון.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נאנח ובלי דבר דבר הלך לו אל חדר המשכב.

כשנכנסה אנה לחדר משכבם, כבר שכב על מטתו. שפתיו היו אטומות, וזעף נראה עליהן, ועיניו הביטו לא אליה. אנה עלתה על מטתה ובכל רגע חשבה, כי עוד מעט ישוב וידבר אליה. היא יראה פן ידבר, וגם רצתה שידבר אליה עוד. אך הוא החריש. זמן רב חכתה לו בלי נוע, עד ששכחה אותו. באיש אחר היו מחשבותיה, האיש ההוא עמד נגד עיניה, ולמראהו הרגישה, כי לבה נמלא סער ושמחה של עבירה. פתאום שמעה שריקת-נחירים, שריקה מדודה ומתונה. ברגע הראשון כמו נבהל אליקסיי אלכסנדרוביץ משריקתו ויחדל; אבל אחרי שתי נשימות נתחדשה השריקה המתונה ההיא.

– השעה מאוחרת, מאוחרת, - לחשה בּבדיחה. זמן רב שכבה בעינים פקוחות, ונדמה לה, שהיא רואה בעצמה את ברק עיניה באפלה.

 

י.    🔗

מן העת ההיא באו חיים חדשים לאליקסיי אלכסנדרוביץ ולאשתו.אמנם לא קרה כל מקרה מיוחד בביתם. אנה יצאה כדרכה אל בתי בני חבורתה, ביחוד הרבתה לבוא לבית ביטסי, ובכל מקום מצאה את וורונסקי. אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה זאת ולא יכול לעשות מאומה. על כל נסיונותיו שנסה לדבר עמה ולהביאה לידי בירור דברים ענתה אותו בצחוק תמהון אשר היה כחומה נשגבה בינה ובינו. למראה עין לא נשתנה דבר, אך בהתיחסותם זה אל זה נהיה שנוי גמור.אליקסיי אלכסנדרוביץ, שהיה גבּור מלחמה בפעולתו המדינית, הרגיש בעצמו שהוא גבר אין איל בדבר הזה. כשור מובל לטבח עמד נכון בראש כפוף למכת הגרזן, אשר הונף עליו, והוא הכיר וידע זאת. בכל פעם אשר החל להגות בה, הבין, שיש לו לנסות עוד, שבלשון רכה, בדרכי חבה ובדברים יוצאים מן הלב עוד יש תקוה להצילה, להזקיקה לשים לבבה על דרכיה, ובכל יום הכין את נפשו לדבּר אליה. אבל בכל פעם אשר פתח שפתיו אתה, הרגיש, כי רוח הרע והשקר, אשר משל בה, שורה גם עליו, והוא מדבר אליה לא מה שרצה ולא בסגנון שרצה בו; מהתלות דבר עמה, כמלגלג במי שיאמר כדברים האלה, ובסגנון הזה לא יכול לאמור מה שהיה ראוי לאמור לה.

………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………….

 

יא.    🔗

התשוקה אשר כשנה תמימה היתה אחת לוורונסקי תחת כל תשוקותיו הקודמות, ולאנה היתה משאת-שוא, חלום נורא אבל נעים בלי גבול, - התשוקה ההיא יצאה מכלל מחשבה לכלל מעשה. בפנים לבנים עמד וורונסקי לפני אנה, ולחיו התחתונה רעדה, ויתחנן לה להרגע בבלי דעת בעצמו על דבר מה ובמה עליה להרגע.

– אנה! אנה! – אמר בקול רועד, - אנה, בשם אלהים!

אך כאשר הרים קולו, כן הורידה את ראשה, אשר לפנים לבש גאות וגיל, ועתה עטה בושה וכלמה, וכולה שחה וחשבה לנפול מעל הדרגש ארצה לרגליו, ואילו לא החזיק בה, היתה נופלת באמת על היריעה שעל הרצפה.

– אלי! סלח נא לי! – אמרה בקול ילל ותלחץ את ידיו אל לבה.

פשעה וחטאתה כבדו על פי רגשותיה כל כך, שהוכרחה להתרפס ולבקש מחילה; אך איש בלעדיו לא היה לה בארץ, ועל כן פנתה אך אליו גם בבקשת מחילתה. בהביטה אליו הרגישה את חרפתה ולא יכלה להוציא מפיה דבר. והוא הרגיש מה שמרגיש בודאי רוצח נפש אדם בראותו את גוית האיש הנרצח. הגויה ההיא, שנטלה נשמתה על ידי וורונסקי, היתה אהבתם, או תקופתם הראשונה של אהבה זו. איזה יסוד איום ונתעב היה בזכרונות על אודות הדבר אשר ניתן בעדו מחיר נורא כזה, רגשי קלון וחרפה. חרפת מערומיה הרוחניים דכאה את נפשה, והרגש הזה דבק גם בו. אבל אנוס היה הרוצח, בכל חרדתו הגדולה מפני גוית הנרצח, לנתח אותה לעצמיה ולהצפינה, יש לו לאכול את השלל אשר מצא בחמס כפיו.

הרוצח מתנפל על הגויה בחמה וכמו בתאות נפש הוא סוחב אותה ומנתחה. וכן המטיר וורונסקי מנשיקות פיו על פניה ועל כתפיה. היא החזיקה בידו ולא זזה ממקומה. "כן הוא, הנשיקות האלה הן הדבר שנקנה במחיר החרפה הזאת, וגם היד הזאת, אשר לי תהיה לעולם, - יד שותפי לדבר העבירה… אף היא הרימה את ידו ותשקה. הוא כרע על ברכיו ויתאמץ לראות את פניה אך היא הסתירה פניה ולא דברה דבר. לאחרונה קמה כמושלת ברוחה ביגיעה רבּה ותהדפהו. פניה היו יפים כבכל עת, אבל כרב יפים כן גדלה התוגה שנראתה עליהם.

– הכל היה לאין, - אמרה אליו – אין לי עוד מאום זולתך. זכור תזכור זאת!

• אי אפשר לי שלא אזכור את הדבר שהוא כל חיי. בגלל רגע האושר הזה…

– איזה אושר! – אמרה בגועל נפש ובפחד גדול, אשר דבק גם בו שלא ברצונו. – בשם אלהים: אל תזכר זאת עוד, גם לא במלה אחת.

אנה קמה במהירות ותט מפניו.

– גם לא במלה אחת, - חזרה ואמרה לו, ובפנים מביעים יאוש קר, אשר היה תמוה בעיניו, התפטרה ממנו. לבה ידע, כי לא יכלה ברגע ההוא להביע במלים את רגש הבושה והשמחה והחרדה לפני כניסתה זו שנכנסה לחיים חדשים, ולחלל את הרגש הזה במלים שאינן מדויקות לא ישר בעיניה. אבל גם אחרי כן, גם ביום השני, גם בּיום השלישי, לא קר לא מצאה מלים להביע בהן את הרגשות המורכבים שהיו בה, כי אם גם רעיונות לא מצאה די ברר בּהם לעצמה את אשר בלבבה.

“לא, - אמרה בלבה, - עתה אינני יכולה להרהר בזה; אחרי כן, כאשר תנוח דעתי מעט”. אבל למנוחה כזאת לא הגיעה לעולם; בכל פעם אשר החלה להרהר במה שעשתה ובמה שעתיד לבוא עליה ובמה שראוי לה לעשות, באו בה יראה ורעד, ותדחה את הרעיונות האלה לאמור:

– אחרי כן, אחרי כן, כאשר תנוח דעתי.

אבל בשנתה, כאשר לא יכלה לשלוט ברעיוניה, נראה מצבה לפניה בכל ניווּלו. חלום אחד חלמה כמעט בכל לילה. בחלומה ראתה, והנה שניהם בעלים לה ושניהם מרבים להתנהג עמה בחבה, אליקסיי אלכסנדרוביץ בכה ונשק את ידיה ואמר: מה טוב עתה! וגם אליקסיי וורונסקי היה באותו מעמד וגם הוא היה בעלה. ובכל פעם התפלאה, על כי לפנים דמו, שזה אי אפשר, אף הסבירה להם, כי זה פשוט יותר וכי עתה שניהם שמחים בחלקם ומאושרים. אבל החלום הזה היה מועקה לה, מדי פעם בפעם נעורה בבהלה גדולה.

 

יב.    🔗

עוד בימים הראשונים אחרי שובו ממוסקבה היה לווין משיב אמריו לו, בכל פעם אשר נזדעזעו אבריו ונתאדמו פניו לזכר כלמתו, אשר הכלימה אותו קיטי במאונה: “הלא ככה התאדמתי ונזדעזעתי, כשרשמו לי “אחד” לפיזיקה והשאירוני עוד לשנה אחת במחלקת-השעורים השניה וכן הייתי אובד לנצח בעיני, כאשר קלקלתי את העסק שקבלתי עלי בעד אחותי. ועתה? – עתה, כשעברו שנים אחרי המעשים ההם אני זוכר ותמה, כי יכלו להעציב נפשי בעת ההיא. כן תהיה גם אחרית צרתי זאת. ימים יעברו ותתגבר דעתי”.

אבל שלשה חדשים עברו, ודעתו לא נתקררה. והזֵכר הזה היה מכאוב לנפשו כבימים הראשונים. הוא לא יכול השקט, על כי אחרי אשר נכסף ימים רבים לחיי בעל אשה ובנים וידע בבירור, כי עת לו להכנס לחיים כאלה, עוד לא היה נשוא וגם הורחק מנשואים יותר מבכל העתים שעברו עליו. בלבב דוי הרגיש בעצמו, מה שהרגישו כל מיודעיו, כי לא טוב לאדם בשנותיו להיות לבדו. לענין זה זכר, כי לפני צאת למוסקבה אמר פעם אחת אל ניקולי צַידו, אכר קצר שכל, שהיה לווין אוהב לשיח אתו: “הידעת, ניקולי, רוצה אני לקחת לי אשה”, וניקולי השיב לו במהירות, כדבר שאי אפשר להטיל כל ספק בו: “עת לך, קונסטנטין ניקוליוביץ, מכבר”. אבל עתה רחקו הנשואים ממנו יותר מבכל עת. המקום המוכן בלבו לאשת נעורים לא היה פנוי, ובחפצו לשים במקום הזה דמות אחת העלמות האחרות הידועות לו, הרגיש כי זה לא היה אפשר כלל. מלבד זאת דאב לבו מחרפה לזכר המאון ההוא ופרטיו. לזכר המעשה הזה ולזכרונות אחרים כאלה כסתה פניו בושה וכל עצמותיו רחפו, אף על פי שהיה אומר תמיד לנפשו, שאינו מוצא כל אשם בעצמו. בדברי ימיו היו גם מעשים לא טובים, אשר ידע בהם, כי לא טובים הם, כמו שיש מעשים כאלה בחיי כל אדם. וראוי היה לו להתחרט ולהצטער עליהם; אך זכר המעשים הרעים ההם הדאיב את נפשו במדה פחותה הרבה מהזכרונות קלי הערך האלה אשר נעלב בהם. הפצעים האלה לא הוגלדו עוד, ובתוכם היו מאונה של קיטי ומצבו המגוחך בעיני הבריות בערב ההוא. אבל הזמן והעבודה עשו את שלהם. הזכרונות הקשים הלכו הלוך והתכסה במקרים החשובים שבחיי הכפר שלו. משבוע לשבוע המעיט לזכור את קיטי. בקוצר רוח חכה לשמועה, שנישאה לאיש או שהיא עתידה להנשא בעוד ימים אחדים ויקו, כי שמועה כזאת תרפאהו רפואה שלמה כעקירת שן רעועה.

בין כה באו ימי האביב, ובשנה ההיא באו בלי הקדמות ארוכות ותקוות נכזבות, כי היה אז אביב יפה ונהדר שמעטים כמוהו, אחד מאותם שצמח האדמה וחית השדה והאדם שמחים עליהם יחד. האביב היפה ההוא העיר את לווין ויחזק את ידיו במחשבתו אשר חשב להסיר מלבו את כל זכרונות הימים שעברו עליו ולתקן את חיי בדידותו בסדר נכון ובחופש גמור. אמנם רבות מן המחשבות שהיו בלבו בּשובו אל הכפר לא נמלאו על ידו, אבל ממחשבתו העיקרית להתנהג בטהרה לא נטה וישמר מכל דבר רע, ולא בא עוד לידי החרפה, אשר נשא בלבו בכל פעם אחרי דבר עבירה, ועיניו יכלו להישיר נגדו בפני כל אדם. עוד בחודש פברואַר בא אליו מכתב ממריה ניקוליובנה, ובו נאמר, כי מחלת ניקולי הולכת וקשה וכי הוא ממאן להתרפא, ובגלל זה נסע קונסטנטין לווין למוסקבה אל אחיו וגם עלתה בידו להטות את לבבו להועץ את רופא ולנסוע אל מחוץ לארץ אל מי מעינות.חפצו זה צלח בידו מאד, כי גם כסף הלוה את אחיו, ואחיו לא רגז, על כן שמח במעשיו אלה. מלבד הנהגת האחוזה הדורשת שקידה מיוחדה בימי האביב, ומלבד הקריאה בספרים, החל לווין בחורף ההוא לכתוב חבור על אודות עסקי הכפרים, וביסודו של החבור היה הרעיון, שאפיו של הפועל הוא אחד מתנאי מהלך העבודה, ושמן הדין הוא שיהיו החוקרים מחשבים את פרי העבודה לא על פי טיב האדמה והאקלים לבדם, כי אם על פי טיב האדמה והאקלים ואפיו הידוע והמוגבל של הפועל העובד. ככה היו חייו מלאים ענין גם בשבתו בדד או רק בגלל שבתו בדד; רק לפעמים התאוה להודיע את הרהוריו המדעיים לאיש אחר חוץ מאגפיה מיכאילובנה, אשר דן לעתים גם לפניה בעניני פיזיקה ותורת עסקי הכפרים וביחוד בּעניני פילוסופיה. את הפילוסופיה אהבה אגפיה מיכאילובנה מאד.

ימים רבו חכו לאביב ולא נראה. בשבועות האחרונים לימי הצומות היה האויר צח וקר. יומם נמס השלג לנוגה אור השמש, ובלילה הגיע הקור עד שבע מעלות; קליפת הקרח שעל השלג היתה חזקה כל כך, שנסעו עליה בעגלות אל כל עבר בלי שית לב למסלה. בפסחא היה עוד השלג על הארץ. אך ביום השני לשבוע שהפסחא בו נשבו פתאום רוחות חמים, והשמים התקדרו, ומטר סוחף חם נתך שלשה ימים ושלשה לילות. ביום החמישי לשבוע ההוא שתק הרוח, וערפל רחף באויר, ומראה הערפל מראה אפר, וכמו בא לכסות את סודות השנויים הנעשים בטבע. בתוך הקדרות זרמו מים ממעל, רגבי קרח התפוצצו וישוטו, הנחלים נרפשו ובקצף על פניהם החישו מהלכם ובערב שלפני היום הראשון נמוג הערפל, העבים התפרדו ויהיו לקרעים מפוזרים, ויטהרו פני השמים, והאביב הופיע בכל עוזו. בבוקר יצא השמש הבהיר ויאכל מהר את צפּוּי הקרח הדק שנקרם על מקוי המים. וכל האויר החם רעד בשפעת האדים הדקים, שעלו מן האדמה השבה לתחיה. מעטה ירק לבשו שרידי העשב הישן ועלי הדשא החדש, שהציצו מן האדמה בדמות גבעולים דקים כמחטים. כפתורי העצים והשיחים עשתו, והדבורים המוצאות לחפשי זמזמו על הענפים המצופים זהב אור שמש. חוגות שאינן נראות צפצפו על כרי הדשא הרך ועל שדות הקש המכוסים עוד בקרומי קרח. הקיביות¹⁴ השמיעו קול יבּוּבן על העמקים, שלא נבלעו עוד מי הרפש שנקוו בהם, ועל הגבאים והבצות המלאים על כל גדותיהם, ועגורים ואוזים הצהילו קול קרקורם ויגביהו עוף בשמחה ובחפזה. על נאות הדשא געו בקר וצאן, שהחליפו את שערם ורק קרחות מפוזרות נשארו עוד עליהם; כבשים רכים רקדו ברגליהם העקומות מסביב לאמותיהן הגוֹעוֹת, שצמרן הולך וחסר; ילדים קלים ברגליהם רצו במסלות החרבות, שעקבות רגלים יחפות נחרתו עליהן; על שפת הברכה פטפטו בצהלה נשים שורות ומלבנות בּד, ומן החצרות נשמעו מהלומות קרדומי האכרים, המתקנים את מחרשותיהם ואת משדדותיהם. האביב בא ככל משפטו וחוקתו.

 

יג.    🔗

לווין נעל נעלות גדולות וילבש בפעם הראשונה באביב ההוא אדרת צמר תחת אדרת שער, וילך לראות את אחוזתו, ויעבור דרך פלגי מים נוצצים בחזקה לאור החמה, ורגליו דרכו פעם על קרום קרח ופעם ברפש וטיט.

האביב הוא עת מחשבות רבות לבעל אחוזה. כשם שהעץ הפורח באביב אינו יודע עד כמה יגדלו בדיו ולאיזה עבר ישולח פארותיו העצורים בכפתוריו הממולאים, כך לא ידע לווין היטב בצאתו מביתו באיזו מהעסקים האהובים לו יתחילו מיד, אבל הרגיש, שהוא מלא מחשבות גדולות וטובות. בראשונה הלך אל מקנהו. הפרות הוצאו אל הגדרה שאינה מקוּרה, ובזיו שערן החדש והחלק התחממו בקרני השמש ותגעינה בתאותן לצאת למרחב אל השדה. לווין התבונן בנחת רוח אל פרותיו אשר היו כולן ידועות לו בפרטות בכל סימניהן המובהקים, ויצו לנהגן אל השדה ולהביא תחתיהן את העגלים אל הגדרה. הרועה שמח וירץ להכון לדרכו זה. הנשים המפקחות על המקנה הזדיינו בזמורות ארוכות, ובשמלות מופשלות למעלה רצו וטפחו ברפש ברגליהן היחפות והלבנות, שעוד לא שזפתן השמש, אחרי העגלים אשר השתוללו משמחתן ששמחו על האביב, ותנהגנה אותם אל החצר.

לווין היה שבע נחת למראה הולדות שבשנה ההיא – העגלים הצעירים דמו בגדלם לפרות אכרים, ובתה של הפרה המשובחת פּכַה, שהיתה אז בת שלשה חדשים, דמתה לפרה בת שנה – ויצו להוציא להם אבוס ולהמציא להם חשש בשבכות. אבל כל השבכות שנעשו לגדרה בימי הבציר נשברו בחורף, מאשר אין משתמשים בגדרה בימי החורף.לווין שלח לקרוא לנגר, אשר קבל עליו לתקן מכונת-דישה, אבל הנגר עסק ביום ההוא בתקון המשדדות, שהיה חייב לגמרן עוד לשבעת ימי החמאה. ויחר ללווין מאד על זה, כי זה שנים רבות נלחם בכל כחו עם פריעת-סדרים זו בעסקי האחוזה, ולא עלתה בידו לבטלה. השבכות ההן, שאין צורך בהן בחורף, הובאו, כפי שנודע לו, אל אורות הפועלים, ושם נשברו, על כי לא היו חזקות מבתחלה, כי נעשו בעד עגלים. מלבד זאת נגלה לו בזה, כי המשדדות ושאר כלי עבודת האדמה, אשר צוה לבדקם ולתקנם עוד בחורף וגם שכר לצורך זה שלשה נגרים עוד לא נתקנו, וגם הפעם הוצרכו לתקן את המשדדות, כשהגיעה העת לשדד. לווין שלח לקרוא לפקידו, ובאותה שעה הלך גם בעצמו לבקשו. הפקיד בא מן הגורן, ופניו נהרו, כי כל אשר בארץ עטה מעטה אורה ביום ההוא, ואדרת עור כבשים קצרה עליו, ובלכתו מלל קש בידיו.

– מפני מה אין הנגר עוסק בתקון מכונת-הדישה?

– כבר אמרתי להודיע זאת עוד אתמול: יש לתקן את המשדדות. הלא באו ימי החריש.

– ולמה לא עשו זאת בחורף?

– ומה חפץ לך עתה בנגר?

– אי שבכות גדרת העגלים?

– כבר צויתי להביאן אל מקומן. מה נעשה לעם הזה? – אמר הפקיד וינופף ידו, כאדם שיגע לריק ואבדה עצה ממנו.

– לא לעם הזה, כי אם לפקיד הזה! – אמר לווין בזעם – אמר נא, על מה הפקדתי אותך? – נתן עליו בקולו. אך בזכרו, כי בזה לא יועיל עוד, עצר ברוחו ויאנח בלי כלות את דבריו, ואחרי שתיקה קצרה שאל: – הנוכל לזרוע? –

– מאחרי ט. נוכל לזרוע מחר או ביום השלישי.

– ואַספֶסת¹⁵?

– שלחתי את ווסילי ואת מישקה, והם זורעים. אך אינני יודע, איך יעברו דרך הבוץ הרב.

– לכמה דיסיאַטינות?

– לשש.

– ולמה לא לכל הדיסיאַטינות?

על כי זרעו אַספּסת אך בשש דיסיאַטינוֹת ולא בעשרים הצטער עוד יותר. האַספּסת נעשתה יפה רק בזמן שמקדימים לזרעה כפי האפשר – זאת ידע לווין גם על פי ספרים גם על פי הנסיון, ומעולם לא זכה שיעשה כן באחוזתו.

– אנשים אין לנו. מה נעשה לעם הזה? שלשה מהם לא באו. הנה גם סימון…

– היה לך לקחת מהפועלים העובדים בתבן.

– כבר לקחתי אחדים מהם.

– ואיה כל שאר הפועלים?

– חמשה מהם מכינים זבל, ארבעה זורים את שבולת השועל. יש לדאוג שמא תתקלקל.

לווין ידע היטב, כי “שמא תתקלקל” פירושו: כבר נתקלקלה שבולת השועל האנגלית הטובה הקנויה לזריעה, – כי עוד הפעם לא עשו כאשר צוה.

– הלא עוד בימי הצומות אמרתי לכם, בוערים!… קרא בקול זעמו.

– אַל תדאג, הכל יעשה בעתו.

לווין הניף ידו בזעם וילך אל המגורות לראות את שבולת-השועל וישב אל האורוה. שבולת השועל עוד לא נשחתה. אך הפועלים זרו אותה בּמזרות, תחת אשר יכלו לשלשלה אל המגורה התחתונה; ולווין צוה לעשות כן ולקח שני פועלים משם וישלחם לזרוע אספסת, ואז שב אפּו מפקידו. גם לא היה אפשר לכעוס ביום יפה כזה.

– איגנט! – קרא אל הרכב, אשר רחץ את המרכבה אצל הבאר בזרועות חשופות, – חבוש נא לי…

– איזה סוס תצוה לחבוש?

– את קולפיק.

– שומע אני.

בשעה שחבשו את הסוס קרא לווין אליו שנית את פקידו, אשר השתדל להיות קרוב אליו, ויחל לדבר אל הפקיד, בחפצו להשלים עמו, על אודות עבודותיהם לימי האביב הזה והמחשבות אשר הוא חושב בעניני האחוזה.

יש להקדים בהובלת הזבל, למען תגמר לפני קציר החציר, גם אם יקדם החציר הזה לבוא בּשנה הזאת. את האדמה הרחוקה יש לחרוש בלי הפסק, למען תהי שדה בור עוד ימים מעטים. את החציר יש לאסוף על ידי הפועלים הקבועים ולא על ידי נשכרים לפי שעה.

הפקיד הטה אזניו ונראה שהשתדל ויגע להביע הסכמה למועצות אדוניו; אבל בכל זאת נראו על פניו אותות העצבת והיאוש, אשר הרגיזו את לווין בכל פעם. פני הפקיד דברו אליו תמיד במקרה כזה: “כל זה טוב, אבל עצת ה' היא תקום”.

סגנון זה היה מרגיז את לווין עד מאד. אבל הסגנון הזה היה הצד השוה שבכל הפקידים שהיו לו. כולם התיחסו במדה אחת אל כל מחשבה חדשה שלו, ועל כן לא רגז עוד על פקידו בגלל זה, אבל הצטער והתעורר עוד יותר למלחמה עם אותו הכח העז אשר קרא לו: “כמו שירצה השם” ואשר הושם בכל דבר למפגע ולמעצור לו.

– אם אך נספיק, קונסטנטין דמיטריביץ, אמר הפקיד.

– ומפני מה לא נספיק?

– עוד פועלים עלינו לשכור, לכל הפחות עוד חמשה עשר איש. הנה אין פועלים באים. היום באו אחדים, והם דורשים שבעים רובל לאיש לימי הקיץ.

לווין שתק. עוד הפעם התיצב הכח ההוא לקראתו. כבר ידע, כי בכל יגיעם לא יכלו לשכור יותר מארבעים, משלשים ושבעה, משלשים ושמונה פועלים במחיר הנהוג; ארבעים איש נשכרו, ויותר אין למצוא. בכל זאת לא יכול לפטור עצמו מן המלחמה.

– שלח לסורי, לציפירובקה, אם לא יבואו להשכר. יש לבקש.

– שלח אשלח, – אמר ווסילי פיאודורוביץ בפנים עצובים. – גם הסוסים אינם מלאי כח כראוי.

– אם כן נקנה חדשים ונוסיף על הישנים. אך הלא ידעתי, – הוסיף בצחוק, – כי דרכך אך בפחות ובגרוע; אבל בשנה הזאת לא אתן לך לעשות כחפצך. בעצמי אעשה הכל.

– כמדומה לי שגם בלעדי זאת אתה ממעט בשנה. ולנו ינעם, כשיעשה כל דבר לעיני בעל האחוזה.

– האספסת נזרעת אפוא מאחרי עמק הלבנים? אסעה נא ואראה, – אמר לווין וישב על הסוס הקטן אשר הגיש אליו רכבו.

– דרך השלולית לא תעבור עתה, קונסטנטין דמיטריץ – קרא הרכב.

– אם כן, נעבור דרך היער.

ולווין עבר ברכיבה על הסוס הקטן והטוב אשר בימי מנוחתו נעשה כבד קצת ברגליו והשמיע קול נחרה קלה בהגיעו אל גבא ויהי כמבקש לו הנחות והקלת עול, – על הרפש, אשר מלא את החצר, דרך השער אל השדה.

בשדה שבע נחת עוד יותר מבגדרות הבקר והצאן. במתינות התנודד על סוסו הקטן והטוב וישאף את הריח הנעים, שחום ולח נפגשו בו, ריח השלג והאויר, ובעברו דרך היער על שיירי השלג המתפורר, שנמצאו בו עוד זעיר שם זעיר שם, ושכל מדרך פרסה השאיר בהם אחריו מכה טריה, שמח לקראת כל אחד מעציו, שנתחדש החציר הדק שעל סיבו וכפתוריו הסגורים צבו ויפושו.

בצאתו מן היער השתרעו לעיניו כיריעות קטיפה מתוחות ומיושרות על חלקה גדולה בלי גבול, כרי דשא נרחבים, בלי כל קרחת, ומקוה מי שלג, רק כתמים מיוחדים רחוקים זה מזה נראו עליהם והם צחצוחי שאריות השלג ההולך ונמס בבקעות. באותה שעה לא יכול כל דבר שבעולם להביאו לכלל כעס, על כן לא חרה לו גם בראותו סוס וסייח ממקנה האכרים רומסים על הירק הרך שלו (אך צוה את האכר שנקרה לפניו ראשונה לגרשם), גם לא הקפיד על האכר איפט אשר לגלג עליו, כי כאשר שאל אותו לווין בהפגשם: “מה תאמר, איפט, הבמהרה נזרע?” השיב לו האכר תשובה נבערה: “בראשונה עלינו לחרוש, קונסטנטין דמיטריץ”. כאשר הרחיק לרכוב, כן רוה נחת רוחו, ומחשבות ממחשבות שונות בעניני האחוזה עלו על רוחו זו אחר זו: על כל גבולי שדותיו בפּאת דרום אמר לנטוע זמורות, למען אשר לא יצבר השלג שם לימים רבּים; את האדמה אמר לחלק לששה שדות מזובלים ולהחזיק שלשה שדות למזרע אספסת, לבנות גדרות בקר וצאן בקצה השדה ולחפור ברכה ולעשות גדרות מטלטלות למקנה לצרכי הזיבול, ואז תהי האדמה שלש מאות דיסיאטינות לחטים, מאה לתפוחי אדמה ומאה וחמשים לאספסת, וגם דיסיאטינה אחת לא תכחש.

ברעיונות כאלה רכב סביב סביב בין המצרים בלי תת לסוסו כל דריסת רגל על מקום ירוק, ויקרב אל פועליו זורעי האספסת. העגלה המלאה זרע עמדה לא בין המצרים, כי אם על שדה הניר, והאדמה, שנזרעה חטים בימי הבּציר, נדושה בּגלגלים ובפרסות הסוס. שני הפועלים ישבו על תחום השדה ולפי הנראה קטרו בשותפות משפופרת אחת. העפר שבּעגלה, שערבו בו גרעיני זרע, היה לא כתוש, כי אם רגבים שנתקשו מרוב ימים או קפאו בימי הקור החזק. כראותם את אדוני האחוזה פנה ווסילי אל העגלה ומישקה החל לזרוע. לא טוב היה המעשה הזה, אך על פועלים היה לווין קשה לכעוס. כאשר קרב אליו ווסילי, צוהו לווין להביא את הסוס בין המצרים.

– אין דבר, אדוני, עוד יחזור ויגדל, – ענה ווסילי.

– אל נא תטען טענות, – אמר לווין, – ועשה מה שאומרים לך.

– שומע עבדך, – ענה ווסילי ויאחז בראש הסוס; – והזרע טוב מאד, קונסטנטין דמיטריץ, – הוסיף בכוונה גלויה להתחבּב, – מן המובחר הוא. אבל מה קשה ללכת! פוד רפש על כל סנדל.

– ומפני מה אין העפר בלול? – שאל לווין.

– בוללים אנחנו, – ענה ווסילי ויאחז מלוא כף גרעינים ויבל ויפורר בידיו את רגבי העפר.

לא בּאשמת ווסילי נתן לו עפר שאינו בלול בגרעינים כראוי אבל ענין רע היה זה.

לווין השתמש גם הפעם בתחבּולה, אשר הועילה לו פעמים רבות, והיא להתאפק ולתקן בעצמו מה שקולקל בעיניו, ויתבונן אל מעשי מישקה, אשר בכל פסיעה ופסיעה הרים ברגליו רגבי עפר תיחוח גדולים וכבדים שדבקו בסנדליו, וירד מעל סוסו ויקח מידי ווסילי את כברת-הזרע וילך לזרוע תחתיו.

– איפה עמדת מלכת?

– וויסילי הורה לו ברגלו את הציון, ולווין נסה את כחו וילך הלוך וזרוע את העפר הבלול בגרעינים. האדמה היתה כאגם רפש, וכאשר עבר לווין אך לאורך שורה אחת הזיע כולו ויעמוד וימסור את הכברה לווסילי.

– אבל, אדוני, על שורה זאת אל נא תחרף אותי בקיץ הזה, – אמר ווסילי.

– ומה ראית בה? – אמר לווין בפנים שמחים, בראותו, כי תחבולתו עושה את שלה.

– ראה תראה בקיץ. על נקלה יודע. הביטה נא אל המקום אשר זרעתי בשנה שעברה. מה מאד הצלחתי. הלא משתדל אני, קונסטנטין דמיטריץ, בעבודתי לך, כאילו היה אבי בעצמו בעל האחוזה. אני שנאתי רמיה גם בעבודתי גם בעבודת אחרים. כשייטב לבעל מלאכתנו ייטב גם לנו. מה יפה כל זה, – אמר ווסילי וירמוז בידו על השדה, – הלא הוא משמח לבב אנוש.

– אכן אביב יפה הוא, ווסילי!

– גם הזקנים שבדור אינם זוכרים אביב כזה. הנה שם בביתנו זרע אבי שלש שמיניות חטים; אבל עתה דומה שדה החטים במראהו לשדה שיפון.

– הזה ימים רבים החלותם לזרוע חטים?

– הלא אתה למדתנו בשנה שלפני האחרונה; שתי “מדות” נתת לי אז בנדבת לבך, ונמכור שמינית, ושלש שמיניות זרענו.

– ראה נא אפוא, פורר את הרגבים, – אמר לווין, בגשתו אל הסוס, – וזרז נא גם את מישקה. והיה אם יעלה הזרע יפה, ונתתי לך חמשים קופיקות לדיסיאטינה.

– מודים אנחנו לך. גם בלעדי זאת אין לנו על מה להתאונן.

לווין ישב על סוסו וירכב אל השדה, אשר נזרע אספסת בשנה הקודמת ואל השדה אשר נחרש למזרע חטים באביב הזה.

האספסת שבשדה-הקש צמחה יפה עד להפליא. כבר חזקו הציצים הדקים ויתנוססו בירק מראיהם בין שברי גבעולי החטים שנקצרו בקיץ האחרון. רגלי הסוס הטבעו בכל פסיעה ופסיעה, וכל אחת מהן השמיעה קול שכשוך בעלותה מן הבוץ המכסה את האדמה. על השדה שנחרש לא היה אפשר לרכוב כלל; רק במקומות שנשאר עוד קרום קרח דק יכול הסוס לפסוע בכבדות, ובחריצים שנצמת הקרח בהם הטבעו רגליו עד ארכובותיו. החריש היה יפה מאד, בעוד שני ימים היתה עת לשדד ולזרוע. הכל היה אך טוב ויפה ומשמח לבב. בשובו רכב לווין דרך השלולית, כי לפי השערתו מעטו המים בין כה. ובאמת עבר את השלולית ובעברו הבהיל שני אוזים. יש פה בודאי גם וולדשנפים, – אמר בלבו, ואצל המסלה הפונה אל ביתו נזדמן לפניו שומר היער והשיב לו על שאלתו, כי יש ביער גם וולדשנפים.

לווין הרעיש סוסו וירכב מהר הביתה לבעבור תספיק לו השעה לסעוד את סעודת הצהרים ולהכין את רובהו לציד לערב.

 

יד.    🔗

שמח וטוב לב מאד קרב לווין אל ביתו, והנה קול זוג מצלצל באזניו מצד המבוא הראשי המוביל אל הבית.

“אין זה כי אם אורח בא ממסלת הברזל, – אמר לווין בלבו, – והשעה שעת הרכבת המוסקבאית,,, מי זה יבוא אלי? אולי הוא ניקולי אחי? הלא הוא אמר: אפשר שאסע אל המעינות ואפשר שאבוא אליך”. ברגע הראשון ירא ויצר לו, על כי בפני אחיו ניקולי תשבת שמחת לבו על האביב הנחמד. אך על הרגש הזה נקוט בפניו, ומיד נהפך לבו וישמח לקראת אחיו ויחכה לו בקוצר רוח, ויהי כל חפצו, שיהי הוא האורח הבא אליו. וירכב ויעמוד מאחרי אחד העצים, והנה מרכבה שכירה רתומה לשלשה סוסים נוסעת מבית הנתיבות, ובה איש לבוש אדרת שער והאיש איננו אחיו. “מי יתן והיה זה גבר נעים, שטוב לשוחח עמו”, אמר לווין בלבו.

– אַה, – קרא לווין בשמחה וירם שתי כפות ידיו. – אך זה אורח טוב! מה מאד אשמח לקראתך! – קרא לווין אל האורח, בהכירו בו את סטיפן ארקדיביץ.

“עתה אדע, אם היתה לאיש, או מתי תהיה לאיש”, אמר בלבו.

וביום הנחמד ההוא הרגיש, שגם לזכרה לא ידאב לבו כבכל עת.

– בהסח הדעת באתי אליך? – אמר סטיפן ארקדיביץ בצאתו מעגלת החורף, וממעל לחטמו ועל לחייו וגבות עיניו רגבי רפש, ופניו פני איש בריא שמח בחייו.

– ראשונה, באתי לראותך, – אמר אליו ויחבקהו וישקהו – והשנית, לצוד ציד אתך, והשלישית, למכור את היער שביירגושוב.

– טוב מאד! ומה נחמד האביב הזה! איככה יכלת לבוא בעגלת חורף?

– בעגלות-גלגלים יכבד הדרך עוד יותר, קונסטנטין דמיטריץ, – ענה הרכב, שהיה נודע ללווין.

– מאד מאד אשמח עליך, – אמר לווין ויצחק צחוק ילד עלז.

לווין הביא את אובלונסקי אל החדר המיוחד לאכסנאים, ושמה הובאו גם חפצי אובלונסקי: מרצוף, רובה נתון במעטה וילקוט לסיגארות, וינח אותו לווין לרחוץ ולחלף את בגדיו, ובין כה הלך אל לשכת הסופרים שלו להגיד על אודות החריש והאספסת: אגפיה מיכאילובנה, אשר היתה חרדה בכל עת על כבוד הבית, שאלה אותו בפרוזדור שאלות רבות על דבר לחם הצהרים.

– עשי כטוב בעיניך, אך מהרי לעשות, – אמר לווין וילך אל פקידו.

בשובו מצא את סטיפן ארקדיביץ כשהוא יוצא מפתח חדרו, אחרי רחיצת פניו וסריקת שערו, וכולו צהל ושמח.

– מה מאד אשמח, כי סוף סוף באתי אליך! עתה אבין את הנפלאות אשר אתה עושה פה. אכן מקנא אני בך באמת. מה טוב ביתך, ומה נחמד כל אשר בזה! אורה ושמחה, – אמר סטיפן ארקדיביץ בלי שים על לב, כי לא כל השנה יום אביב ארוך הוא ולא כל הימים יפים ובהירים כיום ההוא. – ומה נחמדה אומנתך הזקנה! אמנם טובה ממנה משרתת צעירה יפה וחוגרת סינר; אבל בבית נזיר וטהר עינים כמוך גם זה טוב מאד.

סטיפן ארקדיביץ ספר הרבה חדשות חשובות, וענין גדול ביחוד היה ללווין מה שהגיד לו סטיפן ארקדיביץ, כי אחיו סרגיי איבנוביץ נכון לבוא אליו אל הכפר בקיץ הזה.

על אודות קיטי והשצירבצקים בכלל לא אמר סטיפן ארקדיביץ דבר; אך בשם אשתו הביע לו דרישת שלום. לווין החזיק טובה לו על זהירותו וישמח באורחו מאד. בימי בדידותו נאצרו בקרבו גם הפעם כבכל עת רעיונות ורגשות, שלא היה לו לפני מי להרצותם, ועתה הביע לסטיפן ארקדיביץ גם את שמחתו על האביב, גם את הדברים שנכשל בהם, גם את מחשבותיו בעניני האחוזה, גם את רעיוניו הפילוסופיים, גם את הערותיו על הספרים שקרא, ביחוד את דבר חבורו, שהיה בעיקרו בקורת לכל הספרים הישנים על אודות הנהגת אחוזות, אף כל פי שהוא בעצמו לא התבונן, שזה יסוד החבור שהוא כותב. וסטיפן ארקדיביץ, שהיה נוח לבריות ומבין דבר מתוך דבר בכל שיחה, התנהג בנעימות ביחוד בפעם ההיא, ולווין מצא בו מדה טובה חדשה, אשר נעמה לו בפרט, והיא התיחסות של כבוד ואהבה אליו.

ההשתדלות היתרה, שהשתדלו אגפיה מיכאילובנה והטבח בשביל הסעודה שתהי יפה ביותר, הביאה לידי כך, ששני הרעים האלה עטו ברעבונם אל הפרפראות שלפני הסעודה ויאכלו לשובע לחם בחמאה ובשר-עוף צונן ופטריות כבושות, ולווין צוה לתת את המרק בלי לביבות, בשעה שהטבח אמר להצטיין לפני האורח ביחוד בלביבותיו. אבל סטיפן ארקדיביץ, אף על פי שהיה רגיל במאכלי תאוה אחרים, משובחים הרבה מאותם שנתנו לו פה, אמר טוב ומשובח על כל אחד מהם: הכל היה טוב אפוא לפי דבריו: גם יין-הירק, גם הלחם, גם החמאה, וביחוד בשר העוף הצונן, גם הפטריות וציר-החרולים, גם התרנגולת במרק לבן ויין-קרים הלבן.

– טוב ומשובח, – אמר אובלונסקי ויקטר פפירוסה עבה אחרי הצלי. – דמיוני עתה כאדם שעלה מאניה רועשה ומשתקשקת אל חוף שוקט. אתה אומר אפוא, כי יש לחקור ולדעת את טיבו של הפועל ולבחור על פי זה את דרכי הנהגת הענינים. הן אני אינני מומחה בדבר הזה כלל; אך נראה לי, כי תוצאות החקירות המדעיות וההשתמשות בהן במעשה עתידות להשפיע גם על הפועל.

– כן הוא, אבל בינה נא: אני מדבר לא באיקונומיה הפוליטית, כי אם בתורת הנהגת האחוזות. תורה זו צריך שתהיה אחת מתורות חוקי הטבע ותתבונן אל החזיונות ואל תכונת הפועל ומדותיו האיקנומיות, האיתנוגרפיות…

לדברים האלה נכנסה אגפיה מיכאילובנה ומעשי מרקחת בידיה.

– אכן אגפיה מיכאילובנה, – אמר אליה סטיפן ארקדיביץ וישך את קצות אצבעותיו המלאות והרכות, – מה נפלאו העוף ויין-הירק אשר הכינות!… ומה תאמר, הלא עת עוד לנו? – הוסיף בפנותו אל לווין.

לווין הביט בעד החלון אל השמש, שהתחילה שוקעת מאחרי ראשי העצים החשופים.

– עת לנו, עת, – קוזמה, רתום את עגלת הציד! – קרא לווין וירץ ויצא מן הבית.

סטיפן ארקדיביץ יצא אחריו ויסר בזהירות את מכסה בד-הקלע מעל ארגזו הנוצץ ויפתחהו ויוצא מתוכו את חלקי רובהו היקר, שהיה מהמין החדש שבחדשים. קוזמה הבין, שעתיד הוא לקבל מתנת-יד הגונה, ולא מש מסטיפן ארקדיביץ וילבש אותו את אנפילאותיו ואת נעליו המוכנות לציד, וסטיפן ארקדיביץ הניח לו בנפש חפצה לשמשו.

– צוה נא, קוסטיא, שאם יבוא הנה הסוחר ריאבינין – ואני צויתיו לבוא היום – יקבלוהו ויבקשו מאתו שימתין קצת…

– האם לריאבינין תמכור את היער?

– כן. הידעת אותו?

– בודאי ידעתיו, כי היו לי עסקים עמו בבירור גמור ולחלוטין.

סטיפן ארקדיביץ צחק: “בבירור גמור” ו“לחלוטין” היו מלים שגורות מאד בפיו של אותו הסוחר.

– כן הוא. לשונו מגוחכת מאד… אכן, – הוסיף סטיפן ארקדיביץ ויטפח בידו על הכלב לסקה, אשר נהם בלחישה ויתרוצץ מסביב לרגלי לווין וילקק פעם את ידו, פעם את נעליו ופעם את רובהו – יודע הוא אנה פני אדוניו מועדות!

בצאתם מצאו את העגלה הארוכה עומדת נכונה לקראתם לפני הפתח.

– צויתי לרתום אף על פי שאין הדרך רחוקה; אולי נבחרה לנו ללכת ברגלינו?

– לא, טוב לנסוע, – אמר אובלונסקי ויגש אל המרכבה וישב בה ויעטה את רגליו בשמיכה המנומרת ויצת אש בסיגרה שלו. – מפני מה אינך מקטר? הן לא אך עונג היא סיגרה לאיש, כי אם בראש כל התענוגים היא וסימן לחיים טובים בכלל. אך אלה חיים! מה יפים הם! מי יתן לי חיים כאלה!

– ומי מעכב בידך? – שאל לווין בבדיחה.

– לא, אתה מאושר בארץ. כל מה שאתה אוהב יש לך. הנה אתה אוהב סוסים ויש לך, כלבים – ויש לך, עסקי אחוזה – ויש לך.

– אולי הוא מפני שאני שמח במה שיש לי ואיני מצטער על המה שאין לי, – אמר לווין בזכרו את קיטי.

סטיפן ארקדיביץ הבין, מה צפון בדבריו, וישם עיניו עליו, אך לא השיב דבר.

לווין החזיק טובה בלבו לאובלונסקי, על כי בטכסיסיותו המועילה לו בכל עת ראה, שמתירא לווין להזכיר את השצירבצקים ולא דבר על אודותם מאומה; אבל עם זה נכסף לדעת את הדבר אשר הציק לו כל כך, אלא שלא נועז להשמיעו על פיו.

– ומה שלומך אתה? – אמר לווין וישם אל לבו, כי לא טוב דרכו בהגותו אך בנפשו לבד.

ברק שמחה נראה בעיני סטיפן ארקדיביץ.

– הלא אתה אומר, כי מי שיש לו פת בסלו ותאוה לעוגות יפות אינו אלא חוטא, ואני – חיים שאין בהם אהבה אינם חיים בעיני, – אמר אובלונסקי, אשר פרש לו את שאלת לווין על פי דרכו. – ומה אעשה, ואני כך נוצרתי. והנוהגים כמוני גורמים באמת אך מעט צער לאחרים, ולעצמם – עונג הרבה כל כך…

– היש לך גם חדשות בענין זה? – שאל לווין.

– יש ויש, אחי! הלא ידעת את הנשים שבשירי אוסיאן, שאתה רואה בחלום חזיון לילה… הן מצויות גם בחיים… ואיומות הן הנשים האלה. האשה היא יצור נפלא, ובכל יגיעותיך שתיגע לבוא עד חקרה, לא תחדל למצא בה חדשות אשר לא שערת.

– אם כן טוב להמנע מחקירה זאת.

– לא. כבר אמר אחד המהנדסים, כי לא מציאת האמת תשביע עונג, כי אם בקשת האמת.

לווין שמע והחריש, ובכל חפצו ויגיעתו לא יכול לראות את לב רעהו ולהבין את רגשותיו בענין זה ואת העונג שהוא מוצא בחקירת דרכי נשים כאלה.

 

טו.    🔗

מקום ציד העוף היה לא רחוק מהם במעלה שפת נחל ביער-צפצפות, שעציו מועטים. בבואם עד היער יצא לווין מתוך המרכבה ויבא את אובלונסקי אל פנת שדה חציר-דק ובצה, שכבר נצמת השלג שהיה בו, והוא בעצמו שב אל קצה המקום ההוא שבעבר אחר ויעמוד אצל שני עצי לבנה תאומים ויסמוך את רובהו עליהם אצל אחד הענפים היבשים שבתחתיתם, ויסר את מעילו העליון ויחזק את חגורו וינענע בידיו לבחון את מהירותן.

הכלב הזקן לסקה, שהלך אחריו, בלי סור ממנו, ישב ממולו בזהירות ויט אזניו. החמה שקעה לאחרי היער הגדול הסמוך ולאור דמדומיה התנוסס בתוך הצפצפות עצי הלבנה הצעירים בענפיהם התלויים ובכפתוריהם שכבר גדלו ונכונו להתבקע.

מהיער ההוא, שהיו עציו מרובעים ושלג עוד נשאר בו, שטפו בקול שכשוך דק מאד שלוליות צרות ועקלקלות. בעלי-כנף קטנים צפצפו בו ולפעמים עופפו מעץ אל עץ.

מתוך הדממה העמוקה נשמעה לפרקים אושת העלים שנשרו בימי הבציר ועתה נעו וילחשו, בהתמוגג האדמה שקפאה תחתיהם ובעלות ציצי העשבים מתוכה.

“מה נפלא כל זה! האוזן שומעת והעין רואה את צמיחת העשב!” אמר לווין אל לבו, בראותו עלה משוטף במים, שמראהו מראה אבן שמיר, מתנועע אצל גבעול דשא דק, ויט אזניו ויבט פעם למטה אל האדמה הרטובה המכוסה חציר דק, פעם אל כלבו היושב באזנים קשובות, פעם אל היער שבתחתית ההר, המשתרע לעיניו בדמות ים של ראשי עצים חשופים, פעם אל השמים, שעלו עליהם עננים לבנים קלים והקדירו זהרם מעט. ממעל ליער הרחוק הגביה עוף נץ אחד וינופף כנפיו במתינות ויעלם. ואחריו נראה עוד אחד וגם הוא עף בדרך הנץ הראשון ויעלם כמוהו. הצפרים הרימו קולן והרבו לצפצף בפנות הערב. מרחוק נשמעה אנחת לילית, והכלב רגז ויצעד צעדים אחדים בזהירות ויט ראשו הצדה ויקשב. מאחרי הנחל נשמעה קריאת קוקיאה. שתי פעמים קראה כדרכה ומיד נחר גרונה, והתחילה קוראת בפזיזות ובלי סדר.

– גם הקוקיאה התעוררה! – אמר סטיפן ארקדיביץ, בצאתו מאחרי אחד השיחים.

– כן, שומע אני, – ענה לווין, אבל צר היה לו להפריע את דממת היער בקולו, אשר נמאס בעיניו באותה שעה. – מעתה אך עוד מעט עלינו לחכות.

סטיפּן ארקדיביץ חזר ונסתר מאחרי השיח, ולווין ראה אך להבת קטנה של גפרורית ואחריה דמות גחלת קטנה של פפירוס ועשן כחול.

קיש, קיש! השמיעו ידות הרובה שכוננו בידי אובלונסקי.

– ומה הצעקה הזאת? – שאל אובלונסקי על אודות קול ממושך, כמין נעירת סייח משתובב, שנשמע שם.

– הזאת לא ידעת? קול זכר של ארנבות הוא. אך רב לנו לדבר! הנה כנפים משיקות! – כמעט צעק לווין ויכונן את ידות הרובה.

כקול-חליל דק ומרוחק נשמע ואחריו בעוד שתי סיקונדות – שני, ואחריו שלישי – כל זה בסדר שנודע לציידים, – ואחרי השריקה השלישית הזאת נשמע קרקור.

לווין הביט לימין ולשמאל והנה על פני השמים הכחולים והעכורים ממעל לזמורות הדקות שבראשי הצפצפות שכמו התלכדו והיו לאגודה גדולה אחת, נראה עוף פורח. מעופו היה מכונן אל פני לווין; קרקוריו, שנשמעו מקרוב, מאצל אזני לווין, דמו לקולות השריטה הנשמעות בהקרע ארג מתוח, בזמן שהקריעה פוסקת ומתחדשת בסדר אחד ובמדה אחת. כבר נראו חרטומו הארוך וצוארו, וברגע שלחץ לווין את ידות רובהו, יצא ברק אדום מאחרי השיח, אשר עמד אובלונסקי אצלו, והעוף נחת – כחץ מקשת מלמעלה – אבל חזר ועלה מיד. והנה יצא עוד ברק מאחרי השיח, וקול יריה נשמע. העוף נדד כפיו כמתאמץ לרחף עוד באויר ויעמוד מעוף וכהרף עין נפל כמו אבן על האדמה המרוככה כבצה.

– אמנם החטאתי? – קרא סטיפן ארקדיביץ, אשר לא ראה בעד העשן את אחרית יריתו.

– הנהו! אמר לווין ויורה על כלבו אשר הרים אחת מאזניו ונענע קצה זנבו ובפסיעות קטנות, כמו בכוונה להמשיך את העונג וכמו בצחוק על שפתים, הגיש אל אדוניו את העוף המומת: – שמח אשמח, כי עלתה בידך, – אמר לווין ועם זה גם קנא בו, על כי לא הוא בעצמו הצליח ביריתו.

– בקנה הימני החטאתי מאד, – ענה סטיפן ארקדיביץ וימלא את רובהו שנית. – הס… הנה מעוף.

באמת נשמעו שריקות חודרות תכופות. שני ולדשנפים השתעשעו ורדפו זה אחרי זה, ובלי קרקורים, אך בשריקות לבד, נקרו במעופם ממעל לראשי שני הצידים האורבים להם. שני קולות יריה נשמעו, והצפרים המשתעשעות ההן נטו ונמלטו במהירות של סנוניות.

…………………………..

הציד עלה יפה. סטפן המית עוד שנים, ולווין גם הוא שנים, אך מהם אבד אחד ולא נמצא. בין כה בא השמש ויהי לילה. הכוכב הבהיר נוגה, שמראהו כעין הכסף, הזהיר מאחרי עצי הלבנה הצעירים בקצה פאת מערב, וברום פאת מזרח נראו גוניו האדומים של ארקטורוס, המביט לארץ בפנים נזעמים; ממעל לראשו ראה לווין את כוכבי העיש בעודם נגלים ומתכסים לרגעים. צפרים מהמין שארבו לו שני הצידים שלנו חדלו לעופף; אך לווין גמר להמתין, עד אשר יעתק הכוכב נוגה, שנראה לו למטה מענף עץ הלבנה, ויהי למעלה מהענף ההוא, ועד אשר יהיו כוכבי העיש נראים לעין כולם בבירור. אך גם אחרי כן, כשעלה נוגה למעלה מהענף ומרכבת העיש נראתה כולה על תכלת הרקיע הכהה, לא חדל מהמתין.

– האם לא עת עוד? – אמר סטיפן ארקדיביץ.

כבר שקט היער כולו, כל צפור לא זזה ממקומה עוד.

– נעמדה נא עוד מעט, – השיב לווין.

– כטוב בעיניך.

כחמשה עשר צעדים היו ביניהם באותה שעה.

– סטיבה! – אמר לווין פתאום – למה לא תגיד לי, אם היתה גיסתך לאיש או מתי תהיה?

לווין הרגיש בעצמו, שהוא מושל ברוחו ושוקט למדי, וכל דבר שישיבו לו על שאלתו לא יוכל עוד להרגיזו; אך סטיפן ארקדיביץ השיב לו דברים אשר לא יכלו לעלות על דעתו.

– לא היתה כזאת עם לבבה, – השיב לו, – ואין את לבבה גם עתה להיות לאיש, אבל חולה היא, והדוקטורים צוו לנסוע לחוץ לארץ. גם חולה שיש בה סכנה היא בעיניהם.

– מה אתה אומר! – קרא לווין בקול צעקה. – חולה מאד היא? מה לה אפוא? ומה…

בעודם מדברים, הטה הכלב את אזניו וירם עיניו ויבט השמימה ואליהם כמדבר אליהם תוכחות.

“בעת כזאת הם עוסקים בדברי שיחה, – התרעם הכלב עליהם בלבו. – והוא פורח… הנהו, כן. והם לא יתבוננו…”

אבל ברגע ההוא שמעו שניהם פתאום שריקה חודרת, אשר כמו הלמה על אזניהם, ושניהם החזיקו פתאום ברוביהם, ושני ברקים יצאו, ושני קולות יריה נשמעו בבת אחת. ולדשנפּ שהגביה עוף אסף כנפיו אליו כהרף עין ויפול בין סבכי היער ויכף בנפלו את היונקות הדקות.

– טוב מאד! שותפים אנחנו בו! קרא לווין וירץ עם הכלב לחפש את הצפור. “אבל איזה צער היה לי זה עתה? – זכר לווין. – כן הוא, קיטי חולה… ומה אעשה, צר לי מאד”, אמר בלבו.

– הנה מצאת! אכן חיה חכמה את, – אמר לווין ויוצא מפי כלבו את הצפור החמה וישם אותה בילקוט, אשר נמלא כמעט כולו, ויקרא: – מצאתי, סטיבה!

 

טז.    🔗

בשובם שאל לווין בפרטות על אודות מחלתה של קיטי ומחשבות השצירבצקים, והדברים שנודעו לו מפי אובלונסקי נעמו לו, אף על פי שבוש להודות בזה. נעימים היו הדברים לו, על כי נראה מהם, שעוד יש לו תקוה, וגם על כי העלמה שגרמה לו צער גדול כזה, מצטערת אף היא עתה. אך כאשר החל סטיפן ארקדיביץ לדבר בסבות המחלה והזכיר את שם וורונסקי, נכנס לווין לתוך דבריו ויאמר לו:

– אין לי כל רשות לדעת פרטי עניני משפחה כאלה, וגם אין חפץ לי באמת בידיעה זאת.

סטיפן ארקדיביץ צחק צחוק דק, שכמעט לא נראה לעין, בראותו את השנוי – הידוע לו מכבר, – שנהיה כהרף עין על פני לווין, אשר נעצב ויזעף במדה שהיה שמח וטוב לב לפני רגע אחד.

– הכבר גמרת את העסק עם ריאבינין על דבר היער? – שאל לווין.

כן. גמרתי. המחיר יפה, שמונה ושלשים אלף. שמונת אלפים מיד, ושאר הכסף ישולם בשש שנים. ימים רבים טפּלתי בענין הזה. איש לא נתן יותר.

– זאת אומרת, חנם נתת לו את היער, – אמר לווין בזעף.

– ובמה הוא חנם? – אמר אליו סטיפן ארקדיביץ בצחוק מטוב לב, מדעתו, כי עתה יהי כל מה שיאמר אך רע בעיני לווין.

– על כי היער שוה לכל הפחות חמש מאות רובל הדיסיאטינה, – ענה לווין.

– כך דרכם של בעלי האחוזות! – אמר סטיפן ארקדיביץ דרך לגלוג. – בדבר שפתים אתם בזים לנו, לבני הערים, ובמעשה אנחנו מצליחים יותר מכם. האמינה לי, כי חשבתי דרכי היטב ומכרתי את היער במחיר יפה מאד. וגם דואג אני, שמא יחזור בו הקונה. הן היער הזה לא עידית הוא – הוסיף אובלונסקי ונתכוון להראות במלת עידית בקיאות בעסקים כאלה – כי אם בינוני ברובו וערכו לא יותר משלשים סז’ין לדיסיאטינה. והוא נתן לי מאתים רובל לדיסיאטינה.

לווין צחק צחוק בוז. “ידעתי”, – אמר בלבו – את דרכי האנשים האלה היושבים בעריהם. פעמים בעשר שנים הם באים אל כפר וקונים להם שם ידיעת שתים או שלש מלים מן השגורות בפי עסקן כפרי, ומשתמשים בהן במקומן וחוץ למקומן, ומתברכים בלבבם, שהם יודעים הכל, בשעה שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

– אני לא אבוא להורותך דעה בדברים שאתה כותב בבית הפקידות, – אמר לווין – ובשעת צורך אשאל בעצתך. ואתה מובטח, שבקי אתה בכל תורת עסקי היערים, והיא תורה קשה. הספרת את העצים?

– מי זה ימנה מספר לעצים? – אמר סטיפן ארקדיביץ, אשר לא חדל להתאמץ לבדח דעת רעהו. – אמנם איזה בעל מוח גדול יוכל לספור גם את עפר הארץ גם את קרני אור השמש…

– ובעל המוח הגדול ריאבּינין יכול. וגם סוחר אחד לא יקנה בטרם ימנה, אם לא יתן לו איש יער חנם, כאשר עשית אתה. את יערך ידעתי. בכל שנה אני בא אליו לצוד ציד, ואני אומר לך, כי הוא שוה חמש מאות לדיסיאטינה במזומנים, והתגר הזה נתן לך מאתים בתשלומים לחלקים. נמצא, שנתת לו במתנה שלשים אלף.

– חדל לך להפריז, – אמר סטיפן ארקדיביץ כמתחנן: – ומפני מה לא נתן איש זולתו מחיר כזה?

– מפני שעשה קנוניה עם הסוחרים; הוא נתן להם דמי הסתלקות. כבר היו לי עסקים עם כולם וידעתי אותם. הן לא סוחרים הם, כי אם חמסנים בדמות סוחרים. הוא לא יתחיל בדבר עסק, שאין לו בו אלא עשרה או חמשה עשר למאה, כי מחכה הוא לקנות רובל בעשרים קופיקות.

– חדל נא! זעף אתה היום.

– חלילה לי, – אמר לווין בפנים נזעמים, בגשתם במרכבה אל ביתו.

אצל המבוא כבר עמדה מרכבת אכרים מחופה כסויי עור ומחושקת ברזל רתומה לסוס בריא בחבלים רחבים מתוחים בחזקה. בתוכה ישב איש אדמוני חגור בחגורה מהודקת – הוא פקידו ורכבו של ריאבינין. וריאבינין בעצמו כבר היה בביתו ויצא לקראת שני הרעים אל הפרוזדור. הוא היה איש בחצי ימיו, רם קומה, דל בשר, מגודל שפם ומגולח זקן, בעל סנטר כפוף לפנים ועינים עכורות ובולטות. עליו היה מעיל כחול ארוך, שכפתוריו מאחוריו תפורים למטה מאצל מתניו, ונעליו הגבוהות מקומטות מצד הברכים ומתוחות מצד אחורי הרגלים, וערדלים גדולים על נעליו. הוא מחה את כל פרצוף פניו במטפחת אפו ויתקן את מעילו, אשר היה מתוח עליו היטב גם קודם לזה, ויקדם פניהם בצחוק קל, ויתן יד לסטיפן ארקדיביץ, כאדם שרצונו לתפוש דבר.

– הנה באת גם אתה, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויתן ידו לו. – טוב ויפה.

– לא נועזתי לעבור את מצוותיך, הוד נסיכות, אף על פי שהדרך מקולקלת מאד. ברגלי הלכתי בכל הדרך הזה בבירור גמור, אבל באתי בזמני. שלום לאדוני קונסטנטין דמיטריץ, – פנה ריאבינין אל לווין ויתאמץ לאחוז גם את ידו. אך לווין הרעים פניו, ויעש את עצמו כאינו רואה את היד הפשוטה, ויוצא את הצפרים. – לצוד ציד יצאתם, אדוני? עוף זה מה שמו? – הוסיף ריאבינין במבט בוז אל הצפרים המומתות: – מאכל תאוה הוא אדוני, – אמר במנוד ראש כקובל על כל הענין הזה ומפקפק הרבה בתועלתו.

– רצונך שתעבור אל חדר עבודתי? – שאל לווין את אובלונסקי בפנים זועפים צרפתית. עברו לכם אל חדר עבודתי ושם תדברו דבריכם.

– אפשר מאד, בכל מקום אשר ייטב בעיני אדוני, – אמר ריאבינין בקלות ראש של אדם חשוב בעיניו, כמו בקש להגיד, כי אחרים יכולים להוקש מבלי דעת איך להתנהג עם אנשים שונים, אך לפניו אין כל מעצור, ודבר לא יפלא ממנו.

כשנכנס לחדר העבודה פנה כה וכה כמבקש איקונין, אך כאשר מצא, לא העביר צלב על עצמו. אחרי כן התבונן גם בארונות הספרים ובדפי הקירות הטעונים ספרים, בפקפוק ובצחוק של בוז ובמנוד ראש, כמו שהתבונן קודם לזה בצפרים המומתות ונראה שעל ענין זה לא יכול להסכים בשום אופן, שיש בו איזו תועלת.

– ומה תאמר, ההבאת את הכסף? – שאל אובלונסקי. – שבה נא.

– הכסף לא יהי לנו למעצור. אך להתראות ולדבר באתי.

– במה עלינו לדבר? אבל שבה נא.

– זה אפשר, – אמר ריאבינין וישב ויסמך בגבו על גב הכסא, אף על פי שסמיכה זו קשתה לו מאד. – יש להוזיל, אדוני הנסיך. עון הוא זה. וכל הכסף אתי לחלוטין, עד הפרוטה האחרונה. בגלל הכסף לא יהי כל עכוב.

לווין העמיד בין כה את רובהו בארונו וישם פעמיו לצאת מן החדר, אך בשמעו את דברי הסוחר האלה עמד מלכת.

– גם בלעדי זאת לקחת את היער חנם, אמר אליו לווין. – הוא אחר לבוא אלי, ואילו לא אחר, הייתי אני קוצב את המחיר.

ריאבינין קם ויבט למעלה, אל פני לווין, בצחוק קל.

– קמצני אדוני מאד, קונסטנטין דמיטריץ, – אמר ריאבינין ויפן בבדיחה אל סטיפן ארקדיביץ, – לחלוטין אין לקנות דבר מידו. חטים היו לו, ואני אמרתי לתת מחיר הגון.

– למה זה אתן לך את שלי חנם? הן לא בחוץ מצאתי ולא גנבתי.

– בימים האלה אי אפשר לגנוב, בבירור גמור אי אפשר, בית הדין הגלוי בכל דבר לחלוטין, הכל בנמוס היום, ולא רק לגנוב אי אפשר. אנחנו דברנו על פי היושר. רב מאד מחיר היער, לא אוכל נשוא את כל החשבון. הפחת נא מעט.

– העסק נגמר אם אין? אם נגמר, אין לעמוד על המקח עוד, ואם לא נגמר, – אמר לווין, – קונה אני את היער.

הצחוק חלף פתאום מעל פני ריאבינין, ורישום קשה ואכזרי של פני נץ נקבע עליהם. באצבעות דקות ומהירות פתח את מעילו ויגלה את כותנתו ואת כפתורי הז’יליט ואת שרשרת השעון אשר לו, ויוצא מהר ארנק ישן ומעובה.

– הא לך, היער לי הוא, – אמר ויעבר את אות הצלב על פניו במהירות ויפשוט ידו. – קח לך את הכסף והיער לי. ככה עוסק ריאבינין בפרקמטיה, ואין דרכו להסתכל בּפרוטות, – הוסיף בפנים נזעמים וינופף את ארנקו.

– לו היתה נפשי תחת נפשך, לא הייתי ממהר למכור, – אמר לווין.

– מה זה תדבר! – אמר אובלונסקי בתמהון, – הלא כבר הבטחתי.

לווין יצא מן החדר ויסגור את הדלת אחריו ברעש. ריאבינין הביט אל הדלת וינד ראשו בצחוק קל.

– כל זה דרך צעירים, ילדות לחלוטין. הלא קונה אני, האמינה נא לי, רק לכבודי, למען יאמרו: ריאבינין קנה את יערו של אובלונסקי ולא אחר. ועוד אינני יודע, מה אַעלה בידי. האמינה לי. הואילה נא לכתוב את השטר.

בעוד שעה אחת יצא ריאבינין משם עטוף באדרתו הפשוטה ומעילו מהודק עליו בכל קרסיו ושטר תנאי המכירה בכיסו וישב בעגלתו המחושקת בּרזל ויסע לביתו.

– אוי לי מבעלי האחוזות האלה, – אמר אל פקידו, – כולם דומים זה לזה.

– זה נכון, – ענה פקידו וימסר לו את עבותות העגלה וירכוס את מכסה העור. – אבל עתה אוכל לברכך לקנין היער, מיכאיל איגנטיץ?

– המ, המ…

 

יז.    🔗

סטיפן ארקדיביץ עלה אל המדור העליון בכיסים ממולאים ניירות-כסף שונים, אשר נתן לו הסוחר על חשבון פרעונו שלאחר שלשה חדשים. לבּו שמח בקרבו, על כי נגמרה מכירת היער, והכסף צרור בכיסו וגם הציד עלה יפה, בגלל כל זה גדלה תשוקתו עוד יותר מבתחלה להסיר את רוח העוצב, אשר נחה על לווין. נפשו אותה לאכול בשמחה גם את לחם הערב ולבלות בּנעימים את סוף היום ההוא, כמו שבלה את תחלתו.

ולווין התעצב באמת, ובכל חפזו להיות בעל בית טוב ומתנהג בחבה עם אורחו ההגון לא יכול למשול ברוחו הנכאה. השמועה ששמע פתאום, כי לא היתה קיטי לאיש, הרגיזה את רוחו הלוך והרגז.

קיטי איננה נשואה וגם חולה היא, חולת האהבה שהיא אוהבת את האיש אשר מאס בה. עלבון זה פגע גם בו: וורונסקי מאס בה, והיא מאסה בלווין; בזה נתנה רשות לוורונסקי לבוז לו, וממילא היה לו וורונסקי גם לאויב. בפרטות לא עיין בכל זה. הוא אך הרגיש, כי יש עלבון בדבר לנפשו, ובין כה קצף לא על המעשה, אשר הרגיזו באמת בסתר לבו, כי אם על כל מה שנזדמן לפניו. ככה היתה על אפו ועל חמתו גם מכירת היער בדרך אולת, אותה האונאה שנתאנה אובלונסקי בביתו לעיניו.

– הגמרת? – אמר אל סטיפן ארקדיביץ – החפץ אתה לסעוד?

– לא אסרב. מה גדול תאבוני פה בּכפר, נפלא הדבר! למה לא קראת גם לריאבינין לסעוד עמנו?

– ילך לו אל השטן!

– אבל מה זרו דרכיך עמו! – אמר אובלונסקי. – גם יד לא נתת לו. מדוע לא נתן יד לו?

– על כי אין דרכי לתת יד לשוער, ושוער טוב ממנו מאה פעמים.

– אבל ריטרוגרד אתה אפוא! והתאחדות המעמדים מה תהא עליה? – אמר אובלונסקי.

– הרוצה להתאחד יבוא ויתאחד, ואני לא אוכל נשוא זאת.

– רואה אני שריטרוגרד גמור אתה.

– באמת לא שמתי לב מעודי לדעת מה אני. אני אך קונסטנטין לווין ולא יותר.

– קונסטנטין לווין בשעת כעסו אתה היום, – אמר סטיפן ארקדיביץ בצחוק.

– כן הוא, כועס אני, ורצונך לדעת על מה אני כועס? סלח נא לי, על העסק הנבער הזה, על המכירה שמכרת…

סטיפן ארקדיביץ קמט פניו בענותנות של אדם סבלן, בזמן שעולבים ומרגיזים אותו חנם.

– חדל לך, – אמר אל לווין. – כלום ראינו, שיהי אדם מוכר דבר ולא יאמרו לו מיד אחרי מכרו שהתאנה בכסף רב? ובשעה שמוכרים, אין איש נותן… לא, רואה אנכי, שיש לך טינא בּלבך על ריאבינין העלוב.

– אפשר שגם יש לי טינא. ורצונך לדעת טינא זו מה היא? אמור תאמר שנית כי אני ריטרוגרד או דבר קשה מזה; אבל בכל זאת רע עלי המעשה, שאני רואה מסביב לי, מה שהאצילים הולכים ודלים, – ואני הלא מהם אני ובלי שים לב להתאחדות המעמדים, אשמח מאד, כי מהם אני… וההתרוששות הזאת לא פרי תפנוקים היא. אילו היה כן, לא גדלה הרעה בזה; חיי עונג וכבוד נאים לאצילים, ורק הם יודעים לרדוף ולמצוא חיים כאלה. עתה התחילו האכרים הקרובים אלינו קונים קרקעות, – ואני לא אראה עלבון לי בזה. האדון איננו עושה מאוּמה, והאכר עושה את מלאכתו ודוחה את ההולך בּטל. מן הדין הוא שיעשה כן, ואני שמח לראות בטובת האכרים. אבל בוש אבוש בראותי את ההתרוששות הבאה על ידי איזו… תמימות, שאינני מוצא שם נאה לה. פה קנה חוכר פולני אחוזה נפלאה בחצי מחירה מאשה כבודה אחת, שמושבה בעיר ניצה. פה מחכירים קרקע לסוחר ברובל אחד לדיסיאטינה, בשעה שהשכר הראוי הוא עשרה רובּלים. פה נתת בלי כל טעם שלשים אלף רובל במתנה לנוכל הזה.

– ומה אפוא נעשה? הנספור את העצים?

– בודאי אנו חייבים לספור. הנה אתה לא ספרת, וריאבּינין ספר. בני ריאבּינין יוכלו לראות חיים טובים ולקנות להם השכלה, ובניך אפשר שלא יוכלו!

– סלח נא לי, אבל יש איזו קטנות בספירת-עצים זו. אנחנו יש לנו עבודות מיוחדות, ולהם עבודות מיוחדות. ועל כל פנים כבר נעשה מעשה, ורב לנו לדבר בו. הנה מרקחת ביצים מהמין אשר אהבתי. ואגפיה מיכאילובנה תתן לנו מיין-הירק הנפלא שלה…

סטיפן ארקדיביץ ישב אצל השולחן וידבר מהתלות אל אגפיה מיכאילובנה ויאמר אליה, כי זה ימים רבים לא אכל כמטעמים שנתנו לו בבית הזה.

– הנה אתה נכון לפחות להלל, – אמרה אגפיה מיכאילובנה, – וקונסטנטין דמיטריץ אינו כן, גם פּת לחם חרבה כי יתנו לו יאכל וילך לדרכו.

בכל היגיעות שיגע לווין, לא עלתה בידו לכבוש את עצבונו ולעסוק בדברי שיחה כראוי למכניס אורח. רוצה היה לשאול שאלה אחת את סטיפן ארקדיביץ, אך לא מצא לא עוז בנפשו ולא את הנוסחה ואת השעה הטובות לשאלה זו. כבר ירד סטיפן ארקדיביץ אל החדר שיחדו לו ויפשט את בגדיו וירחץ שנית וישם עליו את כתונת הלילה המרוקמת שהביא אתו וישכב על מטתו, ולווין עוד יצא מן החדר ההוא וידבר דברים בטלים שונים, ועוד לא ערב את לבבו לשאול את שאלתו.

– מה נפלא מעשה הבורית, – אמר ויגל את מעטפת הבורית המבוסמת, אשר הכינה אגפיה מיכאילובנה לאורח ואשר לא נגע בה אובלונסקי, ויתבונן היטב בחתיכת הבורית. – ראה נא, הלא מעשה אמנות הוא.

– כן הוא, ההשתלמות הגיעה לרום המדרגה בכל דבר, – אמר סטיפן ארקדיביץ ויפהק ברוך ובנחת: – התיאטרונות למשל, ובתי השעשועים… אַ-אַ-אַ-! – הוסיף לפהק. – המאור האלקטרי בכל מקום… אַ-אַ!

– כן, המאור האלקטרי. – אמר לווין. כן הוא. ואיפה וורונסקי בעת הזאת? – שאל וינח פתאום את הבורית.

– וורונסקי? – אמר סטיפן ארקדיביץ ויחדל לפהק: – הוא בפטרבורג. אחרי צאתך יצא גם הוא במהרה ממוסקבה, ומן העת ההיא לא בא שמה עוד אפילו פעם אחת. ואת האמת אגיד לך, אחי, – הוסיף אובלונסקי וישען בזרועו על השולחן וישם על כף ידו את פניו האדמונים והיפים, אשר הזהירו עליהם ככוכבים שתי עיניו המלאות רוך והדורשות תנומה; – בך לבד היה האשם כּי נבהלת מפני איש תחרותך, ואני אינני יודע, כמו שאמרתי לך כבר, מי היה עתיד להדחות מפני מי. למה לא הלכת למלחמה ברוח גבורה? ואני אמרתי לך ביום ההוא, כי… הפעם פהק בלחייו לבד, בלי פתוח את פיו.

“היודע הוא, – אמר לווין בלבו בהביטו אליו, – כי דברתי עמה והשתדכתי לה, אם אין? כן הוא, יש בפנים האלה אותות ערמה, ותות מחשבות דיפלומטיות”. לווין הביט נכחו אל עיני סטיפן ארקדיביץ וירגש בעצמו כי פניו מתאדמים.

– אם נטתה אחריו מעט בעת ההיא, – הוסיף אובלונסקי, נטתה רק אחרי היתרון החיצוני. אריסטוקרטיותו הגמורה ורום מצבו לעתיד לבוא הם שמשכו אחריו לא את לבה, כי אם את לב אמה.

לווין הרעים פניו. העלבון שנעלב בעת ההיא חזר והיה לפצע חדש שהכאיב לבו כאש יוקדת. אבל הפעם היה לווין בביתו, וכתלי ביתו של אדם מחזקים את ידיו.

– החרישה נא רגע אחד, – אמר אל אובלונסקי ולא נתנו להוסיף דבר. – אריסטוקרטיותו אתה אומר. אבל אשאלך נא, מה היא אריסטוקרטיותו של וורונסקי או של מי שיהיה, ובמה יפה כחה, שיכלו לדחות אותי בגללה? אתה חושב את וורונסקי לאריסטוקרט, ואני לא כן אדמה. איש אשר אביו הורם מעפר במעשי תרמית, ואמו פזרה דרכיה למאהבים שונים, אשר אין יודע מי הם וכמה מספרם… לא, סלח נא לי, אבל אני חושב לאריסטוקרט את עצמי ואת הדומים לי, את האנשים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם עד דור רביעי למעלה היו ישרי לב, בעלי השכלה מרום המדרגה (רוח יתרה ושכל מצוין אינם מעניננו), אשר לא החניפו לאיש מעולם ולא בקשו עזרה מאיש – הלא אבי ואבי-אבי היו אנשים כאלה. ואני ידעתי רבים כמוהם. בעיניך לא נאוה לי לספור את העצים שביער, ואתה נותן שלשים אלף רובל במתנה לריאבינין; אך אתה מקבל דמי חכירה ועוד מיני שכר שאינם ידועים לי, ואני לא אקבל מאומה, על כן אוקיר את נחלת אבותי ופרי יגיעי… אנחנו אריסטוקרטים, ולא האנשים שאינם יכולים להתקיים בלי מתנות מידי תקיפי עולם ושאפשר לקנותם במטבע של עשרים קופיקות.

– אבל במי תדבר כן? אני מסכים לך, – אמר סטיפן ארקדיביץ בכל לבבו ובפנים שמחים, אף על פי שהבין, שבין האנשים, שאפשר לקנותם בעשרים קופיקות, יחשוב לווין גם אותו. התלהבות לווין ישרה בעיניו באמת. – במי? אמנם לא כל מה שאתה אומר על וורונסקי אמת טהורה היא, אך אני לא בזה אדבר, אני אומר לך בלי התחכם: לו יש נפשי תחת נפשך, כי עתה נסעתי עוד ביום הזה למוסקבה…

– לא. אינני יודע אם ידעת, אם אין, אך לי אין חלוק בדבר. אני אומר לך, כי השתדכתי והשיבו את פני, וקטרינה אלכסנדרובנה לי עתה אך זכר מר ומחפיר.

– במה? הבלים!

– אך אל נא נדבר בּזה. סלח נא לי, אם דברתי עליך בלשון גסה, – אמר לווין. אחרי הביעו את כל רוחו נהפך עליו לבו ויהי נוח לבריות כבעת הבוקר. הן לא תזעף עלי, סטיבה? אנא אל נא יחר לך, – אמר אליו ויחזק בידו בצחוק על שפתיו.

– לא, לא, חלילה לי, גם אין לי על מה להקפיד. שמח אשמח, כי גלינו דעותינו זה לזה. אבל שמע נא, הן ציד הבוקר עולה יפה על פי רוב, אולי נסע לצוד? נכון אני למנוע שנה מעיני הלילה ולנסוע אחרי כן מן הציד אל בית הנתיבות.

– טוב מאד.

 

יח.    🔗

אף על פי שהאהבה מלאה את כל חייו הפנימיים של וורונסקי, לא נטו חייו החיצוניים ממסלותיהם הקודמות הקבועות, מדרכי החבורות האריסטוקרטיות ועניני הגדוד אשר עבד בו. את עניני הגדוד הוקיר מאד, לפי שאהב את גדודו, ועוד יותר – לפי שהיה אהוב בגדודו. בני הגדוד לא רק אהבו את וורונסקי, כי אם גם כבדוהו ויתגאו בו, לכבוד ולגאון חשבו להם, שהאיש הזה בעל העושר הכביר וההשכלה המרובה, המצוין גם בכשרונותיו, שכל שערי הכבוד והגדולה והמשרה פתוחים לפניו, דוחה את כל הסגולות האלה ועוסק ביחוד ובחבה יתרה בעניני גדודו וחבריו. וורונסקי ידע, שכך דעתם של חבריו עליו, ועל כן חשב לו לחובה – לבד מאהבתו שאהב את חיים האלה – להשתדל ולהזהר, שלא יוציאו אותו מחזקתו.

מובן מאליו, שלא דבר עם איש מחבריו על אודות אהבתו לאנה, גם במשתות גדולים, כטוב לבו ביין מאד (אולם מעולם לא השתכר עד לבלי יכולת לשלוט ברוחו), לא התמלט מפיו דבר על אודותיה ואם נמצאו בחבריו קלי דעת, אשר נסו להשמיע באזניו רמזים על הדבר הזה, היה וורונסקי משתק אותם. אבל אף על פי כן נודע הדבר בכל העיר: כל מכיריו הבינו מעט או הרבה את אשר בינו לבין קרינינה; רב הצעירים שבחבורה קנאו בו לא רק בגלל עיקרו של דבר, כי אם ביחוד בגלל הפרטים הקשים שבו, – בגלל רום מצבו של קרינין בעל האשה, בגלל הרעש הגדול שהמעשה הזה יעורר בעולם.

ורב הנשים הצעירות, שעד כה היו מקנאות באנה קרינינה, שזה ימים רבים קצה נפשן לשמוע מהלליה בתור אשה ישרת לב, ששו על ההשערה, ששערו עליה בימים ההם, ורק חכו ליום, אשר תשונה דעת כל הצבור עליה בגלוי מטובה לרעה, למען תוכלנה לבוז לה בכל תקפן ולהניח חמתן בה. הן הכינו אתן את רגבי הרפש, שהיו עתידות להשליך עליה כשתבוא השעה הרצויה לזה. אבל רב האנשים שקרבו לימי זקנה ונכבדי העדה הצטערו על המעשה המכוער הזה, העתיד להרעיש עוד מעט את עולמם.

ואמו של וורונסקי שמעה ותשמח בראשונה, כי על פי רוחה לא היה דבר נחוץ לצעיר מצוין, כדי להגיע לרום מדרגת השתלמותו, יותר מסכסוך של אהבה באחד מבתי מרום עם הארץ; מלבד זאת מצאה קורת רוח מיוחדת, בהודע לה בזה אגב אורחא, כי קרינינה זו, שנשאה חן בעיניה ושהכבירה מלים על אודות בנה הקטן, – כאשה שאין לה בעולמה אלא עניני ביתה, – נהגה עם זה גם היא כמו שנהגו לפי דעתה של הגרפינה וורונסקיה, כל הנשים היפות והכבודות. אך בימים האחרונים נודע לה, שכבר היה מעשה שרצו לתת לבנה משרה נכבדה לו בערכה לימים הבאים, והוא לא קבל ויבחר לו להשאר בגדודו על כי בעבדו בגדוד הזה יכול לראות את קרינינה, ועוד נודע לה, שתקיפי הארץ מתרעמים עליו בגלל מאונו, ויהפך עליה לבה ורוח אחרת היתה אתה. גם לא ישר בעיניה מה שהאהבה הזאת היתה, כפי שספרו לה, לא סכסוך יפה מלבב מהמין המצוי בספירות הגבוהות, כי אם תאוה עזה כמות ומסוגלת להביאו לידי שגיאות גדולות. היא לא ראתה את בנה מן היום אשר יצא פתאום ממוסקבה, ובגלל השמועות האלה דרשה מאתו על ידי בנה הגדול שיבוא למוסקבה.

אחיו הגדול גם הוא התרעם עליו. אחיו זה לא עיין בשאלה על דבר אהבתו בעצמה: הגדולה היא אם קטנה, העזה היא אם רפה, היש חטא בדבר אם אין (הוא היה בעל אשה ובנים, ועם זה כלכל גם את אחת המחוללות, ועל כן לא היה נוטה להחמיר בענין זה גם לאחרים), אבל בדעתו, כי לא טובה אהבה זו בעיני אותם האנשים, שראוי להפיק רצון מהם, חרה לו על אחיו ההולך בדרכי לבו.

מלבד חובות משמרתו והליכותיו בחבורות בני-מרום עם-הארץ, העסיק עוד דבר אחד את וורונסקי, והוא מקצוע הבינה בסוסים, כי היה אוהב סוסים מאד.

ובשנה ההיא נועדה רכיבת תחרות לאופיצירים, רכיבה שיש בה מעצורים. וורונסקי נרשם בין המתחרים ויקן לו סוסה אנגלית רבת-דם, ובכל עז אהבתו את אנה התעסק הרבה – ואך בלי התלהבות מגולה, – גם בּתחרות העתידה לו.

ושני מיני האהבה האלה לא פגמו בו זה את זה. להפך, עבודה וענין מלבב מחוץ לאהבת אנה היו נחוצים לו. בהם מצא מרגוע ויחלף כח לשאת את סערת רגשותיו.

 

יט.    🔗

ביום תחרות הסוסים שבקרסנויה סילה הקדים וורונסקי לבוא לאכול את הביפשטיקס בטרקלין הכללי שבבית חבורת האופיצירים שבגדודו. לדקדק הרבה בהמעטת אכילה לפני התחרות לא הוצרך, כי משקלו היה כשעור ששערו חכמים: ארבעה פודים וחצי; אך ראוי היה לו להזהר שלא ישמן, ועל כן נמנע ממאכלי קמח וממיני מתיקה. במעיל פתוח לרוחה על הז’יליט הלבן שלו ישב ויחכה לביפשטיקס אשר דרש, ובשתי זרועותיו נשען על השולחן, ועיניו הביטו אל הרומן הצרפתי, שהיה פתוח לפניו אל הקערה. אך כל חפצו בהביטו אל הספר היה, שלא להכנס בשיחה עם האופיצירים היוצאים והנכנסים, בעודו טרוד בהרהורי לבבו.

ומהרהר היה בהבטחה, שהבטיחה אותו אנה להראות לפניו ביום ההוא אחרי התחרות. אך זה שלשת ימים לא ראה אותה, ולפי שבעת ההיא שב אישה מחוץ לארץ, לא ידע וורונסקי, אם יוכלו להפגש היום אם אין, וגם לא ידע, איך יחקר זאת.

“הדבר פשוט, אני אומר, כי ביטסי שלחה אותי לשאול את אנה, אם תבוא אל התחרות. בודאי אוכל לנסוע שמה", גמר בלבו וירם ראשו מעל הספר, ופניו נהרו, כי שוה לנגד עיניו את הפגישה הנעימה הזאת.

– שלח לביתי וצו לרתום את המרכבה לשלשה סוסים, – אמר אל המשרת, אשר הגיש לו את הביפשטיקס בקערת כסף חמה, ויקרב אליו את הקערה ויחל לאכול.

מחדר הביליאַרד הסמוך נשמעו קשקושי כדורים וקולות משוחחים וצוחקים. בפתח שמצד החוץ באו שני אופיצירים: אחד – צעיר בעל פנים דלים ודקים, שנכנס לגדוד ההוא לפני ימים מעטים מן הקורפּוס לחניכת פז’ים, והשני אופיציר זקן מסובל בבשר, ואצעדה על זרועו, ועיניו קטנות ושקועות בחוריהן.

וורונסקי שם עיניו על שני אלה ויזעף ויסב פניו אל הספר ויחל לאכול ולקרוא יחד וכמו לא ראה ולא התבונן אליהם.

– אתה סועד לבך לאסוף כח לעבודה? – אמר האופיציר בעל הבשר וישב אצלו.

– הלא תראה, – אמר וורונסקי בפניו הזועפים וימח פיו בלי שים עין על הדובר אליו.

– ואינך דואג פן תשמן? – אמר האופיציר הזקן ויתקן כסא לחברו הצעיר שבא אתו.

– מה? – אמר וורונסקי בחרי-אף, ופניו הביעו שאט-נפש, ושניו המתאימות נגלו ברגע ההוא.

– יין חרס! – קרא וורונסקי אל המשרת, בלי השיב דבר על השאלה ויסלק את ספרו אל העבר השני ויוסף לקרוא בו.

האופיציר בעל הבשר לקח את רשימת היינות ויפן אל חברו הצעיר:

– בחר לך אתה, מה נשתה. – אמר אליו ויתן לו את הרשימה ויחכה למוצא פיו.

– נבקשה נא הפעם “יין-רהיין”, – אמר הצעיר ויבט אל וורונסקי ברוח נכאה ויתאמץ לאחוז באצבעותיו את שפמו, אשר אך החל לצמח. בראותו, כי אין וורונסקי פונה אליהם, קם הצעיר ההוא ממקומו.

– נלכה נא אל חדר הביליארד, – אמר אל הזקן.

האופיציר בעל הבשר לא שנה אחרי דברי חברו ויקם גם הוא וילכו שניהם אל הדלת.

ובאותה שעה נכנס הרוטמיסטר ישבין, איש בריא וגבה קומה, וירכן בראשו לשני האופיצירים האלה הרכנה שיש בה גאוה ובוז, ויגש אל וורונסקי.

– אה! הנהו! – קרא ישבין ויטפח לו על פתיל-כתפו בנחת ידו הגדולה. וורונסקי פנה אליו בזעם, אבל כרגע צהלו פניו, ומנוחה וחבה ואומץ לבב שבו ונראו עליהם כבכל עת.

– השכלת עשה, אלישה – קרא הרוטמיסטר בקול בּאַריטוֹן עז – עתה אכול ושבע ושתה כוס אחת.

– אבל אינני רעב.

– הנה גם הצמד הנעים פה, – הוסיף ישבין ויבט בלעג אל שני האופיצירים, אשר יצאו ברגע ההוא אל חדר הבּיליאַרד, וישב אצל וורונסקי, ורגליו החבושות במכנסי מרכבו הצרים נכפו בשבתו בדמות זוית חדה, כי ארכו רגליו מגובה הכסאות – ולמה לא באת אתמול אל התיאַטרון שבקרסנויה? נומירובה מלאה את תפקידה יפה למדי. איפה היית? –

– אחרתי שבת בבית הטווירסקים – אמר וורונסקי.

– אה! – ענה על זה ישבין.

ישבין היה משחק בכרטיסים, רודף זמה ולא רק פורע מוסר, כי אם גם שונא מוסר, ובכל זאת אהב אותו וורונסקי יותר מכל חבריו שבגדוד. וורונסקי אהב אותו על גבורתו הרבה, אשר נראתה ביחוד בשתי, ביכלתו למלא בטנו יין כחבית, ובמעוט שנה, כי היה מבלה לילות בלי שנה, ופניו והליכותיו לא נשתנו לרעה; אך מלבד זאת אהבו גם על רב כחו המוסרי, אשר הראה בדרכיו עם השרים הגבוהים ממנו ועם חבריו, שבגלל זה היו כל יודעיו מכבדים אותו יראים מפניו, וגם במשחקו נראה כחו זה, כי בהיותו קרוב בכל עת להרויח או להפסיד עשרות אלפי רובלים, התנהג עם זה תמיד בטעם ובדעת, גם אחרי שתותו יין למכביר, וכבר נחשב לראשון למשחקים בקלוב האנגלי.

אבל ביחוד היה אוהבו ומוקירו מטעם אחר, מדעתו, כי ישבין אוהב אותו גם הוא אהבה שאינה תלויה בכבודו ובגדולתו; רק עמו לבד רצה וורונסקי לדבר על אודות אהבתו לאנה, בו בחר לזה מכל מיודעיו, כי ראה או דמה, שרק ישבין לבד, הנראה כבז לכל רגש, מסוגל להעריך את כל תוקף התשוקה הממלאה את נפשו עד אפס מקום לרגש אחר ממין זה. ומלבד זאת בטח אך בו לבד, שלא ימצא עונג לנפשו בדבה ובהוצאת שם רע, כי אם יבין את רגש אהבתו כראוי, כי בודאי יודע ומאמין הוא, כי לא צחוק ולא שעשוע ריק היא האהבה, כי אם ענין גדול ונכבד מזה הרבה.

עוד לא דבּר וורונסקי עמו על אודות אהבתו, אבל כבר ידע, שהוא יודע ומבין את פרטי הדבר כראוי ונעים היה לו להכיר בעיניו, שכן הוא, שיודע הוא את סודו.

– אה, כן! – ענה ישבין, בשמעו מפי וורונסקי, כי ישב בבית הטווירסקים, ועיניו השחורות הבריקו, וידו אחזה בקצה שפמו השמאלי והחלה להביאו אל פיו – כמנהג המכוער, שנשתרש בו האופיציר הזה.

– ומה עשית אתה אתמול? ההרוחת? – שאל וורונסקי.

– שמונת אלפים. אבל שלשה מהם אינם מובטחים; לא אאמין, כי ישולמו לי.

– אבל אפשר, שאתה עתיד להפסיד על ידי, – אמר וורונסקי בצחוק (ישבין התערב בסכום רב, שוורונסקי יזכה בתחרות).

– לא, לא אוכל להפסיד. רק מחוטין לבדו איש-תחרות מסוכן לך.

ובזה נסבה שיחתם על דבר התחרות, אשר נועדה ליום ההוא ואשר לא יכול וורונסקי להסיח דעתו ממנה בימים האחרונים ההם.

– נלכה נא, רב לי, – אמר וורונסקי ויקם וילך אל הפּתח, ויקם גם ישבין עמו וימתח את רגליו הגדולות ואת גבו הארוך.

– אני עוד לא עת לי לאכול את לחם הצהרים, אך בלי כוס יין אי אפשר. עוד מעט ואבוא. יין! הרעים בקולו הרחב והעז, שכבר נתפרסם בו, בפקדו את מחלקתו, ואמרו עליו, שהיו לוחות הזכוכית שבחלונות מזדעזעים בתתו קולו לפני חילו. – לא, אין צורך, – חזר וקרא תוך כדי דבור – הן אתה הולך לביתך, הנני גם אני ללכת עמך.

וילכו שניהם יחדו.

 

כ.    🔗

וורונסקי דר לפי שעה, בגלל התחרות, בבית אכר פיני, והבּית – חדר אחד מרוּוח ונקי, שנחלק במחיצה לשנים. פטריצקי נטפל אליו גם בדירת עראי זו. כשנכנסו וורונסקי וישבין היה פּטריצקי ישן עוד.

– קום, רב לך נרדם, אמר ישבין ויכנס למחיצתו של פּטריצקי, והוא שוכב, וחטמו שקוע בכר אשר למראשותיו, ויגע ישבין בשכמו וינידהו.

פּטריצקי קפץ ויעמוד על ברכיו ויפן כה וכה.

– אחיך היה פה, – אמר פטריצקי לוורונסקי – הוא בא ויעירני, יקחהו השטן, ויאמר, כי עוד יבוא הנה שנית.

פטריצקי חזר ונפל על הכר ונתכסה בּשמיכה. – חדל לך, ישבין, – קרא בחרי אף, כי משך ישבין את השמיכה להסירה מעליו – חדל לך! – וכרגע הפך פניו ויפקח עיניו ויוסף – טוב אשר תאמר לי, מה אשתה: הנה זוהמה בפי, ואינני יודע…

– יין-דגן נבחר מכל, – נכנס ישבין לתוך דבריו – טרשצנקה! יין-דגן לאדוניך וקשואים, – קרא אל המשרת, ונראה, שהיה אוהב להשמיע ולשמוע את עז קולו.

– יין דגן אתה אומר? כן? – שאל פּטריצקי ויקמט פניו וימח עיניו, – ואתה תשתה עמי? נשתה נא יחדו! וורונסקי, התשתה? – אמר פטריצקי ויקם ויתעטף בשמיכה המנומרת מתחת לאצילי ידיו, ויצא בידים מורמות בפתח המחיצה ויחל לשיר בלשון צרפת: “מלך היה בטולי” – התשתה וורונסקי? – שנה פטריצקי.

– הרף ממני, – אמר וורונסקי, בלבשו את המעיל, אשר הגיש לו משרתו.

– אנה אתה הולך? – שאל ישבין – הנה גם מרכבת השלשה – הוסיף בראותו את המרכבה קרבה אל הבית.

– אל האורוה, גם עוד דבר לי אל בּריאַנסקי על אודות הסוסים, – אמר וורונסקי.

באמת הבטיח וורונסקי לבוא אל בריאַנסקי ולשלם לו בעד הסוסים, ובלבבו היה לבוא גם שמה ביום ההוא, ובית בריאַנסקי היה רחוק ארבע וירסטאות מפטרהוף – אבל חבריו הבינו מיד, כי לא אך שמה הוא נוסע.

פטריצקי הוסיף לשיר את שירו, ואגב אורחא קרץ בעיניו וינפח שפתיו דרך גלוי דעת, לאמר: ידענו, מה ענין בריאנסקי לכאן.

– השמר לך, פן תאחר! – אמר ישבין, ובחפצו לנטות מענין השיחה הזאת שאל: וסוסי האדמוני הכהה עובד באמונה? – וישקף בעד החלון אל הסוס האמצעי שבשלשה, הוא הסוס שמכר לוורונסקי ושדבר בו עתה.

– עמוד! – קרא פטריצקי אל וורונסקי, כשנגש וורונסקי אל הדלת. – אחיך הניח פה מכתב אליך ופתקה. עמד נא, אַים?

וורונסקי עמד מלכת.

– ואים?

– אים? זאת אשאל גם אני! – אמר פּטריצקי ברגש ויעבר באצבעו הימנית ממעל לחטמו.

– אמר נא אפוא, הלא דרך אולת היא! – אמר וורונסקי בצחוק קל.

– את התנור לא הסקתי. פה באחד המקומות הם.

– חדל לך לפטפט! איה המכתב?

– לא משחק אני, כי שכחתי באמת. אולי חלום חלמתי? המתן לי, המתן! ומה חרי האף הזה! אילו שתית אתמול כמוני ארבעה בקבוקים לאיש, כי אתה שכחת, איפה אתה שוכב. המתן לי, זכור אזכור כרגע.

פטריצקי חזר לפנים ממחיצתו וישכב על מטתו.

– עמד-נא! ככה שכבתי, והוא ככה עמד. כן-כן-כן-כן… הנהו לפניך! – פטריצקי הוציא את המכתב מתחת מצעו, כי שם הצפינו.

וורונסקי לקח את המכתב ואת פתקת אחיו. בהם מצא מה ששער מראש, – מכתב אמו היה תוכחות על אשר חדל לנסוע אליה, ובפתקת אחיו נאמר, שאחיו צריך לדבר עמו. אבל וורונסקי ידע, כי כל זה באותו ענין.“מה לי ולהם בדבר הזה!” אמר בלבו ויגלום את המכתבים בחפזה וישימם בין כפתורי מעילו, על מנת לקראם בשום לב אחרי כן, בדרך.

בפרוזדור פגעו בו שני אופיצירים, אחד היה מגדודו, ואחד – מגדוד אחר.

דירת וורונסקי היתה בית ועד לאופיצירים בכל עת.

– אנה?

– לפטרהוף אני צריך.

– והסוס בא מצרסקויה?

– בא, אך אני עוד לא ראיתיו.

– יש אומרים, ש“גלדיאַטוֹר” סוסו של מחוטין, נפסח.

– שקר גמור! אבל איככה תרכבו ברפש כזה? – אמר השני.

– שלום לכם מצילי נפשי! – קרא פטריצקי בראותו את שני האופיצירים הנכנסים, וכבר עמד לפניו משרתו היומי, וטס בידו, ועל הטס יין דגן וקשוא כבוש – הנה ישבין מצוה אותי לשתות ולהחליף כח.

– אמנם הרבה עוללת לנו אתמול, – אמר אחד משני האופיצירים, – כל הלילה לא הנחת לנו לישון.

– אבל מה נחמד סופו של מעשה! – ספר פטריצקי – וולקוב טפס ועלה על הגג ואמר על עצמו כי עצב הוא. אני נעניתי אחריו: – הבה ננגנה, נגינת קבורה! ולקול נגינת הקבורה נרדם על הגג.

– שתה יין-דגן, שתה, ואחר תשתה מי סלטר ועסיס-לימונים הרבה, – אמר ישבין ויעמוד על פטריצקי, כאם הכופה את בנה לשתות סם מרפא, – ואחרי כן מעט יין שמפן, מעט מאד, אך בקבוק אחד קטן.

– בהשכל תדבר. המתן לי, וורונסקי, נשתה נא.

– לא, שלום לכם, אדוני, היום אינני שותה.

– ירא אתה, פן תכבד? אם כן נשתה לבדנו. הביאה מי סלטר ולימונים.

– וורונסקי! – קרא אחד מן החבורה, בשעה שוורונסקי עבר דרך הפרוזדור החיצון.

– מה?

– יש לך להתגלח, שערך כבד מאד, ביחוד במקום הקרחת.

באמת התחילו שערותיו נושרות ללא עת. הוא השיב בצחוק מטוב לב על המהתלות האלה, ושניו המתאימות נראו בצחקו. ומיד הוריד את מצנפתו על קרחתו ויצא וישב במרכבתו.

– אל האורוה! – קרא וורונסקי אל רכבו ויוצא את מכתביו לקראם, אבל השיב אל לבו, כי, בטרם יראה את סוּסו, אין לו להסיח דעתו מענין התחרות. “אחרי כן!”… גמר בלבו.

 

כא.    🔗

האורוה העשויה לדבר התחרות היתה בנין עראי של נסרים על יד המישור המיוחד למרוץ הסוסים, ושמה הוצרכו להביא את סוסו של וורונסקי ביום שלפני היום ההוא. את הסוס ההוא עוד לא ראה וורונסקי בעיניו, כי לא הוא הרגילו ברכיבה, כמשפט הימים האחרונים שלפני תחרות כזאת, כי אם “המנהיג” שהעמיד לו ( trainer ), ועל כן לא ידע ביום המעשה מאומה על אודות סוסו, לא מה שהיה לו בבואו ולא עד כמה נשתנה אחרי כן. הוא אך ירד ממרכבתו, ונערו, שומר סוסיו, שכבר הכיר מרחוק את מרכבת אדוניו, קרא למנהיג, ואנגלי צנום, שנעלות גבוהות על רגליו ומעיל קצר עליו וכל זקנו כמין צרור-שערות קטן מאד, יצא וילך לקראתו הלוך והתנודד ברגלים כושלות קצת, כדרך האנשים שאומנותם ברכיבה, ובזרועות פרושות.

– ומה שלומו של פרוּ-פרוּ? – שאל וורונסקי אנגלית.

– אָל רייט, סיר, – הכל כתקונו, אדוני, – ענה האנגלי בקול שיצא כמתגנב מגרונו, כי לא נפתחו שפתיו בדברו. – טוב אשר לא תקרב אליו, – הוסיף האנגלי וירם את מצנפתו – אני חסמתי אותו, והוא מלא רוגז. טוב אשר לא תקרב אליו ולא תרגיזהו.

– לא, הלוך אלך אליו. רוצה אני לשים עיני עליו.

– הבה נלכה, – אמר האנגלי בפנים זועפים ובלי פתוח פיו גם הפעם, וילך לפני וורונסקי הלוך ונופף בידיו, הלוך והתנודד כדרכו.

הם באו אל החצר הקטנה שלפני גדרות הסוסים, והמשרת, שעמד על משמרתו שם ביום ההוא, נער בן-חיל מקושט, לבוש מעיל נקי, ומטאטא בידו, קדם פניהם וילך אחריהם.

בגדרות עמדו חמשה סוסים, כל אחד בדיר מיוחד לו; וכבר ידע וורונסקי, כי ביום ההוא הובא שמה גם הסוס המסוכן לו ביחוד, הוא “גלדיאַטור” האדום, סוסו האדום, סוסו האביר והגבוה של מחוטין. אותו חשקה נפשו לראות עוד יותר ממה שרצה לראות את סוסו, אבל גם זאת ידע, כי על פי הנמוס הנהוג בעניני התחרות לא רק אין לו רשות לראותו, כי אם גם לשאול על אודותיו לא נאוה לו. אך מדי עברו במסדרון, פתח הנער המשרת את דלת הדיר השני משמאלו, ולעיניו נראה סוס אדום גדול לבן-רגלים; ברור היה לו כי גלדיאַטור לפניו, אבל כמו שאדם הגון מסב פניו מהביט במכתב זר, שמצא פתוח לפניו, כן הפנה שכמו וילך אל הדיר המוקצה לפרוּ-פרוּ.

– פה סוסו של מ–ק… מק… לעולם לא אוכל לבטא את השם הזה, – אמר האנגלי אליו ממעל לשכמו ויורה באצבע אגודל שלו, שצפרנה היתה מגואלה, על מחיצתו של “גלדיאַטוֹר”.

– של מחוטין? כן, זה בן-תחרותי האחד, שיש לי להתחזק לפניו.

– אילו רכבת עליו אתה, היית מתערב עליך, שתנצח, – אמר האנגלי.

– בתחרות שיש בה מעצורים הכל תלוי בכשרון הרכיבה ב“פליק”.

לענין “פליק”, שהוראתו אנרגיה ואומץ לבב, ידע וורונסקי, שלא רק אין מחסור לו בו, כי אם גם היה מובטח, שאין דומה לו בדבר הזה, ובטחון כזה מדה גדולה מאד.

– וברי לך, שלא היה צורך בדבר להביא את הסוס לידי הזעה מרובה?

– אין כל צורך, – ענה האנגלי – אך אל נא תדבר בקול רם. הסוס מתרגז, – הוסיף וינע בראשו אל מול הדיר הנעול, אשר עמדו לפניו ואשר נשמע קול פרסות דורכות על תבן.

האנגלי פתח את הדלת, ו’וורונסקי נכנס לדיר הקטן והכהה, שרק חלון קטן אחד היה למאור בו. שם עמדה סוסה אדומה-שחרחרת, ועל פיה מחסום, ורגליה דרכו על התבן הלח. גם הפעם, בתוך האור הכהה, סקר וורונסקי בסקירה אחת את כל מבנה גויתה. פרוּ-פרוּ היתה בעלת קומה ממוצעה, ובמבנה גויתה נמצאו חסרונות. עצמותיה היו קטנות; בשר חזותיה היה בולט, אבל כתליהן צרו. אחוריה היו תלויים קצת, וברגליה נראתה עקמימות מורגשת היטב לעין, ביחוד ברגליה האחרונות. שרירי רגליה, האחרונות והקדומות יחד, לא היו מצוינים בגדלם, אבל במקום המרכב רחבה גויתה מאד, והרוחב המרובה הזה הורגש ביחוד בימים ההם, בימי ההדרכה וההכשרה לתחרות, כי צמקה בטנה בעת ההיא. עצמות שוקיה מתחת לברכיה, היו, למראה עיני המביט אליהן מצד ראשה, דקות כאצבעות, אך בעבריהן רחבו מאד. כולה חוץ מצלעותיה, היתה כמכווצת משני עבריה, כמצומצמת ומכונסת לתוך כלל גויתה. אבל יתרון גדול, שקול כנגד כל החסרונות האלה, נמצא בה במדרגה גבוהה מאד; היתרון הזה היה “הדם”, הוא הדם, אשר יאמר עליו בלשון האנגלית, שדרכו להתגלות בשעת צורך. שרירי גוה, שהיו בולטים מתחת לרשת הגידים המתוחה בעורה הדק, המתפשט והחלק כאטלס, דמו למראה עין לעצמות בּחזקן. ראשה היה רזה מלמעלה, אבל רחב למטה, מתחת לעיניה הבולטות ונוצצות בנחת רוח; והעור הדק שבנחיריה הרחבים היה ממולא דם. כל צורי גוה, וראשה ביחוד, הביעו כח ועוז ויחד עם זה גם איזו רוח נדיבה; כי היתה מאותם הפקחים שבבעלי החיים, שאפשר לחשוב עליהם, שרק מאשר אין כלי מבטא הגון בפיהם, אינם מדברים בלשון בני אדם.

לוורונסקי נדמה על כל פנים, שהיא מבינה כל מה שהוא מרגיש, בשעה שהוא מביט אליה.

וורונסקי אך נכנס לדיר, והיא שאפה רוח בכח ותסב עיניה הבּולטות הצדה כפי יכלתה, עד שהלבן שבהם נמלא דם, ותבט אל הנכנסים מקצות עיניה המופנים אל העבר השני ותנענע בזמם שעל פיה ותדרוך בכח פעם ברגל זו ופעם ברגל זו.

– הנך רואה, שהיא רוגזת, – אמר האנגלי.

– סוסתי הנעימה! – דבר אליה וורונסקי חלקות וישם פעמיו אליה.

אך כאשר קרב, כן הוסיפה לרגוז. רק בגשתו אל ראשה שתקה פתאום, ושריריה נזדעזעו תחת שערה הדק והרך. וורונסקי העביר ידו על צוארה העז וישב למקומו את אחד מתלתלי רעמתה, שהוטל אל צדה השני של המפרקת החדה, ויקרב פניו אל נחיריה הנטויים, אשר דקו ככנפי עטלף. היא שאפה ונשמה בקול, ונחיריה נמתחו בכל עוזן, ותרעד ותלחץ את תּנוּך אזנה החד אל ראשה, ותשלח את שפתה השחורה והחזקה אל וורונסקי, ונראה שנתכוונה לאחזו בשרוולו. אך בזכרה את המחסום שעל פיה הניעה בו ותוסף לרמוס ברגליה המחוטבות פעם בזו ופעם בזו כבראשונה.

– הרגעי, סוסתי, הרגעי! – אמר וורונסקי ויעבר ידו על אחוריה ויצא מן הדיר בלב שמח, אחרי ראותו, כי סוסתו מסוגלת ומוכנת לעבודתה כראוי.

התרגזות סוסתו דבקה גם בו וירגש כי דמו רותח וכי גם הוא כמוה שואף לנוע, לתפוש דבר בשניו, ולבו פחד ורחב.

– ובכן אני בוטח בך, – אמר אל האנגלי – בשש שעות וחצי עלינו להועד במקום ההוא.

– הכל כתקונו, – אמר האנגלי – ואתה אנה אתה נוסע, מילורד? – שאל פתאום את וורונסקי בכנוי זה – מילורד –, שכמעט לא השתמש בו עד כה בדברו אליו.

וורונסקי הרים ראשו בתמהון, ויבט אליו כדרך שהיה מביט אך לפעמים, כשהיתה השעה צריכה לכך, לא אל עיניו, כי אם אל מצחו, כי תמה על העזות שבשאלה זאת; אך כהשיבו אל לבו, כי האנגלי הלז רואה בו באותה שעה לא אדון ששכר אותו בכסף, כי אם אדם שאין לו בעולמו אלא רכיבה ותחרות, ענהו בניחותא:

– דבר לי אל בּריאַנסקי, ובעוד שעה אחת אהיה בביתי.

“זה כמה פעמים שאלוני היום שאלה זאת!” אמר וורונסקי בלבו, ופניו האדימו, וזה היה מקרה שאינו מצוי בו כלל. האנגלי הביט אליו בשום לב ויוסף, כאילו ידע, אנה הוא נוסע באמת:

– העיקר הוא, שלפני רכיבה זו נחוצה מנוחה, אל תרגז ואל תשים לב לכל דבר עצב.

– אָל רייט, – ענה וורונסקי בצחוק קל ויקפוץ ויעל על מרכבתו ויצו את רכבו לנסוע לפטרהוף.

הוא אך הרחיק כשעור פסיעות אחדות, והעבים, שנראו מרחוק עוד בבוקר, כסו את פני השמים, ויהי גשם שוטף.

“זהו ענין רע”, אמר וורונסקי בּלבו וירם את מכסה המרכבה, “עד כה היה הרבה רפש על הארץ, ועתה יהי כל המישור לאגם בצה”. בשבתו בדד במרכבה המכוסה, הוציא את מכתב אמו ואת פתקת אחיו ויקראם.

כאשר דמה כן היה: כזאת וכזאת מצא גם במכתבים האלה. גם אמו, גם אחיו, גם כל יודעיו חשבו לדבר נחוץ להתערב בדברים המסורים אל לבו. ההתערבות הזאת העירה בו קצף, והוא היה קשה לכעוס בטבעו. “מה לי ולהם? – אמר בלבו, – למה זה יחשוב כל אחד לו לחובה לדאוג לי? ולמה זה ילאוני כולם יחד? על כי רואים הם, כי יש בזה דבר שאינו מובן להם. אילו היה זה סכסוך פשוט מן המצויים בעולמם היו מניחים לי ללכת בדרך לבי. אבל מרגישים הם, שענין אחר פה, שלא שעשוע ריק הוא, וכי האשה הזאת יקרה לי מהחיים. הדבר הזה אינו מובן להם, ועל כן הוא להם למורת רוח. יהי גורלנו מה שיהיה, אנחנו – מלה זו הדגיש בלבו לשם יחודו עם אנה – בחרנו בו מדעת, ואין אנו מתאוננים עליו. לא הם חייבים להורותנו את דרך החיים. והם אינם יכולים להבין מה הוא האושר, הם אינם יודעים, כי בלעדי אהבה זאת אין לנו לא אושר ולא צרות, – אין כל חיים בלעדיה”.

בעיקרו של דבר קצף על כל המתערבים מטעם אחר, מאשר ידע לבבו, כי הם, הקמים עליו, צדקו כולם כאחד. לבבו ידע, כי האהבה, שנקשרה בה נפשו בנפש אנה, היתה לא התלהבות לרגע, כי אין אהבה זו עתידה לעבור, כמו שעוברים כל הסכסוכים בחבורות הגבוהות, שאינם משאירים אחריהם בחיי הנאהבים אלא זכרונות נעימים או קשים ולא יותר. לבבו ידע את כל הצרות והמצוקות שבמצבו ובמצבה; הוא ידע, עד כמה קשה בפרט לאנשים כמוהם, – באשר הם נראים וגלויים תמיד לעיני בני חבורתם בכל דרכיהם ומעשיהם – להסתיר את אהבתם, לשקר, לכחש, להתהלך במרמה, להגות בכל עת במה שיאמרו הבריות, בשעה שהאהבה שביניהם היתה עזה כל כך, שכל מה שנחוץ לה היו שוכחים גם שניהם.

בבירור ובפרטות זכר את כל המקרים המרובים והמצויים, שהיה מוכרח בהם לשקר ולרמות, נגד רוחו וטבעו. ביחוד זכר היטב, כי לא אחת ולא שתים ראה אותה מתבוששת על דרכי המרמה והשקר, שהם אנוסים ללכת בהם. ורגש משונה התעורר בו, רגש גועל נפש, אשר היה מפעמו לעתים רק מן היום אשר דבקה נפשו באנה. אף אמנם לא ידע בעצמו רגש זה מה הוא: את מי הוא מתעב, את אלקסיי אלכסנדרוביץ, את עצמו, את כל העולם – כל זה לא הוברר לו. אבל בכל פעם גרש מקרבו את הרגש הזה. וגם עתה התחזק ויוסף להגות במה שהתחיל.

“בראשונה היתה אומללה, אבל כבודה ומנוחתה היו אתה; עתה איננה יכולה עוד לשקוט ולהכבד בעיניה, אף על פי שהיא מסתרת זאת מעיני כל, אבל יש לשים קץ לזה”, גמר וורונסקי בלבו.

ובפעם הראשונה עלה על לבו הרעיון הברור, כי חייב הוא לשים קץ לשקר הזה, ובלי התמהמה. “עלינו לעזוב הכל ולהסתתר באחד המקומות עם אהבתנו יחד” – אמר אל לבו הפעם.

 

כב.    🔗

הגשם חדל מהר, וכאשר קרבה מרכבת וורונסקי אל פטרהוף בעז מרוצת הסוס האמצעי, אשר משך בכחו גם את שני חבריו, שדלגו אחריו בלי האחז עוד במושכותיהם, חזר השמש והציץ, והגגות המשוטפים שעל בתי הקיץ ועצי התרזה הזקנים שבגנים המשתרעים משני צדי הרחוב הראשי, הבריקו לנוגה זרחו על שיירי המים המכסים אותם, והמים נטפו מענפי העצים ושטפו מעל הגגות בקול משמח לבב. וורונסקי לא יסף עוד להרהר בדבר הקלקול, שהגשם הזה יכול לקלקל את המישור המוקצה למרוץ הסוסים, כי שמח לבו על הגשם שהיה, מדעתו, כי בשעת גשם כזה ימצא את אנה בודאי בבית, ולבדה ימצא אותה, כי על אודות אלקסיי אלכסנדרוביץ ידע, שלא יצא מפטרבורג, אחרי שובו זה ימים מעטים ממעיני המרפא.

בתקותו למצוא אותה לבדה ירד ממרכבתו, בלי עבור בה את הגשר הקטן, ומשם והלאה הלך רגלי, כדי שלא למשוך עליו עיני מתבוננים, וככה היה עושה מדי פעם בפעם. ולא אל המבוא שמצד הרחוב שם פעמיו, כי אם אל החצר בא.

– הבא השר? – שאל את הגנן.

– עוד לא בא. הגבירה בבית. הואל נא ובוא דרך המבוא החיצון. הלא משרתים שם ויפתחו לך – ענה הגנן.

– לא, כי דרך הגן אלך.

ובהודע לו, כי אמנם לבדה היא בבית, ובחפצו להראות לפניה פתאום, – כי לא הבטיח אותה לבוא ביום ההוא, ובודאי לא שערה שיסע אליה לפני התחרות, – הלך לו בלאט, הלוך והחזק בחרבו, שלא תקשקש, על החול שבמסלה הצרה, המעוטרת במטעי פרחים משני צדיה, אל הגבעה הקטנה שעל יד הגן. באותה שעה שכח וורונסקי את כל מה שהרהר בדרך על אודות מצבו הקשה. רק הרעיון האחד הזה היה בלבבו, כי בעוד רגע אחד יראה אותה לא ברוח דמיונו, כי אם אותה ממש, בקומתה ובדמיונה כמו שהיא באמת. כבר החל להכנס וידרוך על מדרגות-הגבעה הרחבות במלוא עקביו, כדי שלא ישמע קולו בלכתו, ופתאום זכר את הדבר אשר היה שוכח תמיד, את המכשול הגדול מכל המכשולים שבינו לבינה, – את בנה המסתכל בו תמיד בעיני שאלה ואיבה, לפי מה שנדמה לו לוורונסקי.

הנער הזה הפריע אותם יותר מכל איש. כשהיה עמהם לא רק לא הרשו לנפשם, לא הוא ולא היא, לדבר מה שלא יכלו לדבר באזני כל, כי אם גם להביע ברמזים דברים, שלא היה הנער מוכשר להבינם. הם לא התנו ביניהם תנאי כזה, אבל כך נהגו, והמנהג נוסד מאליו. אילו באו לרמות את הילד הזה, היו חושבים זאת לעלבון גדול לעצמם. בפניו דברו זה אל זה כמיודעים פשוטים. אבל אף על פי שנזהרו כל כך, ראה וורונסקי פעמים רבות, כי הנער מביט ומתבונן בו בעיון ובתמהון ומתנהג עמו בזהירות משונה ובלי דרך קבועה, פעם יראה סימני חבה ופעם יתחמק ויתבושש. כמו הרגיש הילד שיש בין האיש הזה ובין אמו איזה יחס גדול בערכו, שהוא איננו יכול להבינו.

ובאמת הרגיש הילד, שלא יוכל דעת את היחס הזה, ובכל יגיעותיו לא יברר לנפשו, איך ראוי לו להתיחס אל האיש הזה. בבינה היתרה הנתונה לילדים, לראות דברים שבלב, הכיר וידע, כי אביו ומורתו ואומנתו כולם כאחד לא רק לא אהבו את וורונסקי, כי אם גם הביטו אליו בשאט נפש ובדאגה רבה, אף על פי שלא דברו עליו מאומה, וכי אמו הוקירה אותו מכל באי ביתם.

“מה זאת אפוא? מה טיבו של אדם זה? עד כמה עלי לאהוב אותו? אם אינני מבין זאת, הלא בי העון, הלא זה אות, כי אני נער נבער או רע”, אמר הילד בלבו; זה מקור החשדנות והתמהון וסימני האיבה, שנראו על פניו, ויסוד ביישנותו ותהפוכות דרכיו, שהיו מרגיזים את וורונסקי. מעמדו של ילד זה היה מעורר בלב וורונסקי בכל פעם את הרגש המשונה של גועל נפש בלי טעם ברור, שהיה מצוי בו בימים האחרונים. במעמדו התחילו מרגישים שניהם, וורונסקי ואנה יחד, מה שמרגיש בודאי רב חובל, בראותו על פי הקומפס, כי אניתו השטה במהירות נוטה נטיה מרובה מן הדרך הנחוצה לה, ואין לאל ידו לעצרה, כי בכל רגע ורגע היא הולכת ומתרחקת, וכי הכרת הרעה הזאת היא גם הודאה, שאין כל תקוה להנצל מאבדון.

הילד הזה, בדעתו הקצרה בדרכי החיים, היה להם לקומפס מורה ומזכיר מה שידעו ולא רצו לזכור: באין אומר ודברים הורה להם, עד כמה נטו מן האורח הסלולה.

בפעם הזאת לא היה סריוז’ה בבית, והיא היתה לבדה. בדד ישבה על הגבעה ותחכה לבנה, כי הלך לטייל, ויתקפהו הגשם, ותשלח משרת אחד ונערה משרתת לבקשו, והיא ישבה ותחכה לו. מלובשת שמלה לבנה, שרקמה רחבה עליה, ישבה באחת מפנות הגבעה מאחרי הפרחים, ולא שמעה את קול וורונסקי. ראשה המכוסה שער מסולסל שחור היה כפוף, את מצחה לחצה אל דלי-המשפך הקר, שעמד על המעקה, ובשתי ידיה היפות, העדויות בטבעות הנודעות לו היטב, החזיקה בדלי, שלא יזח ממקומו. כל תארה היפה, ראשה וצוארה וידיה, שהיו כולם מחמדים, היו חביבים לו בכל פעם כחזיונות חדשים, ויעמוד מלכתו, ויבט אליה בעונג רב. אך כרצותו לצעוד צעד אחד ולגשת אליה, הרגישה, כי הוא הולך וקרב, ותסלק את הדלי ותסב אליו את פּניה המחוממים.

– מה לך גברתי? החולה אַתּ – אמר אליה צרפתית בגשתו. רצונו היה לרוץ ולנפול על צוארה, אך בזכרו, כי אפשר שעוד אנשים שם, הביט אל המרפסת, ופניו האדימו, כבכל פעם שהוזקק להזהר ולפנות כה וכה.

– לא, שלום לי, – אמרה אנה ותקם ותלחץ בחזקה את ידו השלוחה אליה. – לא חכיתי עתה… לך.

– אלי! מה קרות ידיך היום! – אמר וורונסקי.

– הבהלתני בבואך, – אמרה אליו. – לבדי אני יושבת ומחכה לסריוז’ה, הוא הלך לטייל; הם יבואו מצד זה.

אבל אף על פי שהתאמצה לדבר במנוחה, רעדו שפתיה.

– סלחי נא לי, כי באתי, אך לא יכולתי לבלות יום זה בלי ראות פניך, – הוסיף בלשון צרפתית, כבכל פעם שלא היה יכול לדבר עמה בלשון יחיד מפני הסכנה, כי להשתמש בלשון רבים יכלו רק בלשון צרפת, לפי שבלשון הרוסית הוא מוזר מאד בין אנשים, שנתקרבו זה אל זה כל כך.

– מה אסלח לך? – ואני שמחה מאד.

– אבל חולה אַתּ או עצובת רוח, – הוסיף לדבר אליה, בלי הרפות ידיו מידיה, ויכף עליה. – במה הרהרת?

– רק בדבר האחד הזה, – אמרה אנה בצחוק קל.

ואמת דברה בזה. בכל עת ובכל שעה יכלה להשיב, אילו שאלו אותה, במה היא מהרהרת: רק בדבר האחד הזה, רק באשרה וברעתה. במצאו אותה הפעם, שאלה בלבה: מדוע כל זה נקל הוא לנשים אחרות, כמו לבּיטסי (היא ידעה את דרכיה עם טישקביץ, אשר לא נגלו לבני חבורתה), ורק היא בצרה גדולה. ביום ההוא הציק לה הרעיון הזה ביחוד מפני טעמים אחדים. אך לו לא הגידה זאת, כי אם שאלה אותו על אודות התחרות, והוא, בראותו כי עצובה היא, ובחפצו להשכיחה את עצבונה, ספר לה דברים מפרטי ההכנות, אך לא נתן לה לעמוד על כוונתו האמתית בהרצאת הדברים ההם.

“האגיד לו אם לא אגיד? – שאלה אנה בלבה, בהביטה אל עיניו המלאות שקט וחבה. מאושר הוא עתה וטרוד בתחרותו כל כך, שלא יבין את הדבר כראוי, לא יבין את כל ערכו של מקרה זה לנו.”

– אך עוד לא אמרת לי, במה הרהרת בבואי לפניך, – הפסיק וורונסקי את הרצאת ספוריו ואמר לה, – אנא, הגידי נא.

בלי השיב לו דבר, הורידה מעט את ראשה ותבט אליו בעפעפים מוסבים למעלה ותבחנהו בעיניה הנוצצות מבעד לגבותיהן השחורות. בידה התעסקה בעלה קטוף, אך ידה רעדה; הוא ראה זאת, ופניו הביעו אמונה והכנעת עבד, ופניו אלה משכו את לבה אחריו בכל עת בכח גדול.

– רואה אני, כי קרה אותך דבר לא טוב. איך אשקוט רגע אחד בדעתי, כי באה עליך צרה שלא נודעה לי. הגידי נא, בשם אלהים! – שנה את בקשתו בקול תחנונים.

“אני לא אסלח לו, אם לא יבין כל ערכו של דבר זה. הלא טוב אשר לא אגיד לו, למה זה אנסנו?” אמרה בלבה, בעודה מבטת אליו כבראשונה ומרגשת, כי ידה המחזקת את העלה, רועדת יותר ויותר.

– בשם אלהים! – שנה וורונסקי ויאחז בידה.

– האגיד?

– כן, כן, כן…

– הרה אני, – אמרה בקול שפל וממושך קצת.

העלה שבידה נזדעזע עוד יותר, אך היא לא גרעה עיניה מוורונסקי, בחפצה לראות, איך יקבל בשורה זאת. הוא שמע, ויחורו פניו, ויאמר להשיב דבר, אך מליו נעתקו, וינח את ידה ויורד ראשו. “כן, הוא הבין את כל ערכו של דבר זה”, אמרה בלבה ותלחץ את ידו להבעת תודה.

אבל טעות היתה בידה, בחשבה, כי וורונסקי הביט אל הענין הזה כמוה, בעיני אשה. הדבר יצא מפיה, ומיד התעורר בקרבו בכח גדול, עשר פעמים מבכל מקרה אחר, אותו הרגש של גועל נפש בלי דעת במי ובמה; אבל עם זה הבין, כי המשבר, אשר חכה לו, הגיע עתה, כי לא יוכלו עוד להסתיר דרכם מאישה, ועליהם לשים קץ באיזה אופן למצב המשונה הזה. ומלבד זאת דבקה בו גם סערת רוחה, ויבט אליה בעיני רחמים והכנעה וישק את ידה ויקם וילך הנה והנה על הגבעה הלוך והחרש.

– כן הוא, – אמר ויגש אליה באומץ לבב. – שנינו לא חשבנו את היחס שבינינו לשעשוע ריק, ועתה הוברר גורלנו. עלינו לשים קץ, – אמר ויפן כה וכה, – לשקר הזה, שאנו מחזיקים בו.

– לשים קץ? – איככה נשים קץ, אלקסיי? – אמרה אנה בקול שפל.

עתה עברה סערת רוחה, וצחוק חבה נגה על פניה.

– עליך לעזוב את בעלך, ולאחד את חיינו.

– מאוחדים הם גם עתה, – ענתה אנה בקול שפל, אשר לא נשמע כמעט לאוזן.

– כן הוא, אבל יש לגמור, לגמור.

– אבל איככה, אלקסיי, למדני נא מה לעשות, – אמרה בצחוק-תוגה על קשי מצבה, שאין להחלץ ממנו. – היש לנו רוח והצלה? האם לא אשת איש אני?

– אין מצב קשה שאי אפשר להחלץ ממנו. נחוץ להתחזק, – אמר וורונסקי. – כל מה שיהיה, טוב לך ממצבך זה. הלא רואה אני, מה רבו צרות לבבך בשבתך בתוך חבורתך, עם בנך, עם בעלך, שכולם כמזכירי עון לך.

– רק לא בעלי, – אמרה בלעג גמור. – אותו לא אדע, בו לא אהגה. כמוהו כאין.

– לא בכל לבך תאמרי זאת. אני יודע אותך. מתענה אַתּ גם בגללו.

– הן הוא איננו יודע מאומה, – אמרה אנה, ובושה כסתה פניה פתאום: לחייה, מצחה וצוארה האדימו, ודמעות נקוו בעיניה מכלמה. – אל נא נדבר בו.

 

כג.    🔗

וורונסקי כבר נסה פעמים אחדות, אם גם לא בשפה ברורה כזאת, לעוררה לשים לבבה על מצבה, ובכל פעם ענתה אותו אמרים דלים כאלה ובקלות דעת כזאת, כמו נמצא בזה דבר, אשר לא יכלה או לא רצתה לבררו לעצמה; בשעה שהתחילה לדון בענין זה, כמו חמקה עברה ממנה מדי פעם בפעם אל אחד המחבואים הרוחניים שבה, ותחתיה, תחת אנה האמתית שאהבה נפשו, באה לפניו אשה אחרת זרה לו ומשונה, אשר לא אהב אותה, כי אם ירא מפניה, והכבירה עליו במלים. אך ביום הזה הואיל להביע לה את כל רוחו בשאלה זאת.

– אם יודע הוא, אם איננו יודע, – אמר וורונסקי בקולו העז והמתון – אין לנו עסק בזה. אנחנו איננו יכולים… אַתּ לא תוכלי להוסיף לכת בדרך הזה, ביחוד בעת הזאת.

– ומה נעשה על פי דעתך? – שאלה בלעגה הקל, אשר דברה בו עד כה. בראשונה דאגה, פן יהי דבר הריונה קל בעיניו, ועתה הצטערה, על כי בא בגללו לידי מסקנה, שנחוץ לעשות איזו חדשות בחייהם.

– יש להודיע לו הכל ולעזבו.

– טוב מאד; נשערה נא, שאעשה כן. הידעת, מה נעלה בידנו? הנני לספר לך הכל מראש, – אמרה אנה, ואש חמה נצתה בעיניה, אשר עוד לפני רגע אחד מלאו חבה. – “כן הוא, איש אחר אהבת ותוקשי אחריו בדרך חטאים? (בדבריה אלה חקתה את בעלה וגם הדגישה מלים מיוחדות בטעמו וברוחו). אני הזהרתיך על דבר תוצאות דרכך לענין מצבנו המדיני והאזרחי והביתי, ואת לא שמעת בקולי. עתה אינני יכול לתת לחלל את שמי… ואת שם בני, היה את לבבה לאמור, אך לא יכלה לשתף שם בנה במהתלותיה… לא אוּכל לתת לחרפה את שמי” ועוד איזה דבר כיוצא בזה. בכלל יאמר בכל סגנונו המדיני, בבירור ובדיוק, כי לא יוכל לתת לי לעזבו, כי אם יעשה כאשר תמצא ידו להגן על כבוד ביתו. וכאשר יאמר, כן יעשה במנוחה ובדיוק גמור. זה הדבר אשר יהיה. לא איש הוא זה, כי אם מכונה, ובשעת כעסו הוא כלי משחית, – הוסיפה ותזכור את אליקסיי אלכסנדרוביץ בכל תארו לפרטיו ובדרכי מדברו; וכל מדה שאינה נאה, שיכלה למצוא בו, זכרה לו וחשבה לו לעון, בלי סלוח לו גם על דבר אחד, בגלל החטאה הנוראה, אשר חטאה לו היא.

– אבל אנה, – אמר וורונסקי בקול רך, מרגיע ונכנס אל הלב – בכל זאת נחוץ להגיד לו; ואז נראה דרכיו ונדע מה לעשות.

– מה נוכל לעשות, לברוח?

– יכול נוכל גם לברוח. אני לא אדע, איך נוכל להוסיף לעמוד במצבנו זה. ולא לי אני דואג. – רואה אני בצרת נפשך.

– לברוח ולהיות לך לפלגש אהובה, – אמרה אנה בחרי אף.

– אנה, – אמר אליה בקול תוכחה וחבה.

– כן הוא, להיות לך לפלגש ולהשחית הכל.

גם הפעם היה את לבבה לאמור “את בני”, אך לא יכלה לבטא מלה זאת.

וורונסקי לא יכול להבין, איך יכלה האשה הזאת, באומץ לבה ובישרת רוחה, לשאת חיי שקר ותרמית כאלה, בלי בקש לה חיים אחרים; אך לא הבין כי פשר דבר החידה הזאת צפון במלת “בני”, אשר לא יכלה להשמיע על פיה. בזכרה את בנה ואת הגות לבו בימים הבאים על אודות אמו, העוזבת את אביו, באו בה יראה ורעד על המעשה אשר עשתה, ואז חדלה לעיין בדבר, כי אם התאמצה להרגיע את נפשה, כדרך הנשים, בסברות כוזבות ובדברי רוח, למען לא ישונה דבר במצבה, ותוכל להשכיח את השאלה הנוראה, מה תעשה לבנה.

– אני מבקשת אותך, אני מתחננת לך, – אמרה פתאום בקול אחר, בקול מלא חבה ויוצא מן הלב, ותחזק בידו – אַל נא תוסיף לדבר עמי עוד בדבר הזה עד עולם.

– אבל, אנה…

– עד עולם. הניחה לי לדאוג לזה. נפשי יודעת את כל שפל מצבי, את כל הכעור הנורא שבו; אך להחלץ ממנו לא נקל הוא כמו שתדמה. הניחה נא לי לבקש עצה ושמע בקולי. אַל תוסיף לדבר אלי בזה עד עולם. התבטיחני?… לא, לא, הבטיחה נא!…

– מבטיח אני כל מה שתבקשי, אבל אינני יכול לשקוט, ביחוד אחרי אשר הגדת לי את הדבר הזה. לא אוּכל לנוח, אם לא תנוחי אָתּ.

– אני? – שנתה אחריו. – כן, לבי דוה לפעמים; אבל זה יעבור, אם לא תוסיף דבר אלי כאשר אמרתי. רק בדברך עמי בענין זה, ידוה לבי על מצבי.

– זאת לא אבין, – אמר וורונסקי.

– ידעתי, – נכנסה אנה לתוך דבריו, – מה קשה לישר רוח כמוך לשקר, וצר לי עליך. פעמים רבות אשים על לבי, כי אבדת חייך למעני.

– כזאת אמרתי בלבי ברגע הזה גם אני עליך, – אמר וורונסקי, – איך יכלת לוותר על כל בגללי? לא אוכל לסלוח לנפשי, על כי אומללה אָתּ.

– אני אומללה? – אמרה ותקרב ותבט אליו בצחוק שמחה ואהבה, – אני – דמיוני כאיש רעב שנתנו לו לאכול. אפשר שקר לו, ובגדו קרוע, והוא מתבייש, אך אומלל איננו. אני אומללה? – לא, זה אשרי…

ברגע ההוא שמעה את קול רגלי בנה, ותשקף במהירות אל כל עברי הגבעה ותקם פתאום, כמו נתרה ממקומה. בעיניה נראה הברק הנעים הנודע לוורונסקי מכבר, והיא הרימה במהירות נמרצה את ידיה היפות, המעולפות טבעות, ותאחזהו בראשו ותבט אליו הבטה ממושכה ואחרי כן קרבה אליו את פניה בצחוק קל על שפתיה הפתוחות ותשקהו במהירות על פיו ועל שתי עיניו ותהדפהו ותכון ללכת, אך הוא עצר אותה.

– מתי? – לחש לה ויבט אליה בפנים צוהלים.

– היום בקצה השעה הראשונה, – לחשה לו באזנו ותאנח ממעמקי לבה ותלך בצעדיה הקלים והמהירים לקראת בנה.

הגשם חדל לרדת, בשעה שהיה הנער בגן הגדול, וישב שם עם אומנתו עד כלות הגשם באחת הסוכות.

– ושלום לך, – אמרה אליו. – עתה עלינו למהר אל התחרות. ביטסי הבטיחה לבוא אלי ולקחת אותי במרכבתה.

וורונסקי שם עיניו על השעון ויצא מעל פניה מהר.

 

כד.    🔗

כאשר שם וורונסקי עיניו על השעון על גבעת המרפסת היה מלא דאגה וטרוד ברעיוני לבבו כל כך, שראה ולא ידע מה ראה, ראה את ציוני השעות ולא ידע איזו שעה היא. בצאתו אל מסלת החצץ דרך בזהירות ברפש וילך אל מקום מרכבתו. ברב רגשותיו לא שם לבו להתבונן, איזו שעה היא ואם עוד יספיק לנסוע אל בריאנסקי. מכח זכרונו לא נשאר לו ברגעים ההם אלא הכשרון לזכור ראשי פרקים, שאחרי עשותו זאת עליו לעשות כזאת וכזאת, ולא יותר. זכרון מרפרף כזה הוא מן המקרים המצויים בחיי האדם. בגשתו אל מרכבתו מצא את רכבו נרדם על מושבו בצל תרזה ענפה, שכבר התחילה נוטה הצדה, ויתבונן אל עדות היתושים, אשר התאבכו כתמרות עשן ממעל לסוסים המכוסים זעה, ויער את רכבו ויקפוץ ויעל על המרכבה ויצוהו לנסוע אל בריאנסקי. רק אחרי נסעו כשבע וירסטאות שב אליו כל כח זכרונו וירא בשעון וידע, כי חצי השעה הששית הגיע וכי אֵחר לנסוע.

ביום ההוא היו מרוצי-תחרות שונים: מרוץ בני-לויה, מרוץ אופיצירים למרחק שתי וירסטאות ואחריו אותוד המרוץ שהשתתף בו וורונסקי. אל המרוץ האחרון הזה היה יכול עוד להספיק לבוא, אבל ידע, כי, אם יסע אל בריאנסקי, יבוא שמה בכבדות ובשעה ש“אנשי החצר” כבר יועדו שם, וכן לא יעשה. אך כבר הבטיח לבריאנסקי לבוא אליו ביום ההוא, ועל כן גמר לעשות הלאה דרכו ויצו את הרכב להריץ את הסוסים בלי חמלה.

בבית בריאנסקי שהה אך חמשה רגעים וישב ויסע בדרך אשר בה אליו. הנסיעה המהירה הזאת הרגיעה אותו. כל קשי מצבו בדברים שבינו לבין אנה, כל השאלות והספקות שנשארו אחרי שיחתם נשכחו מלבו לגמרי; רק במרוץ תחרותו היו כל מחשבותיו, בעונג רב ובלב סוער הגה בזה וישעשע את נפשו בבטחונו, כי בכל זאת בוא יבוא שמה בעתו, ורק לרגעים התעוררה בקרבו עליצותו על נועם הפגישה, שהוא עתיד לפגוש בלילה את אנה.

ובמדה שנכנס בנסיעתו לגבול שדה-התחרות, במדה שהוסיף להשיג ולעבור את מרכבות הנוסעים שמה מבתי הקיץ ומפטרבורג, בה במדה חזקו עליו רגשותיו על אודות התחרות הזאת, שהתעתד להשתתף בה.

בבית דירתו לא נותר איש מחבריו, – כולם כבר היו שם ומשרתו חכה לו על יד השער. בעודו מחלף שמלותיו, הגיד לו משרתו, כי הוחל המרוץ השני, כי אדונים רבים באו לשאול על אודותיו וכי הנער שבאורוה רץ ובא גם הוא לשאול עליו פעמים.

וורונסקי חלף שמלותיו בלי חפזון (מעולם לא נחפז ולא חדל למשול ברוחו) ויסע אל חצר האורוה. משם כבר נשקפו לעיניו המוני מרכבות ורגלים ואנשי צבא, אשר כתרו את שדה המרוץ, ואוהלים מלאים אדם. לפי הנראה עוד לא עברה שעת המרוץ השני, כי בהכנסו אל חצר האורוה שמע קול פעמון. בגשתו אל האורוה פגש את “גלדיאטור”, סוסו האדום ולבן-הרגלים של מחוטין, כי הובילו אותו אל המערכה, ועליו כסוי בגד צהוב-אדמדם, שרצועות כחולות מרוקמות עליו, ואזניו נראו כגדולות מאד, תחת הרקמות הכחולות המכסות עליהן.

– איה קורד? – שאל וורונסקי את משרתו אשר על הסוסים.

– באורוה, חובש הוא.

פרוּ-פרוּ עמד חבוש בדירו, והדיר היה פתוח, כי כבר נכונו להוציא את הסוס לעבודתו.

– לא אחרתי?

– אָל רייט! אָל רייט! הכל כתקונו, הכל כתקונו, – אמר האנגלי – רק השמר והשקט.

וורונסקי שם עיניו עוד הפעם על יפי תארו וכל אבריו של סוסו האהוב לו, אשר כל עצמותיו רעדו, ובקושי הפנה עיניו מהמראה הזה ויצא מן האורוה. אל האוהלים קרב במרכבתו בשעה טובה לו מאד, בשעה שלא יכול איש לשים לב אליו. המרוץ למרחק שתי הוירסטאות כמעט נגמר לפני רגעי מספר, וכל העינים נסבו על ה“קַוַלרגרד” שרכב ראשונה ועל ה“לייב-הוּזר” שרכב אחריו, ששניהם הריצו את סוסיהם בשארית כחם וקרבו אל עמוד המטרה. מתוך העגול וגם מחוץ לו נאספו כל הנצבים ודחקו זה את זה על יד העמוד, וחבורות אנשי צבא פשוטים ואופיצירים מחיל פרשי-הגאַרדה הביעו שמחתם בקריאות בקול רם על נצחון שר חילם וחברם הקרוב לבוא. וורונסקי נכנס לתוך ההמון הזה, בלי משוך עין עליו, כמעט באותו רגע שנשמע קול הפעמון המבשר, כי נגמר המרוץ, והקולר-גרד רם הקומה, המכוסה רגבי רפש, שעלתה בידו לגשת ראשונה אל העמוד, נחת על המרדעת וירף ידו מסייחו האָפוּר, שכהה מראהו מזעה ונשימתו כבדה עליו מרוב עמלו.

הסיח רמס בפרסותיו בכח ויתאמץ לעצור בזה במהלך גויתו הגדולה, והאופיציר המנצח פנה כה וכה, כמי שנעור מחלום קשה, וביגיעה עלתה בידו להראות צחוק קל על שפתיו. המון אנשים מבני חבורתו ושלא מבני חבורתו סביב שתו עליו.

וורונסקי התחמק בכוונה מהמון בני מרום עם הארץ, אשר התנהגו בכובד ראש וישוחחו ויתהלכו ברחבה לפני האוהלים. ידוע ידע, כי גם אנה קרינינה שם, גם ביטסי, גם אשת אחיו, ובכל זאת נמנע מגשת אליהן, כדי שלא יסיח דעתו מענין התחרות. אבל מכיריו הרבים, שפגשו אותו בכל רגע, עצרוהו ויספרו לו דברים מפרטי המרוצים הקודמים וישאלוהו, מפני מה אחר לבוא.

בעת אשר נקראו המתחרים אל האוהל המיוחד לקבלת הפרסים, וכל הנאספים מהרו שמה, קרב אליו אחיו הגדול ממנו אלכסנדר, ראש גדוד מעוטר בפתילים על כתפיו, שפל קומה, רחב עצמות כאליקסיי, אבל יפה ואדמוני ממנו ובעל אף אדום ופנים צוהלים מיין.

– הקבלת את פתקתי? – אמר אליו אלכסנדר. – הן בביתך לא ימצא אותך איש לעולם.

הכל ידעו, שאלכסנדר וורונסקי הוא איש הולך שובב, וביחוד הוא שוגה ביין, אך עם זה היה גם חצרני גמור.

בדברו עם אחיו בענין רע מאד, מלאו פניו בדיחה, ויהי למראה עין כמדבר מהתלות ודברים של מה בכך, – מדעתו, כי אפשר, שעיני רבים מוסבות עליהם.

– קבלתי ולא אוכל הבין, מה הדאגה הזאת, שאתה דואג לי, – אמר אליקסיי.

– דואג אני, על כי נאמר לי לפני רגעים אחדים, כי אינך פה וכי ביום השני ראו אותך בפטרהוף.

– יש דברים, שרק מי שהם נוגעים בו בעצמו יש לו רשות לדון בהם, והדבר שאתה דואג בגללו הוא ממין זה.

– אבל אם כן אין לעבוד בצבא, אין…

– אני מבקש מאתך, שלא תתערב בדבר, ולא יותר.

פני אליקסיי הנזעמים חורו באמרו זאת, ולחיו התחתון הבולט רעד, וזה היה מן המקרים שאינם מצויים אצלו. ככל איש, אשר לב טוב לו, היה קשה לכעוס, אך בשעת כעסו, בשעה שלחיו התחתון התחיל רועד, היה מסוכן למרגיזיו; זאת ידע גם אלכסנדר אחיו וישב לו בצחוק קל ובפנים שמחים:

– אני אך באתי למסור לך את מכתב אמנו. השיבה נא לי דבר ואל תרגיזנה לפני נסעה. לך והצלח, – סיים דבריו בברכה לענין התחרות בפניו הצוחקים ויט מעליו.

אך נסב אחיו מאצלו, וידיד אחר קדם פניו בברכת שלום.

– אינך רוצה להכיר את רעיך! שלום לך, יקירי! – אמר אליו סטיפן ארקדיביץ, אשר גם פה, בתוך תפארת בני פטרבורג, התנוסס בפניו האדמונים ובפאות זקנו הסרוקות והמצוחצחות. – תמול באתי ושמח אשמח מאד, כי אראה בנצחונך. מתי נראה איש את אחיו?

– בוא נא מחר אל הקלוב שלנו, – אמר וורונסקי וילחץ שרוול מעילו ויבקש סליחה מאתו וילך מאצלו אל תוך שדה המרוץ שכבר הובלו שמה הסוסים המוכנים למרוץ הגדול, שהושמו מעצורים בו.

הסוסים המכוסים זעה, שגמרו לעשות את שלהם, וכשל כחם, אחרי העבודה הקשה אשר עובדה בהם, הושבו למקומותיהם בלוית שומריהם, ואחרים הובאו תחתיהם זה אחר זה אל המרוץ החדש, סוסים צעירים מלאי כח, רובם אנגליים, ובעמדם כבוּנים ודקי בטן דמו לעופות גדולים ומשונים. מימין הובאה פרוּ-פרוּ ביפי תארה, אשר דרכה בפרקי שוקיה התחתונים הגמישים והארוכים למדי, כהולכת על נוצות של מתכת. לא רחוק ממנה עמד “גלדיאטור” באזניו המרופטות, ובאותה שעה הפשיטוהו את כבינתו. עיני וורונסקי נמשכו שלא מדעתו על אברי הסייח הזה, שהיו גדולים ויפים וכולם מתאימים לתארו הכללי, ואחוריו כמוצקים ומחוטבים בטעם נפלא, ופרקי שוקיו התחתונים קצרים במדה שאינה מצויה, ונראה כמיוסדים על פרסותיו בעצמן. וורונסקי שם פניו לגשת את סוסתו, אבל עוד הפעם עצר אותו אחד ממכיריו.

– הנה קרינין, – אמר אליו האיש ההוא בדברם זה עם זה. – הוא מבקש את אשתו, והיא באוהל, בתּוך. האם לא ראית אותה?

– לא, לא ראיתיה, – ענה וורונסקי, ובלי שים עין גם על האוהל, אשר הראהו בו האיש ההוא את קרינינה, נגש אל סוסתו.

עוד לא הספיק וורונסקי לבדוק את מרדעתו, כדי לתקן בו דבר, והנה נקראו המתחרים אל האוהל לנטול גורלות ולהכון להתחלת התחרות. שבעה עשר אופיצירים נועדו באוהל בפנים מלאים עיון וכובד ראש, ורבים מהם בפנים חורים, ויקחו להם איש גורלו. לוורונסקי יצא הגורל השביעי, וקול ההכרזה נשמע: “שבו לכם!”.

וורונסקי הרגיש, כי הוא ושאר הרוכבים המתחרים היו למרכז, שכל העינים מכוננות אליו, ויקרב אל סוסו בלב סוער, וכדרכו במצב כזה היה מתון ושוקט בתנועותיו.

קורד לבש לכבוד התחרות את בגדי החגיגה שלו, והם: מעיל שחור רכוס בכל כפתוריו, צוארונים מגוהצים קשים, שהיו מגיעים עד לחייו, כובע שחור ונעלות גבוהות. הוא היה מתכבד ובוטח כבכל עת, ובעצמו החזיק את הסוסה בשתי מושכותיה ועמד אצלה. והיא הוסיפה לרעוד כאילו אחזתה קדחת. עינה הבוערת הביטה מן הצד אל וורונסקי בגשתו אליה. וורונסקי שם את אצבעו מתחת לאזור המרדעת. היא עותה עינה עוד יותר ותגל את שניה ותורד את אזנה. האנגלי העוה שפתיו, בחפצו להראות דמות צחוק, על בדיקה יתרה זו, שבודקים אחרי חבישתו של מומחה כמוהו.

– שב נא, ולא יסער לבבך כל כך.

וורונסקי הביט בפעם האחרונה אל אנשי תחרותו, בדעתו שבשעת הרכיבה לא יוסיף לראותם. שנים כבר רכבו להם אל המקום המיועד להתחלתם. גלצין, אחד מרעי וורונסקי ומאנשי תחרותו המסוכנים לו, התרוצץ מסביב לסייחו האדמדם, אשר מאן לתתו לשבת עליו. “לייבהוזר” קטן קומה, מלובש במכנסי-מרכב צרים, ישב כפוף כחתול על סוסו וירעישהו בחפצו לחקות את האנגלים. הנסיך קוזובליב ישב בפנים לבנים על סוסתו רבת הדמים, שיצאה מבית גידוליו של גרבוב, ואנגלי נהג אותה ברסנה. וורונסקי וכל חבריו ידעו את קוזובליב “בעצביו הרפים” ובתאותו המרובה להכבד. הם ידעו, כי היה מפחד מכל דבר, גם לרכוב על אחד מסוסי הצבא היה ירא; אבל דוקא ברכיבה זו, שהיתה נוראה באמת, שמפרקות יכלו להשבר בה על נקלה, שאצל כל אחד מן המכשולים שהוכנו בה עמדו דוקטור ועגלת בית חולים ברקמת צלב ואחות רחמניה, ערב את לבבו להשתתף. כשנפגשו עיניהם קרץ אליו וורונסקי בחבה ובהבעת הסכמה ותהלה. רק את אחד מהרוכבים, את איש תחרותו הקשה לו מכולם, את מחוטין ברכבו על “גלדיאטור” לא ראה.

– אל נא תאיצה, – אמר קורד אליו; – וזכר נא דברי זה: אצל המעצורים אל תעצרנה ואל תריצנה, תנה לה לעשות, כאשר ייטב בעיניה.

– טוב, טוב, – אמר וורונסקי ויחזק ברסן.

– אם תוכל הריצה אותה; אך עד הרגע האחרון אל תואש, גם אם יקדמוך כולם.

בטרם הספיקה סוסתו לזוז ממקומה, התנשא וורונסקי בתנועה עזה ומהירה ויאחז ברגליו בטבעות המרדעת, טבעות ברזל-קלל בעלות שנים, ויורד את גויתו במהירות ובחזקה על כר-העור שעל המרדעת, ויחרוק העור תחתיו, ומושבו היה איתן. ברגלו הימנית נאחז בטבעת ויחזק בין אצבעותיו את המושכות הכפולות, כרוכב רגיל, וקורד הרפה ידיו מהן. “פרוּ-פרו” נטתה את צוארה הארוך ומתחה את מושכותיה, וכמו מבלי דעת באיזו מרגליה לצעוד ראשונה החלה לזוז ממקומה כהולכת על נוצות של מתכת ותנענע את רוכבה בגבה המתכווץ ומתפשט לרגעים. קורד החיש צעדיו והלך אחריה. בזעפה משכה את חבלי רסנה פעם מצד זה ופעם מצד זה ותתאמץ להוליך רוכבה שולל, ו’וורונסקי התאמץ להרגיעה פעם בקול ופעם בידו, אך כל זה היה לריק.

הם הגיעו אל הנחל הסתום, ופניהם הועדו אל מקום “שלוּחם”. רבים מהרוכבים היו לפניו, ורבים – מאחוריו, ופתאום שמע מאחריו קול שעטת פרסות סוס על הרפש, וירא והנה מחוטין השיגו ויעבר לפניו על “גלדיאטור” בעל הרגלים הלבנות והאזנים המרופטות. מחוטין צחק צחוק קל וגלה את שניו הארוכות, אך וורונסקי הביט אליו בחרי אף; כי לא אהב אותו בכלל, ועתה חשב אותו לאיש-תחרות קשה לו מכל חבריו, ומלבד זאת רע בעיניו, מה שהריץ סוסו בעברו עליו והרגיז בזה את “פרוּ-פרוּ”. היא נשאה את רגלה השמאלית ותקפץ שתי פעמים ובזעפה על חבלי רסנה המתוחים החלה לדהור בלי סדרים לטלטל בדהרותיה את רוכבה. גם קורד הרעים פניו וכמעט רץ ויקפץ גם הוא אחרי וורונסקי.

 

כה.    🔗

כל האופיצירים המתחרים במרוץ ההוא היו שבעה עשר איש. והמרוץ נועד בעגול איליפסי ארוך ארבע וירסטאות, לפני האהל העשוי לדבר. ובעגול הזה נערכו תשעה מעצורים: נחל, גדר קרשים גבוהה שתי אמות רוסיות אצל האוהל, תעלה ריקה, תעלה מלאה מים, צלע גבעה זקופה, חומה אירלנדית והיא (מן המעצורים הקשים ביותר) סוללה, שקנים רבים נטועים בה, ואחריה עוד תעלה – שאינה נראה לעיני הסוס – והסוס הוצרך לדלג על שני המעצורים האלה עוד כדי שלא לנפול ולהשבר; אחרי המעצור הקשה הזה עוד שתי תעלות מים ותעלה ריקה אחת; וגמר רכיבת המתחרים ממול האוהל. אבל תחלת רכיבתם נקבעה לא בתוך העגול, כי אם מצדו, במרחק מאה קני-מדה מקו העגול, ובתוך הדרך החיצונה הזאת נמצא המעצור הראשון, והוא הנחל הסתום, שרחבו שלש אמות רוסיות, ורשות נתנה לרוכבים לעברו בקפיצה או ברכיבה במי-הברכים שבו.

שלש פעמים נצבו המתחרים בשורה אחת, ובכל פעם הוציא אחד הסוסים את ראשו אל מחוץ לשורה, והוצרכו לחזור ולהתיצב. ראש הגדוד סיסטרין, המומחה לאותו דבר, כבר בא לכלל כעס, אך בפעם הרביעית קרא “צאו!” – והאנשים החלו לרכוב לדרכם.

כל העינים וכל הבינוקלים כוננו אל חבורת הרוכבים השונים במראיהם ובמלבושיהם בשעה שעמדו בשורה.

“הם שולחו! התחילו רוכבים!” נשמעו מכל עבר קריאות הנאספים, אחרי הדממה שהיתה בשעת צפיתם.

גם ביחידות גם בחבורות רצו ממקום למקום, כדי להסתכל יפה יפה. עוד ברגעים הראשונים היתה חבורת הרוכבים לשורה ארוכה, ולעיני הנאספים קרבו שנים שנים ושלשה שלשה ואחד אחד אל הנחל. לרואים נדמה, שכולם החלו לרכוב כאיש אחד, אך באמת היו זמני סיקונדות ביניהם, וגם זה לא נחשב לדבר קל בעיניהם.

“פרוּ-פרוּ” ברגזה ובהתלהבותה היתרה אחרה ברגע הראשון, וסוסים אחדים הקדימוה. אך עוד בטרם הגיעו אל הנחל עבר וורונסקי בלי כבדות לפני שלשה מהסוסים אשר הקדימוה, ועם זה עצר בכל כחו ב“פרוּ-פרוּ”, שרצתה והתאמצה לקפץ קפיצות גדולות, ולפניה היה אך “גלדיאטור” האדום, סוסו של מחוטין, אשר הלך לו הליכה קלה ומסודרת ונשא את רגליו האחרונות ממול עיני וורונסקי, וראשונה לכל הסוסים הלכה “דיאנה” סוסתו הנחמדה של קוזובליב, ובעליה עליה בפנים לבנים כפני מת.

ברגעים הראשונים עוד לא משל וורונסקי לא ברוחו ולא בסוסתו. עד הנחל, אשר היה להם למעצור ראשון, לא מצאה ידו להנהיגה כטוב בעיניו.

“גלדיאטור” ו“דיאנה” קרבו יחדו אל הנחל וכמעט בבת אחת התנשאו וידלגו אל עברו השני. בלי התגברות מיוחדת מורגשת לעין דלגה ותעף אחריהם “פרו-פרו” כמו על כנפים, אך כשהרגיש וורונסקי בעצמו, שהוא מרחף באויר, ראה פתאום כמעט תחת רגלי סוסתו את קוזובליב מתגולל עם “דיאנה” מעבר לנחל (אחרי קפיצתה של “דיאנה” הוציא את מושכותיה מידו ותעף ותפול עמו יחד). אך הפרטים האלה נודעו לוורונסקי אחרי כן, ובאותו הרגע ראה רק את המחזה הזה: מתחת לרגליו, במקום שסוסתו “פרוּ-פרוּ” היתה עתידה להציג את פרסותיה, יכלה למצוא את רגלה או את ראשה של “דיאנה”. אך “פרו-פרוּ” הספיקה בשעת קפיצתה גם לנטות בכח ברגליה ובגבּה, כחתול בנפלו ממקום גבוה, ותדא הלאה ולא נגעה ב“דיאנה”.

“מה נעמת לי!” אמר וורונסקי בלבו.

אחרי עברם את הנחל היה וורונסקי לשליט גמור על סוסתו ויחל לעצור את מרוצתה, בחפצו לעבור את הגדר הגדולה אחרי מחוטין ולהשיגו ולהקדימו אחרי כן, בין המעצור הזה ובין המעצור שאחריו, והרחוק ממנו כמאתים קוי-מדה.

הגדר הגדולה עמדה לפני אוהל הקיסר, והקיסר וכל בני החצר והמוני הנאספים הביטו כולם כאחד אליו ואל מחוטין, ומחוטין רכב לפניו, ובינותם היה כמלוא אורך גופו של סוס, בקרבם אל השטן (כן קראו לגדר ההיא). וורונסקי ידע, כי עינים מכוננות אליו מכל עברים, אך לא ראה דבר חוץ מאזני סוסתו וצוארה והארץ, הרצה לקראתן בחפזה ואחוריו ורגליו הלבנות של “גלדיאטור” שרקדו במהירות ובסדר לפניו, בלי שנות את הרוח שביניהם. “גלדיאטור”, התנשא ובלי כל דפיקה קטנה כשכש בזנבו ויעלם מעיני וורונסקי.

– ברווה!– נשמע קול קורא אחד.

כהרף עין אחרי כן נראו קרשי הגדר לעיני וורונסקי. סוסתו דלגה ועברה בלי כל שנוי מורגש בתנועות אבריה. הקרשים נעלמו מעיניו, ואך קול דפיקה קטנה שמע מאחריו; כי התלהבה בראותה את “גלדיאטור” מקפץ לפניה, ותקדם קצת להתנשא, ועל כן דפקה בגדר באחת מפרסותיה האחרונות. אך את מדת מרוצתה לא שנתה, ו’וורונסקי – שברגע ההוא נזרק רגב רפש על פניו – ראה ויתבונן, שלא נשתנה הרוח שבינה ובין “גלדיאטור”. ועוד הפעם היו לנגד עיניו אחורי “גלדיאטור” וזנבו הקצר ורגליו הלבנות הממהרות לרוץ בלי התרחק ממנו.

וכשעלה במחשבתו, שהגיעה העת לו לשים את מחוטין מאחריו, החישה “פרו-פרו” את מהלכה מאליה, כי הבינה את מחשבתו טרם ירמוז לה, ותחל להתקרב אל מחוטין מן הצד הטוב לפניה, מצד החבל. מחוטין לא נתן לה לבוא בינו ובין החבל. ו’וורונסקי אך שם על לבו, כי אפשר להשיגו גם ברכיבה מעבר מזה, ומיד שנתה “פרוּ-פרוּ” את מהלכה ותרדוף בדרך שרצה בו וורונסקי. כתפה של “פרוּ-פרוּ”, שכבר החלה כהה למראה מרב זעה באה בשורה אחת עם אחורי “גלדיאטור”. קפיצות אחדות קפצו בשורה אחת. אך לפני המעצור, אשר קרבו אליו בשעה ההיא, החל וורונסקי להריצה על פי רוחו, כדי שלא תסב הרבה, ובבואם אל צלע הגבעה הקדים מהר את מחוטין. מדי עברו ראה את פניו המלוכלכים ברפש, גם נדמה לו שראה צחוק על פניו. אחרי כן הרגיש מיד, שמחוטין רוכב אחריו אצל גבו ממש, ומשם שמע את דהרותיו המסודרות ואת נשימת נחיריו של “גלדיאטור” הסמוכים לו מאד.

את שני המעצורים שלפני האחרון עברה על נקלה, אבל נשימתו ודהרותיו של גלדיאטור קרבו עוד יותר אל אזני וורונסקי, וירץ את סוסתו, ולשמחת לבבו הרגיש, שהיא ממהרת לרוץ מעט יותר מבראשונה, וקול שעטת פרסות “גלדיאטור” נשמע עוד הפעם מאותו המרחק שנשמעה קודם לזה.

וורונסקי היה לה למנהיג גמור, – זאת חפצה נפשו, וכזאת יעץ אותו קורד, – ועתה היה בטוח, שהוא עתיד לנצח. התרגשותו ועליצותו וחבתו ל “פרוּ-פרוּ” הלכו ועצמו. אף אמנם רצה להביט אחריו, אך לא ערב את לבבו לעשות זאת ויתאמץ להרגיע את עצמו ולהמנע מהריץ את סוסתו, לבעבור יעמד בה כח במדה שלפי דעתו נשאר עוד ב“גלדיאטור”. עוד נשאר המעצור הקשה שבכל המעצורים, אם יקדים לעברו מכל בני תחרותו יקדים מכולם גם לבוא אל מקום גמר התחרות. במחשבותיו אלה הגיע אל הסוללה הזאת עוד מרחוק ושניהם יחד נסתפקו רגע קטן בנצחונם. באזניה הכיר וורונסקי, שהיא כמפקפקת, מסתפקת בכחה, וירם את השוט, אבל ראה מיד, כי פחד שוא הוא: סוסתו ידעה, מה שיש לה לעשות. היא החישה מרוצתה ובמדה הראויה, כפי מה ששער בלבו קודם לזה. קפצה ותדא הרחק בכח-כחה אל מעבר לתעלה שאחרי הסוללה; ובלי התאמצות יתרה הוסיפה לרוץ ולדהור במדה ובסדר שרצה ודהרה לפני הסוללה.

– ברווה, וורונסקי! – הגיעו לאזניו קולות מתוך חבורה קטנה שעמדה אצל המעצור הזה, והוא ידע, כי חבורות מאהביו בני גדוד היא; את קול ישבין הכיר ביחוד בין שאר הקולות אך את פניו לא ראה.

“חמדתי!” קרא בלבו על “פרוּ-פרוּ” ויט אזניו לשמוע, מה שיעשה מאחריו. “גם הוא דלג ויעבור!” אמר בלבו, בשמעו קול דהרות “גלדיאטור”. עוד נשארה תעלת המים האחרונה, הרחבה שתי אמות רוסיות. וורונסקי לא שם גם עינו עליה, ובחפצו להקדים הרבה התחיל מנהיג אותה במושכותיה בתמונת עגולים ועל פי דפיקות פעמיה היה מרים ומשפיל את ראשה. הוא הרגיש, כי היא אוזרת שארית כחה; לא רק צוארה וכתפיה היו רטובים, כי אם גם על מפרקתה, על ראשה ועל אזניה החדות נראו אגלי זעה ונשימתה היתה קשה וקצרה. אבל גם זאת ידע, כי שארית כחה יספיק לדרך, שיש לה עוד לעבור, שהוא אך 200 סז’ין. רק על פי קרבת גופו אל הארץ וקלות תנועתה ידע, עד כמה גדלה מרוצתה מבראשונה. על התעלה דלגה על נקלה, כמו לא שמה לב לה. כעוף פורח קפצה ועברה אל עברה השני; אך באותו הרגע הרגיש וורונסקי, כי לא דקדק לנהוג בה כראוי על פי מהירות מרוצתה, ובאחת מתנועותיו חטא לחוקי ההנהגה חטאה שאין לכפרה, וחרדה נפלה עליו. פתאום נשתנה מצבו ויבן, כי רעה נוראה באה עליו. עוד לא יכול לברר לעצמו, מה הדבר אשר קרהו, והנה רגלים לבנות של סייח אדום הבריקו לעיניו ומחוטין עבר לפניו על סוס דוהר במרוצה רבה. וורונסקי היה נוגע ברגלו האחת בארץ, וסוסתו התגוללה על רגלו זאת. הוא אך הספיק להוציא את רגלו מתחתיה, והיא נפלה על צדה ותנחר בקושי ותיגע בכל כחה בצוארה הדק והמכוסה זעה ולא יכלה לקום, וכעוף נמחץ פרכסה לרגליו. בתנועה אחת שלא כראוי גרם לה וורונסקי שנשבר גבה. אך זאת הבין אחרי כן. ובאותה שעה לא ראה אלא שמחוטין הולך הלוך ורחוק במהירות, והוא עומד ומתנודד על אדמת רפש, ולפניו מוטלת פרוּ-פרוּ ונאנחת בקושי, וראשה נטוי אליו, ובעינה הנחמדה היא מתבוננת בו. בלי הבין עוד מה שנעשה, משך וורונסקי את סוסתו בחבלי רסנה. והיא חזרה ופרפרה בכל כחה כדג קטן שהועלה בחזקה, וכנפי מרדעתה חרקו מפרפוריה; אך, מבלי יכולת להרים את חצי גופה שמצד רגליה האחרונות, נזדעזעה מיד וחזרה נפלה על צדה. בפנים לבנים, שנשחת תארם מנהמת לבו, וברעד עז בלחיו התחתון הכה וורונסקי אותה מכה אחת בעקב נעלו על בטנה ויוסף למשכה בחבלי רסנה. אך היא לא זזה ממקומה, כי אם כבשה פיה בקרקע והביטה אל בעליה בעיניה המסבירות.

– אַ אַ אַ – נהם וורונסקי וישם ידיו על ראשו. – אַ אַ אַ! מה זאת עשיתי! – צעק במרירות – גם תחרותי הפסדתי! ובאשמתי כל זה, באשמתי המחפירה שאין לכפרה; והסוסה הנחמדה והאומללה הזאת גם היא מידי נגזרה! אַ אַ אַ! מה זאת עשיתי!

והעם והדוקטור והחובש ופקידי הצבא מבני גדודו רצו אליו לעזרה. אך לגודל שברו הרגיש, כי שלום בעצמיו. סוסתו נמצאה שבורת גב, ועל כן גמרו לירות עליה ולהמיתה. על השאלות לא יכול וורונסקי להשיב, גם לא יכול לדבר דבר עם איש. בלי הרים את מצנפתו, אשר נפלה מראשו, הפנה שכמו וילך לו, בלי דעת בעצמו אנה ילך. רק אומלל היה בעיניו. בפעם הראשונה בימי חייו מצאתהו רעה גדולה כזאת, שאין לה תקנה ושהוא בעצמו היה האשם בה.

ישבין רדף אחריו וישיגהו ויבא לו את מצנפתו וילך עמו עד ביתו, ובעוד חצי שעה שבה רוח וורונסקי אליו. אבל זכר המרוץ הזה נחרת בלבו לימים רבים כזכר קשה ומכאיב יותר מכל שאר זכרונות ימי חייו.

 

כו    🔗

בדרכי אליקסיי אלכסנדרוביץ עם אשתו לא נהיה כל שנוי חיצוני, רק טרוד היה יותר מבראשונה. גם בשנה הזאת נסע בראשית ימי האביב, כדרכו בשנים הקודמות, אל מעיני המרפא שבחוץ לארץ, להחליף כח אחרי עמל החורף המרובה, שהיה מהרס את בריאותו בכל שנה ושנה. וכדרכו מדי פעם בפעם שב לביתו בחודש יולי, ובלי התמהמה שב גם לעבודתו בשקידה מכופלת. וכדרכם מדי פעם בפעם, עברה אשתו אל בית הקיץ, והוא נשאר בפטרבורג.

אחרי השיחה ששח עם אנה בלילה ההוא, בשובם מבית הנסיכה טברסקיה, לא יסף עוד לדבר עמה על דבר חשדיו וקנאתו, ומנהגו לדבר על פי רוב בסגנון מחקה ומהתל היה טוב לו עד מאד בדרכיו עם אשתו בימים ההם. הוא אך כמו התרעם עליה, כמו חרה לו מעט על דבר השיחה שבלילה ההוא, אשר לא רצתה להכנס בה. רק סימני תרעומות נראו בדרכיו עמה ולא יותר “את לא חפצת להשיב לי בשפת אמת, – כמו דבר אליה בלבו – ורק הפסד תפסידי בזה. עתה עתידה את לבקש מאתי להכנס בבירור דברים, ואני לא אכנס. רק הפסד תפסידי” אמר בלבו, ויהי דמיונו כמי שנפלה דלקה בביתו ונסה לכבות ולא עלתה בידו, ובכעסו על כי יגע לריק, יאמר אל הבית: “דמך בראשך! לשרפה תהיה בגלל זה!”

האיש הזה, שהיה חכם ונבון בעניני משמרתו, לא הבין מה נבערו דרכיו אלה עם אשתו. באמת היה מתירא להבין את הדבר לפרטיו ולתוצאותיו, ועל כן לא הבין אותו. במעמקי לבו הסתיר וינעל ויחתום את הארגז, אשר נמצאו בו רגשותיו לביתו, כלומר לאשתו ולבנו. אב מלא חבה היה לבנו, אך מימי החורף האחרונים שבשנה ההיא התחיל נוהג בו מנהגי תרעומות והיה מדבר גם עמו בסגנון הלגלוג הקל שדבר בו עם אשתו. “שלום, איש צעיר!” היה קורא אליו בבואו לפניו.

כסבור היה אליקסיי אלכסנדרוביץ, וכך היה אומר גם בפירוש, כי מעולם לא היתה לו במשמרתו עבודה מרובה כבשנה הזאת; אפס כי לא התבונן, כי בעצמו בקש ומצא בשנה ההיא עבודה יתרה, כי זאת היתה אחת מתחבולותיו, שהועילו לו להמנע מפתוח את הארגז, אשר רגשותיו ורעיונותיו על אודות אשתו וביתו היו גנוזים בו והיו הולכים הלך וקשה במדה שרבו ימי גניזתם. אילו נתנה רשות לאיש לשאול את אליקסיי אלכסנדרוביץ, מה דעתו על דרכי אשתו, לא היה אליקסיי אלכסנדרוביץ בענותנותו משיב דבר, אך היה כועס על השואל כזאת. על כן הביעו פניו בימים ההם כמין גאות ועוז, בהביטו אל השואלים לשלום אשתו. לא רצה אליקסיי אלכסנדרוביץ להרהר אחרי אשתו, לענין הנהגתה ורגשותיה, וגם לא הרהר אחריה באמת.

בית קיצו הקבוע של אליקסיי אלכסנדרוביץ היה בפטרהוף, ועל פי רוב ישבה שם בקיץ גם הגרפינה לידיה איבנובנה בשכונתה של אנה ובכל עת היו לה לגרפינה דברים אליה. בשנה ההיא מאנה הגרפינה לידיה איבנובנה לשבת בפטרהוף, ואל אנה ארקדיבנה לא באה גם פעם אחת וגם רמזה בדברים לאליקסיי אלכסנדרוביץ, כי התקרבותה של אנה לביטסי ולבית הוורונסקים לא מן המדה היא. אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס לתוך דבריה בדרך נזיפה, ואמר כי אשתו איננה מאותן שצריך לשמרן מפני החשד, ומן העת ההיא התחיל להתרחק מהגרפינה לידיה איבנובנה. הוא לא רצה לראות ולא ראה, שרבים מביטים אל אשתו באיבה; לא רצה להבין ולא הבין, מפני מה השתדלה אשתו, שיעברו לשבת בצרסקויה ששם ישבה ביטסי, וביתה היה לא רחוק ממחנה גדודו של וורונסקי. הוא לא התיר לעצמו להרהר אחרי אשתו ולא הרהר אחריה; אבל אף על פי כן ואף על פי שלא הגיד זאת מעולם גם לעצמו ולא היו בידו לא ראיות וגם לא יסודות מספיקים לחשד, ידע בסתר לבו בלי שום פקפוק, שאשתו מועלת בו, ואומלל היה מאד מדעתו זאת.

כמה פעמים דבר אל לבו בשמונת שני חיי האושר, אשר ראה עם אשתו, על אודות מעשים בנשים סוטות ובעלי נשים כאלה: “למה זה נתנו יד לזאת? למה לא יושם קץ למצב נתעב כזה?” אבל עתה, כאשר באה הצרה הזאת עליו, לא רק לא חשב מחשבות לשים קץ למצבו זה, כי אם לא רצה גם לדעתו, ועל מה לא רצה לדעתו, על כי נורא היה מאד, מתנגד מאד למנהגו של עולם.

מיום שובו מחוץ לארץ בא אל בית הקיץ אך שתי פעמים: פעם אחת אל לחם הצהרים, ובפעם השנית ישב שם עם אורחים בערב, אך לא לן בבית קיצו גם לילה אחד, וזה היה לא כמנהגו בשנים הקודמות.

ביום התחרות היה אליקסיי אלכסנדרוביץ עסוק מאד; אך עוד בבקר, בסדרו את עבודת יומו, גמר לנסוע מיד, אחרי סעודת צהרים מוקדמת, אל בית הקיץ אל אשתו, ומשם אל שדה התחרות, כי כל בני החצר יהיו שם, ובשביל זה ראוי גם לו להמצא במקום הזה. אל אשתו אמר לנסוע ביום ההוא, על כי גמר לבוא אל בית קיצו לפחות אחת בשבוע מפני הנמוס. מלבד זאת הוצרך למסר לה את הכסף לצרכי הבית, שהיה נוהג לתת לה בכל יום חמשה עשר בחודש.

וכדרכו להיות שורר במהלך רעיוניו לא נתן למחשבותיו אלה על אודות אשתו לצאת מגדרן שגדר להן.

ביום ההוא היה אליקסיי אלכסנדרוביץ עסוק מאד בשעות הבוקר. הגרפינה לידיה איבנובנה שלחה לו ביום אתמול את מחברתו של עסקן מפורסם בנסיעותיו בחינה, שהיה בעת ההיא בפטרבורג, ובמכתב בקשה מאתו לקבל גם את הנוסע הזה בעצמו, באשר הוא אדם חשוב ומועיל מאד מטעמים שונים. אבל אליקסיי אלכסנדרוביץ לא הספיק לקרוא את כל המחברת בערב, ועל כן הוכרח לגמרה בבוקר. אחרי כן באו בעלי בקשות והגיעה שעת ההרצאות והקבלות, המנויים והפטורים, מסירת התשורות והפרסים, קצבת השכר, חליפת המכתבים, – כל אותה העבודה, עבודת החול בלשונו של אליקסיי אלכסנדרוביץ, שהוזקק לבלות עליה זמן רב בכל יום ויום. אחרי כן הוטרד בעניניו הפרטיים, – רופאו הדוקטור ומנהל עסקיו באו אליו. המנהל עשה את שלו במהרה, כי אך את הכסף הדרוש מסר לאליקסיי אלכסנדרוביץ וחשבון קצר נתן לו על אודות מצב העסקים, אשר לא נראה בהם סימן ברכה מרובה, כי בשנה ההיא נאכל כסף רב בנסיעות, ותרב ההוצאה מההכנסה. אבל הדוקטור, אחד מהמפורסמים שבפטרבורג, שהיה ידיד ורע לאליקסיי אלכסנדרוביץ, הטרידו זמן רב. אליקסיי אלכסנדרוביץ לא ידע, כי יבוא אליו ביום ההוא ויתמה עליו בבואו ועוד יותר תמה, על כי הרבה הדוקטור לשאלו ולחקרו ויט אזניו אל לבו וידפק וימשש את כבדו; והוא, אליקסיי אלכסנדרוביץ, לא יכול לדעת, כי לידיה איבנובנה רעותו, התבוננה, כי לא טוב מצב בריאותו בשנה הזאת, ותבקש מאת הרופא לבוא אליו לראותו. “עשה זאת למעני”, אמרה הגרפינה לידיה איבנובנה אל הרופא.

– למען רוסיה אעשה זאת, גברתי הגרפינה, – ענה הדוקטור.

– איש אשר אין דוגמתו! – אמרה לידיה איבנובנה.

הדוקטור הצטער הרבה על אליקסיי אלכסנדרוביץ אחרי בדיקתו, כי נגלה לו שגדל כבדו הרבה ונתמעטה הזנת גופו, ומי המעינות לא הביאו לו אפילו תועלת כל שהיא; ויצוהו הדוקטור להרבות בתנועות הגוף ולמעט כפי יכלתו ביגיעת המוח ולהתרחק מכל דבר עצב. שלא היה אפשר לאליקסיי אלכסנדרוביץ, כשם שאי אפשר לאדם שלא ינשום, ויצא מלפניו אחרי הביאו אותו לידי ההכרה המעצבת, שנמצא בו איזה קלקול שאין לו תקנה.

במבוא הבית פגש הדוקטור, בצאתו מלפני אליקסיי אלכסנדרוביץ, את סליודין מנהל עסקיו של אליקסיי אלכסנדרוביץ. הם היו חברים באוניברסיטה, ואף על פי שאחרי כן נזדמנו יחד אך לעתים רחוקות, היו מכבדים ומחבבים זה את זה, ועל כן היה הדוקטור נכון לגלות לסליודין את דעתו על דבר החולה, במדה שלא היה מגלה לכל איש אחר זולתו.

– מה מאד אשמח, כי היית אצלו, – אמר סליודין. – לא שלום לו, כמדומה לי… ומה מצאת בו?

– זה הדבר אשר אומר לך, – אמר הדוקטור וינופף ידו אל רכבו ממעל לראש סליודין, לרמוז לו, שיגיש את המרכבה, ויאחז בשתי ידיו הלבנות את אחת מאצבעות נעל היד הדקה וימתחה. – מיתר שאינו מתוח בחזקה קשה מאד לקרעו; אך אם תמתחהו בכל כחך ותעמיד עליו אך כובד אצבעך, יקרע מאליו. והוא בשקידתו וביגינותיו שהוא יגע באמונה תמיד דמיונו כמיתר מתוח במדה שאין למעלה הימנה; ולחיצה מן הצד יש, לחיצה כבדה, – סיים הדוקטור וירם גבות עיניו להוספת באור. – התבוא אל המרוץ? – הוסיף בשבתו במרכבה, – כן, כן, מובן מאליו, אכן בלוי זמן רב הוא, – ענה הדוקטור על איזו דברים שאמר לו סליודין ולא הגיעו לאזניו.

אחרי הדוקטור, אשר הטרידו זמן רב בא אותו הנוסע המפורסם, ואליקסיי אלכסנדרוביץ, שכבר קרא את כל המחברת והענין היה ידוע לו גם מקודם לזה, הפליא את המחבר הנוסע בעומק ידיעתו את הענין וברוחב השקפותיו.

כשהודיעו לו שבא הנוסע אליו הודיעו גם על אודות ראש האצילים הפלכי שבא אליו מעירו גם הוא באותה שעה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ הוצרך לדבר עמו: כשיצא זה מלפניו הוצרך לגמור את “עבודת החול” שלו עם מנהל עניני בית פקידותו ולנסוע אחרי כן אל אחד הגדולים בגלל ענין גדול אחד. אך בחמש שעות לפנות ערב בשעת סעודת הצהרים שלו שב לביתו ויסעד יחד עם מנהל הענינים ויקראהו לנסוע עמו אל בית הקיץ ואל מרוץ התחרות.

בלי ברר לעצמו טעמו של דבר, היה אליקסיי אלכסנדרוביץ משתדל בימים ההם שיהי עמו עוד איש בבואו לפני אשתו.

 

כז.    🔗

אנה עמדה בחדר העליון לפני המראָה והדביקה בעזרת אַנושקה את הפתיל האחרון על שמלתה, והנה באזניה קול גלגלים עלי חצץ.

“לבּיטסי עוד לא הגיעה השעה, - אמרה בלבה ותשקף בעד החלון ותרא את מרכבתו ואת כובעו השחור של אליקסיי אלכסנדרוביץ ואת אזניו הידועות לה ביחוד. – אך זה אורח שלא בזמנו; האמנם נטה ללון?” הוסיפה לאמר בלבה, וכל תוצאות המקרה הזה, שיכלה להעלות אל דעתה, היו נוראות ואיומות בעיניה כל כך, שבּלי חשוב מחשבות הרבה יצאה לקראתן בפנים צהלים ומלאים זיו, כי הרגישה בקרבה את רוח השקר והמרמה, שהיתה מצויה בה בימים ההם, ותט אחריה מיד ותחל לדבּר, בלי דעת, מה שתוציא מפיה.

– מה טוב ומה נעים! – אמרה ותתן יד לאישה ותברך ברכת שלום בצחוק חן את סליודין בן ביתם – הלא תלין פה, כאשר אקוה? – היתה מלתה הראשונה ברוח המרמה אשר צלחה עליה, - ועתה נסע יחד. אבל צר לי, שכבר הבטחתי לבּיטסי. היא תבוא לרחת אותי במרכבתי.

אלקסיי אלכסנדרוביץ קמט פניו לשמע שם בּיטסי.

– חלילה לי להפריד בין רעות אהובות, - אמר בסגנון לגלוגו הקל. – אנחנו נסע עם מיכאיל וסיליביץ. גם הרופאים צווני להרבות בהליכה. בדרך אלכה גם ברגלי ואדמה בנפשי, כי עודני במקומות המרפא.

– אין לנו להחפז, - אמרה אנה. – רצונכם שתשו טה?

בפיה דברה ובידה צלצלה אל המשרתת. –

– הבי טה והגידי לסריוז’ה, כי אלקסיי אלכסנדרוביץ בא. ומה שלומך, מיכאיל וסיליביץ? עוד לא באת הנה אלי עד כה; ראה נא מה טוב לשבת על המרפסת הזאת, - דברה אנה ותפן פעם אל זה ופעם אל זה.

מדברה היה פשוט ובעי, אבל הכבירה במלים ונחפזה מאד בדבריה. גם בעצמה הרגישה זאת, ולא עוד אלא שהכירה בעיני מיכאיל יסוליביץ, שהביט אליה בסקרנות, שהוא מתבונן בה כבוחן ובודק.

מיכאיל וסיליביץ יצא מידאל המרפסת.

היא ישבה אצל בעלה.

– פניך אינם טובים כראוי, - אמרה אליו.

– כן הוא, - השיב לה, היום בא אלי הדוקטור והטרידני שעה תמימה. כמדומה לי, שאחד מאוהבי שלח אותו אלי. כל כך יקרה בריאותי…

– ומה אמר לך?

ככה שאלה וחקרה אותו על אודות בריאותו ועבודתו ודברה על לבו לנוח ולעבור אליה אל בית הקיץ.

כל דברה בפנים שמחים, בלשון מהירה וב ו מיוחד בעיניה; אך אליקסיי אלכסנדרוביץ לא אבה הפעָם לשים לב לקול מדברה. הוא אך שמע את דבריה ופרש אותם כפשוטם, ופשוטות היו גם תשובותיו, אף על פי שהשיב בבדיחות כדרכו. כל דבר מיוחד לא היה בשיחה זו, אבל אחרי כן לא יכלה אנה לזכור את כל המחזה הקצר הזה בלי כאב לב אנוש של בושה וכלמה.

בין כה בא סיריוז’ה ואומנתו לפניו. אילו הרשה אליקסיי אלכסנדרוביץ לעצמו להביט בעינים בוחנות, היה רואה, כי הנער שם עיניו במבוכה ובבושת פנים בראשונה על אביו ואחרי כן על אמו. אבל הוא לא רצה לראות מאומה ולא ראה מאומה.

– אַה, איש צעיר! הנה כבר גדל! באמת היה לאיש. שלום לך, איש צעיר! קרא ויתן ידו לנער הנבוך.

סיריוז’ה היה גם קודם לזה ביישן בדרכיו עם אביו, אך מאז החל אביו לקרוא לו איש צעיר ומאז היתה לו לחידה, אם וורונסקי הוא אוהב או אויב בבית, זרה רוחו לאביו לגמרי. כמבקש מחסה נשא עיניו אל אמו. טוב היה לו אך בהיותו אצל אמו לבד. אליקסיי אלכסנדרוביץ נכנס בין כה בדברים עם אומנתו ואת בנו החזיק בשכמו, ומצב זה היה קשה לנער כל כך, שעוד מעט ונתן קולו בבכי, ואנה ראתה זאת.

ברגע שנכנס הנער האדימו פּני אנה, ובראותה אחרי כן, כי צר לו בעמדו לפני אביו, קמה במהירות ותרם מעל שכמו את יד אישה ותשקהו ותביאהו אל המרפסת ותשב החדרה.

– אבל הגיעה העת, - אמרה אנה ותבט אל השעון, - מדוע אחרה בּיטסי?…

– כן הוא, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויקם ויחבוק את ידיו ויחרוק בהן. – גם כסף הבאתי לך, אגב אוּרחא, הן הצרכים מרובים. בודאי תצטרכי לכסף.

– לא, אין צורך… כן, צריכה אני, - השיבה לו בלי הרים עיניה אליו וכל פניה לבשו אודם. – הלא בודאי עוד תסור הנה אחרי התחרות.

– בודאי! – עיהנ אליקסיי אלכסנדרוביץ – הנה גם תפארת בנות פטרהוף, הנסיכה טברסקיה באה, - הוסיף בראותו בעד החלון את המרכבה האנגלית, שמושב הרכב שבה היה קטן וגבוה מאד. – מה יפה כל זה! תאוה לעינים! אם כן נסעה נא D ם אנחנוּ.

הנסיכה טברסקיה לא יצאה מן המרכבה, ורק משרתה, המקושט בנעלות גבוהות, באדרת מכופלת ובכובע שחור, קפץ אצל דלתות הפרוזדור התחתון,

– הנני, שלום לך! – אמרה אנה ותשק לבנה ותגש אל אליקסיי אלכסנדרוביץ ותפשוט את ידה לו. – הטיבות מאד, כי באת.

אליקסיי אלכסנדרוביץ נשק את ידה.

– שלום אפוא! הלא תבוא לשתות טה, וזה טוב מאד! – אמרה ותצא בפנים שמחים ומבהיקים. אך כמעט שעברה מאצלו, כשנעלמו פניו מעיניה, הרגישה על ידה את מקום נשיקת פיו, ואבריה נזדעזעו מגועל נפש.

 

כח.    🔗

בשעה שבא אלקסיי אלכסנדרוביץ אל שדה המרוץ, כבר ישבה אנה באחת הסוכות אצל בּיטסי, בתא שנאספו שם כל בני מרום עם הארץ, ותרא את אישה מרחוק. שני האנשים האלה, בעלה ומאהבה, היו שני מרכזי חייה, ותהי מרגשת קרבתם גם בלי עזרת חושיה החיצונים. מרחוק הרגישה, כי בּעלה הולך וקרב, ושלא בכוונה הסתכלה בתנועותיו, בלכתו בתוך ההמון הרב. היא ראתה אותו נגש אל הסוכות, והנה הוא פעם משיב בענותנות על קידות והשתחויות של קטנים ממנו, ופעם שואל מפני הכבוד לשלום אנשים דומים לו בּמעלה ומתנהג עמהם כטרוּד בהרהורי לבבי, ופעם הוא מחכה וזוכה להבטת אנשים מתקיפי עולם ומסיר את כובעו העגול הגדול, המהדק את קצות אזניו. את כל הליכותיו אלה ידעה היטב, וכלן היו תועבת נפשה. "רק רדיפת כבוד, רק בקשת הצלחה כל מזמותיו, - אמרה בלבה, - והדעות הנשגבות, אהבת ההשכלה, הדתיות – כל אלה אינן אלא תחבולות לעשות חיל.

על פי עיניו המוסבות אל תא האנשים (הוא הביט אליה, אך לא הכירה בתוך שפעת רקמות המלמלה, הפתילים והנוצות והשמשיות והפרחים) הבינה, כי הוא מחפש אותה; אך עשתה את עצמה כאינה רואה.

– אליקסיי אלכסנדרוביץ! – קראה אליו הנסיכה בּיטסי, - בודאי אינך רואה את אשתך; הנה לפניך!

הוא צחק צחוק קר כדרכו.

– פה הוד והדר מרובה כל כך, שעיני כהו מראות, - אמר אליה ויקרב אל התא ההוא ויצחק אל אנה כדרכו של איש, בפגשו את אשתו רגעים אחדים אחרי ראותו אותה, ויתן שלום לנסיכה ולשאר הנשים והאנשים שהיו שם ממיודעיו וידבר עם כל אחד על פי הלכות דרך הארץ, מהתלות עם הנשים ובדברי שלום וברכה עם האנשים. אצל התא ההוא מת ת עמד גנרל-אדיוטנט נודע בתבונתו ובהשכלתו ונכבד בעיני אליקסיי אלכסנדרוביץ, ועמו נכנס אליקסיי אלכסנדרוביץ בדברי שיחה חשובה.

הדבר היה בין מרוץ למרוץ, ועל כן יכלו לשיח בלי מעצור. הגנרל-אדיוטנט גינה את כל ענין המרוץ. אליקסיי אלכסנדרוביץ השיב על טענותיו ולמד זכות על המרוץ. ואנה שמעה את קולו הדק והמתון ותקשב לכל מלה שיצאה מפיו, וכל דבר מדבריו נאמר, כפי מה שנדמה לה, מן השפה לחוץ, ואזניה כאבו בשמעה את טענותיו.

בתחילת המרוּץ דרך ארבעת התחומים עם המעצורים גחנה אנה ותשקף אל וורונסקי, בגשתו אל סוסתו ובעלותו עליה, בלי גרוע עין ממנו, ובאותה שעה שמעה את קול בעלה בדברו, קול נתעב שאינו פוסק לבה כאב בחרדתה על וורונסקי, אך עוד יותר הכאיב לה קולו הדק של בעלה, אשר לא שתק רגע, לפי מה שנדמה לה, והדגשותיו הידועות לה, אשר לא יכלה לנשוא.

"אני אשה רעה, אשה אובדת אני, - אמרה בלבה, - אך לדבר שקרים לא אהבתי. השקר תועבת נפשי, והוא שקר שקר ירדוף. הנה הוא יודע הכל, הוא רואה הכל; ומה אפוא רגשותיו, אם הוא יכול לדבר במנוחה כזאת? אלו הרג אותי, אלו הרג את וורונסקי, כי עתה כבדתיו בלבי. אך לא כן הדבר, לשקר ולנימוסיות הוא נצרך, - דברה אנה עם לבבה בלי דעת ובלי שאול את נפשה, מה היא דורשת מאישה ומה היא חפצה לראות ולמצוא בו. וכן לא הבינה, כי שיחתו המרובה המרגזת אותה היתה פרי עצבו וסערת לבבו. כילד שהתנגף, שדרכו לקפץ ולהניע את שריריו, לבעבור יחשך כאבו, כן הוזקק אליקסיי אלכסנדרוביץ לתנועת כח ההגיון, כדי להשתיק את רעיונותיו על אודות אשתו, אשר חזקו עליו בעודה לנגדו ובעוד וורונסקי לנגדו ושם וורונסקי נשנה באזניו לרגעים. וכשם שדרכו של ילד בקפיצות, כך היה דרכו של אליקסיי אלכסנדרוביץ בדברי מחקר ועיון.

– הסכנה שברכיבת תחרות אנשי צבא רוכבים תנאי נחוץ הוא לתחרות זוּ: אם הצטיינה אנגליה במעשי גבורות פרשיה, ככתוב בדברי ימי המלחמות, לא הגיעה לידי כך אלא על כי עסקה כל ימיה בגדול כח סוסיה ואנשיה יחד. תחרות זו רב ערכה, לפי דעתי, אלא שדרכנו תמיד לראות אך את צדו החיצון של דבר.

– לא צד חיצון הוא, - אמרה הנסיכה טברסקיה. – יש אומרים, שלאחד האופי צירים נשברו שתי צלעות.

אליקסיי אלכסנדרוביץ צחק כדרכו צחוק דק שאין בו אלא גלוי שנים ואינו מביע מאומה.

– נניח, גברתי, אמר אליה, - כי, לא צד חיצון הוא. כי אם פנימי. אך לא זה עיקרו של דבר, - פה חזר ופנה אל הגנרל וידבר עמו בכובד ראש: - אל נא תשכח, כי הרוכבים האלה אנשי צבא הם, אנשים אשר בחרו להם את העבודה הזאת והיא אומנותם, וכל אומנות יש בה גם צד קשה. הלא מחובותיו של איש צבא היא זאת. התחרות הגסה של מלחמת אגרוף או של מלחמת שורי האיצטדין הספרדיים היא מדרכי הפראים, אבל תחרות של בעלי אומנות באומנותם אות התפתחות היא.

– לא, אני לא אסע עוד פעם: המחזה מרגיז אותי מאד. – אמרה הנסיכה ביטסי – הלא כן הוא, אנה?

– מרגיז הוא, אך אי אפשר לגרוע עין ממנו, - אמרה אשה אחרת – אלו הייתי מנשי רומי לא הייתי מדלגת אפילו על מחזה אחד בקרקס.

אנה לא דברה מאומה ותשקף אל מקום אחד, בלי הסיר את הבינוקל מאצל עיניה.

באותה שעה עבר דרך התא ההוא גנרל גבה קומה. אליקסיי אלכסנדרוביץ הפסיק ויקם ויקוד לפניו קידה עמוקה, במהירות אך בלי כל התרפסות.

– ואתה אינך רוכב עמהם? – שאל אותו שר הצבא בבדיחה.

– רכיבתי קשה מרכיבתם, - ענה אליקסיי אלכסנדרוביץ.

ואף על פי שבתשובתו זאת לא אמר כלום, העמיד שר הצבא את פניו כאדם, ששמע דבר חכמה מחכם והבין אותו על בוריו בכל עמקו.

– יש שני מיני השתתפות בדבר, חזר אליקסיי אלכסנדרוביץ לענינו: - של המשתתפים בפועל ושל הבאים לראות; אהבת המחזות האלה אינה אלא סימן לאנשים שלא נתפתחו כראוי, בזה אני מודה לך. אבל…

– נתערב נא, גברתי! – נשמע מתחת קול סטיפן ארקידיביץ, בפנותו אל בטסי. – בעד מי תתערבי?

– אני ואנה בעד וורונסקי. בזוג נעלי ידים.

– טוב!

– ומה יפה כל זה, הלא כן הוא?

אליקסיי אלכסנדרוביץ החריש כל עוד דברו העומדים אצלו, אך כשחדלו לדבר חזר לענינו מיד.

– מודה אני, כי לא שעשועי גבורים… – התחיל להוסיף על דבריו הקודמים.

אך ברגע ההוא שולחו הרוכבים, וכל השיחות נפסקו. גם אליקסיי אלכסנדרוביץ עצר במלים, וכל הנאספים קמו איש ממקומו ויפנו אל הנהר. אליקסיי אלכסנדרוביץ לא נגרר אחרי התחרות, ועל כן לא הסתכל ברוכבים, כי אם הביט בעינים תועות ועיפות אל המסתכלים בהם, ועיניו נפגעו בפני אנה.

פניה היו לבנים ונזעמים; ברור היה, שלא ראתה כל דבר וכל איש זולת האיש האחד ההוא. בעלה שם עיניו עליה ויסב מהר ויסתכל בפני שאר הנאספים.

“הנה גם האשה הזאת, גם עוד נשים אחרות מביטות ברגש; הרי זה חזיון טבעי”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו. רוצה היה להמנע מהביט אליה, אבל עיניו נמשכו אחריה על כרחו, ויבט שנית אל הפנים ההם, אך התאמץ שלא לקרוא את הכתוב עליהם בכתב ברור כל כך, ונגד רצונו קרא עליהם בפחד וברעד את אשר לא רצה לדעת.

מפלת קוזובליב על שפת הנחל החרידה את כל הנאספים, אך אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה בבירור על פני אנה הלסנים והשמחים, כי אותו הרוכב, אשר השקיפה עליו היא לא נפל מעל סוסו. אחרי כן, כאשר קפצו מאחוטין ו’וירונסקי אל מעבר לחומה האירלנדית, והאופיצר שרכב אחריהם נפל וימת תחתיו וחרדה אחזה את כל הנאספים, ראה אלקסיי אלכסנדרוביץ כי אנה לא התבוננה על זאת ולא על נקלה הבינה, במה ידובר מסביב לה. מאותו הרגע הרבה להפנות עיניו אליה ולהסתכל בה. והיא, אף על פי שהיו עיניה ולבה אך אל מראה וורונסקי הרוכב ומדלג, הרגישה את מבט עיני בעלה הקרות המכונן אליה.

אך כהרף עין הסבה פניה ותבט אליו דרך שאלה ותרעם פניה קצת ותשב ותסב עיניה ממנו.

“מה מני יהלוך”, כמו אמרה אליו בזה ולא שמה עיניה עליו עוד אפילו פעם אחת.

מרוצי התחרות היו קשים. משבעה עשר המשתתפים בהם נוקשו ונשברו יותר מחצים. לאחרונה התרעמו וירגזו כל הנאספים, והרוגז גדל ביחוד כאשר נודע, כי גם רוח הקיסר אינה נוחה מהליכות התחרות הזאת.

 

כט.    🔗

כולם כאחד הביעו מורת רוחם, כולם שנו את המאמר הזה שנזרק מפי אחד מהם: " עוד לנו אך קרקס עם אריות", וכולם מלאו בלהות, ועל כן לא נחשב לדבר פלא, מה שנאנקה אנה בקול רם על מפלת וורונסקי. אבל מיד נהיה בפניה שנוי יוצא לגמרי מגדר הנמוס, כי נבוכה מאד והתחילה מפרכסת כצפור ביד יקוש: פעם נסתה לקום וללכת ופעם פנתה אל ביטסי.

– נסעה נא, נסעה, - אמרה אל בטסי.

אך ביטסי לא הקשיבה לדבריה, כי השקיפה למטה ודברה עם גנרל אחד שקרב אליה.

אליקסיי אלכסנדרוביץ קרב אל אנה ויתן ידו לה כמנהג דרך ארץ.

– נלכה נא, אם טוב בעיניך, - אמר אלה צרפתית; אך אנה הטתה אזניה אל דברי הגנרל אשר דבר אל בטסי ולא התבוננה, כל אישה נגד אליה.

– יש אומרים, שגם רגלו נשברה, - אמר הגנרל.- מעשים אשר לא יעשו הם.

אנה הרימה את הבינוקל, ובלי השב דבר לאישה, הביטה אל המקום אשר נפל שם וורונסקי; אבל המקום היה רחוק. ועם רב נאסף שם, ולא יכלה לראות מאומה בבירור, ותורד את הבינוקל ותכון ללכת; אך ברגע ההוא הופיע אופיצר על סוס והרצה איזו דברים לפני הקיסר, ואנה הוציאה ראשה ותקשב.

– סטיבה! סטיבה! – קראה אל אחיה.

אך אחיה לא שמע את קולה, והיא נכונה ללכת כבראשונה.

– עוד הפעם אני נותן יד לך, אם יש את נפשך ללכת, - אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ ויגע בידה.

אנה נטתה מפניו בתועבת נפש ותען, בלי הבט אליו:

– לא, לא, הניחה לי, לא אלך עוד.

עתה ראתה, כי ממקום מפלתו של וורונסקי רכב אופיצר דרך העיגול אל התאים.

ביטסי הניפה אליו במטפחת. האופיצר הודיע, כי הרוכב לא נהרג, אך הסוס נשבר בגבו.

כאשר שמעה אנה זאת, ישבה במהירות ותכס פניה במניפה שבידה. אליקסיי אלכסנדרוביץ ראה, כי היא בוכה, ואיננה יכולה לא רק למנוע עיניה מדמעות, כי אם גם למנוע קולה מיללה ולבה מתרומם לרגעים מאנחותיה. אליקסיי אלכסנדרוביץ עמד כחומה אצלה, לכסותה מעיני רואים, ויתן לה להתחזק.

– זו הפעם השלישית אני נתן יד לך, - אמר ויפן אליה, אחרי זמן מעט. אנה הביטה אליו ולא ידעה מה להשיב. הנסיכה ביטסי באה לעזרתה.

– לא, אליקסיי אלכסנדרוביץ, - אמרה אליו, אני הבאתי את אנה והנה אני הבטחתי להשיבה.

– סלחי נא, גברתי, - אמר בצחוק קל נמוסי ויבט אל עיניה בפנים מלאים עוז, - אבל רואה אני, כי אנה חולה קצת, ורצוני שתסע עמדי.

אנה הביטה מסביב לה בבהלה ותקם ברוח נכאה ותשם את ידה תחת זרוע בעלה.

– אני אשלח אליו ואחקרהו ואחר אודיע לך, - לחשה לה ביטסי.

בצאתם מן התא דבר אליקסיי אלכסנדרוביץ עם האנשים שנזדמנו לפניו כדרכו וכסגנונו בכל עת, וגם אנה הוכרחה להשיב ולדבר כענין כבכל עת; אך היא נפוגה ונדכאה וכמו בחזיון לילה הלכה צמודת זרוע עם אישה.

“הנזבר אם אין? האמת הדבר? היבוא אם לא יבוא?” שאלה בלבה בלכתה.

בלי דבר דבר ישבה במרכבתו של אליקסיי אלכסנדרוביץ ויצאה בה מתוך המון המרכבות. גם אחרי כל מה שראה בעיניו, עוד לא התיר אליקסיי אלכסנדרוביץ לעצמו לחשוד את אשתו במה שהיה בה בירור, הן אך סימנים חיצונים ראה בה; בעיניו ראה, שהתנהגה שלא כנמוס. ויחשוב לו לחובה לאמור לה זאת. ומה בכך? אבל קשה היה לו מאד לאמור לה רק זאת לבד ולא יותר. בפתחו את פיו היה את לבבו להעיר באזניה, שהתנהגה שלא כנמוס, אך הוציא בשפתיו דבר אחר לגמרי.

– מה מאד אנחנו נוטים כולנו אחרי מחזות מעשי אכזריות, - אמר לאיה. – רואה אני…

– מה אמרת? אינני מבינה מאומה, - אמרה אנה בבוז.

הוא הרגיש את העלבון ומיד התחיל מדבר מה שהיה ברצונו.

– עלי לאמור לך… פתח ואמר לאחרונה.

“עתה יחל להטיף ולהסביר”, אמרה אנה בלב, ואימה נפלה עליה.

– עלי לאמרךלך, כי התנהגת היום שלא כמנהג דרך ארץ, - דבר אליה צרפתית.

– במה התנהגתי שלא כראוי? – אמרה בקול רם ותסב ראשה אליו ותבט אל מול עיניו, אך לא עוד באותה השמחה המגולה, שדבר סתר הורגש בה, כי אם בפנים מלאים עוז, אשר השתדלה להסתיר בו את רגשי פחדה.

– אל נא תשכח, כי יש אוזן שומעת, - אמר אליה ויור בידו על החלון הפתוח נכח הרכב. ויקם וירם את לוח הזכוכית החוצץ בין תוך המרכבה ובין מושב הרכב.

– מה מצאת בי שלא כדרך הארץ? – שנתה אנה את שאלתה.

– החרדה הגדולה, אשר לא השכלת לכסות, החרדה על מפלתו של אחד הרוכבים.

הוא דמה, כי תשיב על דבריו; אבל היא החרישה, ועיניה הישירו לנגדה.

– כבר בקשתי מאתך, שתהיי זהירה בדרכיך שבפרהסיה, במדה שלא יוכלו גם בעלי לשון רעה לדבר בך מאומה. לפנים דברתי על אודות היחס שבינינו; עתה לא אדבר בזה. עתה אני מדבר במה שמחוץ לנו. הנה התנהגת שלא כנמוס, ואני רוצה, שלא ישנה הדבר הזה.

חצי דבריו לא הגיעו לאזניה; היטב יראה מפניו בשבתה אתו ובאותה שעה הגה לבה על אודות וורונסקי: האמת הדבר, כי לא נפצע בנפלו? העליו, ולא על אחר, אמרו, כי הוא לא הוזק, ורק סוסתו נשברה? בגמרי את דבריו אך צלקה צחוק לעג שאינו יוצא מן הלב ולא השיבה מאומה, כי לא שמעה מה שאמר לה. אליקסיי אלכסנדרוביץ החל באומץ לבב, אך כאשר הורר לו מה שהוא מדבר, התחיל מתירא גם הוא כמוה, ובראותו את צחוק לעגה טעה טעות משונה.

“הנה היא צוחקת לחשדנותי. אמור תאמר מיד מה שאמרה לי בפעם ההיא: כי אין לי יסוד לחשדה, כי מגוחך הדבר”.

עתה, כאשר קרבה האמת להגלות לפניו נכספה וגם כלתה נפשו לתשובת לעג כזאת מפיה, רוצה היה, שתאמר לו גם הפעם, שחשדנתו מגוחכת ואין לה כל יסוד.מה שידע בענין הזה, היה נורא כל כך, שהיה נכון להאמין לכל אשר תאמר לו. אבל פניה המלאים אימה וחשכה ענו בה, שאינה נכונה גם לכחד. הנה אני שומע דבריך והוגה

– אולי טועה אני, - אמר אליה. – אם כן אבקש סליחה.

– לא, לא טעית, - אמרה בקול ממושך ותשם עיניה בחלחלה על פניי הקרים. – בצרה גדולה הייתי וגם עתה עוד לא אוכל להתנחם. הנה אני שומע דבריך והוגה אך בו. אני אוהבת אותו, ואהובתו אני, לא אוכל נשוא, יראה אני, שונאה אני אותך… עשה לי כטוב בעיניך.

אנה נדחפה אל פנת המרכבה ותתכס בכפיה ותבך. ואליקסיי אלכסנדרוביץ לא נע ולא שנה את מבט עיניו אשר הביטו לנוכח. אבל פניו קפאו פתאום ויהיו כפני מת. וככה ישב בכל שעת נסיעתם עד בואם לפני בית הקיץ. כאשר קרבו אל הבית הסב ראשו אליה, ופניו הקופאים לא נשתנו.

– כן הוא! – אמר אליה. – אבל אני דורש זהירות בדרך ארץ למראה עין, עד, - פה רעד קולו, - עד אשר אמצא עצה במה להגן על כבודי ואגיד לך את אשר אעשה.

בבואם ירד ויורידנה מעל המרכבה אף לחץ כף ידה לעיני המשרתים וישב אל המרכבה ויסע לפטרבורג.

הוא נסע, ומשרת בא ויהא פתקה לאנה מביטסי, וכתוב בה:

“שלחתי אל אליקסיי לשאול לשלומו, והוא כותב לי, כי הוא בריא ושלם, אך יגונו גדול מנשוא”.

אם כן בוא יבוא, - אמרה אנה בלבה. – מה היטבתי עשה, כי הגדתי לו הכל."

אנה שמה עיניה על השעון. עוד שלש שעות היה לה לחכות לו, ולזכר פרטי פגישתם האחרונה רתח דמה.

“אבל מה גדול אור הערב! נורא הדבר, אבל אני אהבתי לראות אתפניו ואהבתי את האור הנפלא הזה… ואירי! כן… ברוך אלהים, שהכל נגמר בינינוּ.”

 

ל.    🔗

כבכל המקומות, שרבים נועדים בהם, נפלגה העדה – עדת האורחים הבאים להתרפא – גם בעיירה האשכנזית הקטנה, שהשצירבצקים באו שמה, לחבורות שונות, ובכח ההתפלגות הזאת הוקצה לכל אחד מהאורחים מקום בעדה לפי כבודו. כשם שכל טפת מים לובשת בקרה צורת אגל שלג ידועה, כך נקבעו כרגע כל הפנים החדשות שבאו שמה, איש במקומו הראוי לו בעדתו על פי מנהגו של עולם.

גם “פירסט שטשערבאצקי זאמט געמאהלין אונד טאכטער” נקבעו בעצם יום בואם שמה – על פי הדירה ששכרו להם ועל פי שמם ועל פי מיודעיהם שנמצאו שם – במקום המוכן ועומד לאנשים כמוהם בכל פנה שהם פונים.

בשנה ההיא התרפא שם גם “פירסטין” אמתית אשכנזית, ובגלל זה נפלגה עדת האורחים במהירות נמרצה מבכל שנה אחרת. הנסיכה האשכנזית חשקה מאד להביא את בתה לפני בת-הנסיכה הרוסית וביום השני הקימה את חפצה. קיט יקדדה קידה עמוקה ומהודרת בשמלת הקיץ הפשוטה מאד, כלומר המצוינת בטוב טעם, אשר הובאה למענה מפריז. הפרינצסין אמרה: “אני מקוה, כי מהרה תשבנה השושנים אל הפנים היפים האלה”, ומיד נסללה מסלת חייהם של השצירבצקים במקום ההוא בגבולים שלא היה אפשר לעברם. גם עם בית לידי אנגלית אחת נעשו מקורבים, גם עם גרפינה אשכנזית ועם בנה שנפצע במלחמה האחרונה ועם חכם שווידי צעיר ועם אחותו של שווידי זה. אך שלא ברצונם של השצירבצקים היו צויים אצלם ביחוד אשה מוסקבאית אחת, ששמה מריה יבגניבנה רטישצבה, עם בתה, אשר לא הפיקה רצון מקיטי, על כי היתה גם בעלמה ההיא חולת אהבה כמוה, וראש גדוד מוסקבאי, אשר ידעה אותו קיטי עוד מימי ילדותה וראתה אותו אך במעילו המקושט בפתילי כתפים, ובמקום המרפא היה מגוחך מאד בעיניו הקטנות ובצוארו החשוף ובענקו המנומר, ולא עוד אלא שלא היה אפשר לה להפטר ממנו בבואו או בהזדמנו לפניה. כשכל זה נעשה למנהג קבוע שאין לשנותו, חזקה יד העצבות על קיטי, ביחוד אחרי אשר נסע אביה לקרלסבד והיא נשארה לבדה עם אמה. האנשים הידועים לה מכבר לא משכו את לבה להתבונן בהם, מדעתה, כי לא תגלה בהם כל חדש. אך בתאות נפש מיוחדת התבוננה שם אל דרכיהם והשתדלה לעמוד על אָפים של האורחים שלא היו ממיודעיה. על פי רוחה ומדותיה הביטה תמיד בעין יפה מאד אל האנשים וביחוד אל אותם שלא נודעו לה; ובעת ההיא ובמקום ההוא היו כל השערותיה על אודות האורחים השונים שנמצאו שם והדברים שבין זה לזה נוטות כלפי זכותם ושבחם של אותם האנשים הזרים לה, ובכל בחינותיה למראה עיניה מצאה הוכחות להשערותיה אלה.

בין האנשים ההם משכה את לבה ביחוד עלמה רוסית, אשר באה אל מעיני המרפא עם אשה רוסית חולה, מַדַם שטַל שמה בפי כל אנשי המקום. מדם שטל היתה מבנות מרום עם הארץ, אבל חולה היתה מאד ולא יכלה ללכת מחליה, רק לפעמים, בימי הרוחה המעטים שהיו לה, בּאה אל המעינות במרכבה קטנה של נכי רגלים. האשה הזאת לא התקרבה אל איש מהאורחים הרוסים, ולא מחמת חליה התבודדה כל כך, כי אם, לפי דברי הנסיכה, מגאותה. עלמה רוסית היתה סוכנת לה, וקיטי התבוננה, כי העלמה הזאת מקורבת לכל בעלי החליים הרעים, שנמצאו שם לרוב, ומשמשת אותם בכל אשר תמצא ידה, כאילו נוצרה לכך. עוד התבוננה קיטי, שהעלמה ההיא לא היתה ממשפחתה של מדם שטל וגם לא נשכרה לה בכסף. מדם שטל קראה לה ווארינקה ושאר מכיריה שם קראו לה “מאדמואזיל ווארינקה”. מלבד אשר דרכיה עם שטל ועם שאר אנשי המקום העירו את קיטי להתבונן בּה היטב ולאהבה אותה, עוד דבקה בה נפש קיטי גם באהבה שאינה תלויה בשום דבר, המצויה בין בני האדם, ועל פי מבטי עיניהן שנפגשו פעמים רבות הכירה, שגם היא, ווארינקה, נוטה אחריה.

מדמואזיל ווארינקה לא רק יצאה מכלל עלמה צעירה, כי אם גם כל רושם עלומים לא נראה עליה. אפשר היה לחשבה גם לבת תשע עשרה גם לבת שלשים. על פי תוי פניה היתה כמעט יפה למראה, אף על פי שצבע עורם היה של חולה. גם תארה היה טוב לולא צפד עורה על עצמה ולולא גדל ראשה יותר מהראוי לקרומתה הממוצעת; אך לקחת לב גברים לא היתה מסוגלת. היא דמתה לפרח, אשר אמנם עוד לא נשרו עליו, אבל תוכו נבל וריחו נמר. גם מלבד זאת לא יכלה למשוך גברים אחריה מחסרון שני דברים אלה, שנמצאו בקיטי במדה מרובה, והם רוח החיים העזה, שהיתה כאש עצורה בקיטי, והכרת החן והיופי הנתונים לה.

בכל עת היתה מדמואזיל ווארינקה כעסוקה בדבר שאי אפשר לפקפק בו, ועל כן נדמה, שאינה יכולה לשים לבה לענין אחר זולתו. בשביל מדה זאת, שהיה חלוּפה בקיטי, נמשכה קיטי אחריה ביחוד; כי הכירה וידעה, שבה, בעלמה הזאת, ובאורח חייה תמצא את דוגמת הדבר שהיא מבקשת לעצמה ומצטערת על חסרונו, והוא ענינים חשובים בחיים, ענינים שהם כבוד לחיים ואינם מן הדברים שמאסה בהם בימים ההם, מאותם הדברים שבין עלמה לגברים בחבורות הגבוהות, שכבר נחשבו בעיניה לעסק מחפיר של עלמות עומדות להמכר ומחכות לקונה. כאשר הרבתה קיטי להתבונן אל דרכי העלמה הזרה לה, כן הוברר לה יותר, שהיא באמת נפש טובה ויקרה, כאשר נחשבה בעיניה, וכן חשקה יותר לדעתה.

שתי העלמות האלה נפגשו פעמים אחדות ביום, ובכל פגישה ופגישה דברו עיני קיטי אל העלמה הזרה לה: “מי את? מה את? הלא נחמדה את באמת, כמו שנדמה לי? אך בשם אלהים – הוסיפו עיניה לדבר, - אל נא תדמי, כי רוצה אני להתקרב אליך שלא ברצונך. אך נעימה את לי, ואני אוהבת אותך”. – “גם אני אוהבת אותך ונעמת לי מאד. ואילו היה לי פנאי הייתי אוהבת אותך עוד יותר”, ענה מבט עיניה של העלמה ההיא. ובאמת ראתה קיטי, שעסוקה היא תמיד, פעם תוביל ילדים בני רוסיה ממעני המרפא אל בית דירתם, פעם תביא מטפחת ותשים אותה למעטה על אשה חולה, פעם תתאמץ להפיס דעתו של חולה בשעת כעסו, ופעם תבחר ותקנה מעשי אופה לקהוה בעד אחד החולים.

ימים אחדים אחרי בוא השצירבצקים אל העיירה ההיא נראו שם על יד המעינות בשעות הטיול בבוקר דו=פנים חדשות, איש ואשה, אשר הושם לב אליהם מכל צד ולא בחבה: האיש היה גבה קומה מאד ומעוקם, ואדרתו ישנה וקצרה מהראוי לקומתו, ועיניו שחורות, טפשיות ועם זה גם איומות, והאשה בעלת אבעבועות וטובת רואי בלבוש מכוער וחסר טעם. קיטי הכירה בהם, כי רוסים הם, וכבר נוצר בדמיונה ספור מעשה על אודותם, ספור אהבים יפה ומעורר חמלה. אך אמה ראתה ברשימת האורחים המתרפאים, שהוא ניקולי לווין, והיא מריה ניקוליובנה, ותגד לקיטי, מה מאד השחית לווין זה את דרכו על הארץ, וכל השערותיה הדמיוניות על אודות הזוג הזה היו לאַל. שניהם נמאסו בעיניה פתאום, ולא רק בגלל הדברים אשר אמרה לה אמה עליהם, כי אם ביחוד באשר הוא אחי קונסטנטין. ובמנהגו לנענע תמיד בראשו העיר בה ניקולי לווין גועל נפש, אשר לא יכלה להתגבר עליו.

נדמה לה, כי בעיניו הגדולות והאיומות, אשר הביטו אחריה ולא נסבו ממנה, הובעו שנאה ולעג לה, ועל כן נזהרה שלא לפגשו.

 

לא.    🔗

יום סגריר היה, בכל עת הבוקר ירדו גשמים, והחולים התהלכו באכסדרה הארוכה ומחסיהם בידיהם.

קיטי התהלכה עם אמה ועם ראש הגדוד המוסקבאי, אשר עלץ לבו במעילו האירופאי הקצר, אשר קנה לו בפרנקפורט. הן הלכו באכסדרה מזה ונתכוונו שלא לפגוש את לווין, שהלך באכסדרה מזה. ווארינקה הלכה לאורך האכסדרה עם אשה צרפתית עורת, ושמלתה הכהה עליה, ועל האשה כובע שחור, ושולי הכובע כפופים למטה, ובכל פעם שנפגשו היא וקיטי הביטו אשה אל אחותה בחבה.

– אמי, האוכל להכנס בדברים עמה? – אמרה קיטי, אשר הביטה אחרי העלמה הזרה החביבה לה וראתה, שהיא נגשת אל המעין ושהן יכולות להזדמן שם יחדיו.

– אם חפצה אתּ מאד, אחקרה אחריה בראשונה ואקרב אליה בעצמי, - ענתה הזקנה. – אבל מה מצאת בה? “רעה” היא לפי הנראה בבּית. אם רצונך בכך, אתקרב למדם שטל. אני ידעתי את גיסתה, - הוסיפה הנסיכה ותרם ראשה בגאוה.

קיטי ידעה, כי אמה רואה עלבון לעצמה בדרכי שטל, אשר כמו השתמטה מלהתקרב אליה, ועל כן לא פצרה באמה להקים חפצה.

– מה נעימה היא! – אמרה קיטי ותבט אל ווארינקה, בשעה שהגישה זו כוס לצרפתית העורת. – מה פשו ונעים כל זה.

רעיונות מגוחכים בך, - אמרה הנסיכה; לא, נשובה נא, - הוסיפה, בראותה את לווין, אשר הלך לקראתם עם חברתו ועם דוקטור אשכנזי וידבר עם אותו הדוקטור בקול רם ובזעף.

הן פנו לשוב, ופתאום הגיעה לאזניהן לא שיחה בקול רם, כי אם צעקה. לווין עמד מלכת ויצעק, והדוקטור דבר גם הוא בקול זעם. המון עם נאסף סביבם. הנסיכה וקיטי מהרו ללכת משם, וראש הגדוד נלוה אל ההמון, בחפצו לדעת מה זה ועל מה.

בעוד רגעים אחדים רץ ראש הגדוד אחריהן וישיגן.

– מה היה שם? – שאלה הנסיכה.

– חרפה וכלמה! – ענה ראש הגדוד. – בכל שעה עלינו לדאוג מפגישת איש רוסי בחוץ לארץ. האיש גבה הקומה הלזה דבר קשות אל רופאו ויגדפהו, על כי לפי דעתו איננו מרפא אותו כראוי, וירם עליו מקל. לבושת ולחרפה היא!

– מה מאד יצר לי! – אמרה הנסיכה – ומה היה סופו של דבר?

– בחסד עליון התערבה בדבר אותה… העלמה. שכובעה כפטריה. כמדומה לי שהיא רוסית, - אמר ראש הגדוד.

מדמואזיל ווארינקה? – שאלה קיטי בשמחה.

– כן, כן. היא הבינה ראשונה, מה לעשות: היא אחזה את האדון המגדף תחת זרועו ותלך אתו משם.

– הראית, אמי, - אמרה קיטי אל אמה, - ואת תמהה, כי נעימה היא בעיני.

מהיום השני ומעלה התבוננה קיטי וראתה, כי העלמה החביבה לה מקורבת ללווין ולחברתו במדה שהיא מקורבת לשאר חוליה, כי נגשה אליהם ודברה עמהם והיתה למליצה לחברתו, אשר לא ידעה לדבר בלשון נכריה.

קיטי הוסיפה לפצור באמה לתת לה להתקרב אל ווארינקה. והנסיכה, אף על פי שקשה היה לה מאד להיות כמתחלת בדבר ההתקרבות עם שטל, אשר בחרה לה להתנהג בגאוה, חקרה ודרשה על אודות ווארינקה, וכאשר נודע לה מן הפרטים, שאין סכנה בדבר, אם גם אין לחכות לרב טובה מזה, נגשה ראשונה אל ווארינקה ונכנסה בדברים עמה.

בשעה שהלכה בתה אל המעין, ואותה העלמה עמדה נגד חנותו של נחתום, בחרה הזקנה להים חפצה זה ותגש אליה.

– נתקרבה נא, - אמרה אליה בצחוק קל של אשה כבודה. – בתי אוהבת אותך אהבה עזה. אולי לא תדעי אותי. אני…

– ואני אהבתי אותה בודאי עוד יותר, גברתי הנסיכה, - מהרה וענתה ווארינקה.

– מה היטבת חסדך אתמול לבן ארצנו הדל! – אמרה הנסיכה.

ווארינקה התאדמה.

– אינני זוכרת; כמדומה לי, שלא עשיתי מאומה.

– הלא הצלת את לווין מרעה.

– כן, האשה הנלוה אליו קראה לי, ואני השתדלתי להרגיע את רוחו: חולה הוא מאד ויזעף על הדוקטור. ואני רגילה להיות למשען לחולים האלה.

– הנה שמעתי, כי את יושבת במינטון עם מדם שטל, שהיא דודתך, כמדומה לי. אני ידעתי את גיסתה.

– לא, לא דודה היא לי. אני קורא לה אמה, אך לא מקרוביה אני. היא גדלה אותי, - ענתה ווארינקה ותתאדם שנית.

הדברים נאמרו בלשון פשוטה כל כך, ופניה המביעים - אמת גמורה נעמו כל כך, שהוברר לזקנה מיד, מפני מה נתחבבה על קיטי.

– ומה אומר לווין לעשות? – שאלה הזקנה.

– הוא נוסע מזה, - ענתה ווארינקה.

ברגע ההוא שבה קיטי מן המעין, ופניה נהרו משמחה, על כי התקרבה אמה אל העלמה הזרה הזאת היקרה לה.

– ראי, קיטי, הנה תשוקתך להתרועע עם מדמואזיל…

– “ווארינקה”, - גמרה תחתיה ווארינקה, - כן קוראים לי כל מכירים

קיטי התאדמה משמחה וזמן רב החרישה ולחצה את כף רעותה החדשה, אשר לא השיבה לה בלחיצה, אך לא זזה מתוך ידה. אבל, רק ידה של ווארינקה לא השיבה, אך על פניה הופיע צחוק קל של שמחה שיש בה גם קצת עוצב, ושניה – שנים גדולות אבל יפות – נגלו בצחקה.

– גם אני חפצתי בזאת מכבר, - אמרה ווארינקה.

– אבל טרודה את בכל עת…

– להפך אין לי מה לעשות כלל, - ענתה ווארינקה, אך ברגע ההוא הוזקקה לצאת מלפני מכיריה החדשים, כי שתי נערות רוסיות קטנות, בנות אחד החולים באו אליה במרוצה.

– ווארינקה, אמנו קוראה לך, - קראו הנערות.

והיא קמה ותלך עמהן.

 

לב.    🔗

אלה הפרטים שנודעוּ לנסיכה על אודות ימיה הקודמים של ווארינקה והדברים שבינה לבין מדם שטל ועל אודות מדם שטל בעצמה.

מדם שטל, אשר אמרו עליה, שהציקה לאישה עד מות, ואחרים אמרו, שהוא הציק לה עד מות במשובת דרכיו, היתה תמיד אשה חולה ונוטה להזיה. הילד אשר נולד לה לאחר שנתגרשה, מת מיד, אבל ראשון היה לה הילד ההוא, וקרוביה יראו, פן יבולע לה בשמעה זאת, כי ידעו את רגשנותה, וישימו לפניה את הילדה שנולדה בפטרבורג בלילה ההוא ובבית ההוא לאחד מטבחי החצר, ותהי לה לבת, וזאת היתה ווארינקה. ברבות הימים נודע למדם שטל, כי ווארינקה לא בתה היא, אך הוסיפה לגדלה ולחנכה, וזה היה יפה לווארינקה ביחוד, מאשר מתו מהר כל קרוביה.

זה יותר מעשר שנים ישבה מדם שטל מחוץ לארץ בעיר דרומית ולא ירדה מעל מטתה. עליה אמרו, שהשתדלה להחשב לבעלת צדקה וחרדה מאד על עניני הדת; ואחרים אמרו, שהיתה באמת אוהבת מוסר ורודפת צדקה וחסד בכל להה ובכל נפש. איש לא ידע מה דתה – קתולית, פרוטסטנטית או יונית, אבל גלוי וידוע היה, שעמדה בברית ידיות עם ראשי כל הכנסיות והאמונות, עם הגבוהים מעל גבוהים שבהם.

ווארינקה ישבה עמה תמיד מוץ לארץ רוסיה; וכל יודעי מדם שטל ידעו ואהבו גם את מדמואזיל ווארינקה, וזה היה שמה בפי כולם.

כאשר נודעו לנסיכה כל הפרטים האלה, לא מצאה לבתה כל שמץ דבר רע בהתקרבות זו, גם בתנועותיה ובחנוכה הצטיינה ווארינקה לטובה, כי דברה היטב גם צרפתית גם אנגלית; ובשם מדם שטל אמרה לה – מה שהיה עיקר בעיני הנסיכה – כי היא מצטערת מאד, על כי מפני מחלתה איננה יכולה להמציא לנפשה את העונג להתקרב אל הנסיכה.

אחרי כן גדל חנה של ווארינקה עוד יותר בעיני קיטי ובכל יום ויום גלתה בה קיטי יתרונות חדשים.

והנסיכה שמעה עליה, כי היא מזמרת היטב, ותבקש מאתה לבוא אליהן לזמר בערב.

– קיטי מנגנת, ופורטופיאנוֹ יש לנו, אם גם לא טוב, ואם תבואי, תמציאי לנו עונג רב, - אמרה הזקנה בצחוק שאינו יוצא מן הלב, אשר היתה רגילה בו ואשר בפעם הזאת היה קשה ביחוד בעיני קיטי, כי ראתה שאין רעותה החדשה רוצה לזמר. אף על פי כן באה וורינקה ביום ההוא בערב והביאה עמה מחברת נגינות. הנסיכה קראה גם למריה יבגניבנה עם בתה ולראש הגדוד.

ווארינקה לא התפלאה, לפי הנראה, על כי נמצאו שם גם פנים שאינם ידועים לה, ותקרב מיד אל הפורט ופיאנו. לזמר ולנגן יחד לא יכלה, אך זמרתה על פי הכתב עלתה יפה מאד, וקיטי, שהיתה מיטיבה נגן, נגנה לקולה ביד.

– כשרון שאינו מצוי לך, - אמרה הנסיכה אליה אחרי כלותה את השירה הראשונה, אשר הצליחה בה מאד.

מריה יבגניבנה ובתה הודו לה ושבחוה.

– ראי נא, - אמר ראש הגדוד וישקף בעד החלון, - הנה קהל גדול נאסף לשמוע את שמרתך.

באמת נאסף המון לא מעט אצל החלונות.

– שמח אשמח מאד, כי הוא לעונג לכם, - אמרה ווארינקה דברים כפשוטם.

קיטי הביטה אל רעותה כמתגאה בה. גם כשרונה, גם קולה, גם פניה טובו ויפו בעיניה עד מאד, אך יותר מכל התענגה על תום דרכה, על כי נראה בבירור, שאינה חושבת מאומה על אודות זמרתה ואינה שמחה שמחה גדולה על דברי המהללים; היא אך שאלה בעיניה: היש לה עוד לשיר אם לא?

“לו יש נפשי תחת נפשה, - דבר קיטי עם לבבה, - מה מאד התגאיתי בזה! מה מאד שמחתי למראה ההמון הזה מתחת לחלונות. והיא לא תשית לבה לזה. כל חפצה אך למלא משאלת אמי ולעשות לה נחת רוח. מה זה אפוא צפון בה? מה הדבר הנותן לה כח לבזות בלבה כל רגש דל ושפל ולהיות אך שוקטת ובת חורין? מה מאד תתאוה נפשי לדעת זאת וללמוד זאת ממנה!” אמרה קיטי בלבה בהביטה אל פניה המלאים מנוחה. הנסיכה בקשה מאתה לזמר עוד, והיא שרה גם את השירה השנית במנוחה, בדיוק ובטוב טעם, בעמדה אצל הפורט ופיאנו עמוד ותפוף בכפה הצנומה והכהה על פי קולותיה.

השירה השלישית שבמחברת היתה איטלקית. קיטי נגנה וגמרה את הפתיחה ותשם עיניה על ווארינקה.

– נדלגה נא על זאת, - אמרה ווארינקה, ופניה האדימו.

קיטי הסבה עיניה בבהלה ובתמיהה אל פני ווארינקה.

– אם כן נבחרה לנו אחרת, - אמרה בשפתים מהירות ותחל לחפש בעלי המחברת, כי הבינה, שדברים בגו.

– לא, - אמרה ווארינקה בצחוק על שפתיה ותשם את ידה על כתב הנגינות, - לא, כי זאת נשירה, - ותשר גם את השירה ההיא במנוחה, בקרירות דעת ובטוב טעם כבראשונה.

כאשר גמרה, חזרו והודו לה כל הנאספים בבית וילכו לשתות תה. וקיטי ורעותה הלכו אל הגן הקטן, אשר היה שם על יד הבית.

– בודאי יש לך בשירה הזאת איזה זכר לדבר, - אמרה קיטי. – אל תגידי לי מה שהיה, - מהרה להוסיף, - אך אמרי נא, ההיטבתי לראות אם אין?

– מה לי לכסות ממך, הגד אגיד, - אמרה ווארינקה בתם לבבה ותוסף בלי חכות לתשובה, - כן הדבר, זכר הוא וזכר קשה היה לי זה לפנים. אני אהבתי איש אחר ואשיר לפניו את השירה הזאת.

קיטי הביטה אליה בעינים מורחבות ובהשתתפות בצערה, בלי דבר דבר.

– אני אהבתי אותו, והוא אהב אותי; אך אמו לא הסכימה על ידנו, ויקח לו אשה אחרת. עתה הוא יושב לא רחוק ממנו, ואני רואה אותו לפעמים. ואת לא יכלת להעלות על דעתך, שגם אני אהבתי לפעמים? אמרה ווארינקה, ועל פניה היפים נגה מעט מאד מהאור, אשר, לפי מה שהוברר ברגע ההוא לקיטי, היה יצוק לפנים על כולה.

– איך לא יכלתי לשער? אילו הייתי איש, לא יכלתי לאהוב כל אשה אחרת אחרי הודעך לי. אך לא אבין, איך יכול האיש ההוא לשכוח אותך ולעשותך לאומללה בארץ בגלל אמו, - אכן איש אין לב לו הוא.

– מה טובה את, מה טובה! – קראה קיטי ותעצרה ותשקה – מי יתן ויכלתי לדמות לך מעט!

– למה לך לדמוֹת לאשה אחרת? טובה את בדמותך ובצביונך, - אמרה ווארינקה בצחוק המנוחה והעיפות המיוחד לה.

– לא, לא טובה אני כלל וכלל. אמרי נא… המתיני נא, נשבה פה מעט, - אמרה קיטי ותושב אותה שנית על הספסל אצלה. – האומנם אין עלבון בדבר לעלמה, אם האיש, אשר אהבה אותו, בעט באהבתה ולא חפץ בה?…

– אבל הוא לא בעט באהבתי; אני מאנת, כי אהב אותי, אך בן מקשיב היה…

– ואילו עשה כן לא ברצון אמו, כי אם ברצונו לבד?… אמרה קיטי ובעוד דבריה בפיה הרגישה, כי גלתה את סודה וכי בושת פניה עונה בה.

– אזי הרע לעשות ואזי לא הצטערתי על עזבו אותי, - אמרה ווארינקה, ונראה מדבריה בבירור, שהיא יודעת כי לא בה ידובר עוד, כי אם בקיטי.

– אבל אותו העלבון? – אמרה קיטי. – עלבון זה לא ישכח, אי אפשר לשכחו; - בדברה זכרה את אשר היה בלבה בנשף המחול האחרון בשעת הפסקת הנגינות.

– איזה עלבון יש בדבר? הן לא את הרעות לעשות?

– לא אך הרעותי, כי אם הובשתי.

ווארינקה הניעה בראשה ותשם את ידה על יד קיטי.

– ואיזו בושת יש בדבר? – אמרה אליה. – הן בודאי לא אמרת לאיש, אשר לא יאהבך, כי אהבת אותו?

– בודאי לא אמרתי; מעולם לא שמע כזאת מפי, אבל הוא ידע. לא כן הוא; יש מבטי עין, יש תנועות ידועות. גם אם אחיה מאה שנה לא אשכח זאת.

– אבל מה בכך? לא אבין מאומה. הלא זה עיקרו של דבר, האוהבת את אותו עתה, אם אין, - אמרה ווארינקה דברים כפשוטם כדרכה.

– שנא אשנא אותו עתה; לא אוכל לסלוח לנפשי.ץ

– על מה אפוא?

– על אותה הבושה, על העלבון.

– אילו היו כל העלמות חרדות על כבודן כל כך, - אמרה ווארינקה. – הלא אין עלמה בעולם, אשר לא קרה אותה כמקרה הזה. וכל זה ענינים קלים מאד.

– ואיזה ענין הוא מן החשובים? – אמרה קיטי ותבט אל פניה בתמיהה ובסקרנות.

– הרבה ענינים חשובים בעולם, - אמרה ווארינקה בצחוק.

– ומה הם?

– חשובים הם הרבה מכל אשר כזה, - ענתה ווארינקה, בלי דעת מה לאמור. אך ברגע ההוא נשמע קול הנסיכה מבעד החלון.

– קיטי, קרירות מורגשת! קחי מטפחת או בואי אל החדרים.

– עת היא באמת, - אמרה ווארינקה ותקם, - עלי עוד להכנס אצל מדם בירטי, כי בקשה מאתי.

קיטי החזיקה בה בידה ובעיניה שאלה אותה בתאות נפש: “מה הוא אפוא אותו הענין החשוב הנותן לאדם מנוחה שלמה כזאת? הלא את יודעת, הגידי לי!” אך ווארינקה גם לא הבינה את השאלה שבעיני קיטי. היא אך זכרה, כי בערב ההוא עליה להיות בבית האשה בירטי ולהספיק לבוא עד שתים עשרה שעות למשתה החמים אל ה“מאמאן” שלה, ותבוא אל החדרים ותאסוף את גליונות נגינותיה ותתפטר מכל אנשי הבית ותכון ללכת.

– אלכה נא עמך, - אמר ראש הגדוד.

– וכי תעלה על דעתך לצאת יחידי בלילה? – נענתה אחריו הנסיכה. – לפחות אשלח את פּאַראַשה אתך.

קיטי ראתה, כי ווארינקה מתאפקת, כי הרעיון, שהיא צריכה לבני לויה, מעורר בה צחוק.

– לא, בכל יום אני הולכת לבדי, ומעולם לא קרני דבר, - אמרה ווארינקה ותקח את כובעה ותשק שנית לקיטי, בלי הגד לה עם זה מה הוא אותו “הענין החשוב”, ותלך בצעדי און, וגליונות הנגינות תחת זרועה, וככה נעלמה בתוך האור הכהה שבליל הקיץ הצפוני ולא גלתה את סודה על אודות הענין החשוב מה הוא ומה הדבר הנותן לה את נועם מנוחתה ואת כבודה הפנימי.

 

לג.    🔗

גם עם מדם שטל התקרבה קיטי, וההתקרבות הזאת בצירוף ההתחברות עם וואַרינקה לא רק השפיעה עליה השפעה עזה, כי אם גם נתנה תנחומים לנפשה הנוגה; את התנחומים האלה מצאה בעולם החדש, אשר נגלה לה על ידי ההתקרבות הזאת ואשר לא היה בו מאומה מדברי ימיה הקודמים, - עולם יפה ונעלה היה זה, וממרומיו יכלה להשקיף במנוחה על דברי הימים שעברו עליה. בעולם הזה נגלה לה, שמלבד החיים הגסים, אשר היו עיניה ולבּה אליהם עד העת ההיא, יש גם חיים רוחניים. החיים האלה נפתחו לפניה על ידי הדת; אבל הדת ההיא היתה לא מבנות מינה של התורה שידעה קיטי מילדותה… כי אם דת נשגבה מלאה רעים וקשורה בהרבה רעיונות ורגשות יפים, דת שהיה אפשר לקיטי לא רק להאמין בה כמצוּוה ועומדת על פי המסורת, כי אם גם לאהבה אותה.

כל זה נודע לקיטי לא רק בדברים בעלמא. מדם שטל דבּרה עמה, כדרך שאדם מדבּר עם ילדה אהובה, שהוא מוצא בה זכר ילדותי המשעשע את נפשו, ואך פּעם אחת הזכירה, שרק האהבה והאמונה נותנות תנחומים לאדם בכל צרותיו… ומיד השיאה אותה לדבר אחר. אך בכל אחת מתנועותיה, בכל אחד מדבריה, בכל אחד ממבטי עיניה הנעלות – על פי השקפות קיטי – וביחוד מדברי ימיה, אשר נודעו לה מפי וואַרינקה, בכל אלה הכירה קיטי את “הענין החשוב”, אשר לא נודע לה עד העת ההיא.

אבל בכל רוממותה הרוחנית של שטל, בכל המעשים המיוחדים שהיו בימי חייה ובכל נועם שיחתה הנשגבה ראתה בה קיטי נגד רצונה גם דברים, אשר העירו בה תלונה: כשדרשה מדם שטל לשלום קרוביה של קיטי צחקה קצת בבוז, מה שאינו מתאים לתורת האהבה והמחילה שלה. עוד ראתה, כי כאשר מצאה כהן קתּולי אצל מדם שטל, התאמצה שטל, שיהיו פניה מכוסים בצל הסוכך שעל מנורתה, וצחקה צחוק מיוחד. קטנים היו שני הדברים האלה, אבל קיטי תמהה עליהם, ובגללם היתה האשה שטל מוטלת בּספק בעיניה. לא כן ווארינקה הבדודה, אשר לא היו לה לא קרובים ולא רעים, אשר במר נפשה נואשה מכל ולא בּקשה דבר ולא הצטערה על דבר היא היתה הנפש הטהורה, אשר יכלה קיטי לראות בחזון לבּה. ממנה למדה כי אין לה אלא לשכוח את עניניה הפרטיים ולאהוב את הבריות, וממילא תנוח דעתה, וייטב לה, וכל מעשיה יהיו ובים ובזאת חפצה נפשה. ככה הוברר לה, מה הוא “הענין החשוב מכל” וכשהגיעה לברורו של דבר זה, לא אמרה די בשמחתה ששמחה על טובו ויפיו. כי אם מהרה להתיצב על דרך החיים החדשים, אשר נפתחו לפניה, וללכת בו בכל לבבה ובכל נפשה. על פי מה שספרה לה וואַרינקה על אודות חסדי שטל ונשים אחרות, אשר קראה בשמותיהן, ערכה לה קיטי את תכנית חייה לימים הבאים. את אלינה בת אחיה של מדם שטל, אשר ספרה לה וואַרינקה לקיטי הרבּה על אודותיה, שמה לה למופת ותקבל עליה לעשות כמעשיה בּכל מקום שיהי מושבה, לבקש אומללים ולעזור להם בכל אשר תמצא ידה, להמציא תנחומים לחולים, לחוטאים שנמצא עונם, לגוססים. היחוד ישר בעיניה הרעיון לקרוא בכתבי הקדש לפני חוטאים, כדרך שהיתה אלינה עושה. אך כל אלה רעיונות שהסתירה בקרבה ולא הגידה לא לאמה ולא לוואַרינקה.

אולם בעודה מחכה לימים, אשר תקים את מחשבותיה במדה מרובה, מצאה לה על נקלה גם שם, במקום המרפא, שהרבה חולים ואומללים גרו בו בימות החמה, עבודה הגונה ברוח החוקים החדשים שחקקה לה, ותעש ככל אשר עשתה וואַרינקה.

בראשונה לא ראתה הנסיכה בדרכי קיטי, אלא השתעבדות לשתי הנשים הנושאות חן וחסד לפניה, לשטל ביחוד לוואַרינקה; בעיניה ראתה, שהיא לא רק עושה כמעשי וואַרינקה, כי אם גם מחקה אותה שלא מדעתה בדרך הלוכה ומדברה ובקריצוּת עיניה. אבל אחרי כן התבוננה, כי מלבד נשיאת חן וחסד יש כאן גם מהפכה רוחנית גדולה.

הנסיכה ראתה, כי קיטי קוראה בכל ערב בכתבי הקדש בתרגום הצרפתי שנתנה לה שטל, ועד העת ההיא לא היה דרכה בכך; כי היא מתרחקת מבנות חבורתה ומתהלכת עם החולים, שוואַרינקה תומכת בהם,וביחוד עם בני ביתו הדלים של הצייר החולה פטרוב. ברור היה לה, שבת קיטי מתגאה במלאה תפקידה של אחות רחמניה בבּת הזה. כל זה היה טוב, והנסיכה לא יכלה להתרעם על דברים כאלה, בפרט בנדון זה, כי אשת פטרוב היתה אשה חשובה למדי, והפרינצסין התבוננה בעסקנותה של קיטי ותהללה ותקרא לה מלאך מושיע. טוב מאד היה כל זה, אילו לא הרחיקה ללכת. אבל הנסיכה ראתה, כי היא מתרחקת, וגם אמרה לה זאת.

– אין להפריז על המדה בשום דבר, - אמרה אליה צרפתית.

קיטי לא ענתה אותה, אך בלבה החליטה, כי דבר כזה אין לו שעור, ומצאה חזוק לדעתה בכתבי קדשה… ובעיני הנסיכה לא ישרה ההפרזה הזאת, וביחוד חרה לה, על כי הכירה בקיטי, שלא רצתה להגיד לה את כל לבה. באמת הסתירה קיטי מאמה את רעיוניה ואת רגשותיה החדשים. ולא מאשר לא כבדה או לא אהבה את אמה הסתירה אותם ממנה, כי אם באשר היא אמה: לכל איש אחר חוץ מאמה היתה נכונה יותר לגלותם.

– זה ימים רבים לא באה אלינו אנה פּבלובנה, - אמרה הנסיכה פעם אחת על אודות אשת פטרוב – היה קראתי לה, והיא כמו מתרעמת.

– לא, לא ראיתי זאת, מאַמאַן, - אמרה קיטי, ופניה האדימו.

– זה ימים רבים לא באת אליהם?

– מחר אנחנו נכונים לנסוע על ההרים, - ענתה קיטי.

– טוב הדבר, סעו לכם, - אמרה הזקנה ותבט אל פני בתה, אשר הביעו מבוכה, ונפשה אותה להבין, מה שורש דבר המבוכה הזאת.

וביום ההוא באה וואַרינקה לסעודת הצהרים והגידה, כי נחמה אנה פבלובנה על זאת ולא תסע מחר על ההרים; והזקנה ראתה, כי האדימו פני קיטי שנית.

– הגידי נא קיטי, האם לא היה דבר ריב בינך ובין בני בית פטרוב? – אמרה הזקנה, כאשר נשארו לבדן בבית. – מדוע חדלה לשלוח את בניה ולבוא אלינו בעצמה?

קיטי השיבה, כי לא היה כל דבר ריב ביניהן וכי איננה יודעת, מפני מה אנה פבלובנה נראה כמתרעמת אליה. ואמת דברה קיטי, כי אמנם לא ידעה, מה הדבר אשר הטה את לה אַנה פּבלוֹבנה מאחריה, אבל כבר החלה לשער מה זה ועל מה. את השערתה לא יכלה להגיד לאמה, כי בכלל לא דברה עם אמה בענינים הנוגעים בה; והדבר היה מאותם שאין אשה מגלה גם לעצמה, בהודעם לה, כי השגיאה בהם נוראה ומגונה.

הרבה פשפשה במעשיה ותזכור את כל הדברים שהיו בינה ובין בני הבית הזה: את השמחה הטפּשית קצת, שנראתה מדי פעם בפעם בהפגשן על פני אנה פּבלובנה העגולים והמסיבירם; את שיחותיהן במסתרים על אודות החולה ואת תחבולותיהן להפריע אותו ממלאכתו האסורה לו ולהוליכו לטייל; את אהבת הנער הקטן אליה, אשר היה קורא לה“קיטי שלי” ולא אבה לשכב בערב בטרם תבוא אליהם; מה טוב היה כל זה! אחרי כן זכרה את גופו הדל והצנום של פטרוב, את צוארו הארוך, את מעילו הקנמוני, את שערותיה המועטות והמסתלסלות, את עיניו הכחולות המלאות דאגה, אשר בראשונה היו איומות בעיניה, ואת השתדלותו היתרה להצהיל פניו בעודה לנגדו. עוד זכרה, עד כמה היה קשה לה בראשונה להתגבר על גועל נפשה למראהו, כי לא יכלה להביט אליו ואל כל חולה שחפת בלי גועל נפש, וכמה יגיעות יגעה למצוא דברים בפיה לדבר עמו. ואת מבטו זכרה, מבּט פּחדנוּת וחבּה אליה, ואת הרגש המשונה שהיה בה, באותה שעה, רגש רחמים וביישנות בראשונה והכרת מעשה החסד שהיא עושה – אחרי כן. אכן טוב מאד היה כל זה, אבל רק בימים הראשונים. ועתה, זה ימים אחדים, נשחת הכל פתאום. אנה פבלובנה החלה לקבל את קיטי בחבּה חיצונית ולהבּיט אחריה ואחרי אישה בלי הפסק.

האומנם שמחתו, שהוא שמח מקרב לב בבואה, היא סבת הרוח הרעה שבינה ובין אנה פבלובנה?

"כן הוא, - התחילה זוכרת עוד, - לא בתם לבבה דברה אליה אנה פבלובנה ביום שלשום, ולא נראה בה מאום ממדת טובה באמרה אליה בתרעומות.

– עד כה חכה לך ולא רצה לשתות קהוה בלעדיך, אף על פי שתשש כחו מאד".

“ואפשר שלא טוב היה בעיניה גם לראות בתתי לו את המטפחת להתכסות. כל זה היה פשוט מצד עצמו, אך הוא בקבלו את המטפחת נתבייש והודה זמן רב כל כך, שגם אני נתביישתי קצת. ותמונתי אשר צייר והצליח בה כל כך, וביחוד מבטו המלא בושה וחבה!… כן הוא, - שנתה בלב בבהלה. – לא, לא תהיה כזאת! ומה צר לי עליו!” הוסיפה בלבה מיד.

הרהוריה אלה הקדירו את זהר חייה החדשים.

 

לד.    🔗

הנסיך שצירבצקי, שנסע מקרלסבד לבאדֵן ולקיסינגן אל מיודעיו הרוסיים, כדי לקלוט שם מן הרוח הרוסית לתוכו, לפי דבריו, שב אל בני ביתו אך בקצה ימי המרפא.

הנסיך והנסיכה נחלקוּ לגמרי בהשקפותיהם על חיי חוץ לארץ. בעיניה היה אך טוב ויפה כל מה שראתה שם, ואף על פי שהיה מצבה איתן בתוך הצבּוּר הרוּסי התאמצה בשבתה מחוץ לארצה להיות כאחת הנשים הכבודות האירופאיות, ובהיותה באמת אך גברת רוסית ולא מבנות המערב, הוצרכה להתחכם ולהראות כאחת מהן, ובדרכה זה התביישה קצת. והוא היה אומר רע רע לכל אשר מצא בחוץ לארץ, החיים האירופיים היו עליו למשא, ויחזק במנהגיו הרוסיים ובכוונה התרחק ממנהגי איש אירופּאי יותר ממה שהיה רחוק מהם באמת.

בשובו היה דל בשר מבראשונה, ועור לחייו התקמט בדמות שקים קטנים, אך לבו היה טוב עליו מאד. וצהלת רוחו גברה עוד יותר, בראותו, כי פני קיטי טובו כבראשונה. השמועות על דבר הידידות שבינה ובין שטל וּ’וואַרינקה והשנוי שנראה בה על פי הסתכלות אמה הביאוהו במבוכה והעירו בו רוח קנאה, כי היה מקנא את בתו בכל פעם שראה אותה נגררת אחרי דבר שאינו ידוע לו ומתירא שמא תצא מתחת השפעתו אל מקצועות זרים לו, אשר לא ימצא בידיו ורגליו בהם. אבל השמועות האלה טבעו במצולות השמחה וקורת הרוח שהצטיין בהן תמיד ושגברו בו ביחוד אחרי התרפאו במי קרלסבּד.

ביום השני לבואו הלך לו עם בתו אל המעינות באדרתו הארוכה, בקמטיו ה“רוסיים” על פניו ובלחייו הנפוחים הנשענים על צוארונים מגוהצים ומוקשים בעמילן, ולבו היה טוב עליו עד מאד.

הבוקר היה נהדר: הבתים הקטנים, הנעימים בנקיון השורר בהם, מראה המשרתות האשכנזיות, שלחייהן וזרועותיהן אדומות, ופניהן צוהלים, וידיהן מלאות עבודה ונוגה אור השמש הבהיר היו מסוגלים מאד לשמח לבב אנוש; אך כאשר הלכו הלוך וקורב אל המעינות, כן רבו החולים שנקרו לפניהם, ומראיהם היה רע ומדאיב נפש ביחוד בתוך הדר החיים הנהוגים באשכנז. קיטי לא השתוממה עוד על הסתירה שבין שני מיני המראות האלה. כבר הסכינה לראות את הפנים השונים הנודעים לה ולהתבונן בשנויי מצבם לטובה ולרעה דוקא לאור השמש הבהיר, למראה הירק הנעים ולקול חוגג של מנגנים; אך לאביה היו אור הבוקר המבהיק באחד מימי יוני ונגינות הוולס הקורא לשמחה וביחוד מראה המשרתות הבריאות דבר מגונה ונתעב, בהצטרפו אל הרפאים האלה, שנאספו מכל קצוי אירופה לנוע פה במר נפשם.

אף על פי שהרגיש גאות ועוז וכעין שיבת ימי עלומיו, בלכתו צמד זרוע עם בתו האהובה, הרגיש באותה שעה גם כמין בושת ויראת חטא על צעדי אונו ועל אבריו הגדולים והשמנים, וכמעט היה דמיונו על פי מצב רוחו כמי שנכנס ערום בין מלובשי בגדים.

– הציגיני נא לפני ידידיך החדשים, - אמר אליה וילחץ את זרועה במרפקו. הנה התחלתי אוהב גם את המקום הנמאס הזה על כי חזק אותך. אבל עוצב שורר פה, עוצב גדול. מי האיש הזה?

קיטי הודיע לו את שמות האנשים אשר פגשו, בין שהיו ממיודעיה בין שלא היו ממיודעיה. אצל מבוא הגן פגעו בבירטי העורת ובאשה המחזקת בידה, והנסיך שמח, בראותו את החבה הגדולה שהובעה על פני הצרפתית הזקנה, בשמעה את קולה של קיטי. בשפת הידידות היתרה השגורה בפי צרפתית דברה העורת אליו ותהללהו על כי לו בת יפה כזאת, ואת קיטי רוממה על שפתיה בפניה ותקרא לה “אוצר”, “מרגלית”, “מלאך תנחומים”.

– אם כן היא המלאך השני, - אמר הנסיך בצחוק, - כי היא קוראה מלאך ראשון למדמואזל ווארינקה.

– מדמואזיל ווארינקה – מלאך ממש, כן הוא, - ריימה מדם בירטי את דבריו.

באכסדרה הארוכה פגשו גם את ווארינקה, והיא מהרה לקראתם, וילקוט קטן מאדם ויפה בידה.

– הנה גם אבי בא! – אמרה אליה קיטי. ווארינקה נעה תנועה פשוטה וטבעית – כדרכה בכל דבר – תנועת קידה בינונית, ומיד נכנסה בדברים עם הזקן בסגנון הטבעי והפשוט שדברה בו עם כל אדם.

– בודאי ידעתי אותך, ידעתי היטב, - אמר אליה הנסיך בצחוק קל, אשר הכירה קיטי על פיו לשמחת לבבה, כי ישרה רעותה בעיני אביה. – ואנה את ממהרת ככה ללכת?

– אמי פה, - אמרה בפנותה אל קיטי. – כל הלילה לא ראתה שנה בעיניה והדוקטור יעץ אותה לנסוע לטיול. אני נושאת לה בזה את צרכי מלאכתה.

– זהו אפוא המלאך הראשון, - אמר הזקן, כאשר הלכה לה ווארינקה.

קיטי ראתה, כי רוצה הוא לצחוק לה לווארינקה ואינו יכול, על כי נשאה חן בעיניו.

– עוד נראה את כל רעיך, - הוסיף הזקן, - גם את מדם שטל אם תיקר נפשי בעיניה להכירני.

– האם ידעת אותה, אבי? שאלה קיטי בדאגה, בראותה ברק לעג בעיניו לזכר שם מדם שטל.

– ידעתי את אישה וגם אותה ידעתי מעט, עוד בּטרם היתה לאשה צדקנית.

– מה הוא “צדקנית”, אבי? – שאלה קיטי, ונפשה נבהלה בשמעה אגב אורחא, כי מה שיקר בעיניה כל כך במדותיה של שטל הוא דבר שיש לו שם מיוחד.

גם אני לא ידעתי היטב, רק זאת ידעתי, כי היא מודה לאלהים על כל פגע רע… גם על כי מת עליה אישה היא מברכת את אלהים. והדבר הזה מביא לידי גיחוך, כי מריבים היו תמיד… ומי האיש הלזה? מה דלו פניו! – אמר על חולה קצר קומה, שישב שם אל אחד הספסלים באדרת קנמונית ובמכנסים לבנים שנקמטו קמטים משונים מחסרון חפוי הבשר על עצמות רגליו. האיש ההוא הרים את כובעו, כובע התבן, מעל שערותיו המועטות והמסתלסלות ויגל את מצחו הרם, אשר האדים מחמת חליו בחלקו שמתחת לכובע.

– הוא פטרוב הצייר, - ענתה קיטי ופניה האדימו, - וזאת אשתו, הוסיפה ותרמוז על אנה פבלובנה, אשר כמו בכוונה נטתה משם, בשעה שקרבו אל המקום ההוא, ותלך אחרי בנה הקטן שרץ לאורך המסלה.

– מה דל הוא למראה, ומה נעימים פניו עם זה! – אמר הנסיך, - למה לא נגשת אליו? כמדומה לי, שרצה לאמור לך דבר.

– אם כן נקרבה נא אליו! – אמרה קיטי ותפן ברוח עוז – מה שלומך היום? – שאלה את פטרוב.

פטרוב קם על משענתו ויבט בקצת ביישנות אל הנסיך.

– בתי היא, - אמר הנסיך. – נודעה נא זה לזה.

הצייר הרכין ראש בצחוק קל, ושניו הלבנות, המשונות בזיו לבנוניתן, נגלו בצחקו.

– הנה חכינו לך אתמול, גברתי, - אמר אל קיטי.

בדברו מעדו רגליו וינד, ומיד חזר וינד, כדי שידמו שגם בפעם הראשונה עשה כן בכוונה.

– אני חשבתי לבוא, אך ווארינקה אמרה לי, כי אנה פבלובנה הודיעה על ידי שליח, כי לא תסעו לטייל.

– איך לא נסע! – אמר פטרוב ויתאדם ומיד תקפו השיעול, ובעיניו חפש את אשתו: - אנה, אנה! – קרא אליה, וגידי צוארו הדק והלבן נמתחו כיתרים עבים.

אנה פבלובנה קרבה אליהם לקול קריאתו.

– מדוע שלחת להגיד לבת הנסיך, כי לא נסע על ההרים? – לחש לה בזעם, מבלי יכולת להשמיע קולו.

– שלום לך, גברתי, - אמרה אנה פבלובנה בצחוק שאינו יוצא מן הלב ושהוא היה מצוי אצלה כלל בראשונה. – מאד אשמח להודע לך, - פנתה ואמרה אל הנסיך. – זה ימים רבים חכו לך אדוני הנסיך.

– מדוע שלחת להגיד לבת הנסיך, כי לא נסע על ההרים? – לחש הצייר בקול צרוד ובזעם מריבה עוד יותר מבראשונה, ונראה שגברה חמתו על כי נחבא קולו ולא יכול להביע רוחו כרצונו.

– ומה בכך? – חשבתי, כי לא נסע, - ענתה אשתו בתלונה.

– איככה, הלא… השעול תקף עליו שנית, והוא הניע בידו תנועת יאוש.

הנסיך הרים את כוֹבעו וילך לו משם עם בתו.

– אויה! – נאנח הזקן, - מה הומללים הם!

– כן הוא, אבי, - השיבה קיטי. – אבל יש לדעת, כי שלשה ילדים להם, ומשרתת אין בבית, וגם במה להתפרנס אין להם. מעט כסף נתן לו מהאקדמיה, - ספרה לאביה על אודותיו ברגש ותתאמץ להשקיט סערת לבבה על דבר הרוח הרעה שבין אשת פטרוב ובינה. – הנה פה גם מדם שטל, אמרה קיטי ותרמוז על המרכבה הקטנה, אשר היה מוטל בה מין דבר מוקף כרים ומכוסה במעטה אפור וכחול, ושמשית ממעל לו. הדבר ההוא היה מדם שטל. מאחריה עמד פועל אשכנזי בריא וזעום פנים, והוא נהג את המרכבה. אצלה עמד גרף שווידי נודע לקיטי בשמו. חולים אחדים עצרו במהלכם בהגיעם עד המרכבה, ויביטו אל האשה הזאת כאל חזיון משונה.

הנסיך קרב אליה, וקיטי ראתה בעיניו מיד את ברק הלעג אשר הרגיז את רוחה. הנסיך קרב אל מדם שטל וידבר אליה בלשון הצרפתית הצחה, שרק מעטים יודעים עוד לדבר בה בימים האלה דברי כבוד וחבה יתרה.

– אינני יודע, אם עודך זוכרת אותי, - אמר בלי השב על ראשו את כובעו אשר הרים לפניה, - אך עלי לעורר את זכרי לפניך, כדי להודות לך על חסדך את בתי.

הנסיך אלכסנדר שצירבצקי, - אמרה מדם שטל ותשא אליו את עיניה הנעלות, וקיטי ראתה בהן כעין סימני זעף. – שמחה אני מאד לראותך. בתך נתחבבה עלי מאד.

– מצבך עוד לא נתשנה לטובה?

– כבר הורגלתי בזה, - אמרה מדם שטל ותצג את הנסיך ואת הגרף השווידי איש לפני רעהו.

– אך אַתּ כמעט לא נשתנית – אמר אליה הנסיך. – אני לא נכבדתי לראותך זה עשר שנים או אחת עשרה שנה.

– כן הוא, אלהים מביא יסורים על האדם והוא נותן בו כח לשאתם. יש אשר אשאל ואתמה בלבי: חיים אלה מה חפץ עוד בהם?… מהעבר השני! קראה אל וואַרינקה, אשר העטתה את המטפחת על רגליה שלא כרצונה.

– בודאי לעשות טוב בהם, - אמר הנסיך, וצחוק נראה על עיניו.

– לא לנו לחקר זאת, - אמרה מדם שטל, אשר לא נצפן מעיניה רושם הבדיחה שעל פני הנסיך. – ובכן תשלח לי את הספר הזה, ידידי הגרף? אני מודה לך מאד, - פנתה שטל אל השווידי הצעיר.

– אַה! – קרא הנסיך, בראותו את ראש הגדוד המוסקבאי, שעמד לא רחוק משם, ויקוד לפני שטל ויסוב מאצלה עם בתו, וראש הגדוד נלוה אליהם.

– זאת היא האריסטוקרטיה שלנו, אדוני הנסיך! – התלוצץ ראש הגדוד המוסקבאי, אשר חרה לו על שטל, על דבר אשר לא התקרבה אליו.

– כאשר היתה מאז כן היא עד היום. –

– הידעת אותה, אדוני הנסיך, עוד לפני חליה, בטרם נפלה למשכב?

– כן, בימי קרבתנו נפלה למשכב, אמר הנסיך.

– אומרים עליה, שאינה יורדת מעל משכבה זה עשר שנים…

– על כי היא קצרת רגלים. מבנה גויתה מכוער מאד.

– אבא, זה אי אפשר! – קראה קיטי.

– כך אומרים ליצני הדור, בתי. אבל לא טוב חלקה של וואַרינקה רעותך. ישמרני הבורא מנשים כבודות כשהן חולות!

– לא כן, אבא! – השיבה קיטי ברגש. – ווארינקה מערצת אותה. ומה רבו חסדיה! שאל נא את אשר תשאל ויגיד לך. הכל יודעים אותה ואת אלינה שטל.

– אפשר שהוא כן, - אמר הנסיך וילחץ ידו במרפקו, - אבל המעולים שבאנשי החסד עושים את לשהם באופן שאין אדם מכיר בהם כלל.

קיטי עצרה במלים, ולא מאשר לא היה לה מה להשיב, כי אם מאשר גם לאביה לא חפצה להגיד את כל לבה. אבל – מה נפלא הדבר – אף על פי שקבלה על עצמה, שלא תגרר אחרי אביה ולא תתן לו כל שליטה במה שקדוש לה, הרגישה, כי התמונה המקודשת, תמונת מדם שטל, שהיתה חרותה על לוח לבה חודש תמים, נמחתה ובטלה לעד, כשם שתמונת בגד מושלך, שנתקמט בשעת נפילתו בדמות איזה דבר, בטלה ומבוטלת כשמסתכלים בה כראוי. לא נותרה אלא אשה קצרת רגלים, שמפני שאין גופה נאה, אינה יורדת מעל משכבה, והיא מצערת את ווארינקה הסבלנית, בזמן שאינה מכסה אותה כראוי. ובכל יגיעותיה לא יכלה עוד לשוות לנגד עיניה את מדם שטל בתמונה הראשונה.

 

לה.    🔗

הנסיך אָצל מרוח שמחתו גם על בני ביתו, גם על מיודעיו וגם על האשכנזי, בעל הבית, אשר דרו בו השצירבצקים.

בשובו עם קיטי מאצל המעינות, קרא אליו אל משתה הקהוה את ראש הגדוד המוסקבאי ואת מריה יבגניבנה ואת ווארינקה ויצו להוציא את השולחן ואת הכסאות אל הגן הקטן אל תחת הערמון ולסעוד שם את סעודת הבוקר. גם בעל הבית גם משרתיו צהלו יחדו עם הנסיך – והם ידעו גם את נדבת רוחו, - ובעוד חצי שעה השקיף הדוקטור ההמבורגי החולה, שהיה דר שם במדור העליון, בעד החלון בקנאה על החבורה הרוסית הזאת, חבורת אנשים בריאים ועליזים, שנאספו תחת הערמון. בצללי עלי הערמון, צללים עגולים רועדים, אצל שלחן מכוסה במטפחת לבנה ומלא כלי קהוה, לחם, חמאה, גבינה וחתיכת בשר, ישבה הנסיכה, ורדיד קטן מקושט בקשורים מראה חבצלות על ראשה, ותגש כוסות קוה ופרוסות לחם משוחות בחמאה. בקצהו השני של השלחן ישב הנסיך ויאכל בתאות נפש וידבר בקול רם ובפנים שמחים. לפניו הניח את כלי השעשועים אשר קנה למכביר במקומות המרפא: קופסאות מעשה פתוחם, פסלי עץ קטנים, אולרים מכל המינים, ויחלקם לכל המסובים, וגם למשרתת “ליעזכען” נתן וגם לבעל הבית, וידבר מהתלות אל בעל הבית בלשון אשכנז נלעגת שלו ויאמר, כי לא מי המעינות רפאו את קיטי, כי אם מאכליו הטובים ובפרט מרק השזיפים שלו. הנסיכה לגלגה רצת על אישה בגלל מנהגיו הרוסיים, אבל גם היא היתה שמחה וטובת לב ביום ההוא יותר מכל ימי שבתה הקודמים במקום המרפא. ראש הגדוד צחק לכל בדיחות הנסיך כדרכו תמיד; אך לענין מנהגי אירופה, אשר חקר אותה לפי דעתו למדי, הסכים לדברי הנסיכה. מריה יבגניבנה צחקה בתם לבבה לכל אחת מבדיחות הנסיך עד אשר לא עמד בה כח עוד, וגם ווארינקה עיפה מרב צחקה על בדיחותיו, אשר העירו בה אך צחוק קל אבל מתדבק וממושך, וקיטי לא ראתה בה כמראה הזה עד היום ההוא.

כל זה הרחיב את דעתה של קיטי, אך באותה שעה מלאה גם דאגה. שאלה, אשר לא יכלה לפתרה, שם אביה לפניה בדברי הבדיחה הקלה שיצאו מפיו על אודות ידידותיה ועל אודות החיים החדשים שנתחבבו עליה. על השאלה הזאת נוסף עוד דבר הרוח הרעה שבינה ובין אשת פטרוב, שנראתה ביום ההוא בבירור ובמדה מרגזת. כל המסובים שמחו, והיא לא יכלה לשמוח, והדבר הזה הדאיב את נפשה עוד יותר. רגשותיה במצבה זה דמו למה שהרגישה בילדותה בכל פעם שסגרו אותה בחדרה על דבר חטא, והיא שמעה שם את קול אחיותיה המשחקות בשמחה.

– ולמה ככה הרבית לקנות כלים אין חפץ בהם כאלה? – אמרה הנסיכה בתתה כוס קהוה לאישה.

– אדם יוצא לטייל ונגש אל חנות קטנה, והללו מבקשים מאתו לקנות דבר וקוראים לפניו: “ערלויכט, עקסעלענץ, דורכלויכט” כשאומרים “דורכלויט” אי אפשר עוד לעמוד לפניהם, ועשה “טאַלערים” הולכים לאיבוד.

– הלא אך מחמת עצבות הוא, - אמרה הזקנה.

– בודאי אין כאן אלא עצבות. וגדולה העצבות כל כך, שאין בעליה יודע אנה הוא בא.

– וכי אפשר לבוא לידי עצבות, אדוני הנסיך? הלא כל כך הרבה דברים מעסיקים בימים האלה בגרמניה, - אמרה מריה יבגניבנה.

– ידעתי את כל הדברים המעסיקים: גם את מרק השזיפים, גם את הכרכשאות הממולאות קטניות. הכל ידוע לי.

– לא, אדוני הנסיך, סוף סוף יש להם מוסדות מדיניים חשובים, - אמר ראש הגדוד.

– איזו חשיבות יש בזה לי? הם שמחים, הם גברו ונצחו את כל בני הארץ. ואני מה אשמח? אני לא גברתי על איש, אבל חייב אני לחלוץ את נעלי בעצמי וגם להעמידן מאחרי הדלת בעצמי. בבוקר עלי להשכים קום, ללבוש את בגדי בלי התמהמה וללכת אל הטרקלין לשתות את הטה הגרוע שלהם. לא כן בביתי! לא בחפזון עלי לקום משנתי, על זה אכעס, על זה ארגן מעט, אחרי כן אתרצה, אתפייס, אשים לבבי על דרכי, והכל בשובה ונחת, ואינני נחפז לעולם.

– והעת היא כסף, זאת שכחת – אמר ראש הגדוד.

– איזו עת? אשר לא ישוה חודש ימים גם חצי שקל כסף, ויש אשר חצי שעה אחת לא תסולא בכל הון. הלא כן הוא, קיטי? על מה את עצובה?

– אין דבר.

– אנה תחפזי ללכת? שבי עוד מעט – אמר אל ווארינקה.

– עלי ללכת הביתה, - אמרה ווארינקה ותקם ותוסף לצחוק בקול. אחרי כן התחזקה ותתפטר ותלך החדרה לקחת את כובעה.

קיטי הלכה אחריה. גם ווארינקה כמו נהפכה לאחרת בעיניה; לא שהיתה לעלמה רעה מבראשונה, אלא שנשתנתה צורתה הרוחנית, על פי מה שנראתה לקיטי עד כה.

– זה ימים רבים לא הרביתי ככה לצחוק! – אמרה ווארינקה בקחתה את שמשיתה ואת ילקוטה הקטן. – מה נעים הוא אביך!

קיטי החרישה.

– ומתי נראה זו את זו? – שאלה ווארינקה.

– אמי רצתה ללכת אל בית פטרוב. הלא תבואי שמה גם את? – אמרה קיטי לנסותה.

– בוא אבוא, - ענתה ווארינקה. – הנה הם נכונים לנסוע מזה, ואני הבטחתי לעזרם בחבישת החפצים.

– גם אני אבוא.

– לא, למה זה תבואי גם אָתּ?

– ולמה לא אבוא? מפני מה? מפני מה? – שאלה קיטי בעינים מורחבות ותאחז בּשמשיתה של ווארינקה לעצרה מלכת. - לא, לא, המתיני נא; מפני מה?

– כן עלתה על דעתי; הלא אביך בא, ומלבד זאת הם מתביישים קצת בעודך בתוכם.

– לא כן הדבר, הגידי לי, מפני מה אין רצונך שאבוא לעתים קרובות אל בית פטרוב? הלא אין רצונך שאבוא שמה. הגידי מפני מה?

– אני לא אמרתי כזאת, - אמרה ווארינקה במנוחה.

– לא, לא, הגידי נא!

– האגיד הכל? – שאלה ווארינקה.

– הכל, הכל, - השיבה קיטי בשפתים מהירות.

– אין כאן באמת כל מאורע מיוחד, אבל מיכאיל אליקסייביץ (זה שם הצייר) רצה בראשונה לנסוע קודם לזה, ועכשיו אינו רוצה לנסוע, - אמרה ווארינקה בצחוק קל.

– ועל כן… ועל כן… זרזה אותה קיטי ותבט אליה בפנים נזעמים.

– ועל כן עלתה על דעתה של אנה פבלובנה, שבשבילך אינו רוצה לנסוע מזה. מובן מאליו, שלא מחכמה אמרה כזאת, אבל בשביל זה, בשבילך, היה ריב ביניהם. הלא ידעת, עד כמה רגזנים הם החולים האלה.

קיטי החרישה, ופניה נזעמו יותר ויותר, ורק ווארינקה לבדה דברה ותתאמץ לפייסה ולהרגיעה, ובראותה, כי אף על פי כן קרובה סערה לבוא, לא ידעה אם במלים אם בדמעות תפרוץ סערה זאת.

– בגלל זה טוב אשר לא תלכי… הלא תביני, ואין לך לראות עלבון בזה…

– כפעלי שולם לי, כפעלי! – התחילה קיטי מדברת במהירות ותחטוף מידי ווארינקה את שמשיתה ותסב מבטה מעיני רעותה הצדה.

ווארינקה היתה נכונה לצחוק מעט למראה החמה הזאת שהיתה כחמת ילדה, אך יראה, פן תעלוב בזה את רעותה.

– מה הוא כפעלך? לא אבין זאת, - אמרה ווארינקה.

– כפעלי, על כי כל זה היה דרך התכחשות, על כי בדוי כל זה, דברים שאינם יוצאים מן הלב. מה לי ולאיש הזר הזה? אך ריב פרץ על ידי, על כי עשיתי את אשר לא שאל איש מאתי, על כי כל זה התכחשות! התכחשות! התכחשות!…

– הן לא יכלת להתכחש, כי מה בצע לך? – אמרה ווארינקה בלחש.

– ומה גדולה שטות זו, מה כעורה היא! הן לא היה לי כל צורך… כל זה התכחשות! – הוסיפה לדבר, וידיה פתחו וחזרו וסגרו את השמשית.

– אבל מה בצע?

– להראות כטובה ומשובחת לפני הבריות, לפני עצמי, לפני אלהים; לרמות את כל באי עולם. לא, מעתה לא אגרר עוד! טוב להיות אשה רעה מהיות שקרנית ורמאית!

– אבל מי היא הרמאית? – אמרה ווארינקה בתרעומות. – לפי דבריך…

אבל קיטי כבר הגיעה לכלל כעס גדול ולא נתנה לה לכלות דבריה.

– לא בך אדבר, לא בך. את כלילת כל המעלות. כן, כן, ידעתי, שכולכן משוכללות בכל מדה ובה, אבל מה אעשה, ואני אשה רעה? אילו לא הייתי רעה, לא קרני כדבר הזה. אך אם כן אהיה נא כמו שנוצרתי, ולא אעשה שקר בנפשי עוד! מה לי ולאנה פבלובנה! יחיו להם כטוב בעיניהם, ואני אחיה כטוב בעיני. אינני יכולה לעשות לי נפש אחרת… וכל זה אינו מה שראוי, לא מה שראוי הוא!…

– אבל מה איננו כראוי? – שאלה ווארינקה בלי הבין דבריה.

– הכל איננו כראוי. אני איני יכולה להתנהג אלא על פי רוחי, ואתן מתנהגות על פי חוקים. אני אהבתי אתכן בחם לבבי, ואתן אהבתן אותי בודאי על מנת להציל את נפשי, להורותני מוסר!

– את חוטאת לנו בשפתיך, - אמרה ווארינקה.

– אינני מדברת באחרים מאומה, בי לבד אדברה.

– קיטי! – נשמע קול הזקנה, - בואי והראי לאבא את תפוחי הזהב האדומים שלך.

בגאוה מגולה ובלי השלים עם רעותה לקחה קיטי את קופבת תפוחי הזהב מעל השולחן ותלך אל אמה.

– מה לך? על מה ככה אדמו פניך? – אמרו אליה אביה ואמה כאיש אחד.

– אין דבר, - ענתה אותם, - שוב אשוב כרדע – הוסיפה ותרץ אל רעותה.

"עודנה פה! – אלי, אלי! מה אומר לה, מה עשיתי לי, מה דברתי באזניה! על מה עלבתי אותה? מה אעשה עתה? מה אומר לה? – אמרה קיטי בלבה ותעמוד אצל הדלת.

ווארינקה ישבה אצל השולחן וכובעה על ראשה, ושמשיתה בידה, ותתבונן בנוצת השמשית, אשר נשברה בידי קיטי בהחזיקה אותה, וכראותה את קיטי, הרימה את ראשה.

– ווארינקה, סלחי נא לי, סלחי! – לחשה קיטי ותגש אליה. – אינני זוכרת מה שדברתי. הנני…

– האמיני לי, כי לא נתכוונתי להרעימך, - אמרה ווארינקה בצחוק קל.

ובכן לא זזו משם עד שעשו שלום ביניהן. ועם זה נשתנו כל סדרי עולמה של קיטי משבר אביה אל המקום ההוא. אמנם לא הסירה מלבה את כל אשר קבלה מרעותיה, אך הבינה, שכחשה לעצמה, בחשבה, שהיא יכולה ללכת בדרך אשר בחרת בה. ביום ההוא כמו נעורה פתאום מתרדמה, ועיניה נפקחו לראות, עד כמה קשה לה להחזיק מעמד על רום המדרגה, אשר העפילה לעלות עליה, בלי עשות שקר בנפשה ובלי התהלל; מלבד זאת הכירה את כל כובד משאו של עולם הצרות והחליים והגוססים אשר באה בו; קשות ומכאיבות היו בעיניה כל אותן היגיעות שיגעה לאהוב את החיים האלה, ונפשה נכספה אל הרוח הצח, אל ארץ רוסיה, אל אחוזתם, שכפי שנודע לה על ידי מכתב, כבר באה שמה אחותה דולי עם ילדיה.

אך לא זזה מלחבב את ווארינקה, ובהפרדה מעמה, פצרה בה לבוא אליהם לרוסיה.

– כשתהיי לאיש אבוא אליכם, - אמרה ווארינקה.

– לעולם לא אהיה לאיש.

– אם כן לא אבוא אליכם לעולם.

– אם כן אנשא לאיש בכוונה זו בלבד. זכרי נא את הבטחתך! – אמרה קיטי.

כאשר אמר הדוקטור כן היה: בריאה ושלמה שבה קיטי הביתה. אמנם שוקטת ושמחה כבראשונה לא היתה עוד, אך דעתה נתקררה, ומאורעותיה במוסקבה היו אך זכרונות בלבד.

לראש הדף

 

ספר שני    🔗

 

חלק שלישי    🔗

 

א.    🔗

סרגי איבנוביץ קוזנישיב אצה לנוח מיגיעותיו המדעיות, אך הפעם לא נסע אל מחוץ לארץ כדרכו בכל שנה, כי אם בא בסוף מאי אל האחוזה אל אחיו. הוא היה אומר, כי אין טוב מישיבת כפרים, ובשנה ההיא בא אל אחיו, על מנת להתענג אצלו בישיבה זו כנפשו שבעו. קונסטנטין לווין שמח לקראתו מאד, וביחוד רבה שמחתו מדעתו, כי ניקולי אחיו לא יבוא אליו בקיץ הזה. אך אף על פי שאהב וכבד בלבו את סרגי איבנוביץ, לא מצא נחת בשבתם יחד באחוזתם. לא נחת, כי אם גם למורת רוח, היתה לו התיחסות אחיו זה אל חיי הכפרים. קונסטנטין לווין ראה בכפר מקום חיי קבע לעצמו, מקום חיים שפוטים, שיש בהם גם נחת, גם צער גם עבודה קבועה; וסרגי ראה בו מצד אחד – מקום מנוחה מעבודתו מצד אחד – סם מרפא להשחתת המדות, מין רעל מפיק רעל, שהיה סרגי בולעו בתאות נפש, מדעתו את תועלתו. קונסטנטין לווין הוקיר את הכפר, באשר הוא מקום עבודה מועילה בלי כל ספק, וסרגי איבנוביץ הוקירו, באשר הוא מקום שאפשר וראוי בו להבטל מכל עבודה. גם התיחסותו של סרגי איבנוביץ אל העם הכפרי הרגיזה קצת את קונסטנטין. אומר היה סרגי איבנוביץ, שהוא אוהב ויודע את העם, ובשבתו שם הרבה שיחה עם האכרים וגם ידע לשיח עמהם, בלי השתנות לפניהם ובלי שפת חלקות, ומכל אחת משיחותיו הוציא מסקנות כלליות לשבחו של העם ולראיה על עצמו, שהוא יודע את העם הזה היטב. והתיחסות כזאת לא ישרה בעיני קונסטנטין לווין. על פי רוחו היה העם אך המשתתף העיקרי בעבודת הצבור; ובכל הכבוד אשר כבד את האכרים בלבו והאהבה הגדולה אשר אהב אותם – אהבה שלפי דבריו באה בקרבו יחד עם חלב מינקתו הזקנה – זכר ולא שכח, שגם הוא שותף להם בעבודה זאת, על כן העריץ בלבו אך לפעמים את כחם וטוב מזגם וישרת רוחם, ולעתים קרובות, כשדרשה העבודה מדות אחרות נמלא חמה על העם הזה על קלות דעתו, על דרכו לזלזל בנקיות, על שכרותו ועל שקרנותו. אילו שאלו את קונסטנטין לווין, אם אוהב הוא את העם לא היה יודע מה ישיב על שאלה זאת, כי באמת מקצתו אהב את העם ומקצתו לא אהב לא את “העם” ולא את בני האדם כולם. איש טוב היה, ומובן מאליו, שהיתה אהבתו לבני האדם וממילא גם להמון העם מרובה מקרירות דעתו זו אך לא יכול לחשוב את העם למין דבר מיוחד, שאפשר לאהבו או שלא לאהבו, כי על כן ישב יחד עם בני העם הזה, וכל עניניו היו קשורים בעניניהם, ולא זאת בלבד, אלא שחשב גם כל דעה ברורה על אודות העם לא היתה לו, אף על פי שימים רבים הרבה לבוא בעסקים עם אכרים בתור בעל אחוזה ו“שופט-פשרן” וביחוד בתור יועץ (האכרים האמינו בו וממרחקי ארבעים תחומים הלכו אליו לבקש עצה מפיו), ואילו שאלוהו, אם הוא יודע את העם, היה קשה לו להשיב על זאת, כשם שהיה קשה לו להשיב על השאלה, אם הוא אוהב את העם. על פי רוחו, אילו אמר, שהוא יודע את העם היה זה דומה, כאילו אמר, שהוא יודע את האדם. כל ימיו הסתכל בבני אדם מכל המינים, - וממילא גם באכרים, - שנחשבו בעיניו לאנשים טובים וראויים לכך שיסתכלו בהם יפה יפה, ובכל יום ויום נגלו לו באנשים ההם שרטוטים חדשים, ושנה את סברותיו הקודמות על אודותם ומצא לו סברות חדשות. ולסרגי איבנוביץ היתה רוח אחרת בכל זה: כשם שבאהבו ובשבחו ישיבת כפרים הוציא בפרטיה ישיבת כרכים, כך אהב גם את “העם” בפרט, ולא את מין האנשים, שאינו בכלל בני אדם סתם. בבינתו המורגלת בהגיון מדעי נצטיירו חיי העם בתמונות ברורות ומוגבלות, שלוקחו אך מקצם מן החיים ההם בעצמם, ורובן – מדוגמאות מתנגדות שראה בחיים אחרים ולעולם לא שנה את דעתו על אודות העם ואת התיחסותו הטובה אליהם.

כשנחלקו שני האחים באיזו סברה על דבר העם והתחילו מדיינים, היה סרגי איבנוביץ מנצח את אחיו בכל פעם בכחו זה, בכח הדעות הקבועות שהיו לו על אודות העם ואָפיו ודרכיו ורגשותיו בענינים התלויים בטעם. ולקונסטנטין לווין לא היתה כל דעה ברורה וקבועה, ועל כן נכשל בוויכוחים ההם בדברים סותרים זה את זה.

סרגי איבנוביץ חשב את אחיו הצעיר לעלם בן-חיל ולאיש “אשר לבו במקומו הראוי לו” (כך היה אומר עליו ברוח הלשון הצרפתית), ובינתו מהירה למדי, אלא שהיא תלויה ברשמים שהרגע עושה עליה, ועל כן דבריו כולם מוקשים. לפעמים הסביר לו ענינים מדעיים, כראוי לאיש גדול בשנים ולהעביר על מדותיו, בדברו עם אחיו הצעיר, אך לא יכול למצוא נחת רוח בהתוכחותו עמו, כי היה סותר את טענותיו בקלות יתרה.

וקונסטנטין לווין חשב את אחיו לבעל שכל גדול ורב מדעים, לאיש נדיב על פי כל הוראתה הגבוהה של מלה זאת ולמסוגל בטבעו לעסקנות צבורית. אך ברבות הימים, כאשר הרבה לדעת את אחיו, כן גבר הרעיון בקרבו לעתים קרובות, שאותו הכשרון לעסקנות צבורית שאינו מוצא בעצמו כל עיקר, לא יתרון הוא, כי אם חסרון, לא חסרון רדיפת צדק, נדיבות וטוב טעם, כי אם חסרון כח החיים, חסרון השאיפה הברורה, המכרחת את האדם לבחור לו דרך אחד מכל הדרכים המזדמנים בחיים לאין מספר ולבקש לו רק את הדרך האחד הזה לבד. במדה שנתברר לו, מה טיבו של אחיו זה, בה במדה ראה ויבן, כי כמוהו כהרבה עסקנים אחרים, העוסקים בצרכי צבור לא מאהבה, כי אם מסברות הגיוניות, כלומר, שרק מפני שחקרו ומצאו, שראוי לדאוג לטובת הכלל, התחילו עוסקים עם הצבור, ולא מרגש פנימי, שאינו תלוי בעיון ובחקירה. השערה זאת נתחזקה בקרבו יותר מבתחלה, בראותו, כי השאלות לענין טובת הכלל ונצחיות הנפש מעסיקות את אחיו לא יותר משאלות שחמטיות ומתורת בנינה של מכונה נפלאה חדשה.

עוד מטעם אחד קשתה על קונסטנטין לווין ישיבת אחיו עמו באחוזה: לווין היה טרוד שם תמיד, ביחוד בימי הקיץ, בעניני הנהגת העבודה והעסקים, ויום הקיץ הארוך לא הספיק לו למלא את כל מה שדרשה השעה מאתו, - וסרגי איבנוביץ לא בא שמה אלא לנוח. אבל גם בשעת מנוחתו, בימים שלא עסק בכתיבת חבורו המדעי, אהב להביע בּלשון יפה וקצרה את הרעיונות העיונים שעלו על רוחו, כי הורגל מאד בעבודה עיונית, והיה מבקש לו שומע לדבר לפניו. אך השומע המצוי אצלו והנאה ביותר לאותו דבר היה, כמובן, קונסטנטין אחיו, ועל כן לא על נקלה יכול קונסטנטין לעזבו לבדו, אף על פי שהתהלכו זה עם זה באחוה גמורה, שאין עמה עול נמוסיות יתרה. סרגי איבנוביץ אהב לשכב סרוח על העשב בחום השמש, בלי שים לב אל החורב הצורב, ולפטפט בּעצלתים.

– לא תוכל לשער, - אמר אל אחיו, - מה מתוקה לי בטלה זו, שאני מוצא פה. אין כל רעיון בקרבי, הכל היה לאין.

אך קונסטנטין לווין בא לידי עצבות בשבתו עמו ובשמעו את השיחה הבטלה שלו, וביחוד התעצב בדעתו, כי שלא בפניו מביאים האכרים את הזבל על שדות שאינם מנוקים מגזעי עצים ומטילים אותו בלי סדרים, אם אין משגיח ואין רואה, ואת שני המחרשות לא יהדקו, ואחרי כן יאמרו, כי המחרשות החדשות לא תצלחנה למאומה, ואין הברכה מצויה אלא בזמן שמתרחקים מכל חדש, והרבה כיוצא בזה.

– רב לך להתהלך בחורב כזה, - אמר אליו סרגי איבנוביץ.

– לא, עלי אך לסוּר רגע אחד אל לשכת הסופרים, - אמר לווין וירץ אל השדה.

 

ב.    🔗

באחד הימים הראשונים לחודש יוני היה מעשה באגפיה מיכאילובנה מינקת קונסטנטין, הממונה על ביתו, שנשאה צלוחית של פטריות, שמלחה ביום ההוא, אל המרתף ונתקלה ונפלה, ונקעה כף ידה, ורופא הזמסטבה, פטפטן צעיר לימים, שגמר שעוריו בשנה ההיא, בא לרפאה. הרופא בדק ומצא, שלא נתקה הכף ממקומה, ובין כה נכנס בדברים עם סרגי איבנוביץ וימצא עונג רב לנפשו בשיחת חולין על חכם מפורסם זה, ובחפצו להתהדר בהשקפותיו המושכלות על עניני העולם, ספר לו כל מה שבעלי לשון הרע שבמחוזו מדברים איש באחיו ויתאונן על רוע מצב עניני הזמסטבה. סרגי איבנוביץ הקשיב וישמע ויחקרהו וימלא את דבריו בהערות חשובות אחדות, שהעיר כענין וכהלכה, כי נפתחו שפתיו, בראותו מקשיב חדש לפניו; הדוקטור הצעיר קבל את סברותיו בּכבוד הראוי לבעליהן, והוא נמלא התרגשות וקורות רוח, כדרכו הידועה מאז לאחיו אחרי שיחה נאה שהצליח בה.

כשנסע הדוקטור לדרכו, רצה סרגי איבנוביץ לנסוע אל הנהר להעלות דגים בחכה, כי אהב לדיג וכמו התהולל במדתו זאת, שהוא מוכשר לחבב דבר של מה בכך כזה. וקונסטנטין לווין, שהוצרך לנסוע באותה שעה אל חרישו ואל כרי דשאו, שמע ויקבל עליו להובילו את הנהר במרכבתו הקטנה.

והימים ימי התקופה, שמצב תבואת השנה אינו מוטל בה עוד בספקות; בימים האלה מתחילים לדאוג לזרע השנה הבאה, וקציר העשב קרוב לבוא; השיפון כולו שבלים ירוקות-אפורות, שעדיין אינן בּמלואן והן נחמרות בדמות גלים, בנוען מפני כל רוח צויה; שבולת-השועל הירוקה גדלה בערבוביה עם שיחי העשב המכורכם המפוזר בתוכה בשדות שזריעתם מאוחרת; הכוסמת היונית המבכרת מכסה בשריגיה התלויים את כל האדמה תחתיה; שדות הבור, שנדושו ברגלי הבהמה והיו לאבן מוצקת יחד עם השבילים שבתוכם, שאין מחרשה פשוטה יכולה להם, כסר נחרשו עד החצי; גלי הזבל המיובשים מלמעלה נותנים ריחם בבוקר בבוקר יחד עם עשבי הדבש, וכרי העשב שבשפלות, שעוד לא נגע בהם המגל, דמיונם כימים מלאים וגבעולי החמיץ המנוכש נערמים בהם בדמות גלים שחורים.

התקופה הזאת היא שעת הפסקה קצרה לאכרים לפני העבודה הקשה המעובדת בהם בכל שנה ושנה, היא עבודת הקציר והאסיף המיגעת את כל העם. הדגן נעשה יפה, הימים היו ימי חורב בהירים והלילות – לילות-טל קצרים.

שני האחים הוצרכו לעבור דרך היער, כדי להגיע אל כרי העשב. סרגי איבנוביץ התענג מאד בכל שעת הנסיעה על יפי היער העוטה עלים כולו, וירמוז לאחיו פעם על תרזה זקנה שקרבה עת פריחתה ובעודה כהה מצדה האחד הנתון בצל היתה מעולפת ציצי עלים חדשים מצדה השני, פעם על יונקות שעלו בשנה ההיא, ומראיהם כעין האסמורגד. קונסטנטין לווין לא אהב לא לדבר ולא לשמוע על יפי הטבע, כי דברי השיחה השביתו בעיניו את המראות שראה מיפעתם, ובדבר אחיו אליו, אמר “הן, הן”, ולבו הגה שלא ברצונו בענין אחר. בצאתם מן היער, היו עניו ולבו אך אל מראה שדה הבור שעל הגבעה, שמקצתו עטה מעטה עשב מכורכם, מקצתו נעדר בדמות תלמים מרובעים, על מקצתו נערמו גלים, וגם מקצתו נחרש. בשדה עברו עגלות רבות זו אחר זו. לווין מנה אותן וישמח, בראותו, שמוציאים כל מה שראוי להוציא, ולמראה הכרים התחיל מהרהר בקציר העשב. הקציר הזה העסיק אותו ביחוד מדי פעם בפעם. כשהגיעו אל אחד הכרים עצר לווין את הסוס.

עוד היה הטל בתחתית גבעולי העשב המרובים והמדובקים זה בזה, וסרגי איבנוביץ בקש מאתו להובילו עוד במרכבה עד השיח, שאקונסים נצודים אצלו, כי ירא מהרטיב רגליו בטל. לווין הוביל אותו דרך הכר, אף על פי שחסה עינו מאד על העשב הנדוש. והעשב הגבוה נאחז ונכרך בגלגלים וברגלי הסוס, וגרעיני הזרע נשארו על בדי הגלגלים וחשוריהם.

סרגי איבנוביץ ישב תחת השיח וינח לפניו את חכותיו, ולווין הוליך משם את הסוס ויאסרהו אל עץ ויכנס לתוך ים=העשב הגדול והירוק והאפור במקצת, שלא הורגש בו באותה שעה כל נדנוד רוח. במקומות הגבוהים הגיע העשב הדק המלא זרע כמעט עד מתניו.

מן הכר יצא, אל חלק המסלה שבעברו השני ויפגוש בזקן שצבתה עינו, והזקן נשא סל מלא דבורים.

– מצאת שלל, פומיץ? – שאל אותו לווין.

– איזה שלל, קונסטנטין דמיטריץ! רב לנו, אם נחזיק במה שיש לנו. זו הפעם השנית יצא הנחיל… הנערים רדפו אחריו והשיגוהו. הנה חורשים לך פה. הם התירו את אחד הסוסים, והם רדפו והצילו…

– ומה דעתך, פומיץ, הנקצור את החציר אם נמתין עוד מעט?

– מה אומר? אנחנו נוהגים להמתין “עד יום פטר”, ואתה מקדים בכל שנה. יצליחך אלהים, העשב טוב. בין כה ירחב המקום למקנה.

– ומה תאמר על מזג האויר?

– הלא ביד אלהים הוא. אפשר שיהי אך טוב.

לווין נגש דרך המסלה אל אחיו.

בחכה לא העלה אחיו מאומה, אך לבו היה טוב עליו מאד. לווין ראה, כי אחרי שיחתו עם הדוקטור גברה בו תשוקת הדבור, אבל הוא רצה למהר הביתה ולצוות לקרוא לקוצרים למחר ולפתור את שאלת זמן הקציר, אשר העסיקה אותו מאד.

– נסעה נא, - אמר לווין אל אחיו.

– אנה אתה נחפז ללכת? נשבה נא עוד מעט. אבל מה רטוב אתה! אמנם אין דגים נצודים פה, אך טוב לדיג. כל ציד ענין טוב הוא, באשר הוא עסק עם הטבע בעצמו. ומה יפו המים האלה, שמראיהם כעין ברזל קלל! והכרים האלה שעל שפת הנהר, הידעת איזו חידה הם מעלים על זכרוני? העשב אומר אל המים: נעים אנחנו, הולכים ונעים.

– אינני יודע את החידה הזאת, - ענה לווין, ופניו נפלו.

 

ג.    🔗

– ואני הגיתי בך פה, - אמר סרגי איבנוביץ. – מעשים אשר לא יעשו נעשים במחוזך, לפי דברי הדוקטור הזה, והוא איש אשר לא צפון לבו משכל. ואני אמרתי אליך ואותו אשנה גם עתה: לא טוב הדבר אשר חדלת לנסוע אל האספות והנך מתעלם מכל ענין הזמסטבה. אנו האנשים החשובים יעמדו מרחוק, מובן מאליו, כי אך תהו ולא סדרים נראה בו. הנה כסף אנחנו נותנים על מנת להעלות שכר, ועם זה אין לנו לא בתי ספר ולא חובשים ולא מילדות ולא בתי מרקחת, אין כל.

– הלא נסיתי, - ענה לווין בקול שפל ושלא ברצון, - אך אינני יכול, ומה אעשה?

– מה אינך יכול? זאת לא אבין באמת. הן קרירות דעת וחסרון בינה אין כאן בשום אופן; מה הוא אפוא, האומנם אך עצלות היא?

– לא אחד משלשה אלה. אני נסיתי וארא, כי אינני יכול לעשות מאומה – אמר לווין.

ואמנם לא עיין בדברים אשר דבר אליו אחיו, כי השקיף אל חרישו אשר מעבר לנהר, ומשם נראה לו דבר שחור, ולא ידע אם סוס הוא, אם פקידו רוכב שם על סוס.

– ומפני מה אינך יכול לעשות מאומה? נסית, ולא עלתה בידך כרצונך, ותלא. האין בך כל רגש התכבדות?

– התכבדות זו, - אמר לווין, אשר דברי אחיו האחרונים ירדו חדרי בטנו, - אינני יודע מה היא. אילו אמרו לי, בהיותי באוניברסיטה, כי אחרים מבינים את תורת החשבון האינטגראלי, ואני אינני מבין, הקי זה ענין לרגש ההתכבדות. אבל בנדון שלפנינו צקיך להאמין בראשונה, שכשרונות ידועים נדרשים לענינים ההם, והעיקר, שכל אותם הענינים חשובים מאד.

– ומה בכך! האין זה דבר חשוב? – אמר סרגי איבנוביץ, והיטב חרה לו, על כי הדבר שהוא עוסק בו לא נחשב למאומה בעיני אחיו, וביחוד על כי נראה בבירור, שכמעט לא שמע אחיו את דבריו.

– אינו חשוב בעיני, אינו מעסיק אותי, ומה אתה מבקש מאתי?… ענה לווין, ובין כה הוברר לו, כי אמנם פקידו רכב שם וכי בודאי פטר פקידו את האכרים מעבודת החרישה, כי ראה לווין אותם הופכים את מחרשותיהם. “האומנם גמרו לחרוש?” שאל בלבו.

– ובכל זאת שמע נא, - אמר אליו אחיו הגדול, ופניו היפים והמביעים בינה רעמו קצת, - אין לך דבר שאין לו שעור. יפה לאדם ללכת בתומו, בלי שים לב למה שיאמרו עליו הבריות, ולהתרחק מכל דרך שקר, - כל זה ידעתי, אבל מה שאמרת לי הוא או דברים בלי טעם או דברים שטעמם גרוע מאד. האומנם לא נחשב בעיניך למאומה, מה שהעם, אותו העם שאתה אוהב לפי דבריך…

“מעולם לא אמרתי זאת”, אמר לווין בלבו.

– מת מבלי עזרת רופא? מילדות גסות שלא למדו מאומה מביאות מות על הילדים, והעם נמק בבערותו, וכל לבלר מושל בו, ובידך לעזור לו בדבר הזה, ואתה אינך עוזר, על כי לפי דעתך לא דבר חשוב הוא.

וסרגי איבנוביץ הסביר לו, כי אך שני פנים לדבר: “או שבינתך קצרה כל כך, שאינך יכול לראות כל מה שיש בידך לעשות, או שאינך רוצה למחול על מנוחתך, על כבודך, אינני יודע בעצמי על מה, בשביל המעשה הטוב הזה”.

קונסטנטין לווין ראה, שאין לו אלא להכנע או להודות, שאינו דואג כראוי לצרכי הצבור. והדבר הזה הרגיז והעציב את רוחו.

– זה וזה נכון, - אמר ברוח עוז, - אינני רואה, כי יש לאל ידנו…

– מה זה תאמר? לא נוכל להמציא עזרת רופאים, אם נשתמש בסכומי הכסף בדעת ובחשבון.

– כמדומה לי, שלא נוכל… במחוזנו זה, שהוא ארבעת אלפי תחומים מרובעים, ברב גבאי מי השלג וסערות השלג שבארץ הזאת, ברב ימי העבודה הקשה שלבני הכפרים שלנו, אינני יודע, כיצד נוכל להמציא עזרת רופאים בכל מקום. ובכלל אינני מאמין בתורת הרפואה.

– אבל בזה לא צדקת… אלפי מעשים לסתור אוכל לספר לך… ועל דבר בתי הספר?

– למה לנו בתי ספר?

– מה זה תדבר? כלום אפשר להטיל ספק בתועלתה של השכלה? אם טובה היא לך, היא טובה לכל אדם.

קונסטנטין לווין ראה, כי נלכד בטענותיו, ועל כן התרגש ושלא בכוונה גלה את הסבה העיקרית, שהרפתה את ידיו מעסוק בצרכי הצבור.

– אפשר שכל זה טוב; אך אני למה אדאג ליסוד מרכזי מרפא, שאינני משתמש בהם לעולם, ובתי ספר, שאינני עתיד לשלוח שמה את בני ושגם האכרים אינם רוצים לשלוח שמה את ילדיהם, ולא עוד אלא שאינני מאמין באמונה שלמה, שיש צורך לשלחם שמה?

סרגי איבנוביץ השתומם רגע אחד על סברה משונה זאת; אך מיד מצא לו תחבולת מלחמה אחרת.

אחרי דומיה קצרה הוציא אחת מחכותיו ויסלקה לצד אחר ויצחק צחוק קל ויפן אל אחיו:

– הקשיבה נא רגע… ראשונה, אותו המרכז הוצרך לנו. הלא קראנו לרופא הזמסטבה בער אגפיה מיכאילובנה.

– ואני חושב, שידה תהי עקומה לעולם.

– זאת לא נדע עוד… אכר עובד ויודע ספר – טוב ויקר גם לך מאכר שאינו יודע ספר.

– לא כן הדבר, שאל את כל אשר ייטב בעיניך ויאמר לך, - ענה קונסטנטין לווין דרך החלטה גמורה, - פועל יודע ספר גרוע מפועל שאינו יודע. לתקן את הדרכים אי אפשר; והגשרים נגנבים מיד אחרי הבנותם.

– אולם, - אמר סרגי איבנוביץ בפנים זועפים, כי לא אהב סתירות לדבריו וביחוד בזמן שהסותר עבר מענין לענין והוסיף טענות על טענות, עד שלא יכול בעל דינו לדעת על איזו מהן עליו להשיב, - אולם לא על זה אנו דנים. סלח נא. התודה לי, כי השכלה טובה היא לעם?

– מודה אני, - אמר לווין בלי התבונן וכרגע השיב אל לבו כי לא כן יחשוב. הוא הבין, כי אחרי הודאתו זאת יוכיח לו אחיו, שהדברים שאמר הבלים הם ואין בהם כל טעם. בבלי דעת, במה יוכיח לו זאת, ידע מראש, שבסברות הגיוניות ינצחהו אחיו בלי כל ספק, ויהי נכון לשמוע את תשובתו הנצחת.

והתשובה היתה פשוטה יותר הרבה ממה ששער.

– אם אתה חושב זאת לטובה, - אמר סרגי איבנוביץ, -לא תוכל, בתור אדם כשר, לעמוד מנגד, אי אפשר לך שלא תאהב ולא תוקיר את הדבר ולא תאבה להשתתף בעבודה שבשבילו.

– אני עוד לא אדע, אם דבר טוב הוא, - אמר לווין ופניי האדימו.

– איך לא תדע? הלא אמרת לפני רגע אחד…

– אינני חושבו לא לדבר טוב ולא לדבר שאפשר.

– זאת לא תוכל לדעת, כל עוד לא יגעת בשבילו.

– נדמה נא, שכן הוא, - אמר לווין, אף על פי שלא דמה כלל שכן הוא, - אבל בכל זאת אינני מבין, למה לי להשתדל בזה.

– מה כוונתך?

– אחרי אשר הואלנו לדבר בזה, הסבירה נא לי על פי יסוד=השקפה פילוסופי… אמר לווין.

– אינני מבין מה ענין פילוסופיה לכאן, - אמר סרגי איבנוביץ ובקול מדברו נדמה לו ללווין, שהוא רוצה לאמור עליו, שלא לאיש כמוהו לדבר על אודות הפילוסופיה. והדבר הזה הרגיז את לווין.

– זה ענינה פה! – אמר בחום לבו. – אני חושב, שסוף סוף אשרו הפרטי של אדם הוא הגורם העיקרי שבכל מעשיו. ואני בתור אחד האצילים אינני רואה עתה במוסדות הזמסטבה כל דבר מועיל להטבת מצבי. הדרכים אינם מתוקנים יותר מבראשונה ואי אפשר שיתוקנו, וסוסי נושאים אותי גם בדרכים המקולקלים. לרופא הזמסטבה ולמרכז המרפא אינני צריך. בשופט השלום אין חפץ לי, אני אינני מביא דברי אליו ולא אביא לעולם. בתי הספר לא רק אינם מועילים לי, כי אם גם גורמים הפסד, כאשר אמרתי לך אני אין לי במוסדות הזמסטבה אלא חובה לשלם שמונה עשרה קופיקות לדיסיאטינה, לנסוע לפרקים העירה, לשכב שם על מטה מלאה פשפשים ולשמוע כל מיני פטפוטי הבל והוללות, ולא דברים מעסיקים אותי בתועלת פרטית לי.

– סלח נא, - נכנס אחיו לתוך דבריו בצחוק קל, - גם בשחרור האכרים לא נשקפה לנו תועלת לנפשנו, ואף על פי כן השתדלנו בדבר.

– אין הנדון דומה לראיה! – קרא קונסטנטין וחום לבו הלך ורב, - שחרור האכרים ענין אחר. בו מצאנו תועלת פרטית. נפשנו חשקה להשליך מעלינו את העול הכבד, אשר דכא אותנו, את כל הישרים בלבותם. אך למה לי להיות חבר להנהגת הזמסטבה; לשאול ולדרוש כמה מנקי מחראות יש להעמיד וכיצד יקבעו הצנורים בעיר שאינני יושב בה; להבחר לשופט מושבע ולשפוט אכר שגנב קדל-חזיר ולשמוע שש שעות רצוּפות את נאומי ההבל של הסניגורים והקטגורים ואת דברי היושב ראש, השואל את הזקן השוטה, שנכשל בדבר העבירה: “המודה אתה, אדוני הנדון, במעשה שהיה בקדל שנגנב?” ואת תשובת “מה?” של אותו שוטה?

קונסטנטין לווין נטה מעיקר דבריו והתחיל מחקה את היושב ראש ואת הנדון, בלי התבונן שאין זה מענינו.

אך סרגי איבנוביץ הניע בכתפיו.

– מה רצונך לאמור בזה?

– רוצה אני אך לאמור, שבעד הזכויות הנוגעות בי… בעסקי הפרטיים, אתחזק ואגן עליהן תמיד בכל כחי; כשחפשו ז’נדרמים בבתינו בדירות הסטודנטים וקראו את מכתבינו, הייתי נכון להגן בכל כחי על זכויות ההשכלה והחרות הראויות להנתן לנו. אני מבין, מה היא חובת עבודת הצבא, באשר היא נוגעת בגורל בני ואחי וגם בגורלי אני; נכון אני לדון בדברים הנוגעים בי; אך לדון מה לעשות בארבעים אלף הרובל שבידי הזמסטבה או לשפטו את הזקן והשוטה אינני יודע ואינני יכול.

דבריו היו כשטף מים, שפרץ דרך סכר. סרגי איבנוביץ הביט אליו ויצחק.

– מחר תעמוד לדין: הטוב לך, כי ישפטוך בבית הדין הישן.

– אני לא אעמוד לדין. נפש אדם לא אכה, ואין חפץ לי בשופטים אכן, - חזר ועבר אל דברים שלכאורה אינם מענין המחלוקת, -. דומים הם מוסדות הזמסטבה שלנו ובכל זה יחד כאילו תקענו אילנות בארץ, כדרך שאנו עושים ליום חג השילוש, על מנת שידמו ליער שצמח מאליו באירופה, ואני אינני יכול לא להשקות את האילנות האלה ולא להאמין בהם בלבי.

סרגי איבנוביץ אך הניע בכתפיו לאות תמיהה על דבר האילנות האלה שאינם נוגעים בדבר השאלה, אף על פי שהבין כרגע, מה רצה אחיו לאמור במשלו זה.

– סלח נא, הלא אי אפשר לדון כך, - העיר סרגי איבנוביץ, אך לווין רצה להצטדק על חטאת נפשו הידועה לו, על חסרון דאגה לטובת הכלל, ויוסף לדבר:

– אני חושה, - הוסיף לווין, - שאי אפשר לעסקנות נאמנה בלי יסוד לה בתועלת פרטית לבעליה. זאת אמת ידועה, פילוסופית. – ובכוונה השתמש שנית במלה זו, כמו רצה להראות, שגם הוא רשאי לדבר על אודות הפילוסופיה ככל אדם.

סרגי איבנוביץ חזר וצחק צחוק קל. “גם הוא מצא לו מין פילוסופיה להסתייע בה, ללכת על פיה בדרכים הטובים בעיניו”, אמר בלבו.

– הנח לה לפילוסופיה, - אמר אליו. – מטרתה העיקרית של הפילוסופיה שבכל הדורות היא למצוא את החבור הנכון שישנו בודאי בין טובת היחיד ובין טובת הכלל. אך אין זה מעניננו, ובדברינו עלי אך לקן את המשל אשר משלת לי: האילנות האלה לא מעוכים הם בארצנו, כי אם מקצם נטועים, ומקצם זרועים, ועלינו להיות זהירים בהם מעט. רק אותם הגוים, שיש בהם רגש להכיר ולהוקיר את הטוב והמועיל שבמוסדותיהם, עתידים לגדול וראויים להקרא בשם גוים היסטוריים.

בדברים האלה העביר סרגי איבנוביץ את השאלה אל המקצוע ההיסטורי=הפילוסופי, שהיה קונסטנטין לווין הדיוט בו, ומשם הביא ראיות להוכיח, עד כמה לא נכונה השקפתו של זה.

– ומה שאין העבודה הזאת ובה בעיניך, אומר לך בבקשת סליחה, כי אין זה כי אם עצלותנו הרוסית ורום לבבנו, ובטוח אני בך, כי טועה אתה אך לפי שעה, וסופך לשוב.

קונסטנטין החריש, הוא הרגיש, שנדחו כל טענותיו, אך גם זאת הרגיש, שלא הבין אחיו מה שהיה ברצונו לאמור; אלא שלא ידע, מפני מה לא הבין אחיו זאת, אם מאשר לא השכיל לפרש דבריו כראוי, אם מאשר לא רצה אחיו להבין ואם מאשר לא יכול לעמוד על סוף דעתו. אך הוא לא העמיק ברעיונות אלה ובלי השיב דבר לאחיו התחיל מהרהר בענין אחר, באחד מעסקיו הפרטיים.

סרגי איבנוביץ כרך את החכה האחרונה ויתר את הסוס ויסעו.

 

ד.    🔗

וזה העסק הפרטי, אשר הרהר בו לווין בדברו עם אחיו: בשנה הקודמת בא פעם אחת אל קציר החציר ובזעפו שם על פקידו לקח מיד אחד האכרים את מגלו ויקצור בעצמו וירוח לו, וזאת היתה תחבולתו תמיד להשיב אפו.

המלאכה הזאת טובה בעיניו מאד ועל כן קצר פעמים אחדות חלקי חצירו, כבר קצר בעצמו את כל הכר שלפני ביתו, ובשנה הזאת גמר בלבו עוד בראשית ימי האביב לקצור ימים תמימים יחד עם האכרים. אך מן היום אשר בא אליו אחיו לא ידע מה יעשה, היקצור אם לא יקצור? לחטא חשב לו לעזוב את אחיו ולתת לו לשבת בדד ימים תמימים, גם דאג, פן יצחק עליו אחיו על זה. אך בעברו על הכר ובזכרו את הרושם הנעים אשר עשתה עליו המלאכה הזאת מדי פעם בפעם, גמר כמעט לקצור, בלי שים לב לישיבת אחיו עמו. ואחרי השיחה המרגזת ההיא זכר עוד הפעם את מחשבתו זאת.

“לתנועה חמרית אני צריך, בּלעדיה אני הולך ומתקלקל”, אמר כלבו ויגמור לקצור בעצמו, גם אם תהי לו זאת לבושת פנים לעיני אחיו ולעיני העם.

לפנות ערב הלך לו אל לשכת סופריו ויצו על אודות העבודות השונות וישלח אל הכפרים הקרובים לקרוא לקוצרים ליום מחר על מנת לקצור את הכר הגדול והמשובח שלו.

– ואת מגלי תשלח נא אל טיטוס, למען ילטשהו ויכינהו למחר. אפשר שגם אני אקצור, - אמר אל פקידו ויתאפק, שלא יראה בו, כי הוא מתבייש.

פקידו צחק צחוק קל ויאמר:

– שומע עבדך.

בערב אמר לווין לאחיו בשעת שתית החמים:

– כמדומה לי, שמזג האויר הטוב לא במהרה ישונה. מחר אחל לקצור את רציק העשב.

– אהבתי מאד את העבודה הזאת, - אמר סרגי איבנוביץ.

– תאות נפשי היא. גם בעצמי קצרתי לפעמים עם האכרים ומחר אני חושב לקצור כל היום.

סרגי איבנוביץ הרים ראשו ויבט אל אחיו בתמיהה קלה.

– הא כיצד? כאחד מהאכרים, כל היום?

– הן הוא, זה נעים מאד, - אמר לווין.

– עבודה חמרית יפה היא לגוף, אך לא אאמין, כי תוכל לשאתה, - אמר סרגי איבנוביץ בלי כל נדנוד לעג.

– כבר נסיתי. כבד הוא בראשונה, אבל אחרי כן מתרגלים מעט מעט. אדמה, כי לא אשאר מאחרי שאר הקוצרים…

– עד כאן? – אבל אמר נא לי, מה האכרים אומרים על זה? בודאי צוחקים הם על האדון המתהולל לפניהם.

– לא אאמין, שהם צוחקים; ואולם העבודה הזאת המשמחת לבב היא גם כבדה כל כך, שאין לבעליה פנאי להרהר בדברים אחרים.

– ואיך תסעד עמהם בצהרים? הן לא נאוה לשלוח לך שמה יין לאפיט ותרנגולת הודיית.

– לא כן, אך בשעת מנוחתם אבוא הביתה.

ממחרת השכים לווין בבוקר, אך עסקי ההנהגה עצרוהו, ובבואו אל הכר, כבר הלכו הקוצרים בשורה השניה.

עוד בהיותו על ראש ההר ראה במורד במקום הצל את חלקת העשב שהספיקו לקצור ואת שורותיה האפורות ואת החבילות השחורות המוטלות בה, הן חבילות ה“קאפטאנים”, שהסירו הקוצרים מעליהם, בגשתם אל מלאכתם, והניחום במקום אשר החלו בו את השורה הראשונה.

במדה שקרב במרכבתו אל מקום הקציר, נגלו לעיניו תמונות האכרים ההולכים בשורה ארוכה זה אחר זה, אלה ב“קאפטאנים” ואלה בכותנות שעל בשרם, ומנופפים איש את מגלו על פי מנהגו המיוחד לו, ומספרם, - כי הספיק למנותם, - ארבעים ושנים איש.

במתינות הלכו בחלקת העשב שבשפלה ההיא, שאדמתה לא היתה ישרה, ומעשה-סכר ישן נמצא בה. אחדים מהקוצרים נודעו לי מכבר. בתוכם הלך הלוך ונופף מגלו הזקן יירמיל בכתונת ארוכה מאד ובגוף כפוף. בהם היה וואסקא הקטן והצעיר, שעבד עבודת רכב ללווין, הוא קצר כל רוחב שורה בתנופת מגל אחת. בהם היה גם טיטוס מורו ורבו של לווין במלאכה הזאת, אכר קטן ודל בשר. הוא הלך בראש בלי כפיפת קומה וכמשתעשע במגלו קצר את שורתו הרחבה.

לווין ירד מעל סוסו ויאסרהו אל אח העצים שעל יד המסלה ויגש אל טיטוס, וטיטוס לקח מגל מתחת אחד השיחים ויתן לו.

– מתוקן הוא אדוני: כתער מלוטש הוא, קוצר מעצמו, - אמר טיטוס וירם את מצנפתו בצחוק בצחוק קל ויושט לו את המגל.

לווין לקח את המגל ויחל לכונן ידיו ואצבעותיו למלאכה. הקוצרים שגמרו את שורותיהם יצאו אל המסלה זה אחר זה מכוסים זעה ושמחים ויברכו את אדוניהם בצחוק על שפתיהם. כולם הביטו אליו, אך איש לא דבר דבר, עד אשר יצא אל המסלה זקן אחד רם קומה, שפניו היו מקומטים וזקנו מגולח, ומעיל עור כבשים קצר עליו, ויאמר אליו:

– זכר נא, אדוני, המתחיל בדבר, אומרים לו גמור! – וקול צחוק עצור הגיע לאזני לווין מתוך חבורת הקוצרים.

– אני אתחזק לעשות כאחד מכם, - אמר לווין ויעמוד מאחרי טיטוס ויחגה לשעת ההתחלה.

– זכר נא, - אמר הזקן.

טיטוס פנה מקום, ולווין הלך אחריו. העשב שלפניו היה שפל, ככל העשב הסמוך לגבול, ולווין, שלא עסק במלאכה הזאת זה ימים רבים וגם התבייש למראה העינים הרבות המכוננות אליו קצר ברגעים הראשונים שלא כראוי, אף על פי שהניף ידו בחזקה. מאחריו נשמעו קריאות כאלה:

– הברזל תקוע שלא כראוי, יד המגל גבוהה, עד כמה עליו לשוח, - אמר אחד.

– השען יותר על עקבך, - אמר עוד אחד.

– אין דבר, טוב, עשה יעשה, - הוסיף אותו זקן. –ראו את פסיעותיו… השורה רחבה מאד, הלא תיעף מהר… הוא בעל האחוזה, למענו הוא יגע! אך מה נתעקמה השורה! אחינו היו לוקים על מלאכה כזאת.

אחרי כן הגיעו אל עשב רך מהקודם, ולווין שמע ולא השיב דבר, אך הלך אחרי טיטוס ויתאמץ לקצור היטב כפי האפשר. כמאה פסיעות פסעו יחדו. טיטוס הלך בלי התעכב ובלי כל סימן עיפות; אך לווין כבר ירא, פן לא יעמד בו כח, כי עיפה נפשו מאד.

הוא הרגיש, כי עוד מעט וכלה כחו, ויואל לבקש מאת טיטוס, כי יעמוד מלכת. אך ברגע ההוא עמד טיטוס מעצמו ויכף וימלא כפו עשב ויקנח את המגל ויחל להשחיזו. לווין עמד לפוש וישאף רוח ויפן כה וכה. מאחריו הלך אכר, ונראה בבירור, שגם הוא עיף, כי על כן עמד מלכת גם הוא מיד, ובלי הגיע עד לווין, החל להשחיז. טיטוס השחיז את מגלו ואת מגל לווין, וילכו שניהם הלאה.

הליכה שניה היתה כראשונה. טיטוס הלך הלוך וקצור ולא עמד ולא יעף. ולווין הלך אחרי ויתאמץ להספיק ללכת כמוהו, אבל העבודה הלכה הלוך וקשה עליו, עד שבא הרגע שהרגיש בו, שאין בו כח עוד, ובאותו הרגע עמד טיטוס בכל פעם מעצמו והתחיל משחיז.

ככה עברו את השוּרה הראשונה, עבודתו בשורה הארוכה ההיא כבדה בעיניו מאד; אבל כאשר הגיע אל קצה, וטיטוס שם את מגלו על כתפו והתחיל לחזור דרך שורתו, ובחזירתו הלך לאט הלוך ופסוע בעקבותיו הקודמים, וממנו ראה וכן עשה גם הוא, עלץ לבו בקרבו, אף על פי שאגלי זעה כרגבי ברד לרוב התגלגלו על פניו ונטפו מעל חטמו, וכל גבו היה כמשוטף במים. ביחוד מלא שמחה, על כי הוברר לו, כי יעצר כח לעשות את המלאכה הזאת.

הוא אך הצטער, על כי שורתו לא נעשתה יפה. “מעתה אמעיט בתנופות-יד וארבה בתנועות הגוף”, אמר בלבו, בהשוותו את שורתו של טיטוס, שהיתה כרצועה מיושרה בדיוק, אל השורה שיצאה מתחת ידו, שמלאה חברבורות ומעקשים.

לווין התבונן, כי בשורה הראשונה מהר טיטוס ביחוד ללכת, ונראה שרצה לנסות את אדוניו, לראות היוכל להחיש אחריו, והשורה היתה ארוכה, השורות שעבדו בהן אחרי כן קלו לו מהראשונה, ואף על פי כן הוצרך לאזור כל כחו שלא להתעכב מאחריו.

הוא לא הרהר בכל דבר אחר ולא בקש מאומה בלתי אם להספיק ללכת עם האכרים ולעשות את מלאכתו יפה כפי האפשר. אזניו שמעו אך את קשקוש המגלים ועיניו ראו אך את קומתו הזקופה של טיטוס ההולך לפניו, את החלקה הקצורה תמונת חצי עיגול כפוף, את העשבים וראשי הפרחים, שקרסו לאט בדמות גלים מסביב לפי מגלו, ואת קצה השורה שמלפניו, שראה בו מקום מנוחה קרובה.

בעודנו עסוק בעבודתו הרגיש פתאום קרירות נעימה על כתפיו המחוממות והמזיעות, ולא ידע מה זאת ומאין; אך בשעת השחזת המגל נשא עיניו וירא והנה חשרת עבים קרובים לארץ וגשם גדול. אכרים אחדים הלכו לקחת את “קאפטאניהם”, והנשארים הניעו כתפיהם וישמחו על נועם צנת הגשם כמוהו.

עוד שורה אחרי שורה עברו, שורות ארוכות וקצרות, ומיני עשב שונים בהן, טובים ורעים. ולווין לא שת לבו למרוצת העת ולא ידע ולא הרהר כלל, אם שעה מאוחרת היא או מוקדמת. שנוי גדול נהיה בעבודתו, והשנוי ההוא המציא לו עונג אין חקר. בשעת עבודתו זו היו רגעים ששכח בהם, במה הוא עסוק, ובאותם הרגעים קלה לו העבודה, והשורה נעשתה יפה וטובה כמעט כשורתו של טיטוס. אך בזכרו מה הוא עושה ובהחלו להתאמץ לשפר את שורתו, הרגיש מיד את כל כובד המלאכה והשורה נתקלקלה.

אחרי גמר שורה אחת, כשרצה לחזור ולהתחיל שורה חדשה, ראה והנה עמד טיטוס מלכת הלאה ויג אל הזקן וילחש לו דברים אחדים, ושניהם שמו עיניהם על השמש. “במה הם מדברים ומדוע לא יגש אל שורה חדשה?” שאל לווין בלבו, בלי התבונן, שכבר קצרו האכרים כארבע שעות בלי הפסק, ועת להם לאכול פת שחרית.

– זמן פת שחרית, אדוני, - אמר הזקן.

– האומנם הגיע הזמן? אם כן, הבה נאכלה.

לווין מסר את מגלו לטיטוס וילך אל סוסו דרך החלקה הקצורה יחד עם האכרים, שהלכו אל “קאפטאניהם” לקחת איש את לחמו. אך עתה התבונן, כי שונה מזג האויר שלא כהשערתו וכי הגשם מרטיב את העשב שנקצר.

– החשש יתקלקל, - אמר לווין.

– לא, אדוני, “קצור בשעת גשמים ואסוף בשעת חורב” – אמר הזקן.

לווין התיר את הסוס וירכב הביתה לשתות קהוה.

סרגי איבנוביץ אך קם משנתו באותה שעה. ולווין שתה קהוה וישב וירכב אל קציר העשב בטרם הספיק אחיו ללבוש את בגדיו ולבוא אל חדר האוכל.

 

ה.    🔗

אחרי אכלו נקרה לווין לא במקום שעבד בו בתחלה, כי אם בין זקן מתלוצץ, אשר קרא ללווין לעבוד אצלו ובין אכר צעיר, אשר לקח לו אשה לפני חצי שנה וזו השנה הראשונה שבא לקצור.

הזקן הלך בראש בקומה זקופה ופסע ברגליו העקומות פסיעות רחבות ושוות זו לזו ובתנועות שוות ומדויקות, שלפי הנראה לא כבדו עליו יותר מתנועות יד איש בדרך הלוכו, קצר וערך על נקלה כמשתעשע שורה גבוהה ומסודרת; אפשר היה לדמות, שלא הוא עושה זאת, כי אם המגל החד בעצמו עובר וגוזר את העשב המלא לח.

מאחרי לווין הלך אכר צעיר ששמו מישקא. קלסתר פניו המלא נועם עלומים והמקושט בזר של עשב לח, שהיה חבוש על שערו, השתתף כולו ביגיעתו הרבה, אך בהביט אליו איש עבר צחוק על פניו. נכר היה בו, שטוב לו למות מהר, מהגיד כי העבודה כבדה עליו.

לווין הלך בין שני אלה. כחום היום לא כבדה העבודה בעיניו כבראשונה. הזעה, אשר כסתה את כל גופו, צננה אותו, והשמש, אשר הכתה על גבו ועל ראשו ועל זרועו החשופה, חזקה את ידיו והגדילה את תשוקתו למלא את אשר נטל עליו; והרגעים הנעימים, שלא הרהר בהם במה שהוא עושה, רבו בשעות ההן, ורגעים העימים מאלה היו לו, בכל פעם אשר נגש הזקן אל הנהר הקרוב, אשר שורות העשב נראו מעונות בו, ויקנח את מגלו בעשב עבות חי וישטפהו במי הנהר הזורמים ובנרתיקה של המשחות שאב תמד¹⁶ ויתן לו.

– קח נא מן התמד שלי! הלא טוב הוא? – אמר ויקרוץ בעיניו.

ובאמת לא שתה לווין מימיו כמשקה הזה של מים פושרים, שירק צף על פניהם וטעמם מעין החלודה שבכלי הפח שנשאבו בו. ומיד התחילו חוזרים למקום עבודתם, וחזירתם היתה טיול בשובה ונחת, איש ידו על מגלו, ולווין הספיק בשעת הטיול הזה למחות את זעתו המרובה, לשאוף רוח בכל רוחב חזהו ולהסתכל בכל חבל הקוצרים ההולכים זה אחר זה ובכל מה שנעשה מסביב ביער ובשדה.

כאשר הוסיף לקצור, כן רבו הרגעים, שחושיו התנמנמו בהם, ומגלו עשה את שלו כמו מעצמו ולא בידי הקוצר בו וגם גרר אחריו את שאר אבריו, את כל גופו, הער והמלא חיים, וכמו במעשה כשפים נעשתה המלאכה כתקונה לכל פרטיה שלא בכוונת בעליה. רגעי אושר נפלא היו לו הרגעים ההם.

העבודה קשתה לו רק בזמן שהוצרך להפסיק את תנועת מגלו, ההולך וקוצר מאליו, ולעיין בדבר; כשהוצרך לקצור מסביב לגבשושית קטנה או לשיח גבעולי חמיץ. הזקן עשה זאת על נקלה. כשהגיע אל גבשושית נטה הצדה את ידו ובהקשות קצרות שהקיש ביד המגל או בקצהו פנה דרך למגלו. ובעשותו כזאת התבונן היטב בכל אשר לפניו; פעם עקר ירק ראוי לאכילה ויביאהו אל פיו או נתן אותו ללווין, פעם סלק זמורה לצדדים בחודו של מגלו, פעם הסתכל בקן-שלו, שפרחה האם מתוכו ברגע שעוד מעט ונגע המגל בגופה, ופעם לכד נחש קטן שנזדמן לפניו וירימהו במגלו, כדרך שמרימים דבר במזלג, לעיני לווין ויטילהו הצדה.

גם ללווין, גם לאכר הצעיר שהלך אחריו, קשו שנויי התנועה האלה. שניהם הורגלו ונשתרשו בתנועה מכוונת לצד אחד ולא יכלו לשנותה בעודם עובדים בשקידה ובהתלהבות ולהסתכל עם זה גם במה שלפניהם בדרך.

לווין לא התבונן במרוצת העת. אילו שאלוהו, כמה שעות קצר היה אומר, כי אך חצי שעה, - ובאמת כבר קרבה שעת סעודת הצהרים. וכשאמרו להתחיל שורה חדשה, רמז לו הזקן על ילדות וילדים קטנים שבקושי היה אפשר לראותם, והם הלכו אל הקוצרים מעברים שונים מקצתם על פני העשב ומקצם במסלה, ובידיהם הקטנות משאות כבדים מהן, צרורות לחם וכדי תמד פקוקים בסמרטוטים.

– הנה החסילים זוחלים! – אמר הזקן וירמוז עליהם ויבט אל השמש מתחת לכף ידו.

הם קצרו עוד שתי שורות, והזקן עמד.

– יש לסעוד, אדוני! – אמר בלשון החלטה. והקוצרים באו עד הנהר וילכו דרך השורות לקחת את בגדיהם, שכבר ישבו אצלם הילדים שהביאו את הלחם וחכו להם. האכרים הרחוקים מן המקום ההוא נאספו תחת העגלות, והקרובים – תחת השיח הגדול שבאחד מקצות הכר, ועל השיח פזרו חפני עשב, כדי שלא תהי חמתו מקובה מצלו.

לווין ישב עמהם גם הוא ולא רצה לנסוע משם.

והם כבר חדלו להתבייש בפני אדוניהם ויכונו לסעודתם כמנהגם. אחרים רחצו פניהם וידיהם, הצעירים שבחבורה רחצו בנהר, ובמקצם הכינו לעצמם מקום להנפש ויתירו את ילקוטי לחים ויסירו את פקקי כדיהם. הזקן פתת לחם בקערה וידק את הפתים בנצב הכף אשר בידו ויתן בו מים מתוך נרתיקה של המשחזת ויגזור עוד גזרי לחם ויפזר עליהם מלח ויפן לצד מזרח ויקרא את התפלה שלפני האכילה.

– עתה קח נא אדוני מן ה“טיורקא”¹⁷ שלי, - אמר וישב על ברכיו לפני הקערה.

מאכל זה מתק לו ללווין כל כך, שגמר שלא לנסוע הביתה לסעודת הצהרים, ויסעד עם הזקן וידבר עמו בעניני ביתו של זה בהשתתפות מרובה וגם הגיד לו את כל עניניו ואת כל הפרטים, אשר יכלו להעסיק את הזקן. לווין הרגיש בעצמו, שהוא קרוב אל הזקן הזה יותר מאל אחיו, ונגד רצונו צחק לחבה זו שהוא מחבב את האיש הזה. כאשר קם הזקן ויקרא את ברכת המזון שלו וישכב תחת השיח וישם עשב מראשותיו, עשה לווין גם הוא כמוהו ובלי שים לב לזבובים ולחסילים המתדבקים והקשים לגוף מאד בחום השמש, שרחשו על פניו וגופו המכוסים זעה, נרדם מיד ולא הקיץ, עד שעברה השמש אל עברו השני של השיח, וקרניה הגיעו אליו. הזקן הקיץ זה זמן רב ויהי יושב ולוטש את מגלי הצעירים שבקוצרים.

לווין פנה כה וכה ולא הכיר את המקום, כי הכל נשתנה שם. חלקה גדולה מאד נקצרה ולנוגה אור השמש, לקרני הערב הנטויות, עטתה יחד עם שורות עשבה, שהחל לתת ריחו, זיו חדש ומיוחד. גם השיחים שעל שפת הנהר שנקצר כל הדשא מסביב להם, גם הנהר בעצמו, שלא נקראה לעין קודם לזה במקום ההוא, ועתה היה כברזל קלל נוצץ בעקלקלותיו, גם העוברים ושבים, גם נד העשב אשר לא נקצר עוד, גם הנצים המעופפים ממעל לאדמה החשופה – כל זה היה חדש ומחודש. כאשר התעורר כל צרכו, התחיל מחשב, כמה נקצר וכמה עוד אפשר לקצור ביום הזה.

הרבה מאד נעשה בידי ארבעים ושנים הפועלים, הכר הגדול, שבימי עבדות האכרים היה נקצר בידי שלשים איש בשני ימים, נקצר כולו ביום ההוא, ונשארו בו אך קרני זויות שאין בהן אלא שורות קצרות. אך לווין רצה לקצור ביום ההוא עוד הרבה כפי האפשר ויצר לו על כי השמש ממהרת לבוא. כל רגש עיפות לא היה בו, ורצונו היה אך למהר ולהרבות בעבודה.

– מה דעתך, הנקצור עוד את הגבעה הזאת? – אמר אל הזקן.

– אם ירצה אלהים, השמש יורדת. אולי אם ינתן מעט יין דגן לפועלים? –

בשעת המנוחה שאחרי סעודת הצהרים, כשחזרו וישבו כל הפועלים, והמקטרים החלו לקטר, הגיד להם הזקן, כי אם יקצרו את כל הגבעה, ינתן יין דגן.

– איך לא נקצור? קומה ולכה, טיטוס! נהיה נא לבני חיל. בלילה נשבע לחם. נחלה נא! – נשמעו קריאות הפועלים, ובעוד לחמם בין שניהם הלכו לחזור לעבודתם.

– התחזקו, אחי! – אמר טיטוס וילך לפניהם כמעט במרוצה.

– לך, לך, - אמר הזקן בלכתו אחריו וישיגהו על נקלה. – השמר לך מפני מגלי!

כולם נחפזו כאחד, כצעירים כזקנים, וכמו התחרו זה בזה. ובכל זאת לא קלקלו את העשב, והשורות נערמו בסדר יפה ומדויק כבראשונה. מה שנשאר בקרן זוית נקצר בחמשה רגעים. הקוצרים האחרונים טקם יגמרו את שורותיהם, והקדומים כבר הפשילו “קאפטאניהם” לאחוריהם וילכו דרך המסלה אל הגבעה.

החמה היתה בראשי האילנות, והם הלכו הלוך וקשקש בנרתיקי משחזותיהם ובאו אל בקעת היער שלפני הגבעה ההיא. באמצע הבקעה הגיע העשב עד מתניהם, והעשב היה דק ורך ורענן, ופרחי יער התנוססו בו בקצת מקומות.

רגעים מעטים עמדו ונועצו – הלאורך הגבעה אם לרחבה יקצורו – ואחרי כן יצא לפניהם פרוחור יירמולין, אכר שחרחר, גדול כענק, שהיה גם הוא קוצר מפורסם בחבורתו. ראשונה הלך לאורך השורה שעמדו בה, וכהגיעו אל קצה, שב אחור ויחל לקצור, - ומיד החלו כולם לעשות כמוהו ובטור אחד עמו הלכו הלוך וקצור בעמק, ובמורד הגבעה ועל ראשה עד קצה היער. השמש באה אל מעבר ליער; כבר נפל הטל על האדמה; רק על ראש הגבעה זרחה עוד השמש על הקוצרים, ובתחתיתה, במקום שעלה אד משם וכן בעברה השני, הלכו בצל מצונן שנמלא טל. וכולם עבדו בידים מהירות.

העשב הרענן שנתן ריחו הטוב והשמיע כמין לחישה בהקצרו, הוטל בשורות גבוהות. הקוצרים התנגשו מכל העברים בשורותיהם הקצרות ויאיצו זה בזה ויקשקשו בלכתם בנרתיקי משחזותיהם, ולרגעים עלו מתוכם קולות שונים: צלצול התנגשות מגלים, שריקות השחזה וקריאות צהלה והתגברות.

לווין הוסיף ללכת בין הפועל הצעיר ובין הזקן. והזקן שם עליו הפּעם את מעילו הקצר, מעיל עור כבשים, ויהי מתלוצץ וקל בידיו וברגליו כבראשונה. ביער נמצאו הרבה פטריות-לבנה, שבצקו בתוך העשבים המלאים לח, וגם הן היו לקציר למגלים. אך הזקן הזה, בכל פּעם שראה פטריה לפניו, גחן וירימה וישימה בחיקו. “הרי זו תשורה לזקנה שלי”, אמר בכל פעם.

נקל היה לקצור את העשב הלח והרך, אך לא לרדת ולעלות בגבשושיות הזקופות שבבקעה ההיא, ואולם הזקן לא מצא כל מעצור בזה. הוא עורר את מגלו כדרכו וברגליו הנעולות אימפיליות גדולות צעד בצעדי און קצרים ועלה במתינות על כל תלולית שנזדמנה לפניו, ובשעה שרעדו כל יצורי גוו יחד עם מכנסיו, שנשתלשלו עד למטה מכותנתו לא דלג לא על אחד מהציצים הרואיים לאכילה ולא על אחת מהפטריות וכן לא חדל מדבר מהתלות עם האכרים ועם לווין. ולווין הלך אחריו, ופעמים רבות היה ברי לו, בעלותו אזור במגלו אל ראש גבשושית זקופה, שקשה לטפס ולעלות עליה גם בלי מגל, כי נפול יפול, אך עם זה עלה ועשה כל מה שהיה לו לעשות, ונדמה לו, שכח מיוחד מחוץ היה בעזרו ויתמכהו.

 

ו.    🔗

הקוצרים בצעו את כל מעשיהם בגבעה וילבשו את “קאפטאניהם” וילכו שמחים איש לביתו. ולווין עלה על סוסו וברגש געגועים התפטר מהאכרים וירכב הביתה גם הוא. מראש ההר השקיף עליהם, ולא יכול לראותם בתוך האד שעלה מתחתיתו, אך קולותיהם נשמעו, קולות גסים של צהלה וצחוק גדול וקשקוש מגלים.

סרגי איבנוביץ אכל את סעודת הצהרים עוד לפני זמן רב וישת מי משרת לימון וקרח בחדרו ויתבונן בעתונים ובירחונים שהובאו לפני רגעים מעטים מהפוסטה, והנה לווין פרץ ויבוא אל החדר, ושערותיו הפרועות והמלאות זעה דבקו אל מצחו, וגבו וחזהו שחורים ורטובים, ופיו מלא גיל ושמחה.

– את כל קציר העשב גמרנו! מה טוב ומה יפה! ומה שלומך פּה? – אמר לווין ולא זכר מאומה מן השיחה הקשה ששחו אתמול.

– מה זאת? מה משונה מראך! – אמר סרגי איבנוביץ ויבט אל אחיו ברגע הראשון בפנים נזעמים.

– אבל סגר נא, סגור את הדלת! – נתן עליו בקולו. – עשרה הכנסת בלי כל ספק.

הוא היה שונא זבובים מאד ועל כן היה פותח חלונות חדרו בלילה ומדקדק מאד בסגירת הדלת.

– גם לא אחד, חי אלהים. ואם הכנסתי, אלכוד מהר. לא תוכל לשער, מה מאד התענגתי. ובמה בלית אתה פה את היום הזה?

– בטוב, אך האומים קצרת כל היום? הלא בודאי רעב אתה כזאב. קוזמא הכין לך הכל.

– לא, אינני רוצה לאכול כלל. כבר אכלתי שם. אך אלכה נא לרחוץ פני.

– טוב, לך, לך, ואני אבוא אליך כרגע, - אמר סרגי איבנוביץ וינע ראש אחרי אחיו. – לכה אפוא, מהרה ולכה, - הוסיף בצחוק ויאסוף את ספריו ויכון ללכת. גם הוא נמלא שמחה פתאום ולא רצה להפרד מאחיו. – ואיפה היית בשעת הגשם?

– איזה גשם? אך טפות אחדות. כרגע אשוב. ואתה בלית את היום בטוב? שמח אשמח מאד, - אמר לווין וילך לחלף בגדיו.

בעוד חמשה רגעים נועדו שני האחים בחדר האוכל. אמנם נדמה לו ללווין, שאינו רעב כלל ורק כדי שלא לבייש את קוזמא ישב לסעוד, אך כהחלו לאכול, מתקה לו ארוחתו מאד. סרגי איבנוביץ הביט אליו ויצחק.

– אך כמעט שכחתי, הנה מכתב בא אליך, - אמר סרגי. – קוזמא, הביאה נא את המכתב מלמטה. אבל אל תשכח לסגור את הדלת.

המכתב בא מאובלונסקי. לווין קרא אותו בקול. בו נאמר: " קבלתי מכתב מדולי, היא עתה ביירגוש בה, אבל אינה רואה סימן ברכה במעשיה. הואל נא ובוא שמה והיית לה לעזר בעצתך, כי אתה יודע הכל. היא תשמח בכל לב לקראתך, כי בדד היא יושבת, וחתנתי וכל בני ביתה מחוץ לארץ."

– טוב מאד! נסוע אסע אליהם, - אמר לווין. או נסעה נא יחדיו. היא אשה טובת שכל. הלא כן הוא?

– ולא רחוקים הם מפה?

– כשלשים תחומים. אפשר שגם ארבעים תחומים. אך הדרך טובה ומתוקנת. בעונג רב נסעה.

– שמוח אשמח, - אמר סרגי איבנוביץ ועוד לא חדל לצחוק מעט.

מראה אחיו הצעיר הביא אותו לידי בריחה מטוב לב.

– אבל מה עז רעבונך! – אמר בהביטו אל פניו השזופים והמאדמים, הכפופים על הקערה, ואל צוארו.

– טוב מאד! לא תוכל לשער, עד כמה היא סגולה מועילה לכל מיני השתבבות. רוצה אני להוסיף מלה חדשה בתורת הרפואה והיא “ארבייטסקור”.

– אבל אתה, כמדומה לי, אין צורך לך בה.

– כן הוא, אך לחולי עצבים שונים.

– אכן יש לנסות סגולה זאת. ואני אמנם אמרתי לבוא אל קציר העשב ולהסתכל בך שם, אבל החום היה קשה כל כך, שיכולתי ללכת אך עד היער. שם ישבתי קצת ואחרי כן הלכתי דרך היער אל הפרבר ואפגוש את מינקתך והתחכם לה ואחקרה בלשון ערומים, לדעת מה ידברו בני העם בך. ומדבריה למדתי, שאין רוחם נוחה מדרכיך. “לא מעשה אדונים בוא”, אמרה לי. בכלל נדמה לי, שיש לו לעם על פי בינתו תביעות ידועות וברורות מאד לענין עסקנות “של אדונים”. העם אינו מסכים שיצאו האדונים מן הגבול שהושם להם על פי דעתו הקבועה.

– אפשר הדבר; אבל הוא עונג, אשר לא היה לי כמוהו מימי. וסוף סוף אין כל רע בזה. הלא כן הוא? – ענה לווין. – ומה אעשה אם לא טוב הוא בעיניהם? אבל אדמה, שאין בכך כלום.

– בכלל רואה אני, כי שמח אתה בדברי היום הזה.

– שמח שמחה גדולה. את כל הכר קצרו. ומה נפלא הזקן שנודע לי שם! לא תוכל לשער, מה נחמד האיש הזה.

– שמח אתה אפוא בדברי יותך זה, וגם אני שמח כמוך. הנה פתרתי היום שתי שאלות שחמטיות, ואחת מהן פתרונה יפה עד אין חקר, - בו אכר יוצא ראשונה. את הפתרון אראך. ואחרי כן הגיתי בשיחת יום אתמול שלנו.

– מה? בשיחת יום אתמול? – אמר לווין בעינים נוצצות מטוב לב ובנשימה המיוחדת שאחרי סעודה מספקת, אך בבלי כל יכולת לזכור, איזו שיחה שחו אתמול.

– אני חושב, כי צדקת במקצת. הלא בזאת נחלקנו: אתה אומר. שהצורך הפרטי הוא הגורם העיקרי, ואני אומר, שכל מי שהגיע למדרגה ידועה בהשכלה, מן הדין הוא שתהי טובת הכלל מעסקת אותו כשלו. אפשר שצדקת, שעסקנות, שיש בה לבעליה תועלת חמרית, טובה מעסקנות כזאת. בכלל אתה מבקש גדולות. דוחק “פרימי סוטיאיר” יותר מדי בלשון הצרפתים; על פי רצונך או עסקנות עזה ונלהבה או לא גלום.

לווין שמע דברי אחיו ולא הבין או לא רצה להבין בהם מאומה, אך דאג פן ישאלו אחיו דבר, אשר יבורר מתוכו, שלא שמע מאומה.

– כן הוא, ידידי, - אמר סרגי איבנוביץ וינע בכתפו.

– בודאי כן הוא. אבל אני אינני אומר קבל דעתי, - השיב לווין בצחוק ילד שנתפש בדבר עבירה קטנה. “במה נחלקתי עליו? – שאל בלבו. – בודאי צדקנו גם שנינו, והכל טוב ויפה. אך יש ללגת אל הלשכה ולעשות סדרים”. כן גמר ויקם וימתח גופו בצחוק קל.

גם סרגי איבנוביץ צחק עמו.

– החפץ אתה לטייל קצת, נלכה נא יחדיו, - אמר סרגי איבנוביץ, כי קשתה עליו פרידת אחיו המלא שמחה ורוח עוז. – נלכה נא, גם אל הלשכה נבואה, אם יש לך צורך בזה.

– מה זה היה לי! – קרא לווין בקול גדול, אשר הבהיל את אחיו.

– מה לך, מה?

– מה כף ידה של אגפיה מיכאילובנה? – אמר לווין ויספוק בידו על ראשו. – הן שכחתי על אודותיה.

– טוב לה הרבה מבראשונה.

– אף על פי כן אמהרה אליה, ובטרם תספיק לשים כובעך על ראשך, אשוב הנה.

וברעש דפיקות תכופות של מרוצה ירד מעל המעלות.

לראש הדף

סטיפן ארקדיביץ נסע לפטרבורג למלא את החובה הפשוטה והברורה לכל בעלי הפקידות, אף על פי שאינה מובנת למי שאינו מהם, – היא החובה להראות לעתים לפני המיניסטריום, שכל עצמה אינה אלא הזכרה בעלמא, ובלעדיה אי אפשר להם לעמוד על משמרותיהם – ולנסיעתו זאת לקח עמו כמעט את כל הכסף אשר היה בבית ויבלה ימיו בטוב ובנעימים במקומות מרוצי התחרות ובבתי קיץ שונים, ודולי יצאה בין כה עם בניה לשבת בכפר, כדי לקמץ כפי האפשר בהוצאות, ותשב בירגושובה אחוזתה, אשר נתנה לה שלוחים מבית אביה, היא האחוזה אשר נמכר יערה בשנה ההיא באביב, והיא רחוקה חמשים תחומים מפוקרובסקא אחוזת לווין.

הבית הישן הגדול, שהיה שם, כבר נהרס, וכבר תקן והגדיל הנסיך הזקן את אחד מאגפיו תחתיו. לפני עשרים שנה, כאשר היתה דולי עוד ילדה, היה האגף הזה בית מרווח וטוב, אף על פי שנבנה ככל האגפים, לא על יד הרחבה שלפני הבית, וגם עמד בפאת נגב. אבל גם הוא כבר נושן והתחיל מרקיב. כאשר נסע סטיפן ארקדיביץ באביב ההוא למכור את היער, בקשה דולי מאתו, כי יבדוק את הבית ויתקן בו כל מה שטעון תקון. סטיפן ארקדיביץ השתדל בכל עת לעשות רצון אשתו, ככל הבעלים שאינם מנוקים מעון נגד נשיהם, ויבדוק בעצמו את הבית ויצו לעשות בו את כל אשר היה נחוץ בעיניו. על פי דעתו הוצרכו לחפות את כל כלי החדרים בקריטון חדש, לשים וילונות על החלונות, לסקל ולשפר את הגן, לעשות גשר קטן על הברכה ולנטוע פרחים, אבל שכח לשים לב להרבה דברים נחוצים בהליכות בית, ובזה גרם לאשתו צער הרבה אחרי כן.

בכל השתדלותו להיות אב טוב ובעל טוב לא הכין את לבבו מימיו לזכור, כי בעל אשה ובנים הוא. כל דרכיו ורגשותיו היו של רווק, ועל פיהם היה נוהג בכל דבר. בשובו למוסקבה הודיע לאשתו בגאוה, כי הכל נכון שם, כי הבית יפה ונחמד ככלי שעשועים וכי עצתו שתסע שמה בלי כל פקפוק. יציאתה אל הכפר היתה רצויה לו בכל פרטיה: הן מועילה היא לבריאות הילדים, ממעטת את ההוצאה ומרבה לו חופש ו דריה אלכסנדרובנה חשבה, שישיבת כפרים נחוצה לילדיה, וביחוד לטניה באשר עוד לא שבה לבריאותה כל צרכה אחרי מחלתה, ולה בעצמה יהי הכפר למקלט מפני הצרות הקטנות המצויות בהליכות ביתה, מפני החובות הקטנים לסוחר העצים, למוכר הדגים, לסנדלר, העמוסים עליה וממררים את חייה. מלבד זאת נעמה לה הנסיעה הזאת גם בגלל התקוה אשר קותה להביא אליה אל הכפר את קיטי אחותה, שהיתה עתידה לשוב מחוץ לארץ באמצע הקיץ ונצטותה לרחוץ בנהר. וכבר כתבה לה קיטי, שהיא שמחה מאד, על כי היא עתידה לבלות את ימי הקיץ עם דולי יחד ביירגושובה המלאה זכרונות נעימים לשתיהן מימי ילדותן.

בימים הראשונים קשתה לה ישיבת הכפר מאד. בימי ילדותה ישבה הרבה בכפר ועל פי הרושם שנשאר בה מהימים ההם חשבה, כי הכפר הוא רוח והצלה מכל הצרות המצויות בעיר, כי אמנם לא יפים הם החיים בו (ועל זה הסכימה דולי מראש ולא הצטערה הרבה), אבל אין הוצאה מרובה ואין מחסור דבר: הכל מצוי, הכל בזול, הכל נקנה על נקלה, ולילדים אך טוב. אך בבואה שמה הפעם בתור בעלת בית ראתה, שכל זה אינו כמו שנדמה לה.

ביום השני לבואם ירד גשם גדול, ובלילה דלפו המסדרון וחדר הילדים, והוצרכו להעביר את מטות הילדים אל חדר האורחים. מבשלת למשרתים לא נמצאה, מתשע הפרות היו, לפי דברי הממוּנה על המקנה, מקצתן מעוברות, מקצתן מבכירות, מקצתן זקנות ומקצתן קשות לחליבה; גם לילדים לא יכלו להמציא די מחסורם לא חמאה ולא חלב. ביצים לא נמכרו שם, תרנגולות לא נראו ולא נמצאו, רק תרנגולים זקנים כחולים ומכוסים גידים יכלו לצלות או לבשל. גם לא נשכרו להם נשים לרחוץ את הרצפה, כי כל נשי המקום עסקו בימים ההם בלקיטת תפוחי האדמה. לנסוע במרכבה לא יכלו, כי השתובב הסוס הנבחר המוכן לנסיעה. לרחוץ בנהר לא יכלו, מאשר כל שפת הנהר נדושה ברגלי הבהמה, ומאשר לא נמצא לרוחצים מקום מסתור מעיני העוברים במסלה הקרובה. גם לטייל בגן לא יכלו, כי נפרצה גדרו, ובקר וצאן נכנסו בו בלי מעצור ובהם היה שור נורא אחד מרבה לגעות, שנחשב בגלל זה לשור נגח. ארונות טובים לבגדים לא היו בבית, ואותם הארונות שהוכרחו להשתמש בהם לא נסגרו כראוי וכעבור עליהם איש היו נפתחים מאליהם. וכן לא היו בבית לא קלחות של מתכת ולא קדרות של חרס; גם יורה לכיבוּס לבנים וגם נסר לגיהוץ בעד המשרתות לא הוכנו שם.

בראשונה השתוחחה נפשה עד לאין מרפא מפני כל הרעות האלה, אשר מצאה שם תחת המנוחה והמרגעה שקותה להן ואשר נוראו מאד על פי דעתה: בכל כחה השתדלה למלא ולתקן, ומאשר קצרה ידה מהועיל לעצמה נקוו דמעות בעיניה בכל רגע. והסוכן, אחד משומרי הספים אשר נשא חן בעיני סטיפן ארקדיביץ וישימהו לסוכן על ביתו, בגלל אשר היה טוב תאר ואיש-צורה למראה עין, לא השתתף בצערה כלל; הוא אך אמר בכל פעם בדרך הכבוד הראוי: “אי אפשר בשום אופן, העם הזה לא יצלח למאומה”, ולא עשה למענה דבר.

לא נראתה כל תקוה במבוכה הזאת. אבל בבית האובלונסקים נמצאה בין המשרתות, – כבכל בית אשר כזה, – אשה אחת חשובה ומועילה מאד, שלא הוכר שם ערכה מימיה, ושמה מטרונה פילימונובנה. היא הרגיעה את גברתה והבטיחה אותה, שהכל יעבור (מלה זו היתה רגילה בפיה, ומטוויי קבל אותה ממנה), והיא גם השתדלה ועשתה הרבה בלי פזיזוּת ובלי רתחנות.

בבואם שמה התחברה מיד אל אשתו של הפקיד המנהל עסקי האחוזה ובעצם יום בואם שתתה טה תחת השטים עמה ועם המנהל בעצמו ודנה עמהם בצרכי השעה. מהרה היה לה המקום הזה למין קלוב, שהשתתפו בו אשת המנהל וזקן הכפר וסופר הלשכה שלעסקי האחוזה, ובו התחילו להסיר מעט מעט את המכשולים, ובשבוע אחד עבר הכל באמת: התקרה נתקנה, מבשלת נמצאה, – היא היתה קרובה סנדקאית לזקן הכפר – גם תרנגולות נקנו, והפרות התחילו חולבות, ופרצות גדר הגן נסתמו במחיצות זרדים, והנגר עשה מעגילה לכבוס לבנים, ולארונות הבגדים נעשו קרסים, ולא יספו עוד להפתח מאליהם, ודף לגיהוץ, נסר, שלבד של צמר, כרוך עליו הונח בקצהו האחד על ראש כסא ובקצהו השני על ארגז מורכב, וריח מכבש עלה בחדר הנערות.

– עתה ראי נא! ואת הצטערת כל היום, – אמרה מטרונה פילימונובנה ותרמוז על הדף הנטוי.

גם אהל רחצה הוקם שם, אהל של מחצלות תבן, ולילי החלה לרחוץ, ובכן נמלאו מקצת תקוותיה של דריה אלכסנדרובנה שקותה למצוא בכפר חיים של טובה, אם גם לא של מנוחה. חיים של מנוחה לא יכלה למצוא בשבתה עם ששה ילדים: האחד חלה, השני חשב לחלות, השלישי חסר דבר, ברביעי נגלו מדות מגונות, וכיוצא בזה מן הפרטים השונים שבצער גדול בנים. קצרות היו תקופות המנוחה ומעטות מאד. אבל היגיעות והדאגות האלה היו כל אשרה של דריה אלכסנדרובנה. בלעדיהן לא היו לה בחייה אלא הרהורים קשים על דבר בעלה, אשר לא יוסיף אהבתה עוד. אף עוד יתרון אחד היו בהן: אמנם קשו לה הרבה הדאגות מפני תחלואי הילדים, התחלואים בעצמם, והצער המרובה על סימני המדות המגונות שנראו בהם, אבל כבר החלו ילדיה להמציא לה גם שמחות קטנות חלף עצבה ורגזה. קטנות היו השמחות ההן, לא הורגשו על נקלה, כשם שאין גרעיני הזהב המעורבים בחול מורגשים לעין, וברגעי שיחה וכעסה ראתה אך את הצרות, אך את החול המרובה; אבל גם רגעים טובים היו בחייה ובהם ראתה אה הטוב לבד, אך את הזהב הנוצץ.

ובשבתה בדד בכפר רבו הרגעים הטובים האלה, שהרגישה בהם אך את השמחות. פעמים רבות השתדלה בכל כח הגיונה לברר לנפשה, בהביטה אליהם, כי טועה היא בהם, כי באשר היא אם, היא משוחדת שלא מדעתה; ועם זה לא יכלה לכחד מעצמה, כי ששת ילדיה ילדי חמד כולם, איש על פי דרכיו ומדותיו, וכי מעטים כמוהם, – ותשמח ותתפאר בהם בלבה.

לראש הדף

בסוף חודש מאי, כשכבר נתקנו שם סדרי החיים במדה מרובה או פחותה, בא אליה מכתב תשובה מאישה על תלונותיה שהביעה לו על דבר העזובה שמצאה בכפר. במכתבו בקש סליחה מאתה, על כי לא התבונן בכל הפרטים ויבטיחה לבוא אל האחוזה מהר כפי שיוכל. אך שעת היכולת לא מהרה לבוא, ועד הימים הראשונים לחודש יוני ישבה דריה אלכסנדרובנה בדד בכפר.

באחד מימי הצום שעל שם פטר, בראשון לשבוע, נסעה דריה אלכסנדרובנה עם כל ילדיה אל בית התפלה לחנכם במנהגי הדת. בשיחות פילוסופיות הביעה דולי באזני אחותה ואמה וידידיה לעתים קרובות מאד דעות חפשיות על אודות האמונה, אשר השתוממו עליהן שומעיהן אלה. דת מיוחדת משונה היתה לה, מין תורה מעין גלגול נפשות, אשר האמינה בה באמונה שלמה, ולא חששה לנטות מאחרי העיקרים המקובלים בכנסיה הנוצרית שלה. אך בהליכות ביתה דקדקה בכל מנהגי הכנסיה הזאת, – ולא רק למען יראו ממנה וכן יעשו, כי אם בכל לבה – ותצטער מאד, על כי זה כשנה תמימה לא קיימו בבניה את דין ההתמזגות¹⁸, על כן גמרה לקיימו בהם בקיץ ההוא, ומטרונה פילומונובנה הסכימה על ידה וסייעה לה בכל לבה.

ימים אחדים לפני יום המעשה הזה שקדה דריה אלכסנדרובנה להכין לילדיה מלבושים לפי כבודם. גם בגדים חדשים נעשו להם, גם ישנים נתחדשו על ידי תקון וכבוס, נתפשטו שפות כפולות ושאר מיני כפלים, וכפתורים חוברו אל מקומותיהם, ופתילים הוכנו לחגיגה הזאת. שמלה אחת של טניה, אשר תפרה לה המורה האנגלית, גרמה לדריה אלכסנדרובנה כעס ומכאובים למכביר, כי עשתה בה האנגלית קטעים שלא במקומם ופחתה את השרוולים וקלקלה כמעט את כל השמלה. כאשר לבשה אותה טניה נלחצו כתפיה כל כך, שהיה מראיה מעורר רחמים. אך מטרונה פילימונובנה מצאה לה תקנה, כי מלאה את הרוחים המיותרים לשונות של ארג ותשת עליה כסות-כתפים קטנה. ככה נתקן המעות הזה, אבל כמעט נהיה ריב גמור בגללו בין דריה אלכסנדרובנה ובין המורה האנגלית. עד הבוקר הוכן הכל, ובתשע שעות – עד שעה זו בקשו מאת הכהן שימתין להם – עמדו הילדים?????? ¹⁹ הבית מלאי שמחה ומקושטים ויחכו לאמם לפני המרכבה.

תחת הסוס השחרחר המשתובב נאסר במרכבה סוסו האדמדם-הכהה של מנהל האחוזה – גם בזה היתה יד מטרונה פילימונובנה באמצע – ודריה אלכסנדרובנה, אשר התמהמהה קצת בשעת לבישת בגדיה, יצאה לשבת במרכבה, ושמלת מלמלה לבנה עליה.

בהשתדלות יתרה ובלב סוער היטיבה דריה אלכסנדרובנה את ראשה ותשם את שמלותיה עליה. לפנים היתה מדקדקת בזה בשבילה, בשביל שתהי נאה ונושאת חן; משהתחילו סימני זקנה נראים בה, התחילה מצטערת בשעת לבישתה, במדה שטוב מראיה הלך הלוך וחסור. אך היום חזרה והתקשטה בלב שמח וסוער. היום התקשטה לא למענה, לא להתיפות, כי אם שלא לקלקל, באשר היא אם הילדים, את הרושם הכללי שחבורה זו עתידה לעשות על רואיה. וכאשר הסתכלה במראה בפעם האחרונה, יצאה שמחה בחלקה, כי יפה היתה; אמנם לא במדה שרצתה לפנים, בבואה אל נשף מחול, אך יפה כל צרכה למטרה שהיתה לפניה ביום ההוא.

בבית התפלה היו אך אכרים, שוערים ונשיהם. אבל דריה אלכסנדרובנה ראתה בעיניה, או נדמה לה, שהיא רואה, עד כמה מתפלאים כולם על ילדיה ועליה. הילדים היו לא רק יפים למראה בלבושיהם המהודרים, כי אם גם נעימים בדרכיהם ובמעמדם אמנם אליושה לא יצא ידי חובת דרך ארץ בעמידתו: הוא הסב פניו לרגעים והתאמץ לראות את אחורי מעילו, אף על פי כן היה כולו מחמדים. טניה עמדה כנערה שנתבגרה והשגיחה על הצעירים ממנה, ולילי הקטנה שבחבורה מלאה חן ונעימות בעמדה עמוד והתפלא על כל מראה עיניה, וקשה היה להמנע מצחוק קל באמדה אחרי התמזגותה: “אנא, עוד מעט”.

בשובם הביתה החמירו הילדים על עצמם ויתנהגו בזהירות מרובה, כראוי ליום חגיגה.

גם בבית היה הכל כתקונו, אך בסעודת הבוקר התחיל גרישה שורק בפיו, ולא זאת בלבד אלא שלא שמע בקולה של המורה האנגלית, בגלל זה לא נתּן לו מן העוגה המתוקה שבסוף הסעודה. אילו קרה מקרה זה במעמדה של דריה אלכסנדרובנה, לא היתה נותנת לקנסו ביום ההוא; אך כבר נגזרה גזרה ובעלת הבית הוזקקה לסייע לאנגלית ולהסכים לה, שאין לו לגרישה חלק בעוגה המתוקה. הדבר הזה השבית מעט את השמחה בבית.

גרישה בכה וטען, כי ניקולינקה שרק גם הוא ולא נענש, וכי לא על דבר העוגה הוא בוכה, – אין חפץ לו בה, – אך על דבר העול שעושים לו. זאת לא יכלה דריה אלכסנדרובנה לנשוא ותגמור לדבר עם האנגלית ולסלוח לו ותלך אל חדרה של זו. אך בעברה דרך הטרקלין, ראתה מראה, אשר מלא את לבה שמחה גדולה כל כך, שדמעות נראו בעיניה, ותסלח לחוטא מיד.

העלוב ישב בטרקלין על החלון שבפנה; אצלו עמדה טניה, וקערה בידה. באמתלה, שהיא צריכה לשתף בסעודה את פסילי שעשועיה, בקשה טניה רשיון מאת האנגלית להביא את המנה הנתונה לה מן העוגה המתוקה אל חדר הילדים ותלך ותבא אותה אל אחיה. הוא לא חדל לבכות על עוות דינו, אך עם זה אכל את העוגה, ויהי אוכל ובוכה ומדבר אל אחותו ואומר אליה: “אכלי גם את, יחדו נאכל… יחדו”.

בראשונה עשתה טניה זאת מחמלתה על גרישה, אחרי כן גברה בה הכרת המעשה הטוב שהיא עושה, וגם עיניה מלאו דמעה; ובכל זאת לא נמנעה גם מאכול חלקה עמו.

בראותם את אמם נבהלו שניהם, אך כאשר התבוננו בפניה, ראו, כי טוב המעשה הזה אשר הם עושים, ויתנו קולם בצחוק וימחו בידיהם את שפתיהם הצוחקות, בעוד מלאו פיותיהם עוגה ויגאלו את פניהם הצוהלים בדמעות ובחלקי המרקחת שבעוגה.

– מה זאת עשיתם!! שמלה לבנה חדשה! טניה! גרישה! – קראה אליהם אמם ותתאמץ להציל את השמלה, ועם זה צחקה מטוב לב בעינים מלאות דמעה.

מהרה הפשיטו את הילדים את בגדיהם החדשים, ופקודה נתנה להלביש את הנערות “בלוזות” קצרות ואת הנערים מעילים ישנים ולרתום את העגלה הארוכה – גם הפעם נאסר סוסו של המנהל אף הוא בעגלה למרות עיני בעליו – ולנסוע בה אל היער ללקט פטריות ואל אהל הרחצה.

חדר הילדים נמלא נהם קולות ששון ושמחה אשר לא חדלו עד צאת העגלה אל אהל הרחצה.

סל מלא פטריות אספו הילדים ביום ההוא, גם לילי מצאה פטריה של עץ לבנה. עד כה היו מעשים, שמיס גול ראתה מציאה כזאת והראתה לה, והפעם מצאה הילדה בעצמה, וכל בני החבורה קראו כאיש אחד בשמחה רבה: “לילי מצאה פטריה!”.

אחרי כן קרבו אל הנהר ויעמידו את הסוסים תחת עצי הלבנה ויבואו אל אהל הרחצה. הרכב טירינטי אסר את הסוסים אל אחד העצים, ויהיו הם עומדים ונלחמים בזנבותיהם עם היתושים המציקים להם, והוא שכב על העשב בצל לבנה ויקטר, ומאהל הרחצה הגיע לאזניו קול צהלת הילדים, אשר לא פסק רגע.

אמנם רבה היגיעה להשגיח על כל הילדים ולעצור בהם בהשתובבם מטוב לב. קשה היה לזכור בלי ערבוב ושגיאה את כל הפוזמקאות והמכנסים והנעלים הקטנים, השונים אלה מאלה לפי מדות הרגלים השונות, להתיר, לפתּח ולענוב את כל הפתילים והכפתורים הקטנים; אך דריה אלכסנדרובנה, שגם בעצמה אהבה תמיד לרחוץ במים וחשבה זאת לדבר מועיל לילדים, מצאה עונג מאין כמוהו ברחצה עם כל ילדיה יחד. לאחוז בידיה את כל הרגלים הקטנות הרכות והבריאות האלה, למתוח עליהן את הפוזמקאות, לקחת על זרועותיה את הגויות הערומות האלה ולטבלן במים ולשמוע פעם קריאות צהלה ופעם קריאות חרדה, לראות את הפרצופים האלה, כשהם נושמים ושואפים בכבדות, ועיניהם פקוחות ומביעות פחד ועליצות יחד, להתבונן אל כל “כרוביה” הקטנים האלה, כשהם משכשכים וזורקים מים על סביבם – כל זה היה לה עונג גדול.

כשהיו חצים מלובשים קרבו ועמדו ביראת הכבוד לפני האהל נשים מבנות-הכפר, לבושות בגדי חג, שהלכו ללקוט עשבים ידועים. מטרונה פילימונובנה קראה אל אחת מהן ונתנה לה סדין וכתונת שנפלו אל המים ובקשה מאתה ליבשם, ודריה אלכסנדרובנה נכנסה בדברים עם הנשים הפשוטות ההן. בראשונה צחקו הנשים והסתירו פניהן בתוך כפיהן ולא הבינו מה שדברה אליהן, אך מהרה גברו על ביישנותן והתחילו מדברות בלי מעצור, ומיד נטה לב דריה אלכסנדרובנה אחריהן, כי ראתה אותן מביטות בחבה מגולה אל ילדיה.

– מה יפית קטנה, לבנה את כסוקר, – אמרה אחת מהן ותבט באהבה אל טניה ותנע בראשה ותוסף: – אבל רזה…

– כן הוא, חולה היתה.

– הגם הוא רחץ, – אמרה השניה ותרמוז על היונק.

– לא, הוא אך בן שלשה חדשים, – ענתה דריה אלכסנדרובנה בגאוה.

– בן חיל!

– ולך יש ילדים?

– ארבעה היו לי ונותרו שנים: ילד וילדה. לפני הצום האחרון גמלתי אותה.

– ובת כמה היא?

– זו השנה השנית.

– למה ככה הרבית להיניק?

– כך אנו נוהגות: שלש תקופות צום…

והשיחה התחילה מעסקת מאד את דריה אלכסנדרובנה, כי שאלה את האשה איך ילדה? מה היתה מחלתן? איה אישה? הלעתים קרובות הוא בא אל ביתו?

כמו נקשרה נפשה של דריה אלכסנדרובנה בנפשות הנשים האלה בשיחה הזאת, דבריהן משכו את לבה ועניניהן העיקריים היו ממין עניניה החשובים לה. קורת רוח מיוחדה מצאה בראותה בבירור, שכל הנשים האלה שמו לבן למה שילדיה מרובים וכולם יפים למראה. גם לידי גיחוך הביאו הנשים ההן את דריה אלכסנדרובנה ועלבו בזה את האנגלית, כי הצחוק ההוא, אשר לא ידעה האנגלית מה הוא ועל מה, היה מכוון לה. אחת מהנשים הצעירות ההן הסתכלה פעמים אחדות באנגלית, אשר אחרה ללבוש את בגדיה, וכאשר שמה עליה שמלה שלישית, לא יכלה האשה ההיא להתאפק ותאמר: “חתול על חתול ועדיין אינה מחותלה” וכל הנצבות עליה צחקו בקול.

 

ט.    🔗

דריה אלכסנדרובנה קרבה בעגלה אל הבית, ומטפחת על ראשה, וילדיה המרוחצים מסביב לה, וראשיהם עוד לא חורבו, והרכב אמר לה: “איזה אדון הולך; כמדומה לי שהוא הפוקרובסקי”.

דריה אלכסנדרובנה הביטה לפניה ותשמח, כי ראתה את לווין הולך לקראתה באדרתו האפורה וכובעו האפור על ראשו. בכל עת שמחה דריה אלכסנדרובנה לקראתו, אבל בפעם הזאת שמחה ביחוד, על כי הוא רואה אותה בכל כבודה. איש זולתו לא היה מסוגל כמוהו להבין את כל גדולתה זאת.

בראותו אותה, ראה את אחד המחזות אשר צייר לו בדמיונו מחיי המשפחה הצפונים לו לימים הבאים.

– דמיונך, דריה אלכסנדרובנה, כתרנגולת על אפרוחיה.

– מה מאד אשמח! – אמרה ותפשוט ידה אליו.

– שמח תשמחי, ואת לא הודעת לי, כי באת הנה. אחי יושב אתי. סטיבה כתב לי, כי את פה.

– סטיבה? – שאלה דריה אלכסנדרובנה בתמיהה.

– כן, הוא כותב, כי עברת הנה, וחושב, כי תתני לי להיות לך לעזר באשר תמצא ידי, – אמר לווין, ופניו נפלו פתאום ומליו נעתקו ויוסף ללכת אצל העגלה, אך לא דבר דבר עוד, כי אם קטף יונקות תרזות ונשך אותם בשניו: פניו נפלו, על כי השיב אל לבו, כי לא ייטב בעיניה, שיבוא איש זר לעזור לה בדבר שהוא מחובות בעלה לביתו. ובאמת לא ישרה בעיניה דרכו זה של סטיפן ארקדיביץ – להטיל את עבודתו לצרכי ביתו על אחרים. גם הבינה כרגע, כי לווין מבין זאת, ועל בינתו היתרה הזאת, על נמוסיותו הדקה הזאת, אהבה אותו דריה אלכסנדרובנה.

– אני הבינותי, – אמר לווין, – כי כוונתו היא, שרוצה את לראות אותי, ושמח אני מאד על זה. מובן מאליו, שאני משער כראוי, עד כמה משונים בעיניך, בעלת בית רגילה בעיר גדולה, סדרי החיים שבמקום הזה. ואם יש צורך בדבר, אני נכון לעבדך בכל כחי.

– לא, לא! – אמרה דולי. – בימים הראשונים היה קשה לי, ועתה נתקן הכל, בעזרת מינקתי הזקנה, – ובדברה רמזה על מטרונה פילימונובנה, אשר הבינה, כי ידובר על אודותיה ותבט אל לווין בצחוק של נחת רוח ובקשת טובה. היא ידעה אותו וגם לא נכחד ממנה, כי חתן טוב הוא לעלמה אחות גברתה, ונפשה אותה, שיגמר דבר זה.

– הואל נא ושבה עמנו. מקום ימצא גם לך, – אמרה אליו הזקנה.

– לא, כי ברגלי אלך. מי מכם, ילדים, ירוץ עמדי להתחרות את הסוסים?

הילדים ידעו אך מעט מאד את לווין, ולא זכרו באיזה יום ראו אותו, אך בדרכיהם עמו לא נראה הרגש המשונה של ביישנות וגועל נפש, המצוי כל כך בילדים בבואם לפני גדולים מתכחשים והגורם להם צרות רבות לעתים קרובות. ההתכחשות מאיזה מין שתהיה יכולה להוליך שולל כל חכם ונבון שבעולם; אבל ילד פשוט שבפשוטים מכיר אותה ומתעב אותה, גם בזמן שהיא מכוסה בכל תחבולות ערומים. בלווין היה אפשר למצוא חסרונות שונים, אך לא התכחשות וגם לא שמץ דבר כזה, ועל כן התנהגו עמו הילדים בחבה שראו אליו על פני אמם. לקול דברו קפצו אליו שני הגדולים שבהם מיד וירוצו עמו בלי כל תמיהה ושאלה, כמו שהיו נכונים לרוץ עם אומנתם, עם מיס גול או עם אמם. גם לילי בקשה, שיתנו לה ללכת אליו, ודריה אלכסנדרובנה מסרה אותה לידו, ויושיבה לווין על כתפו וירץ אתה.

– אל תיראי ואל תחתי, דריה אלכסנדרובנה! – קרא בפנים צוחקים ושמחים, – אי אפשר שתנגף או תפול על ידי.

ואמה ראתה עד כמה הוא קל ועז, מהיר וזהיר יחד בכל תנועותיו ולא דאגה לה עוד, כי אם הביטה אליו בצחוק של נחת רוח והסכמה גמורה.

במקום הזה, בכפר, בחבורת הילדים ובמעמדה של דריה אלכסנדרובנה החביבה לו, צלחה עליו רוחו העליזה, אותה העליצות הילדותית שהיתה מצויה בו והועילה לחבבו על דריה אלכסנדרובנה. בשעת מרוצתו עם הילדים למד אותם פרקים בגימנסטיקה ואגב אורחא בדח את מיס גול בלשון האנגלית המשובשת שהשתמש בה, גם ספר לדריה אלכסנדרובנה על אודות מעשיו באחוזתו.

אחרי סעודת הצהרים התחילה דריה אלכסנדרובנה מדברת אליו, בשבתם שניהם לבדם על המרפסת,על אודות קיטי.

– הנה קיטי נכונה לבוא הנה ולשבת אתי פה כל ימי הקיץ.

– האומנם? – אמר לווין, ופניו האדימוּ, וכדי להפליגה בדברים אמר: – ומה תעני על שאלתי הקודמת? האשלח לך שתי פרות? אם רצונך לעשות חשבון עמי בדברים כאלה, שלמי נא לי חמשה רובלים לחודש, אם לא יחרף לבבך.

– לא, תודות לך. כבר נכון הכל אצלנו.

– אם כן אראה נא את פרותיך, ואם טוב בעיניך אצוה את המשרתים על דבר אכילתן, כי הכל לפי טיב המספוא.

ובחפצו להפליגה עוד בדבריו, הרצה לפניה תורה שלמה בעסק החלב, ועיקרי תורה זו, שכל פרה אינה אלא מכונה הופכת מספוא לחלב, וכיוצא בזה.

זאת דבר, ונפשו אותה מאד לשמוע פרטי דברים על אודות קיטי, ועם זה ירא לבו מפני הפרטים ההם. מתירא היה, פן תאבד מנוחתו אשר קנה לו ביגיעה רבה.

– כן הוא, כן, אבל כל זה דורש השגחה מעולה, ומי ישגיח? – השיבה לו דריה אלכסנדרובנה, לא ברצונה, כי אם מפני הכבוד.

בעזרת מטרונה פילימונובנה כבר עלתה בידה לשים בעסקיה סדרים ולא רצתה לשנות בהם דבר; גם לא האמינה במדעי לווין בעסקי הכפרים. חשודות היו בעיניה סברותיו, שכל פרה אינה אלא מכונה לעשות חלב. על פי דעתה אין סברות כאלה מסוגלות אלא לקלקל את עסקי הכפר. הדבר היה פשוט מזה הרבה בעיניה: כבר אמרה לה מטרונה פילימונובנה, שצריך להרבות במספוא ובמי-מזון לשתים מהן, למטולאה וללבנה, ולהזהיר את הטבח, שלא יוציא את השופכין מבית המבשלות בעד פרתה של הכובסת. זה היה ברור. והסברות על אודות מאכלי קמח ומאכלי דשא היו מוטלים בספק בעיניה ובלתי מבוררות כלל. וביחוד חפצה נפשה לדבר על אודות קיטי.

 

י.    🔗

– קיטי כותבת לי, כי היא מבקשת לה עתה אך בדידות ומנוחה, – אמרה דולי, אחרי עצרם במלים רגעים אחדים.

– ומה שלומה, הרוח לה? – שאל לווין בדאגה.

– תודות לאל, אך שלום לה עתה. אני לא האמנתי מעולם, כי חולת-לב היא.

– שמח אשמח מאד! – אמר לווין, ודולי ראתה על פניו, באמרו זאת ובהביטו אליה אחרי כן בלי הוסיף דבר, סימני עצבת מסותרת מחלה לב.

– שמע נא, קונסטנטין דמיטריץ, – אמרה אליו בצחוק חבה וקצת לגלוג שלה, – למה זה תכעס על קיטי?

– אני? אינני כועס, – אמר לווין.

– לא, כי כועס אתה. למה לא באת להראות לא אלינו ולא אליהם בבואך למוסקבה?

– דריה אלכסנדרובנה, – אמר לווין, וכל פניו לבשו אודם, – תמה אני, כי את בטוב לבבך לא תרגישי מה שתעשי לי בשאלתך. איככה לא יצר לך עלי, בדעתך…

– מה אני יודעת?

– יודעת את, כי השתדכתי והשיבו את פני, – אמר לווין בחפזון.

– ובמה תדע, כי ידעתי זאת?

– הלא הדבר ידוע לכל.

– וזאת טעות בידך; אני לא ידעתי זאת, אף על פי שהבינותי קצת.

– אבל עתה כבר נודע לך.

– אני אך ידעתי, כי אירע דבר, אשר הדאיב את נפשה בחזקה, וכי בקשה מאתי, שלא אדבר בזה לעולם; ואם לי לא הגידה, אין איש בעולם אשר הגידה לו זאת. אבל מה נהיה ביניכם? הגידה נא אתה.

– כבר הגדתי לך מה שהיה.

– באיזה יום הגדת לי?

– בהיותי אצלכם בפעם האחרונה.

– הידעת את אשר אומר לך, – אמרה דריה אלכסנדרובנה, – צר לי עליה, צר לי מאד; ואתה שרוי בצער אך מגאוה.

– אפשר הדבר, – אמר לווין, – אך…

דולי נכנסה לתוך דבריו.

– אך עליה צר לי, עליה, על האומללה הזאת נכמרו רחמי. עתה הבינותי הכל.

– רב לנו, דריה אלכסנדרובנה, סלחי נא לי, – אמר ויקם. – שלום לך, דריה אלכסנדרובנה.

– לא, המתן מעט, – אמרה אליו ותחזק בשרוולו, – המתן מעט, שבה נא.

– אל נא, אל נא נוסף לדבר בזה, – אמר לווין וישב, ובאותה שעה הרגיש, כי התוחלת הנכזבה שכבר נואש ממנה חוזרת ונעורה בלבו.

– לולא יקרת בעיני, – אמרה דולי, ודמעות נראו בעיניה, – לולא ידעתיך במדה זו שאני יודעת אותך…

הרגש, אשר נחשב בעיניו כמת, הוסיף להתעורר בקרבו ויהי הולך וחזק.

– כן הוא, עתה הבינותי הכל, – הוסיפה דריה אלכסנדרובנה. – אתה לא תוכל להבין זאת; אתם, הגברים, שחפשים אתם, ולכם הברירה, יודעים אתם היטב את מי תאהבו. לא כן עלמה, שדרכה לחכות למי שיבחר בה, ומנהגה מנהג ביישנות של נשים ועלמות, ואתכם היא רואה אך מרחוק ומאמנת לכל היוצא מפיכם – עלמה כזאת יש אשר תרגיש ולא תדע בעצמה מה הוא הרגש הזה.

– אם אין לבה אומר לה…

– לא לבה אומר, אבל הגע בעצמך: אחד מכם, כי ישא עינו אל עלמה, הוא רגיל לבוא אל ביתה, מתקרב אליה, מסתכל בה, ממתין עד שידע, אם ימצא בה את המדות החביבות לו, ואחרי כן, כאשר יתברר לו, שהוא אוהב אותה, הוא משתדך אליה…

– אין כל הפרטים האלה מתאימים.

– אין הפרטים עיקר, אבל אתם משתדכים בשעה שכבר גמלה אהבתכם. בשעה שהמשתדך כבר ברר לעצמו והכריע, במי מהשתים, שנתן עיניו בהן, הוא חפץ באמת. ואת פי העלמה אין שואלים. אומרים לה שתבחר בעצמה, ויכולה היא לא לבחור, כי אם לאמור “הן” או “לא”.

“הבחירה היא ביני ובין וורונסקי”, אמר בלבו, והרגש, אשר נעור בקרבו, חזר ומת, אלא שגם במותו לחץ והכאיב את לבו.

– דריה אלכסנדרובנה, – אמר אליה, – כן בוחרים בגד או קנין אחר, אך לא אהבה. כבר הוחלט, וכך יפה… אין בחירה אחר בחירה.

– אך גאוה היא, גאוה וגודל לבב! – אמרה דריה אלכסנדרובנה וכמו בזה לו על הרגש הזה השפל הרבה מאותו הרגש שאינו נודע אלא לנשים. – כשפנית אל קיטי, לא יכלה על פי מצב רוחה באותה שעה להשיב לך תשובה נכונה, כי פסחה על שתי הסעפים ולא ידעה במי לבחור, בך או בוורונסקי. אותו ראתה בכל יום, ואותך לא ראתה זה ימים רבים. אמת הדבר, כי אילו היתה גדולה קצת בשנים… למשל, אילו היתה נפשי תחת נפשה, לא יכולתי לפקפק אפילו רגע אחד. אני שנאתיו תמיד, וסופו מוכיח על תחלתו.

לווין זכר את תשובתה של קיטי באמרה: “לא, זה אי אפשר”.

– דריה אלכסנדרובנה, – אמר לה בלשון תרעומות, – מוקיר אני את בטחונך בי; אני חושב, כי טועה את. אך אם צדקתי אם אין, דעי לך, שבגאותי זאת, הבזויה בעיניך, אי אפשר לי גם להעלות על דעתי להגות עוד בקטירינה אלכסנדרובנה… הלא תביני זאת, אי אפשר כלל.

– רק עוד דבר זה אומר לך: הלא הבין, כי באחותי אני מדברת, באחותי האהובה לי כבת. ואני לא אמרתי לך, כי אהבה אותך בעת ההיא, אך נתכוונתי לבאר לך, שאין מאונה ברגע ההוא מוכיח כלום.

– אני לא אדע! – אמר לווין ויתר ממקומו. – אילו ידעת, עד כמה תציקי לי בדבריך. הרי זה דומה לאדם שאומר לאם שכולה על ילדה המת: “יכול היה להיות כזה וכזה, להאריך ימים ולהמציא לך שמחה ונחת”. סוף סוף אין זה אלא ילד מת, אשר לא יחיה עוד.

– מה מגוחך אתה, – אמרה דריה אלכסנדרובנה ותבט אליו ברגזו, וצחוק קל של לעג ועוצב יחד על שפתיה. – כן הוא, עתה הדבר הולך ומתברר לי, – הוסיפה בפנים מלאים עיון. – אם כן לא תבוא אלינו בימים אשר תשב קיטי פה?

– לא, לא אבוא. מובן מאליו, שלא אהיה בורח מפני קטירינה אלכסנדרובנה, אך אשתדל – בכל מקום שאוכל – למלטה מראות פני הקשים לה.

– מאד, מאד אתה מגוחך, – אמרה דריה אלכסנדרובנה שנית ותסתכל בפניו באהבה: – טוב אפוא, יהי מה שדברנו פה כאילו לא דברנו. למה באת הנה, טניה? – שאלה דריה אלכסנדרובנה צרפתית את בתה, שנכנסה ל חדר ההוא באותו הרגע.

– איפה מעדרי, אמי?

– הלא אני מדברת אליך צרפתית, דברי גם את כן.

הילדה רצתה לשנות את שאלתה צרפתית, אפס כי שכחה את תרגומו הצרפתי של “מעדר”; אמה הגידה לה זאת ואחרי כן אמרה לה צרפתית, איפה תמצא את המעדר. והדבר הזה היה לא טוב בעיני לווין.

כל מה שראו עיניו בבית דריה אלכסנדרובנה ובדרכי ילדיה לא היה חביב לו עוד כבראשונה.

“ולמה זה היא מדברת עם ילדיה צרפתית? – אמר בלבו. – כמה השתנות והתכחשות בזה! והילדים מרגישים זאת. ככה מלמדים את הילדים לדבר צרפתית ומרחיקים אותם משפת אמם”,והוא לא ידע, שזה עשרים פעמים דברה דריה אל לבה כזאת, אלא שאף על פי כן גמרה, שאי אפשר לה ללמד את ילדיה בדרך אחרת.

– אבל אנה אתה נחפז לנסוע? שבה נא.

לווין נשאר אצלה עד שעת שתית החמים, אך ערבה כל שמחתו, וקשה היה לו לשבת שם.

אחרי הטה יצא לווין אל הפרוזדור ויצו לאסור את הסוסים, ובשובו ראה, והנה דריה אלכסנדרובנה מלאה רוגז, ופניה נפלו, ודמעות בעיניה. בשעה שעמד לווין בפרוזדור קרה אותה דבר, אשר השבית פתאום את כל שמחתה ששמחה בילדיה ביום ההוא ובטל את כל גאותה שהתגאתה בהם: גרישה וטניה נאבקו בגלל כדור המשחק. דריה אלכסנדרובנה שמעה קול צעקה מחדר הילדים ותרץ שמה, והנה מראה נורא נגד עיניה: טניה החזיקה את גרישה בציצת ראשו, והוא הכה אותה בלי הזהר ככל אשר מצאה ידו, ופניו נעוו מחמה. דריה אלכסנדרובנה ראתה זאת וכמו נתק דבר בתוך חדרי לבה, כמו באה חשכה גדולה להקדיר חייה: כי נגלה לה, שילדיה אלה, שהתגאתה בהם, היו לא רק מן המצויים שבמצויים, כי אם גם מן המקולקלים שבהם, ילדים שלא הורגלו בדרך ארץ, בעלי מדות גסות ואכזרים כחיתו יער, כללו של דבר ילדים רעים.

ברגעים ההם לא יכלה לא לדבר ולא להרהר בשום ענין אחר חוץ מזה וכן לא יכלה לעצור ברוחה מספר את הדבר ללווין.

לווין ראה, כי צר לה מאד ויתאמץ לנחמה ויאמר לה, שאין כל סימן רע במעשה זה, כי כל הילדים דרכם להאבק; אך בפיו דבר כן ובלבו אמר: “לא, אני לא אשנה את דרכי לדבר צרפתית עם ילדי; אך לא ילדים כאלה יהיו לי; עלינו אך להמנע מהשחית את דרכי הילדים ואת מדותיהם הטובות, ואז יהיו טובים ונחמדים. כן הוא, לא כאלה יהיו ילדי!”

לווין התפטר מאתה ויסע לדרכו, והיא לא עצרתהו עוד.

לראש הדף

בחצי חודש יולי בא אל לווין זקן הכפר שבאחוזת אחותו, הרחוק מפוקרובסקא כעשרים תחומים, לתת חשבון לפניו על מהלך העסקים וקציר העשב. הכנסתה העיקרית של אחוזת אחותו באה מכרי העשב הרוים שהיו בה. בשנים הקודמות היו האכרים חוכרים את הכרים האלה בעשרים רובל לדיסיאטינה. כאשר היה לווין למנהל לאחוזה הזאת ראה ויתבונן, שכרי העשב יפים יותר, ויקבע שכר חכירתם עשרים וחמשה רובל לדיסיאטינה. האכרים לא רצו לחכור במחיר זה וכפי שנראה לו לקונסטנטין לווין לא נתנו גם לאחרים לחכור. ויבוא לווין בּעצמו אל האחוזה ויצו לקצור ולאסוף את העשב, מקצתו על ידי שכירים ומקצתו על ידי אכרים על מנת שיקחו להם חלק קבוע בקציר. אכרי הכפר עשו ככל אשר מצאה ידם להפריעו ממנהג הדש זה, אבל הוא עשה והצליח, ובשנה הראשונה גדלה ההכנסה כמעט כפלים. גם בשנה השנית גם בשנה שלפני שנת המעשה הזאת הוסיפו האכרים להפריע, והעשב נקצר ונאסף כבשנה הראשונה. אך בשנה הזאת חכרו האכרים את כל הכרים ל“שליש”²⁰, וזקן הכפר בא להודיעו כי הכל נקצר ונערם, וכי ביראתו מפני הגשמים קרא לסופר האחוזה ובפניו חלק את החשש וכבר הכניס מחשש בעלת האחוזה אל גרנה אחת עשרה ערמות. על פי תשובותיו הסתומות של הזקן על השאלה, כמה חשש עשה הכר הגדול, על פי פזיזותו לחלק את החשש בלי שאול את המנהל ועל פי כל מדברו של אותו זקן הבין לווין, שיש דברים בגו, ויגמור לנסוע שמה בעצמו ולראות בעיניו.

בצהרים בא לווין אל הכפר ההוא וימסור את סוסו לידי אכר זקן ממיודעיו, בעל מינקת אחיו, ויבוא אל גן-הדבורים של הזקן הזה לדבר עמו ולשמוע מפיו פרטי דברים על אודות קציר העשב. פרמניץ – זה שם הזקן – היה איש צורה ומרבה שיחה ויקבל את לווין בשמחה ויראהו את כל קניניו ויספר לו בפרטות על אודות דבוריו ונחילי השנה הזאת; אך על שאלות לווין בענין העשב השיב לא בנפש חפצה ותשובותיו היו סתומות. בזה מצא לווין עוד הוכחה אחת, שהשערותיו נכונות, וילך אל מקום הקציר וירא את הערמות. הערמות לא יכלו להכיל חמשים עגלות, וכדי להראות בבירור שכן הוא צוה לווין להביא את העגלות, אשר טענו והוליכו בהן את העשב ולהעביר ערמה אחת אל הרפת והנה יצאו אך שלשים ושתים עגלות. לשוא הבטיח הזקן, כי החשש תופח בטבעו בעודנו לח וכי נתכווץ בערמות, וישבע, כי הכל נעשה בצדק ובישרת לבב; לווין עמד על דעתו כי לפי שהחשש נחלק שלא בפקודתו איננו מקבל אותו בשיעור חמשים עגלות לערמה. אחרי טענות ארוכות הוחלט, שהאכרים יקבלו בחלקם את אחת עשרה הערמות, שהובאו אל הגורן, על פי חשבון חמשים עגלות לערמה, ובחלק בעלת האחוזה יתנו ערמות אחרות. הטענות והמענות האלה וחלוקת הערמות נמשכו עד לפנות ערב. כשנגמרה כל החלוקה העמיד לווין תחתיו את סופר האחוזה להשגיח על מעשי האכרים וישב על גל-חשש אחד, שנעצו בו זמורה לסימן ויתענג למראה עיניו על הכר הנרחב המלא המון עם.

בלשון האדמה שבתוך עבר הנהר הכפוץ, מאחרי אגם-בצה קטן, נהרו לעיניו הנשים הכפריות, השונות במראיהן ובלבושיהן, בדמות שורה ארוכה, וקולותיהן, צהלת צחוק ושיחה מרובה, הגיעו לאזניו משם, ועל הלקש הירקרק המזהיר מרחוק השתרעו מהר לעיניו גלים אפורים, גלי חשש צבור בחפזון. אחרי הנשים הלכו האכרים, ואיש קלשונו בידו, ומהרה היו צבורי החשש לערמות נפוחות, רחבות וגבוהות, משמאל רעשו העגלות על פני הכר החשוף, וערמות החשש הנודף הורמו זו אחר זו בקלשונים גדולים והוטלו על העגלות כחומות גבוהות מאחורי הסוסים.

– אך זה רוח טוב לקציר! אך זה חשש יפה! – אמר הזקן פרמניץ, אשר ישב גם הוא אצל לווין. – טה הוא ולא חשש! ומה מהירים הם במלאכתם! כבני אוזא שפזרו להם גרעינים הם מלקטים! – הוסיף וירמוז על הערמות הנגרפות לעיניהם. – משעת הצהרים הספיקו להוליך חציו.

– האחרונה היא? – קרא הזקן אל אכר צעיר, אשר עבר על פניו בעגלה והיה עומד על מחיצתה הקדומה ומנופף ומנהיג את סוסו במושכות הקנבוס שבידו.

– האחרונה, אבי! – קרא האכר הצעיר ויעצור בסוסו ויבט בצחוק קל אל האשה האדמונית, אשר ישבה בתוך העגלה בפנים שמחים וצוחקים וינהג הלאה בעגלתו.

– מי הוא זה? בנך? – שאל לווין.

– קטן בני, – אמר הזקן בבדיחת חבה

– בן חיל נפלא!

– נער טוב.

– ובעל אשה?

– זה השנה השלישית.

– וגם בנים לו?

– איזו בנים! שנה תמימה לא הבין דבר, ואנחנו מלגלגים עליו, – ענה הזקן. – אבל מה טוב החשש! טה ממש! – חזר הזקן לדבריו הראשונים, בחפצו לנטות מענין זה.

לווין הסתכל עוד בצעיר הזה – וונקה פרמנוב קראו לו – ובאשתו. הם התחילו טוענים את העגלה לא רחוק משם. הוא עמד על העגלה ויקבל וישוה וידרוך את צבורי החשש הגדולים, אשר הטילה לפניו אשתו העסקנית הצעירה והיפה בראשונה בכפיה, ואחרי כן בקלשון. בידים קלות ומהירות ובפנים צוהלים עשתה את שלה. החשש לא עלה על נקלה, כי התלכדו חלקיו הדקים זה בזה. אך היא הפרידה ורככה מעט את הגל המכווץ ותנעץ בו את קלשונה ותכף בתנועה קלה ומהירה ותשען על הקלשון בכל כובד גויתה ומיד חזרה והטתה אחורנית את גבה החגור באזור אדום, וקומתה חזרה ונזקפה, והובלט לבה, לב אשה צעירה ובריאה, מתחת לכסוי הבד המתוח עליו, ובידיה חטפה והחזיקה את הקלשון ותזרוק בכח מלמטה למעלה את החשש שנאחז בו אל העגלה. ואישה בחפצו להמעיט את יגיעתה כפי האפשר, חטף ויקבל בידים פשוטות ומורחבות את אשר המציאה לו בכל פעם וימהר להניחו כראוי על עגלתו. כאשר המציאה לו את שארית החשש האחרונה במגריפה, נערה את פירורי העשבים שנתפזרו על צוארה ותשב למקומה את מטפחת ראשה האדומה, אשר הורדה על מצחה הלבן, שלא שזפתו השמש, ותזחל אל מתחת לעגלה לעזור לחזק את המשא אשר עליה. אישה הורה אותה, איך תקשור את החבל במוט, ויצחק צחוק גדול על אחד מדבריה שאמרה לו ברגע ההוא. על פני שניהם נראתה אהבה עזה של צעירים לימים, שרגש האהבה עודנו חדש עמהם.

לראש הדף

המשא נקשר והודבק היטב; איבן קפץ וינהג ברסנו את סוסו הטוב והבריא; ואשתו זרקה את המגריפה אל העגלה ותלך בצערי און, הלוך ונופף בידיה, אל הנשים, שנועדו שם בדמות מקהלת מזמרות. איבן יצא בעגלתו אל המסלה ונלוה אל שאר הנוסעים משם והנשים הלכו מאחרי העגלות הלוך ושורר בקולותיהן, קולות ששון ושמחה, שנשמעו למרחוק, ומגריפותיהן על כתפיהן, ופרחים בהירי-צבעים מתנוססים עליהן. אחת מהן החלה בקול גס ומשונה את חרוזי השירה וכהגיעה אל מקום השנות המלים חזרו כולן כאחת לראש, והן כחמשים נשים, שקולותיהן החזקים מקצתם גסים ומקצתם דקים.

בקול זמרה זה הלכו הנשים הלוך וקרוב אל המקום אשר ישב שם לווין, ובקרבן נדמה לו, כי עננת רעמי צהלה ושמחה עולה עליו. והעננה הגיעה אליו ותתקפהו, והערמה אשר שכב עליה ושאר הערמות והעגלות וכל הכר עם השדה שנשקף מרחוק – כל אלה יחד התחילו חוגגים ונעים לקולות הזמרה המשונה הזאת. זמרה בלולה בצעקות, בשריקות ובגניחות מיוחדות מטוב לב. לווין התחיל מקנא בהן על עליצותן הפשוטה והנאמנה, ונפשו אותה להשתתף בה ולהביע שמחתו בחיים גם הוא עמהן. אך הוא לא יכול עשות דבר בלתי אם לשכב על מקומו ולהשקיף ולשמוע. כאשר הרחיק ההמון הזה מגבול מראה עיניו ומשמע אזניו, תקפוהו געגועים קשים, ויתעצב אל לבו על בדידותו, על הבטלה שהוא בטל מעבודת הגוף ועל השנאה הכבושה שיש בו לעולם כולו.

אחדים מהאכרים, אשר נדונו ויריבו אתו יותר מכל חבריהם על דבר החשש, אותם האכרים, אשר דבר אליהם קשות או אשר בקשו לרמותו, ברכו אותו בסבר פנים יפות בעברם על פניו וברור היה, כי אינם חורשים ואינם יכולים לחרוש עליו רעה, אף אינם נחמים על מזמתם אשר זממו לעשות לו ואינם זוכרים את כל אותו המאורע. כל הדבר נשתקע בים העבודה שעבדו כולם יחד בגילה וברנה. אלהים בורא יום ונותן לאדם כח. היום והכח מוקדשים יחד לעבודה, ומתן שכרה של עבודה זו בה בעצמה. ולמי היא? ומה יהי פריה? השאלות האלה אינן כענין ואין בהן כלום.

פעמים רבות התבונן לווין בחיים האלה, פעמים רבות קנא באנשים שחייהם חיים כאלה, אך ביום ההוא, ביחוד אחרי ראותו את דרכי איבן פרמנוב עם אשתו הצעירה, עלתה על דעתו בפעם הראשונה בבירור, שבידו להחליף את חייו הקשים, את חיי הבטלה וההתחפשות ורדיפת הבצע בחיי העבודה הצבוריים הטהורים והנחמדים.

הזקן, אשר ישב אצלו, כבר הלך לביתו; גם כל העם הלך איש לדרכו. אנשי המקומות הקרובים הלכו לבתיהם, והיושבים במקומות רחוקים נאספו לסעוד וללון יחד בכר. ולווין הוסיף לשכב על ערמתו, ואיש לא ראה אותו, וישקף וישמע ויהרהר. האנשים שנשארו ללון שם לא נתנו שנת לעיניהם כמעט כל הלילה ההוא, שהיה מלילות הקיץ הקצרים. בראשונה נשמע קול שיחתם וצחקם מטוב לב בסעדם יחד ואחרי כן עוד קול רנה ושירים וצחוק.

כל היום הארוך ההוא, יום עבודה רבה, לא השאיר אחריו בקרבם בלתי אם לב שמח. לפני עלות השחר היה שם כל שאון לדממה. אך קולות הצפרדעים, המקרקרות בלי הפסק ברצותיהן, נשמעו יחד עם נעירת הסוסים מתוך האד העולה מן האדמה לפנות הבוקר. לווין נעור מהרהורי לבו ויקם ממשכבו על הערמה ויבט אל הכוכבים ויבן, כי עבר הלילה.

“ומה אפוא אעשה? ואיך אעשה זאת?” אמר עם לבבו ויתאמץ לברר לעצמו את כל אשר הגה והרגיש בלילה הקצר ההוא. כל רעיונותיו ורגשותיו נחלקו לשלשה סעיפים: האחד היה ענין עזיבת דרכיו הקודמים והשכלתו שאין חפץ בה. בעזיבה זו ראה עונג לנפשו, וקלה ופשוטה היתה לו. בסעיף השני נכללו מחשבותיו ודמיונותיו על אודות החיים החדשים, שרצה להכנס בהם. בבירור גמור הרגיש, עד כמה החיים האלה פשוטים, טהורים ונכוחים, ומובטח היה, שימצא בהם את השמחה בחלקו ואת המנוחה ואת רגש הכבוד הפנימי שהוא חסר לנפשו ושהוא כואב מאד על חסרונם. והסעיף השלישי היה רעיונות בשאלת אפני המעבר מן החיים הקודמים אל החדשים. אך על שאלה זאת לא מצא ת שובות ברורות. "עלי להיות בעל אשה, לעסוק ביגיע כפים ו להצטרך ליגיע כפי. היש לי לצאת מפוקרובסקא? לקנות לי קרקע? להכתב בעדת אכרים? לקחת לי אשה מבנות האכרים? אבל איך אעשה כל זאת? – הוסיף לשאול בלבו ולא מצא מענה. – אולם מאשר לא ישנתי כל הלילה לא אוכל עתה לתת חשבון ברור לנפשי, – השיב אמריו לו. – אחרי כן אברר הכל. אך בזאת אני בטוח: בלילה הזה הוטל גורלי. כל חלומותי הקודמים על אודות חיי הנשואים הבל וריק הם, לא זה הדרך. הדבר פשוט ונבחר לי הרבה…

“מה נהדר המראה!” – אמר בלבו, בראותו באמצע רקיע השמים ממעל לראשו קבוצת עבי-צמר-צחר קטנים בדמות קונכיה, שעינה כעין קליפת המרגלית, – “מה נחמד הכל בליל חמד זה! ואימתי הספיקה קונכיה זו ללבוש צורתה? – הן לפני שעה קטנה הבטתי השמימה, ולא נראה עליהם מאומה, רק שתי רצועות לבנות לבד. ככה נשתנו כמו רגע גם השקפותי על החיים”.

לווין יצא מן הכר ההוא אל המסלה הגדולה ההולכת אל הכפר. רוח חרישית נשבה, ואד ועלטה היו, כי הגיע רגע הענן והערפל המצוים לפני עלות השחר, או לפני גמר נצחונו של האור במלחמתו עם החשך.

ברגלים מהירות הלך הלוך והבט אל הארץ, הלוך והתכוץ מקרת שעת הבוקר. “מה זאת? הנה מרכבה מרקדה” אמר בלבו, בשמעו קול מצלות סוסים וירם ראשו. במרחק ארבעים צעדים מאתו נסעה נכחו במסלה הגדולה ההיא, המכוסה ירק דשא דק, מרכבה רתומה לארבעה סוסים, וחבילות משא של נוסעים על גגה. הסוסים האמצעיים התאמצו לצאת מבין חריצי-הגלגלים, שראו לפניהם על אדמת המסלה, וילחצו אל המוט התלוי לרחבו מאחריהם, אך הרכב המהיר במלאכתו, שהיה מוטה הצדה על מושבו, החזיק את המוט בכח, ואופני המרכבה התגלגלו בּמהירות בתוך חלקת החריצים.

רק בזאת התבונן לווין ויבט אל המרכבה בעודו שקוע בהרהוריו, בלי שים לב לראות, מי נוסע בה.

בפנת המרכבה התנמנמה אשה זקנה, ועל יד החלון ישבה עלמה צעירה, שלפי הנראה נעורה אך לפני רגעים אחדים, ותחזק בשתי ידיה בקשורי רדידה הלבן. והעלמה עליזה, עסוקה במחשבות ומלאה זיו חיים פנימיים יפים ומשוכללים, שאינם דומים כלל לחיי לווין, וכשנקרה לווין נגד עיניה הביטה אל אדמימות המזרח.

ברגע שהמחזה הזה חלף הלך לו התבונן, כי שתי עינים, שחותם אהבת אמת עליהן, הביטו אליו. היא הכירה אותו, ופניה נהרו משמחה שיש עמה תמיהה.

והוא ידע, שלא טעה בראותו. עוד שתי עינים כאלה לא היו ולא נבראו. רק עלמה אחת נמצאה בכל הארץ, שכל עולמו וכל תוכן חייו יכלו להתרכז בה. לא היה כל ספק בעיניו, כי קיטי היא שעברה עליו במרכבה; כי מתחנת מסלת הברזל נסעה ליירגושובה. וכל המחשבות אשר סערו בקרבו בלילה ההוא, כל החלטותיו אשר החליט על אודות הימים הבאים, בטלו יחד פתאום ברגע ההוא. בגועל נפש זכר, כי עלתה על דעתו לקחת לו אשה מבנות האכרים. רק שם, במרכבה אשר חלפה עברה עליו במהירות מרובה ונסבה אל עברה השני של המסלה, – רק שם היה אפשר למצוא את חידת חייו, אשר כבדה ממנו והדאיבה את נפשו בחזקה בימים האחרונים.

היא לא נשקפה עוד מתוך המרכבה. משק נוצות הברזל לא נשמע עוד, גם קול המצלות נחבא כמעט; נביחת כלבים העידה, כי עברה המרכבה גם לפני הכפר; – וישארו שם אך השדות החשופים מסביב לו והכפר מלפניו והוא בעצמו, איש בודד ונכרי לכל, איש הולך לבדו במסלה גדולה ועזובה.

לווין נשא עיניו השמימה ויקו למצוא שם את קבוצת העבים הקטנים בתמונת קונכיה, אשר ראה בה את דמות מהלך רעיוניו ורגשותיו בלילה ההוא, אך לא מצא כל שארית לתמונה ההיא. שם במרומים כבר נשתנה הכל. תחת הקונכיה, שלא נשאר כל זכר לה, נמתחה על פני חצי הרקיע יריעת גזרי עבים קטנים הולכים ודקים. השמים הזהירו בלבוש תכלת ובחבה ובשפת חידות ורזים כבראשונה השיבו לו על שאלות מבטי עיניו.

"לא, – אמר אל לבו, – אמנם טובו מאד החיים ההם, הפשוטים והמלאים עבודה, אך אני לא אוכל לשוב אליהם. אוהב אני אותה.

לראש הדף

איש, מבלעדי המקורבים ביותר לאליקסיי אלכסנדרוביץ, לא ידע, כי השר הזה, שלפי הנראה אין כמוהו קר רוח ומתנהג בחשבון, מצוין ברגשנות לדבר אחד, במדה שאינה מתאמת לאפיו הכללי: הוא לא יכול לשמוע ולראות בקרירות דעת בבכות ילד או אשה לפניו. למראה דמעות היו טענותיו מסתתמות ומחשבותיו מתבלבלות. ראש לשכתו ומזכירו ידעו זאת והיו מזהירים את בעלות הבקשות, שתשמרנה לנפשותיהן ולא תבכינה, למען לא יבולע להן בדברי בקשותיהן. “פן יקצוף ולא יטה אזנו לכן”, אמרו להן פקידיו אלה. ובאמת היה מביע מבוכתו לקול בכי ולמראה דמעות בכעס מבוהל. “לא אוכל עשות מאומה. סורי נא מהר מזה!” היה צועק ועונה לבעלת בקשה בבואה לבכות לפניו.

כאשר הגידה לו אנה, בשובם ממקום התחרות, את הדברים שבינה לבין וורונסקי וכסתה פניה בכפיה והתחילה בוכה לעיניו, הרגיש אליקסיי אלכסנדרוביץ, בכל חמתו עליה, שהוא בא במבוכה הגדולה התוקפת אותו בכל פעם שבוכים לפניו. מדעתו זאת ומדעתו, שרגשנות יתרה ברגע כזה אינה לפי כבודו ומצבו, התאפק וישמר מהראות כל אות חיים, ישב בלי נוע ובלי שים עין עליה; וזה הדבר, אשר היו פניו כפני מת לתמהון לבב אנה.

כשנגשה המרכבה אל הבית הוריד אותה ארצה ויתחזק ויתפטר מאתה בנמוסיות הנהוגה ואמר באזניה את הדברים האחרים, אשר לא הטילו כל חובה עליו, כי מחר יגיד לה, מה שהוא חושב לעשות.

דברי אשתו, אשר הוברר לו בהם, כי כל מגורתו באה לו, הביאו לו כאב לב נורא. והכאב הזה חזק עוד יותר, כשנלוה אליו הרגש המשונה, רגש החמלה עליה, שהעירו בו דמעותיה. אך כאשר נשאר לבדו במרכבה ראה ויתפלא וישמח, כי סרו מעליו גם החמלה הקשה הזאת, גם צרות לבבו שבימים האחרונים על דבר אשתו, גם אש חמת הקנאה שהציקה לו.

כאיש אשר עקרו את שנו הרועה, שכאבה עליו ימים רבים, היה ברגעים ההם. אחרי המכאוב הנורא הבא על האדם בשעת עקירת השן, שנדמה לו בה, כאילו גוש גדול מכל ראשו נעקר מתוך לחיו הפנימי, הוא מרגיש פתאום, בלי האמן בעצמו, כי הדבר, אשר הפליא את מכאוביו והעסיק אותו כל היום בלי הרפות ממנו, הוסר ויהי כלא היה, ומעתה אינו אנוס עוד להרהר בלי הפסק אך בשנו לבד. כזאת הרגיש אליקסיי אלכסנדרוביץ. משונה ונורא היה כאבו, אבל הכאב ההוא עבר; ומיד ראה, שהוא יכול מעתה לחזור ולחיות ולהרהר גם בדברים אחרים.

“בלי רגש כבוד ובלי לב היא, בלי כל אמונה דתית, אשה נשחתה! זאת ידעתי וראיתי בעיני כל הימים, אף על פי שבחמלתי עליה התאמצתי לכחש לנפשי בדבר הזה”, אמר אל לבו. ובאמת נדמה לו, שראה זאת כל ימיו; ויזכור פרטים מדברי ימי חייו, אשר לא רעו בעיניו עד היום ההוא, אבל ביום ההוא מצא בהם הוכחות ברורות, שהיתה אשה נשחתה בכל עת. “שגיתי בקשרי את חיי בחייה; אבל אין כל מעשה רשע בשגיאתי זאת, ועל כן אי אפשר לי שאהיה לאומלל בגללה. לא בי העון, – הוסיף לדבר אל לבו, – כי אם בה. אך מה לי ולה? הרי היא כאילו אינה בעיני”.

לגורלה ולגורל בנם, – גם עם בנו לא היה עוד כתמול שלשום – לא דאג עוד. רק דבר אחד העסיק אותו והוא, איזו הדרך הנכונה והיפה והטובה לפניו – שבשביל זה היא גם הישרה מכל הדרכים – לנער בה את הרפש אשר זרקה עליו בניוולה ולהוסיף ללכת בדרכו הישרה של חיי עבודה רבה ומועילה.

“לא אוכל להיות אומלל ואובד, בגלל אשר אשה בזויה השחיתה את דרכה; עלי אך למצוא את המוצא הטוב והנאוה מן המבוכה הקשה, אשר הביאתנו בה. גם מצוא אמצא אותו, – אמר אל לבו בפנים הולכים וזועפים. – לא אני הראשון ולא אני האחרון”. ועל זכרונו עלו מלבד המקרים ההיסטוריים, מהילני היפה אשת מינילאי, שזכתה לפרסום מיוחד, עד בנות דורות מאוחרים עוד הרבה מעשים בנשים סוטות שהיו בימיו בבתי מרום עם הארץ שבדורו. “דאריאלוב, פולטובסקי, הנסיך קריבנוב, הגרף פאסקודין, דראם… כן, גם דראם… והוא איש ישר ורב פעלים… סימיונוב, צ’אגין, סיגונין, – זכר אליקסיי אלכסנדרוביץ. – אמת הדבר, שהבריות מלגלגים קצת באנשים האלה שלא בפניהם, אך לא מחכמה ילעיגו; אני לא ראיתי בזה מימי אלא צרה גדולה והשתתפתי בצערם תמיד”, אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ אל לבו, אף על פי שלא כן היה באמת, כי מעולם לא השתתף בצער ממין זה, כי במדה שרבו מעשים בנשים סוטות בבתים אחרים, בה במדה גבה לבו במדותיו הטובות. “הרי זו רעה, שכל אדם יכול לנפול בה. ברעה הזאת נפלתי גם אני. עלי אך לשאתה ולהתנהג בה כהוגן כפי האפשר”. ובלבו החל לזכור ולפרט את מעשי האנשים, אשר קרו אותם כאלה:

“דאריאלוב נלחם מלחמת שנים…”

בימי שחרותו היה אליקסיי אלכסנדרוביץ מרבה להרהר בדואיל, באשר היו ידיו רפות ולבבו רך, ונפשו ידעה זאת מאד. הרעיון על דבר רובה מכונן אליו הפיל עליו אימתה ופחד, ומימיו לא השתמש בכל כלי נשק. האימה הגדולה הזאת היא שהעירה אותו בעודנו צעיר לימים להרהר בדואיל ולהעמיד עצמו בכח דמיונו במקום ובזמן שאדם מוזקק להשליך את נפשו מנגד. כאשר גדל והצליח והגיע למדרגה גבוהה בחיים, כבר נשכח ענין זה מלבו; אך הרגש שהורגל בו מלפנים חזר ונעור בו ביום ההוא, והיראה מפני המורך שבו חזקה עליו גם הפעם, ובגללה עיין בשאלת הדואיל זמן רב ומכל צד, אף על פי שידע מראש, שבשום אופן לא יצא למלחמת שנים.

“אין כל ספק, שהצבור שלנו עודנו פראי כל כך (מה שאין כן באנגליה), שרבים מאד” – ובתוך הרבים ההם נמצאו גם אותם שדעתם יקרה בעיניו – “יחשבו את הדואיל לדבר טוב; אבל מה בצע בו? נשערה נא, שאקרא אותו למלחמה” – הוסיף אלקסיי אלכסנדרוביץ לדבר עם לבבו וישו לנגד עיניו את הלילה, שיעבור עליו אחרי הקריאה הזאת, ואת הרובה המכונן אליו, וכל עצמותיו רחפו, ולבבו הבין, כי לא תהיה כזאת לעולם, – “נשערה נא, שאקראהו למלחמה. נשערה נא, שילמדו את ידי לזה גם יעמידוני כראוי, ואני אשלח ידי ואלחץ את הכפתור – לדברים האלה עצם עיניו – וגם אוכל לו ואמיתהו – אליקסיי אלכסנדרוביץ הניד ראשו, לגרש את רעיוני הרוח האלה –. איזה טעם יש לי ברציחת נפש איש, על מנת לברר על פיה, מה לעשות לאשתי הפושעת ולבנה? הלא גם אחרי כן עוד אצטרך לעיין ולגמור מה לעשות לה. אבל קרוב מזה וגם אין כל ספק בדבר, שאני אפול מת או פצוע. אני, איש נקי, אהיה לעולה, אני אספה או אפצע. זה משונה עוד יותר. ולא עוד אלא שגם אעשה עול, אם אקראהו להלחם אתי. הטרם אדע, כי מאהבי לא יתנוני לעולם להלחם באמת, – לא יתנו לעסקן מדיני, לאדם, שארץ רוסיה צריכה לו, לסכן את נפשו? ומה תעלה בידי? הלא יהי הדבר דומה, כאילו בידיעה מראש, שלא אבוא לידי סכנה זו לעולם, עשיתי את עצמי כנכון למלחמה, כדי להתנאות בעיני הבריות על שקר. וזה אינו כהוגן כלל, כי לשון תרמית היא, מרמה והתכחשות יחד. לא, אי אפשר לי להלחם ואיש לא יחשוב לי זאת לחובה. מטרתי היא להגן על כבוד שמי, לבעבור אוכל להוסיף לעסוק בעבודתי בלי מפריע”. עבודת משמרתו גדלה בעיניו בכל עת, ובימים ההם הוקירה עוד יותר מבראשונה.

כאשר נואש מקריאת מלחמה שם לבו אל הדרך האחרת והיא דרישת כריתות²¹, שבחרו בה אחדים מהבעלים שעלו על זכרונו. אך בכל המעשים שזכר (ומעשים כאלה רבו מאד במרום עם הארץ, בתוך הצבור הנודע לו היטב) לא מצא גם אחד, שנתכוונו בו עושיו למטרה זו שהציב לו הוא. בכולם היה הבעל מוסר או מוכר את אשתו הבוגדת, ומי שיצא חייב בדין – אם הבעל אם האשה – שבשביל זה נאסרו לו נשואים חדשים, יכול אחרי כן לראות חיים עם בת זוגו השניה – או האשה עם בן זוגה – בכל אות נפשו ולמצוא סמך לזה גם בחוקים. אך על פי מה שעלה ברצונו של אלקסיי אלכסנדרוביץ, ראה, כי להגיע לידי כריתות בסדר המקובל בספר החוקים, דבר שאי אפשר הוא. לבבו הבין, כי בתנאי חייהם של אנשים כמוהו אין מקום לאותן הראיות הגמורות, הדרושות על פי החוק כדי לענות באשת איש ולחייבה בדין; וכן הבין היטב, כי על פי הנמוסיות הדקה הנהוגה בחיים כאלה, אין לו להשתמש בראיות ההן, גם אילו היה בידו, להביאן, כי בהביאו ראיות כאלה, ישפיל כבודו יותר מכבודה.

השתדלות זו של גירושין יכלה להביא רק לידי מעשה בית דין מגונה ומחפיר, אשר ישמח לבב שונאיו, ימציא חומר הגון לבעלי לשון הרע וישכין לעפר כבודו הגדול בצבור. ואל מטרתו העיקרית, אל ברור מצבו בלי התרגזות מיותרה, לא יכול להגיע גם על ידי כריתות. מלבד זאת היה המשפט הזה וגם התחלת ההשתדלות בעצמה עדות גלויה על האשה, שמאסה את בעלה ותדבק במאהבה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ, אף על פי שנדמה לו באותה שעה, שהוא בז לאשתו ממעמקי לבו, עוד לא רצה להסכים, שתוכל להיות לוורונסקי בלי מכלים דבר, שתהי חוטאת זו נשכרת. גם הרעיון על דבר האפשרות הזאת המרה את רוחו עד בלי חק ובעלותו על לבו, התחיל גועה ממכאוב פנימי ויקם וישנה מקומו במרכבתו וזמן רב אחרי כן עטף רגליו הנוחות להצטנן ודלות הבשר בשמיכת השער.

“מלבד פרידה פומבית במעשה בית דין היתה עוד דרך אחת לפניו, והיא לעשות כאשר עשו קריבנוב, פאסקודין ודראם בטוב לבו, לתת לאשתו להפרד ממנו, – הוסיף לדבר עם לבבו, כשוך חמתו; אבל גם תחבולה זאת מעטה חרפה על בעליה כספר כריתות על ידי בית דין, והעיקר הוא, שגם היא תמסור את אשתו לידי וורונסקי. – לא, היה לא תהיה, לא יהיה כדבר הזה לעולם! – קרא בקול ויוסף להתעטף בשמיכתו. – אני אין לי להיות אומלל ואובד, אך הוא והיא אין להם להצליח בכל דרכיהם”.

רגש הקנאה, אשר הציק לו כל הימים, אשר היה הדבר מוטל בספק, עבר ברגע אשר עקרה אשתו בדבריה את שנו הרועה הזאת. אבל תחתיו בא רגש אחר, והוא התשוקה שאשתו הבוגדת לא רק לא תגבר עליו כי אם גם תענש כדי רשעתה. אמנם לא אבה להודות, שיש בו רגש זה, אך בכתר לבו חפץ מאד, שתשא עונש על הפריעה את מנוחתו ועל תתה אותו לחרכה. וכאשר חזר ועיין בפרטי מלחמת השנים והכריתות וההתפרדות שלא כדין ודחה את שלש אלה יחד, כתחבולות אשר לא תצלחנה לו, בא לידי מסקוה, שרק דרך אחד לפניו – להחזיקה בביתו, להסתיר את הדבר מעיני הבריות ולהתאמץ בכל אשר תמצא ידו לשים קץ לקשר -האהבה הזה, וחפצו העיקרי היה – אף על פי שלא הודה לעצמו בזה – ליסרה בדרך זה על מעלה. “עלי להגיד לה, כי עיינתי במצב הקשה אשר העמידה בו את ביתנו ולא מצאתי דרך טובה לפנינו מהחזקת הסדר הביתי הקבוע, כי כל הדרכים האחרים יהיו קשים ממנה לשנינו, וכי נכון אני לשמור את הסדר הזה, אך בתנאי שתמלא את רצוני בדיוק, שלא יהיו לה עסקים עוד עם מאהבה”. כה החליט אליקסיי אלכסנדרוביץ, ועוד סברה חשובה אחת נוספה לו לחזוק החלטתו זאת: “רק אם ככה אני עושה לה יתאימו מעשי גם לתורת הדת, – אמר בלבו, – רק על פי החלטה זאת אינני דוחה בשתי ידים את אשתי החוטאת, ואני נותן לה לשוב מדרכה הרעה וגם אקדיש מקצת כחי ומדעי – גם כי יכבד עלי הדבר עד מאד – להחזירה למוטב ולהציל את נפשה”. אמנם ידע אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי להשפיע השפעה מוסרית על אשתו לא יוכל, כי אך לשקר הוא מנשא את נפשו להורותה דרך תשובה; אף אמנם לא עלתה על דעתו ברגעי צרות לבבו אלה לבקש לו מעוז בדת, – אך בדיעבד, לאחר שהחליט, כשהתאימה החלטתו לפי מה שנדמה לו, לדרישות הדת נחה דעהו בהתאמה זו וכמעט מצא בה מרגוע לנפשו: נעים היה לו הרעיון, שגם בענין מעשי גדול כזה לא יוכל איש לאמר עליו, שלא התנהג על פי דרכי הדת, אשר היה מגביה להחזיק את דגלה בתוך ההתעלמות וקרירות הדעת השוררות בארץ לעניני הדת. וכאשר הוסיף לעיין בפרטי הדבר נדמה לו, שהוא ואשתו יכולים להתנהג בבית כמעט כבראשונה. בלי ספק לא יכול עוד לעולם לכבדה בלבו; אך עם זה לא ראה כל יסוד להרוס את סדרי חייו ולשאת מכאובים בגלל אשר היא אשה רעה ובוגדת. “כן הוא, הימים יעבורו, הימים המשנים ומכוננים כל דבר, ועוד נשוב לדרכינוּ הקודמים, – אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ בלבו, – כלומר, נשוב להם במדה שלא ארגיש פרעות במהלך חיינו. היא ראויה להיות אומללה, אך אני אינני אשם, ועל כן לא אוכל להיות אומלל”.

לראש הדף

בקרבו במרכבתו אל העיר נגמרה החלטתו בבל פרטיה וגם ערך בלבו נוסחת מכתב אל אשתו. כשנכנס אל פרוזדור בית דירתו, שם עיניו על המכתבים ועל שאר הניירות, שהובאו מן המיניסטריום, ויצו להביאם אליו אל חדר עבודתו.

– יפתחו את הסוסים ולא ינתן לבוא אלי, – השיב לשומר הסף על שאלתו וידגש תיבות “לא ינתן לבוא” בקצת עונג מגולה וזה נחשב תמיד לאות, שלבו טוב עליו.

בחדר עבודתו הלך לו שתי פעמים הנה והנה ואחרי כן עמד אצל שולחן הסופרים שלו, שולחן גדול מאד, שכבר הדליק עליו משרתו, שנכנס לפניו, ששה נרות, ויחרוק באצבעותיו וישב אל השולחן ויסדר את כלי הכתיבה וישען על שולחן במרפקי ידיו ויט ראשו הצדה ויהרהר רגע אחד ויחל לכתוב ולא הפסיק אפילו סיקונדה אחת. המכתב נערך בלי שם או כנוי בראשו, וצרפתית כתב לה ובלשון רבים, שלפי מנהגי צרפת אין בה סימני קפידה מרובה בין איש לאשתו כמו בלשון הרוסית. ואלה דבריו:

“בשיחתנו האחרונה הגדתי לך, שאני נכון להודיעך את החלטתי על אודות ענין השיחה ההיא. אחרי העיון שעיינתי בדבר היטב אני כותב לך עתה בחפצי למלא מה שהבטחתי. זאת החלטתי: אחרי כל מעשיך אינני חושב שיש לי רשות לנתק את המוסרות שנקשרנו בהם בכח השלטון העליון. אי אפשר לבית-אבות שיהרס בשביל קפדנותו או משובתו ואפילו בשביל חטאתו של אחד משני ראשי הבית, וצריך שיהי מהלך חיינו כבראשונה. נחוץ הוא לי ולך ולבננו. בטוח אני בכל לבי כי נחמת וכי מתחרטת את על הדבר, שהזקיקני לערוך את המכתב הזה, וכי תסייעי לי לשרש את סבת הריב שבינינו ולשכוח מה שהיה ועבר. ואם אין, תוכלי לשער בעצמך, מה שעתיד לבוא עליך ועל בנך. על אודות כל זה אקוה לדבר בפרטות מרובה מזו פנים בפנים. הנה תקופת בתי הקיץ קרבה אל קצה, ואני מבקש מאתך למהר לשוב לפטרבורג בלי אחר מהיום השלישי הבא. כל מה שראוי לעשות פה לפני שובך יעשה בלי העדר דבר. אני מבקש מאתך לשים לב, שהשלמת חפצי זה חשובה בעיני ביחוד”.

“א. קרינין”.

P. S. “מצורף למכתב הזה כסף לצרכי הוצאותיך, שמא יחסר לך”.

אחרי כתבו קרא את המכתב וייטב בעיניו, על כי זכר לצרף את הכסף; לא נמצא בו לא דבר חמה ולא תוכחה, אבל גם לא משוא פנים. והעיקר הוא, שהיה מסוגל להשיבה אליו. אחרי כן קפל אותו ויחליקהו בסכין גדולה של שן וישימהו במעטפה בצרוף שטרי כסף וכטוב לבו עליו על כלי כתיבתו היפים, שהיו מרחיבים דעתו בכל פעם אשר השתמש בהם, לחץ את כפתור הפעמון.

– אמר לשלוחנו, שימציא מחר את הכסף לאנה ארקדיבנה – בבית הקיץ, – אמר אל משרתו ויקם.

– שומע אני, אדוני המרומם; האגיש את הטה בחדר העבודה?

אליקסיי אלכסנדרוביץ צוה להגיש לו טה בבית עבודתו וילך לו אל הכסא, שכבר הוכנה לו על ידו מנורה והונח הספר הצרפתי על אודות הכתובות האייגיביות²² שהתחיל לקרוא בו, ובלכתו אחז את סכין השן בידו והשתעשע בה. ממעל לכסא היתה תלויה תמונת אנה, מעשה ידי צייר מפורסם, במסגרת עגולה-איליפטית מצופה זהב. אלקסיי אלכסנדרוביץ הביט אל התמונה, והנה עינים שאין לעמוד על פיהן על סוף דעת בעליהן מביטות עליו בלעג ובחוצפה, כמו שהביטו אליו בערב ההוא, בשעת שיחתם האחרונה. מראה הארג הדק, ארג הקורים והציצים השחורים שעל ראשה, ושערה השחור וידה הלבנה והיפה עם אצבעה המכוסה טבעות, – כל המראה הזה, שהיה מצויר באמנות נפלאה, עשה עליו, על אלקסיי אלכסנדרוביץ רושם קשה של חצפנות ושאיפת קרבות. אך כרגע אחד הביט אל התמונה, וכל אבריו נזדעזעו, ושפתיו רעדו, וקול “ברר” נשמע עליהן, ויסב פניו ממנה וימהר וישב על הכסא ויפתח את הספר ויואל לקרוא, אך בכל השתדלותו לא יכול לחדש בקרבו את חשקו הקודם שחשק לדעת את האמור בו על אודות הכתובות הארכיאולוגיות ההן. עיניו היו בספר, ולבו הגה בדבר אחר. אולם גם לא באשתו הגה, כי אם במכשול אחד, שהושם על דרכו המדיני בימים האחרונים והעסיק אותו בעת ההיא יותר מכל שאר עניני משמרתו. בּרי היה לו, שבאותה שעה ירד לכל עמקה של ההלכה האמורה ושמחשבה גדולה נוצרה בו – בלי חשש הפרזה בשבח עצמו יכול לאמר כן – מחשבה עתידה לברר את כל השאלה הסבוכה, להעלותו לרום מעלות המשרה, להוריד גאון משנאיו הקמים עליו ולהביא בזה תועלת וטובה רבה לממלכה. המשרת אך הגיש את הטה ויצא מן החדר, ואליקסיי אלכסנדרוביץ קם מכסאו ויגש אל שולחנו ויעבר את חפיסת כתביו שבעניני היום אל אמצע השולחן ובצחוק דק מאד של מחזיק טובה לעצמו לקח לו עט עופרת מן הפך העשוי לדבר ויקרא בעיון רב בקבוצת כתבים שהמציאו לו על פי דרישתו ושענינם היה נוגע במכשול שהוכן לפניו.

וזה דבר המכשול: ככל איש מצליח בעבודת הממלכה הצטיין אליקסיי אלכסנדרוביץ במדה מיוחדת לו לבד, אשר הועילה לו – יחד עם רדיפתו אחרי הכבוד ואורך רוחו וישרת דרכיו ובטחונו בכחו – להגיע אל המדרגה הרמה שעמד עליה; ועל פי מדתו זאת היה בז לרבוי העבודה שבכתב, ממעט במכתבי שאלות ותשובות, משתדל לברר כל דבר בבחינות מעשיות וּמקמץ כפי האפשר בהוצאות. והנה הובאה אל קומיסיה ידועה שאלת השקאת השדות בפלך אחד שנצרך לאותו דבר, שאלה שעסקו בה במיניסטריום שעבד בו אליקסיי אלכסנדרוביץ, אלא שהעסקנות ההיא היתה הוצאה מרובה ביותר בלי כל תועלת וכתיבת שאלות ותשובות בלי קץ. אליקסיי אלכסנדרוביץ ידע, כי נכונה התלונה הזאת. אותו הענין הובא אל המיניסטריום בימי השר שהיה קודם לו וגם למי שהיה לפניו. ובאמת האבידו עליו כסף למכביר לא לעזר ולא להועיל, וגם היה ברור שאין כל תועלת נשקפת מעבודה זאת גם לימים הבאים. כאשר נמנה אליקסיי אלכסנדרוביץ על משמרתו, ראה זאת מיד וגם רצה לנהל בעצמו ועל פי דרכו את העבודה הזאת; אך בראשונה, כשעוד לא היתה ידו תקיפה, ידע, שהדבר נוגע באנשים רבים, ולא מחכמה יקימם לאויבים לו, ואחרי כן נטרד בענינים אחרים, והענין הזה נשכח מלבו והיה הולך ונמשך מעצמו ככל עניני בתי הפקידות שמהלכם תנועה שאין לה מעצור (אנשים רבים התפרנסו בתנועה זו של אותו הענין, ביחוד בית אבות אחד של אנשים ישרים מאד ומחבבי זמרה ונגון: כל בנות הבית היו מנגנות בכלי מיתרים. אליקסיי אלכסנדרוביץ ידע את הבית הזה וגם היה קרוב קרבה דתיית אל אחת הבנות הגדולות). מעשה המיניסטריום השואף קרבות עמו ועם המיניסטריום שלו היה מעשה עול בעיני אליקסיי אלכסנדרוביץ, כי על כן ידע, שיש בכל מיניסטריום ענינים מגונים הרבה מהענין הזה ואין קובל ואין מתעורר לתקן, מפני הנמוסיות הנהוגה בין פקידי הממשלה. אבל אחרי אשר הקדישו עליו מלחמה זאת יצא לקראת לוחמיו באומץ לבב וידרוש, שתוסד קומיסיה לבדיקת מעשי הקומיסיה, העוסקת בהשקאת השדות ההם במיניסטריום שלו, אך גם לאדונים הקמים עליו ועל המיניסטריום הזה לא נשא פנים, כי דרש שתוסד עוד קומיסיה מיוחדת לענין ישוב שבטי הנכר. אל הענין הזה הושם לב במקרה בקומיסיה הידועה הנזכרת למעלה, אך אליקסיי אלכסנדרוביץ השתדל, שתעסוק בו בשקידה מיוחדת, באשר הוא דבר שאין לדחות, כי נורא מאד עני בני השבטים האלה. השתדלות זו גררה אחריה דברי ריבות בין מיניסטריומים אחדים. המיניסטריום, שבקש להרע לאליקסיי אלכסנדרוביץ, הביא ראיות, שמצב שבטי הנכר טוב ויפה עד מאד, שהסדרים החדשים שרוצים לכונן בעדם יכולים אך להרוס את טוב מצבם ושאם יש גם תקלות בדבר אין זה אלא מפני שהמיניסטריום, שאליקסיי אלכסנדרוביץ שורר בו, אינו מדקדק בתקנות הרשומות בספר החוקים. על כן אמר אליקסיי אלכסנדרוביץ לדרוש: ראשונה, שתוסד קומיסיה חדשה ויוטל עליה לראות במקומות מושבותיהם של שבטי הנכר את מצבם ולחקור היטב הטוב הוא אם רע; השנית, אם יודע, שמצב שבטי הנכר הוא כמו שנאמר ברשימות-הממשלה שבידי הקומיטט, תוסד עוד קומיסיה חדשה של אנשי מדע, לחקור, מה הן סבותיו הפוליטיות, האדמיניסטרטיביות, האקונומיות, האטנוגרפיות, החמריות והדתיות, של המצב הקשה הזה; השלישית, לדרוש מאת המיניסטריום – הצורר את אליקסיי אלכסנדרוביץ –, שימציא ידיעות על אודות התחבולות, שהשתמש בהן המיניסטריום הזה בעשר השנים האחרונות להסיר את המכשולים המוטלים על דרכי בני הנכר האלה, והרביעית, לדרוש מאת המיניסטריום הזה ברור דברים, מפני מה התנהג – כפי שיוצא מהכתבים №№ 17015 ו-18308 מיום 5 בדצמבר לשנת 1863 ומיום 7 ביוני לשנת 1864 שהוגשו אל הקומיטט – נגד הדין המפורש בסעיף 18 שבכרך… ובהערה לסעיף 36. פני אליקסיי אלכסנדרוביץ התכסו אדמימות של שמחה בכתבו במהירות את ראשי פרקי הדברים האלה. גליון שלם מלא ברשימותיו אלה ויקם ויצלצל וימסור למשרתו פתקה אל מנהל הלשכה ובפתקה דרישת רשימות נחוצות לו. אחרי כן הלך הנה והנה בחדרו וישם עיניו שנית על התמונה וירעם פניו ויצחק צחוק בוז. ובאחת עשרה שעות שכב על מטתו, אחרי קראו בספרו על אודות הכתובות בחשק הקודם, ובשכבו זכר את שיחת אשתו, והפעם לא היה המאורע בעיניו נורא כבראשונה.

 

טו    🔗

אף על פי שנחלקה אנה על וורונסקי וגם קצפה עליו, באמרו אליה, שאי אפשר לה עוד להתנהג, כמו שהתנהגה עד כה, ידעה במעמקי לבה, שדרכה דרך שקר ומרמה, ונפשה אותה מאד לסור מדרך זה. בשובה עם אישה ממקום התחרות, נסער לבבה רגע, ותגד לו הכל, ובכל מר נפשה ומכאוביה שמחה על זה. גם כאשר נסע אישה לדרכו, דברה עם לבבה, כי שמחה היא, כי עתה יתברר הכל ועל כל פנים לא תכחש ולא תצמיד מרמה עוד. באותה שעה נדמה לה, שאין כל ספק עוד, ומצבה יבורר מעתה לכל ימיה. אפשר שהמצב החדש הזה רע הוא ולא טוב, אבל ערמומיות ושקר לא יהיו בו. זה יהי שכרם תחת המכאוב, אשר גרמה לה ולאישה בדבריה אליו, שמעתה יהיה כל הענין הזה גלוי וברור, אמרה בלבה. עוד בלילה ההוא ראתה את וורונסקי, אך לא הגידה לו מה שהיה בינה ובין אישה ביום ההוא, אף על פי שלבירור המצב הוצרכה להגיד לו.

בהקיצה ממחרת בבוקר עלה על לבה ראשונה זכר הדברים אשר אמרה אל אישה והפעם נוראו הדברים בעיניה מאד, וגם לא יכלה להבין איך מצאה עוז בנפשה לבטא את המלים המשונות והגסות האלה, וכן לא יכלה לשער מה יהי פרין. אבל כבר יצאו הדברים מפיה, ואליקסיי אלכסנדרוביץ נסע לדרכו ולא אמר מאומה. “הנה ראיתי את וורונסקי ולא הגדתי לו. כשיצא מעל פני, רציתי להשיבו ולהגיד לו, אבל נחמתי, על כי היה תמוה, שלא אמרתי לו זאת ברגע הראשון לבואו. מפני מה היה את לבבי להגיד לו ולא הגדתי?” ובתשובה על שאלה זאת נהיו פניה פני להבים מבושת, כי הבינה, מה הדבר אשר עצר ברוחה; כי הוברר לה, שהתבוששה להגיד לו. מצבה, שהיה מבורר לפי דעתה אמש, היה קשה בעיניה עתה בלי כל תקוה לרוחה. חרדה גדולה נפלה עליה מפני החרפה, אשר לא חשבה על אודותיה קודם לזה. בתתה אל לבה לחקור, מה שבעלה עתיד לעשות, באו בה רעיונות איומים ונוראים. על דעתה עלתה, שעוד מעט ויבוא הסוכן ויגרשנה מן הבית, וחרפתה תגלה בכל הארץ. אנה תלך, שאלה בלבה, כשיגרשוה מן הבית, ולא מצאה מענה על שאלה זאת.

בזכרה את וורונסקי, נדמה לה שאינו אוהב אותה עוד, שהיתה עליו לטורח, שאינה יכולה עוד לאמור לו, שיקחה אליו, ורגשי איבה התעוררו בקרבה אליו על זה. נדמה לה, כי את הדברים שאמרה לאישה ושנתה בלבה בלי הפסק, אמרה לא לו לבד, כי אם לכל בני האדם והכל שמעו אותם; ולא מלאה לבה לשים עיניה על האנשים אשר ישבה עמהם, גם לקרוא לנערה המשרתת לא מלאה לבה, וקשה עוד מזה היה לה לרדת אל המדור התחתון ולראות את בנה ואת מורתו.

הנערה המשרתת עמדה והקשיבה זמן רב אחרי הדלת ואחרי כן בּאה אל החדר. אנה שמה עיניה עליה דרך שאלה ותבהל ותתאדם. הנערה בקשה סליחה על כניסתה לחדר ואמרה, שנדמה לה, כאילו צלצלו אליה, ובידיה היו שמלה ופתקה מבטסי. בטסי הזכירה לפניה בפתקה, כי ביום הזה בבוקר תבאנה אל ביתה ליזה מירקלובה והברונית שטולץ עם שני מאהביה קלוז’סקי והזקן סטרימוב לשחק בקרוקיט. “בואי נא, לפחות, לראות, לשם הסתכלות במנהגו של עולם. אני מחכה לך” – זה היה סוף מכתבה.

אנה נאנחה בשבר רוח בכלותה לקרוא את הפתקה.

– לכי לך, לא אבקש דבר, – אמרה אל אנושקה, אשר החלה לסדר את צלוחיות הבשמים ואת המגרדות על שולחן התלבושת. – לכי לך, הנני לובשת את בגדי ואצא. לא אבקש דבר.

אנושקה יצאה, אבל אנה לא שמה עוד את בגדיה עליה, כי אם הוסיפה לשבת בראש כפוף ובידים מורדות, וכל גופה נזדעזע לפעמים, כאילו רצתה לעשות או לאמור דבר וחזרה ונדהמה. “אלי! אלי!” קראה בלחש בלי הפסק, אך כל כוונה ורעיון לא היו לה בקריאה זאת. מימיה לא נסתפקה בעיקרי האמונה שנתחנכה על פיה, ועם זה היה הרעיון לבקש משען לה בדת רחוק מקרבה כרעיון בקשת משען מאליקסיי אלכסנדרוביץ בעצמו. היא ידעה מראש, כי לא תוכל למצוא מחסה בדת, בלתי אם תסיר מלבה מה שהיה לה למקור חייה. לא אך כבד היה עליה מצב רוחה, שהיה חדש לה בכל פרטיו, כי אם גם הפיל עליה אימות. במצבה זה הרגישה, כי כל יצר מחשבות לבה החל להכפל בקרבה, כמו שדברים חמריים נכפלים לפעמים למראה עינים עיפות; כי יש אשר לא תדע, מפני מה היא יראה ובמה היא חפצה; כי לא תדע, מה היא מבקשת לנפשה באמת: היראה היא פן יהיה לה מה שהיה עד כה, אם חפצה היא בזה; היראה היא מפני מה שעתיד לבוא עליה, אם חפצה היא בעתיד הזה.

“אבל מה אני עושה!” אמרה אל לבה, בהרגישה פתאום, כי שני צדי ראשה כואבים, ותתעורר ותרא, כי היא מחזקת בשתי ידיה את שערותיה אצל רקותיה ולוחצת ומושכת בכח, ותתר ממקומה ותחל ללכת בחדר.

– הקהוה מוכנת והממזיל וסיריוז’ה מחכים, – אמרה אנושקה, שחזרה ונכנסה לחדר ומצאה את אנה כמו שהניחה אותה קודם לזה.

– סיריוז’ה? מה לו לסיריוז’ה? – שאלה אנה ותתעורר פתאום ובפעם הראשונה זכרה את בנה ביום ההוא.

– כמדומה לי, שחטא הנער, – ענתה אנושקה בצחוק קל.

– ומה חטאתו?

– אפרסקים היו מונחים בחדר הקיצון, וכמדומה שאכל אחד מהם בסתר.

זכר בנה העיר את אנה פתאום ממחשבותיה הנוראות, כי זכרה את תפקידה, תפקיד אם שכל חייה מוקדשים לבנה, אשר קבלה עליה בשנים האחרונות בכל לבבה, אף על פי שגם הפריזה הרבה על הדבר הזה, ולשמחת לבה הרגישה, שבעת צרתה זאת יש בידה כח שאינו תלוי בדברים שבינה ובין אישה ובין וורונסקי. הכח הזה היה בנה. את בנה אינה יכולה לעזוב, אם תימין ואם תשמאיל. גם כי יתננה אישה לחרפה, גם כי יחדל וורונסקי לאהבה אותה ויוסיף ללכת בדרכי חופשו (עוד הפעם הרהרה בו בקנאה ובעברה) לא תוכל ולא תאבה לעזוב את בנה. יש לה אפוא מטרה בחייה, ועליה להשתדל ולעשות ככל אשר תוכל, כדי להגן על עצמה ועל בנה שלא ילקח ממנה. גם עליה למהר לעשות זאת, למהר כפי האפשר, בטרם יקחוהו מידיה בחזקה. עליה לקחת את בנה ולנסוע מזה. זה הדבר האחד, אשר עליה לעשות עתה. להרגע הוצרכה ולצאת ממבוכתה הנוראה, והרעיון על דבר המעשה הזה, שעליה לעשות למען בנה, על דבר הנחיצות לנסוע עמו בלי התמהמה, הרגיע אותה לפי שעה.

בידים מהירות לבשה את בגדיה ותרד ותבוא בצעדי און אל חדר האורחים, ששם הוצרכו לשתות קהוה ושם חכו לה סיריוז’ה ומורתו. סיריוז’ה עמד מלובש בגדים לבנים אצל השולחן מתחת למראה, וראשו וגבו כפופים, ופניו מביעים עיון רב – והיא כבר ידעה את מראה-פניו זה, שהיה דומה בו לאביו – ויתעסק בפרחים אשר הביא אתו.

ופני המורה נזעמו מאד. סיריוז’ה קרא בקול שריקה גדולה, כדרכו לעתים קרובות: “אמי!” ועמד בלי דעת מה לעשות לו: הישליך את הפרחים וילך לברך את אמו, אם יגמור את מלאכתו ויגש אליה, וצרור פרחים בידו?

המורה ברכה את אנה ותחל לספר בדברים ארוכים וברורים את מעשה העול אשר עשה סיריוז’ה, אך אנה לא שמעה את דבריה, כי בעוד זו מדברת, נועצה אנה בלבה, אם תקח אותה עמה אם אין. “לא, לא אקחה, – גמרה אנה. – לבדי אסע עם בני”.

– כן, הרעות מאד לעשות, – אמרה אל בנה ותאחז בו בכתפו ותבט אליו לא בזעם, כי אם במבט של פחדנות, אשר השתומם וישמח עליו יחד, ותשקהו. – הניחי אותו עמי, – אמרה אל המורה התמהה על גמר דין זה ותשב אל שולחן הקהוה ויד בנה בידה.

– אמי, אני… אני… לא… – אמר הנער ויתאמץ להבין על פי מראה פניה, מה יהי ענשו על דבר האפרסק.

– סיריוז’ח, – אמרה אליו, כאשר יצאה המורה מן החדר, – רע הוא המעשה, אך מעתה לא תוסיף לעשות כזאת… הלא אהבת אותי?

בדברה הרגישה, כי עיניה נמלאות דמעה. “האפשר לי, שלא אהבהו? – אמרה אל לבה, בראותה את מבטו, מבט פחד ושמחה. – האומנם ילוה גם הוא אל אביו ליסרני? האומנם לא יחוס עלי?” לשאלה זאת זלגו עיניה דמעות, ובחפצה להסתיר זאת מעיני בנה קפצה ויצאה במרוצה אל המרפסת.

אחרי הגשמים והקולות והברקים, שהיו בימים האחרונים, טהרו פני השמים, ויהי יום בהיר וקר. השמש נשקף בכל זהרו בעד העלים המשוטפים, והאויר היה קר.

אנה נזדעזעה גם מקור גם מחרדת לבה אשר חזרה ותקפה אותה באויר הצח.

– לך לך אל מאריאיט, – אמרה אל סיריוז’ה, אשר יצא אחריה אל המרפסת ויחל ללכת על מרבד התבן. “האומנם לא יסלחו לי, לא יבינו, שלא היה אפשר בלי זאת?” דברה עם לבבה.

ובהביטה אל ראשי העצים, אשר נעו מפני הרוח עם עליהם המשוטפים והנוצצים לנוגה אור השמש, הבינה, כי לא יסלחו לה, כי הכל יקפצו רחמיהם ממנה, כרקיע השמים הזה וכירק העצים הזח. ועוד הפעם הרגישה, שכל יצר מחשבות לבה הולך ונכפל. “אין להרהר, אין להרהר, – אמרה אל לבה. – עלי להכון לדרך. אנה? מתי? את מי אקח עמי? כן הוא, למוסקבה, ברכבת היוצאת בערב. רק אנושקה וסיריוז’ה יסעו עמי ורק את החפצים הנחוצים עד מאד אקח. אך בראשונה יש לכתוב לשניהם”. ומהרה נכנסה לתוך הבית ותבוא אל חדר העבודה ותשב אל השולחן ותכתוב לאישה את הדברים האלה:

“אחרי כל אשר נעשה, לא אוכל עוד לשבת בביתך. הנני נוסעת ולוקחת עמי את בני. אינני בקיאה בחוקים, ועל כן אינני יודעת, עם מי ישאר הבן במקרה כזה על פי החוק; אבל אני לוקחת אותו עמי, על כי לא אוכל לחיות בלעדיו. העבר נא על מדותיך והניחה אותו אצלי”.

עד המקום הזה כתבה במהירות ובלי לשון ערומים, אך בקשה זו שיעביר על מדותיו, שלפי דעתה לא היה מוכשר לזה, והנחיצות לסיים בדברים נכנסים אל הלב היו לה לאבן נגף.

“לדבר על אודות אשמתי וחרטתי לא אוכל, כי…”

ועוד הפעם עמדה מכתוב, כי לא מצאה חבור נכון בין רעיונותיה. “לא, – גמרה בלבה, – אין כל חפץ בזה” ותקרע את המכתב ותכתוב אחר תחתיו בלי בקשת העברה על המדות ותחתמהו במעטפה.

עוד מכתב אחד הוצרכה לכתוב, לוורונסקי. “הודעתי לאישי”, כתבה לו ותשב זמן רב בלי יכולת לסיים את המאמר ולהוסיף לכתוב. הדברים היו גסים ומגונים מאד בפי אשה. “וסוף סוף מה אני יכולה לכתוב לו?” אמרה בלבה. ובושה כסתה פניה עוד הפעם, כי זכרה את מנוחתו, וברגש תרעומות עליו קרעה לקרעים קטנים את הגליון שהחלה לכתוב עליו. “אין כל חפץ בזה” גמרה בלבה ותקפל את גליונותיה ותעל אל המדור העליון ותגד למורה ולמשרתים, כי היום היא נוסעת למוסקבה ותחל לחבוש את חפציה.

לראש הדף

בכל חדרי בית הקיץ היו שוערים גננים ומשרתים עוברים ושבים ועוסקים בהוצאת החפצים מן הבית. הארונות והארגזים עמדו פתוחים; שתי פעמים רצו אל החנות הקטנה להביא מיתרים; על הקרקע התגוללו גליונות עתונים. שתי תבות, שקים ומטפחות גדולות חבושות הובאו אל הפרוזדור. מרכבה ושני רכבים עמדו אצל מבוא הפתח החיצון. אנה נטרדה בעבודת החבישה ותשכח נהמת לבה ותמלא את ילקוטה בעמדה לפני שולחנה בחדר עבודתה, והנה אנושקה העירה את לבה על קול מרכבה קרבה. אנה השקיפה בעד החלון ותרא את שלוחו של אלקסיי אלכסנדרוביץ עומד אצל הדלת החיצונה ומושך בפעמון.

– לכי ושאלי מה זאת, – אמרה אנה ותשב על הכסא וידיה על ברכיה ותכון במנוחה לכל שמועה שתבוא. המשרת הביא מכתב חתום, שהיה דומה לחבילה בעביו, והאדריסה היתה כתב ידו של אליקסיי אלכסנדרוביץ.

– השליח נצטוה להביא מכתב תשובה, – אמר המשרת.

– טוב הדבר, – אמרה אנה, וכצאתו מעל פניה מהרה ותקרע את מעטפת המכתב באצבעות רועדות, וחבילת שטרי כסף חדשים צרורה בפסת נייר נפלה מתוכה ותוצא את המכתב ותחל לקראו מדבריו האחרונים: “כבר הכינותי הכל לנסיעה זו, אני חפץ מאד שתמלא בקשתי זאת”. קראה במכתב ההוא ראשונה. אחרי כן הוסיפה לקרוא בו מסופו לראשו ואחרי כן חזרה וקראה את כל המכתב מראשו לסופו. כאשר כלתה לקראו, הרגישה, כי סמר בשרה וכי נפלה עליה הוָֹה, אשר לא שערה מראש.

בבוקר נחמה, כי הגידה את הדבר לאישה, וכל חפצה היה, שהדברים שאמרה לו יהיו כאילו לא נאמרו. והנה על פי המכתב הזה נחשבו הדברים ההם כאילו לא נאמרו מעולם, ותאות לבה זאת נתנה לה בו. אבל עתה נדמה לה, שמכתב זה נורא מכל מה שיכלה לשער.

"אתו הצדק! אתו! – אמרה במהירות. – הן הוא צדיק תמים, הוא נאמן לדתו, הוא מעביר על מדותיו! הוי שפל ונתעב! ואין מבין זאת מבלעדי, איש לא יבין זאת לעולם, ואני אינני יכולה להסביר זאת לאיש. אומרים הם עליו: נאמן לדת הוא, אוהב מוסר, ישר דרך, נבון דבר; אך הם אינם רואים מה שראיתי אני. הם אינם יודעים, עד כמה שם מחנק לחיי שמונה שנים תמימות, עד כמה היה מדכא כל רוח חיים בקרבי, – כי מעולם לא העלה על לבו רגע, שאשה חיה אני, ואהבה דרושה לי. אינם יודעים, כי בכל פסיעה ופסיעה היה עולב אותי ומגיס לבו בדרכיו הטובים. ואני הלא השתדלתי, הלא בכל כחי השתדלתי למצוא יסוד מוסרי נכון לחיי. האם לא התאמצתי לאהוב אותו, לאהוב את בני, כאשר לא יכולתי עוד לאהוב את אישי? אבל באוּ ימים, ואני הבינותי, כי לא אוכל עוד לכחש לנפשי, כי חיה אני, כי לא בי האשם שכך נוצרתי, שאני צריכה לאהבה ולחיים. ומה נהיה עתה? לו המיתני, לו המית אותו – הכל יכולתי לנשוא, על הכל יכולתי לסלוח, אך לא, הוא…

“איככה לא הבינותי מה שהוא עתיד לעשות? הוא יעשה מה שדרכו של בעל נפש רעה כמוהו לעשות. הוא יצא זכאי, ואותי, את המדוכאה, ידכא עוד יותר…” “יכולה את לשער בעצמך מה שעתיד לבוא עליך ועל בנך” הוא אומר במכתבו. דברי איום הם, הוא מאיים עלי, שיקח את בני מידי, ובודאי יש לאל ידו לעשות לי כן על פי חוקיהם הנבערים. אך האם אינני יודעת, למה יאמר זאת? הוא איננו מאמין גם באהבתי לבני, או בוזה הוא (הלא מלגלג היה תמיד במקצת) לרגשי זה, אבל יודע הוא, כי לא אעזוב את בני, כי לא אוכל לעזבו, כי חיי לא יהיו חיים בלעדיו, גם אם אשב יחדו עם מחמד נפשי, וכי אם אעזוב את בני ואברח, אעשה כמעשה נבלה שבנבלות. כל זה הוא יודע, וברי לו, שלא יעמד בי כח לעשות כן".

“מהלך חיינו צריך שיהיה כבראשונה”, זכרה אנה עוד מאמר אחד ממכתבו. “החיים האלה מלאו מכאובים לי גם לפנים, ובימים האחרונים כבדו מנשוא. ומה יהיו אפוא עתה? והוא יודע כל זה, יודע הוא, שלא אוכל להנחם, על כי אני שואפת רוח, על כי אני אוהבת; יודע הוא, שרק שקר ומרמה יהיו פרי עצתו זאת; אבל צריך הוא להוסיף הצק לי. אני ידעתי אותו, ידעתי כי שבתו בתוך שקר נעים לו כמו שנעים לדג לשוט במים. אך אני לא אמציא לו את העונג הזה, אני אקרע את קורי השקר האלה, שהוא רוצה לארוג מסביב לי ולהחזיק בי בעזרתם; יהיה מה שיהיה. אין לך דבר שאינו טוב משקר ומרמה”.

“אבל איככה? אלי! אלי! הנמצאה באחד הימים עוד אשה קשת רוח כמוני בארץ?”

– לא, קרוע אקרע! – צעקה ותתר ממקומה, אבל התאפקה ולא הורידה דמעה, ותקרב אל השולחן לכתוב לאישה מכתב אחר. אך במעמקי לבה ידעה, כי לא יהי בה כח לקרוע דבר ולא תוכל לחלץ את נפשה ממצבה זה, אף על פי שכולו שקר וכחש.

כאשר קרבה אל השולחן ישבה אצלו, אך לא כתבה דבר, כי אם הניחה עליו את שתי ידיה זו על גב זו ותשם את ראשה עליהן ותתן קולה בבכי ותיבב כילדה יבבות תכופות ועמוקות, שכל רוחב הלב מתנודד בהן. על אבדן תקותה בכתה, על כי לא תוכל עוד לעולם לקוות, שתגיע לידי מצב גלוי וברור. ממכתבו נודע לה, שהכל יהיה כבראשונה וגם ירע יותר הרבה מבראשונה. ולבה הגיד לה, כי כבודה בתוך חבורתה, אשר היה כאין בעיניה ביום ההוא בבוקר, יקר לה באמת, כי לא ימלאנה לבה להמירו בקלונה של אשה שעזבה את אלוף נעוריה ואת בנה והלכה אחרי מאהבה, כי בכל השתדלותה לא תעצור כה לשאת חרפה זאת. היא לא תזכה אפוא לעולם לחופש האהבה, וכל ימיה תהיה אשה חוטאת ותחרד כל היום, פן יענו בה כי היא פושעת באישה ומפזרת דרכיה לזר, לאיש אשר לא יחפוץ בחיי נשואים ואשר לא תוכל לראות חיים עמו באמת. נפשה ידעה מאד, כי כן יהיה, ועם זה היה הדבר נורא כל כך, שלא יכלה גם לשער, מה תהי אחריתו, ותבך מנהמת לבה בלי התאפק, כמו שילדים בוכים.

לקול רגלי המשרת התעוררה ותסתר פניה ממנו ותעש את עצמה כאילו כותבת.

– השליח מבקש תשובה, – אמר המשרת.

– תשובה? כן, – אמרה אנה, – יחכה נא. עוד מעט ואצלצל.

“מה אוכל לכתוב? – אמרה בלבה. – מה אוכל לגמור לבדי? מה אדע? מה אחפוץ? מה אני אוהבת?”. ועוד הפעם הרגישה שיצר לבה נכפל, ועוד הפעם נבהלה מפני הרגש הזה ותבחר לעשות מה שתעלה על רוחה ראשונה, כדי להבטל מלחשוב מחשבות על אודותיה. “עלי לראות את אליקסיי (כן קראה לוורונסקי בלבה), הוא לבדו יוכל לאמור לי, מה עלי לעשות. אסעה נא אל בטסי, אולי אראהו שם”, גמרה בלבה, אבל שכחה לגמרי, כי כאשר אמרה לו אמש, כי לא תבוא היום אל בית בטסי, אמר לה, שבשביל זה לא יבוא שמה גם הוא. ותקרב אל השולחן ותכתוב לאישה: “קבלתי את מכתבך. א.” ותצלצל ותמסור למשרת את מכתב תשובתה זה.

– איננו נוסעים, – אמרה אל אנושקה, אשר באה החדרה ברגע ההוא.

– איננו נוסעים כלל?

– לא ידעתי; אל תפתחי את החבילות עד למחר, והמרכבה תהי רתומה. אני נוסעת אל הנסיכה.

– ואיזו שמלה תצוי להכין?

לראש הדף

 

יז.    🔗

למשחק הקרוקיט, שקראה הנסיכה טברסקיה את אנה אליה בשבילו, נועדו אך שתי נשים עם מאהביהן. שתי הנשים ההן היו מן הכבודות והמצוינות שבבנות חבורה פטרבורגית כבודה חדשה, ונקראו דרך חקוי בלי טעם les sept merveilles du monde (שבע הפליאות שבעולם). אף אמנם מבנות חבורה מרוממה היו הנשים האלה, אבל איבה שררה בין החבורה ההיא ובין חבורתה של אנה. מלבד זאת היה הזקן סטרימוב, מאהבה של ליזה מירקלובה, אחד מתקיפי פטרבורג, שונא לאליקסיי אלכסנדרוביץ בשביל עניני משמרותיהם. מפני כל הטעמים האלה לא רצתה אנה לנסוע לבית טברסקיה ביום ההוא, ודבר זה נרמז גם בפתקה שכתבה לה טברסקיה על דבר הקרוקיט ההוא. עתה גמרה אנה לנסוע אליה בתקותה לראות שם את וורונסקי.

אנה הקדימה לבוא אליה מכל הקרואים.

בשעת כניסתה נכנס גם משרתו של וורונסקי, אדם שזקנו מחולק לחצאים וסרוק יפה יפה, ומראהו כמראה “קמר-יונקר”. המשרת עמד מלכת אצל הדלת וירם את מצנפתו ויתן לה לעבור. אנה הכירה אותו וכרגע זכרה, כי וורונסקי אמר לה אמש, כי לא יבוא הנה, ותבן, כי שלח פתקה על אודות זאת.

בפשטה בפרוזדור את בגדה העליון שמעה, כי המשרת אומר – בהברה המיוחדת ל“קמר-יונקרים” – “מאת הגרף אל הנסיכה” ומוסר פתקה.

נפשה אותה לשאלו, איה אדוניו. גם חפצה לשוב לביתה ולקרוא לו במכתב או לנסוע אליו בעצמה. אבל גם אחת משלש אלה לא יכלה לעשות: כבר נשמעו צלצולים מבשרים דבר בואה וכבר עמד משרתה של טברסקיה בפנים מוסבים אליה למחצה אצל הדלת הפתוחה וחכה לה, שתעבור על פניו אל החדרים הפנימיים.

– הנסיכה בגן, כרגע יגידו לה. הטוב בעיניך לעבור אל הגן? – אמר משרת אחר בחדר השני.

גם פה היו דרכיה בשפלות ידים ובערמומיות כמו בביתה; ופה הורע כחה, כי על כן לא יכלה לעשות דבר, לא יכלה לראות את וורונסקי, ובכל זאת הוזקקה לשהות פה בחבורה זרה לה ורחוקה בלי גבול מכל רגש השתתפות בצערה; אבל מלובשת בגדי יקר היתה, ונפשה ידעה, כי טובת מראה היא בלבושה זה, גם לא לבדה היתה פה: מסביב לה התנוססו כל מחמדי חיי הבטלה והחגיגה, אשר היתה רגילה בהם, וסוף סוף רוח לה פה מבביתה; פה לא הוצרכה לבקש עצות מה לעשות; פה נעשה הכל מאליו. כאשר פגשה את בטסי, שהלכה לקראתה בלבוש לבן, אשר השתוממה אנה על הדרו, הסבירה פנים לה בצחוק קל כפעם בפעם. הנסיכה טברסקיה הלכה עם טושקביץ ועם עלמה קרובה אליה ממשפחתה, אשר אבותיה בני עיר פרובינציאלית חשבו לה ולהם לאושר גדול, שהיא מבלה את ימי הקיץ בבית הנסיכה המפורסמת הזאת.

בודאי נראו על אנה אותות צער, כי על כן התבוננה בטסי, כי איננה כתמול שלשום.

– שנתי נדדה בלילה הזה, – ענתה אנה ותבט אל המשרת, אשר הלך לקראתם למסור, לפי השערתה, את פתקתו של וורונסקי.

– מה מאד אשמח, כי באת אלי, – אמרה בטסי. – אני עיפה, ועתה היה את לבבי לשתות כוס ח מים, בטרם יבואוּ. ואתה הואל נא ולך עם מאשה, – אמרה אל טושקביץ – ובדוק נא את המקום המוקצה לקרוקיט, הוא המקום שקצרו בו את העשב. על כוס טה נוכל לשיח בכל אות נפשנו we’ll have a cosy chat (נספרה נא מעט לשון הרע) האין זאת? – פנתה בצחוק קל אל אנה ותלחץ את ידה שהחזיקה בה את שמשיתה.

– וגם לא אוכל לשהות אצלך הרבה, כי עלי לנסוע אל ווירדי הזקנה, שהבטחתיה לבוא אליה עוד לפני מאה שנה, – אמרה אנה, שבטבעה שנאה שקר, אלא שכבר התרגלה לא רק לדבר שקרים בחבורתה בלי בוש וגמגם, כי אם גם למצוא עונג בזה. אילו שאלו אותה, בשביל מה בדאה מלבה דבר זה, אשר גם לא הרהרה בו לפני סיקונדה אחת, לא היתה מוצאה מה להשיב. כל כוונתה היתה למצוא פתחון פה ללכת ולבקש לה תחבולה לראות את וורונסקי, אשר ידעה, כי לא יבוא שמה. אך למה זה קראה בשם הפרייליין הזקנה ווירדי, אשר לא היצרכה ללכת אליה יותר ממה שהוצרכה ללכת עוד אל נשים רבות, לא היתה יכולה להסביר; אבל אחרי כן הוברר, שבבקשה תחבולות ערמה לראות את וורונסקי לא יכלה למצוא תחבולה טובה מזו.

– לא, לא אתן לך ללכת מפה בעד כל הון, – ענתה בטסי ותתבונן בשום לב בפני אנה. – האמיני נא, כי אילו לא אהבתיך, מצאתי עלבון לי בזה. הרי זה דומה, כאילו חוששת את, שבחבורתנו יחולל שמך. הגישה נא לנו טה אל חדר האורחים הקטן, – אמרה אל המשרת ותעצום עיניה קצת, כדרכה תמיד בפנותה אל משרתה, ותקח את המכתב מידו ותקראהו.

– אליקסיי בגד בנו הפעם, – אמרה אליה בטסי צרפתית, – הנה הוא כותב, כי לא יוכל לבוא, – הוסיפה בקולה הטבעי ובנגינה פשוטה שבפשוטות, כאילו לא תעלה על דעתה לעולם, שאפשר, שיהי לאנה עוד דבר אל וורונסקי, חוץ ממשחק הקרוקיט הזה. ואנה ידעה, כי בטסי יודעת הכל, אך בכל פעם שדברה בטסי בפניה על אודות וורונסקי, נדמה לה לאנה רגע אחד, שאינה יודעת מאומה.

– כן הוא! – קראה אנה במנוחה שלמה, כאילו אין הדבר מעסיק אותה אלא במקצת מן המקצת, ותוסף לצחוק צחוק נחת. – מי זה יוכל להעלות על לבו, שחבורתך יכולה להביא לידי חלול שם איש?

משחק מלים זה, אותו המשחק בכסוי סודות, נעם לאנה, כמו שתנעם שיחה בסגנון כזה לכל אשה. גם לא הנחיצות לכסות את הסוד, לא המטרה שמתאמצים להסתיר דבר בגללה, כי אם אותה ההתאמצות בעצמה משכה את לבה.

– אינני יכולה להיות קתולית יותר מהאפיפיור, – אמרה אחרי כן – סטרימוב וליזה מירקלובנה ממבחר בני מרום עם הארץ הם ומקבלים אותם בחבה בכל מקום, ואני – מלת ו“אני” בטאה בהדגשה מיוחדת – לא הייתי מחמרת וקנאית מעולם. אבל אין לי פנאי ולא יותר.

– שמא אין רצונך להזדמן יחד עם סטרימוב? – ילחמוּ להם הוא ואליקסיי אלכסנדרוביץ זה עם זה בקומיטיט כטוב בעיניהם, מה לנו ולהם? אבל בחבורתנו אין כמוהו מעורב עם הבריות, והוא להוט מאד אחרי המשחק בקרוקיט. עתה תראי. אמנם מגוחך הוא הזקן הזה בתור מאהבה של ליזה, אך כדאי הוא לראות, עד כמה הוא משכיל ויודע להתנהג במצבו זה. הוא איש נחמד. את סאפו שטולץ לא ידעת? זו דרך אחרת, חדשה לגמרי.

כשדברה בטסי את כל הדברים האלה, ראתה אנה על פי מבטי עיניה המלאים צהלה וערמה, כי מבינה בטסי במקצת את אשר בלבבה והיא מחבלת תחבולות למענה.

– אבל יש לכתוב לאליקסיי, – אמרה בטסי ותשב ותכתוב שורות אחדות ותשם את מכתבה במעטפה. – אני כותב לו, כי יבוא אל לחם הצהרים. אשה אחת תשאר בלי איש אצל שולחני לסעודת הצהרים. קראי נא וראי, אם הדברים מסוגלים להכנס אל לבו. סלחי נא, עלי לעזבך רגע אחד – חתמי נא ושלחי את המכתב, – אמרה אליה מתוך הפתח, – ועלי לעשות סדרים בבית.

בלי הרהר אפילו רגע אחד ובלי קרוא את המכתב ישבה אנה ותכתוב בסופו: “נחוץ לי לראותך. בוא נא לפני גן וורידי. בשש שעות אהיה שם”, ותחתום את המכתב, ובטסי מסרה אותו, בשובה אל החדר, לעיניה למשרת.

ועל כוסות הטה אשר הובאו לפניהן אל החדר הקטן על שולחן קטן עשוי להטלטל התחילו שתיהן עוסקות בשיחה שכולה לשון הרע, כאשר הבטיחה בטסי טברסקיה מראש. בכל הקרואים והקרואות שהיו עתידים לבוא שמה דברו עד שהגיעו לליזה מירקלובה.

– היא טובת שכל ואני אהבתיה בכל עת, – אמרה אנה.

– מן הדין הוא שתאהבי אותה, כי היא כרוכה אחריך ומרוממת אותך על שפתיה תמיד. תמול נגשה אלי אחרי התחרות ותצטער צער גדול, על כי לא מצאה אותך. היא אומרת עליך, כי את מן הנשים הגדולות המתוארות ברומנים וכי אילו היית גבר, היתה עושה בעבורך אלפי מעשי טפשות. וסטרימוב אמר לה על זה, שגם עתה היא עושה אלפי מעשים כאלה.

– אבל הגידי נא לי, מעולם לא יכולתי להבין זאת, – אמרה אנה, אחרי החרישה זמן מעט, וקול מדברה העיד בה, שלא שיחה בטלה בעלמא זאת לה, כי אם שאלה חשובה לה יותר מהראוי, – הגידי נא מה לה ולנסיך קלוז’סקי, המכונה מישקה? אני ראיתי אותם אך לעתים רחוקות. היש דברים בגו?

בטסי צחקה בעיניה ותבט על אנה בשום לב.

– הרי זה מנהג חדש, – אמרה בטסי, – כולן בחרו להן מנהג זה. הן מאסו את הנזירות, אך לא כולן דומות זו לזו במעשיהן על פי מנהג זה.

– אבל איזו דברים בינה לבין קלוז’סקי? בטסי צחקה פתאום צחוק גדול, בבלי התאפק, וּמקרה זה לא היה מצוי אצלה.

– לתוך גבולה של הנסיכה מיאכקיה נכנסת. שאלה זו ראויה לילדה קטנה, – בטסי רצתה לפי הנראה להתאפק אך לא יכולה, וצחוק פרץ מפיה, צחוק עז ומתדבק, של אנשים שאינן צוחקים אלא לעתים רחוקות. – שאלי את פיהם, – הוסיפה בעינים דומעות מצחוק.

– את צוחקת, – אמרה אנה ונגד רצונה צחקה גם היא, – אך אני לא יכולתי הבין מעולם. אינני מבינה את דרכי הבעל.

– הבעל? בעלה של ליזה מירקלובה נושא מטפחותיה אחריה ונכון לשרתה בכל עת. ויתר הדברים אין איש רוצה לדעת. בחבורות של אנשי כבוד אין מדברים וגם אין מהרהרים בדברים אחדים מעניני תלבושת. והוא הדין לענין זה.

– התבואי אל בית רולנדקי לחג יום השם? – שאלה אנה, בחפצה להשיאה לדבר אחר.

– כמדומה לי, שלא אבוא, – ענתה בטסי ותחל למזוג בזהירות אל הכוסות הקטנות והשקופות את הטה שריחו נודף, בלי הסתכל בפני רעותה, ותגש כוס אחת אל אנה ותקח לה פאחיטוסה קטנה ותשם בשפופרת קטנה של כסף ותקטר. – ראי נא, – אמרה בלי צחוק עוד ותקח כוס בידה – מצבי מעולה בדבר הזה. – אני מבינה את דרכך ומבינה את דרכי ליזה. ליזה היא מן הנפשות התמימות, כנפשות ילדים, שאינן יודעות להבדיל בין טוב לרע. על כל פנים לא הבינה זאת בנעוריה. ועתה היא יודעת, כי חוסר-בינה זה נאוה לה. עתה אפשר, שבכוונה אינה מבחנת, – אמרה בטסי בצחוק דק. – אף על פי כן הוא נאוה לה. אפשר לראות שני פנים בדבר אחד: מראה צרה ויגון או מראה מקרה פשוט וגם נעים ומשמח אפשר שאת נוטה לראות בדברים אך צרות ורעות.

– מה מאד אחפוץ לדעת נפשות אחרים, כמו שידעתי את נפשי, – אמרה אנה בכובד ראש ובעיון. – הטובה אני מאחרים אם רעה? אני חושבת, כי רעה אני מאחרים.

– ילדה תמימה, ילדה תמימה! – אמרה בטסי פעמים. – אך הנה גם הם באים.

לראש הדף

קול צעדים וקול מדבר גבר נשמעו ואחריהם – קול אשה וצחוק, וכרגע נכנסו האורחים, אשר חכו להם, הם סאפו שטולץ ומאהבה המכונה ווסקה, איש צעיר בריא ועלז, שכל מראהו העיד עליו, שמאכלי הבשר והדם והטריפים והיין הבורגוני, שהוא ממלא כרסו מהם, הועילו לו הרבה. ווסקה גחן לפני שתי הנשים וישם עיניו עליהן, אבל רק סיקונדה אחת התבונן בהן, כי הלך אחרי סאפו אל חדר האורחים ולא סר מאחריה גם בתוך החדר ההוא, כאילו היה קשור בה, ולא גרע ממנה עיניו הנוצצות, כאילו היה נכון לאכלה מיד. סאפו שטולץ היתה אשה צהובה בעלת עינים שחורות. בצעדי און קטנים נכנסה לחדר, ורגליה נעולות בסנדלי קיץ שעקביהם זקופים, ותלחץ את ידי שתי הנשים לחיצה עזה, לחיצת יד גבר.

אנה לא ראתה עד היום ההוא את האשה הזאת, שנתפרסמה בחבורתה אך בימים האחרונים, ותשתומם גם על יפיה, גם על הדר תלבשתה המשונה, גם על עז רוחה, שהורגש בכל דרכיה. שערה הבלול בפאות נכריות של שער צהוב דק ויפה כשלה, היה עשוי כמגדל, ותמונת ראשה דמתה בגלל זה בגבהה לפרוטומי שלה הגדוש והחשוף במדה מרובה מעבר פניה. בכל אחת מתנועותיה נשקפו רישומי כרעיה ושוקיה מבעד לשמלתה, באשר כל גופה כמו נגדש מלפנים, והמתבונן בזה הוזקק לשאול בלבו, איפה גבולה האחורני האמתי של הגויה הקטנה והמחוטבה הזאת, הדומה לגבעה מיטלטלת, החשופה כל כך מצד ראשה ופניה והמכוסה כל כך מאחור ומלמטה.

בטסי מהרה והציגה אותה לפני אנה.

– שערו בנפשכן, עוד מעט ונמעכו שני אנשי צבא תחתינו, – התחילה מספרת מיד, ובדברה קרצה בעיניה וצחקה ומשכה את סרח שמלתה, אשר הטתה אותו בתחלה אל צד אחד יותר מהראוי. – אני נסעתי עם ווסקה… אבל הן עוד לא נודעתם זה לזה. – לדברים האלה קראה בשם משפחתו של אותו צעיר ותציגהו לפני אנה ותצחק בקול רם, על שגיאתה זאת, שקראה אותו “ווסקה” באזני אשה, אשר לא ידעתהו עד כה. ווסקה גחן שנית לפני אנה, אך לא אמר לה מאומה, ויפן אל סאפו ויאמר אליה בצחוק: “את הפסדת בהַמְרָאָה זו, כי אמנם הקדמנו לבוא. הוא לי נא ושלמי.”

– הן לא ברגע זה, – אמרה אליו.

– לו יהי כן, אך שלם תשלמי לי.

– טוב, טוב. אכן, – פנתה פתאום אל בעלת הבית, – מה רבה משובתי… שכחתי להגיד, כי הבאתי אליך אורח. הנהו לפניך.

הפנים החדשות, איש צעיר לימים, אשר הביאה סאפו עמה ותשכחהו, היה אורח הגון כל כך, ששתי הנשים הכבודות קמו לקדם פניו, אף על פי שהיה צעיר מהן הרבה.

אוהב חדש היה האורח ההוא לסאפו וגם הוא נגרר והלך אחריה בכל מקום כווסקה.

מהרה באו גם הנסיך קלוז’סקי וליזה מירקלובה עם סטרימוב. ליזה מירקלובה היתה בעלת עור כהה ודלת בשר, וקלסתר פניה מזרחי-עצלני, ועיניה יפו וגם נפלאו, לפי דברי כל יודעיה, עד אין חקר. תלבשתה הכהה התאימה בטעמה (ואנה ראתה והעריכה זאת בלבבה מיד) התאמה גמורה אל יפי מראיה. במדה שסאפו היתה כולה מוצקה, חגורה וחבושה, היתה ליזה רכה וענוגה ומלובשת בגדים מרווחים.

אך ליזה נעמה לאנה יותר הרבה מסאפו. בטסי אמרה עליה לאנה, כי היא עושה את עצמה כילדה שאינה יודעת מאומה, אבל אנה ראתה והכירה בה, שאין הדבר כן. כי באמת היתה נלוזה בדרכיה מבלי הבין, אבל גם נחמדה היתה ונקיה מכוונות רעות. אף אמנם מדברה היה כמדברה של סאפו; גם אחריה נגררו והלכו כקשורים בה, בלי גרוע עין ממנה, שני מאהבים אחד צעיר ואחד זקן; אבל נמצא בה בליזה איזה דבר נעלה ונשגב מחוג האנשים שמסביב לה, כברק אבן יקרה טהורה שבטהורות בין אבני זכוּכית. הברק הזה יצא מעיניה הנחמדות, אשר נפלאו באמת. מבט העינים האלה המוקפות עיגולים כהים, מבט שיש בו עיפות ותאוה עזה יחד, העיר תמהון בלב רואיו בתמימות הגמורה שנשקפה מתוכו. כל מי שהסתכל רגע קטן בעינים האלה, נדמה לו שמעתה הוא יודע אותה ידיעה גמורה ושבשביל זה אי אפשר לו עוד שלא יאהבנה. בראותה את אנה נהרו פניה פתאום מצחוק שמחה.

– מה מאד אשמח לראותך! – אמרה בגשתה אליה. – תמול בשעת התחרות חפצתי לגשת אליך, וברגע ההוא נסעת משם. ואני בקשתי מאד לראותך ביום אתמול. הלא איום ונורא היה הדבר, האין זאת? – אמרה ותבט אל אנה במבטה המיוחד לה, שכל מה שבלבה כמו נשקף מתוכו.

– ואני לא דמיתי שהדבר מרגיז את הלבבות כל כך, – אמרה אנה בפנים מסתמקים.

כל בני החבורה הקטנה קמו ללכת אל הגן.

– אני לא אלך, – אמרה ליזה בצחוק קל ותשב אצל אנה. – הגם את לא תלכי? איזה טעם במשחק הקרוקיט!

– לא, אני אוהבת את המשחק הזה, אמרה אנה.

– הגידי נא במה את מגינה על עצמך בפני העצבות? כל המביט אליך ימלא שמחה. את חיה ואני שרויה בעצבות.

– איזו עצבות? הלא חבורתכם היא העליזה שבחבורות הפטרבורגיות, – אמרה אנה.

– אפשר שהאנשים שאינם מבני חבורתנו מתעצבים עוד יותר, אבל אנחנו איננו שמחים ובפרט אני, כל ימי אני שרויה בעצבות נוראה.

סאפו הציתה אש בפפירוסה קטנה ותלך עם שני מאהביה הצעירים אל הגן. ובטסי וסטרימוב נותרו אצל השולחן.

– איזו עצבות! – אמרה בטסי. – סאפו אומרת, כי שמחו אתמול הרבּה בביתך.

– אכן רבה העצבות מאד! – אמרה ליזה מירקלובה. – כולנו באנו אחרי התחרות אל ביתי. האנשים אחדים, והדברים אחדים. וכל מה שהיה הוא שיהיה בלי כל שנוי. כל הלילה היינו מוטלים כולנו על הדרגשים. איזו נחת יש בזה? הגידי נא, במה את מגינה על עצמך בפני העצבות? – חזרה ופנתה אל אנה. – מי שישים אך עינו עליך, יראה ויאמר בלבו מיד, – האשה הזאת אפשר שהיא מאושרה ואפשר שהיא אומללה, אך אין בה מן העצבות. הוריני נא, במה תגיעי לכך?

– כל תחבולה אין לי בזה, – ענתה אנה, ופניה התאדמו בפצרה בה.

– זהו הדרך המעולה, – נכנס סטרימוב לתוך דבריהן.

סטרימוב היה בן חמשים שנה, איש שיבה למחצה, אשר עוד לא נס לחו, רע מראה מאד, אבל פניו הביעו טעם ובינה. ליזה מירקלובה היתה בת אחות אשתו ואתה היה מבלה את שעות חופשו. בראותו לפניו את אנה קרינינה, – אשת אליקסיי אלכסנדרוביץ אויבו בעניני משמרותיהם, – התאמץ, כדרך איש נמוסי ופקח, להתנהג עמה בחבה יתרה.

– אין תחבולה טובה מזו, – מלא אחריה בצחוק דק. זה ימים רבים אני אומר לך, – הוסיף בפנותו אל ליזה מירקלובה, – כי מי שאינו ר וצה בעצבות אין לו להרהר בעצבות כשם שהדואג בפני נדודי שנה צריך להזהר בשכבו, שלא יהרהר בדאגת שמא לא ירדם. וזה הדבר אשר אמרה לך גם אנה ארקדיבנה.

– אילו אמרתי זאת, שמחתי מאד, כי לא רק דברים של טעם הם, כי אם גם דברי אמת, – אמרה אנה בצחוק.

– אבל הגידו נא, מפני מה אין להרדם ואין להנצל מעצבות?

– כדי להרדם יש לעבוד, וכן יש לעבוד גם כדי להנצל מעצבות.

– למה אעבוד, אם אין לאיש חפץ בעבודתי? ולעשות את עצמי כעוסקת במלאכה אינני יכולה ואינני רוצה.

– אין לך תקנה, – אמר סטרימוב, בלי הבט אליה, ויפן שנית אל אנה.

מאשר לא ראה את אנה אלא לעתים רחוקות, לא יכול לדבר אליה אלא דברים בטלים, אבל בשיחתו הבטלה על אודות זמן שיבתה לפטרבורג והאהבה הרבה, שהגרפינה לידיה איבנובנה אוהבת אותה, נראתה כוונתו המרובה להעסיקה בדברים נעימים לה ולהביע לה רגשי כבוד וגם יותר מזה.

בין כה נכנס טושקביץ ואמר, שכל החבורה מחכה למשתתפים בקרוקיט.

– לא, אל נא תסעי מזה, – אמרה ליזה מירקלובה בהודע לה, כי אנה נוסעת. סטרימוב סייע לה.

– הרי זה מעבר קשה יותר מדי, – אמר אל אנה, – מתוך החבורה הזאת אל הזקנה וורידי. מלבד זאת זכרי נא כי בבאך אליה תשתמש בזה אך לספר בלשון הרע, ופה את מעוררת רגשות אחרים, רגשות טובים ומתנגדים ללשון הרע.

רגע אחד פסחה אנה על שתי הסעפים. החלקות, אשר דבר אליה הפקח הזה, החבה הנאמנה, חבת ילדה, שהביעה לה ליזה מירקלובה, וכל מנהגי החבורה הזאת, שהורגלה בהם אנה מעודה – כל זה יחד היה קל ונעים והדבר אשר אמרה לנסוע למענו היה קשה כל כך, שהתחילה מפקפקת בלבה, אם לא תבחר לה לדחות לזמן מעט את השעה הקשה, שעת הרצאת המעשים האחרונים לפני וורונסקי? – אך בזכרה מה שעתיד לבוא עליה בביתה אִם לא תקדם פני הרעה באיזו החלטה מעשיית, בזכרה את התנועה, אשר הפילה עליה אימות גם אחרי המעשה, את תנועת ידיה בהחזיקה בשערות ראשה דרך מריטה, התפטרה בלי התמהמה ותצא משם.

לראש הדף

וורונסקי, שלכאורה התנהג בקלות דעת, כדרך כל בני מינו, היה שונא באמת חיים בלי סדרים. עוד בימי נעוריו, בהתחנכו בקורפס היה בו מעשה, שבקש הלואה מאיש, והאיש השיב את פניו, ומן העת ההיא לא העמיד את עצמו עוד אפילוּ פּעם אחת בסכנת עלבון כזה.

ובחפצו לנהל עניניו תמיד בסדר נכון, היה מתיחד פעמים חמש בשנה – או פחות או יותר מזה, לפי צרכי השעה – ומעיין בעסקיו ומבררם לעצמו. לזה היה קורא פשפוש במעשים או " faire la lessive ".

ממחרת יום התחרות הקיץ וורונסקי בשעה מאוחרת וטרם יתגלח וירחץ באמבטי לבש מעיל-בד וישם לפניו על השולחן צרורות כסף וחשבונות ומכתבים ויקרב אל העבודה. ופטרוצקי ידע, כי בשעה שוורונסקי עושה כזאת, הוא נוח לכעוס, ובהקיצו משנתו ביום ההוא, ראה את חברו זה יושב אצל שולחן הכתיבה שלו וילבש בגדיו בלאט ויצא, כדי שלא להפריעו מעבודתו.

מדת כל אדם היא, שבזמן שהוא בקי בענינים הנוגעים בו לכל פרטיהם ודקדוקיהם וההרפתקאות התלויים בהם, הוא חושב, שרק חייו לבד מורכבים ומסובכים כל כך, ואינו מעלה על דעתו, שגם שאר בני האדם טרודים בענינים קשים ומסובכים לא פחות ממנו. טעות זו טעה גם וורונסקי. גם הוא התברך בלבבו ודמה, שכל איש אחר תחתיו היה מסתבך והולך ומוזקק מכבר לנטות מדרך הישר, וביום ההוא הרגיש, כי השעה צריכה לכך, שיפשפש במעשיו ויברר את מצבו בלי התמהמה.

בעניני הממונות שלו החל, כי מקצוע זה קל היה לו מכל שאר המקצועות. על גליון פוסטה רשם בכתב ידו הדק והמצומצם את כל מה שעליו לשלם, וזה עלה שבעה עשר אלף רובל עם מאות אחדות, אך את המאות לא חשב, כדי שיהי החשבון פשוט וברור יותר. אחרי כן מנה את מעותיו וצרף אל המזומנים את הרשום בפנקס הבנק שבידו ויצאו לו 1800 ר‘, ולהכנסה אחרת לא נראה כל מקור עד השנה החדשה. אחרי כן חזר וקרא את רשימת החובות וגם חזר וכתבה ויחלקה לשלשה מיני חובות. למין הראשון נחשבו החובות שהוצרך לפרעם מיד או על כל פנים להחזיק בידו מעות בעדם במזומנים, כדי לפרעם בשעת תביעה בלי שהית רגע אחד. חובות כאלה היו עליו בסכום ארבעת אלפי רובלים: 1500 מחיר סוס אחד שקנה ולא שלם עוד בעדו ו- 2500 שערב בעד חבר צעיר אחד, וינבסקי שמו, שהפסיד סכום זה לעיניו במשחק עם רמאי שאומנותו בכך. וורונסקי רצה לשלם באותו מעמד (וכסף היה אז בידו), אך וינבסקי וישבין העתירו דבריהם עליו, באמרם, שהם ישלמו ולא הוא, באשר לא השתתף באותו המשחק. אף אמנם צדקו חבריו ממנו ועם זה ידע, שנחוץ לו, – כדי לשים קץ לאותו העסק המכוער, אשר לא השתתף בו אלא בערבותו, שערב בפיו בעד וינבסקי – להכין את הסכום הזה אתו ולזרקו בפני מנוול זה, בלי דבר דבר עמו עוד. ובכן הוצרך להכין למין זה הקודם לכל מיני החובות, 4000 ר’. המין השני היה של חובות חשובים ביותר וסכומם עלה 8000 ר‘. רובם היו בענין התחרות: בעד שבולת שועל וחשש, לאנגלי, לרצען וכיוצא בזה. על חשבון הסכום הזה היה די לו להוציא במזומנים לפי שעה כאלפים רובל. המין השלישי – מה שהיה חייב לחנונים, לבעלי בתי מלון ולחייט – לא נחשב למאומה לפי שעה. על פי זה הוזקק להכין לפחות 6000 ר’ להוצאות הימים ההם, ובידו היו אך 1800. אף אמנם אין חובות כאלה קשים כלל למי שהכנסותיו 100000 ר' לשנה, כפי שאמרו עליו על וורונסקי; אבל 100000 ר' אלה לא באו לידו מעולם. נחלת אביו הגדולה, שהכנסותיה הגיעו עד 200000 ר‘, לא ניתנה להחלק בין האחים. כשנשא לו אחיו הגדול את ווריה צ’ירקובה, בת נסיך אחד מן הדיקבראים ²³לאשה בלי כל נדוניה וויתר לו אליקסיי על כל הכנסות אחוזות אביהם, על מנת שינתנו לו אך 25000 ר’ לשנה. בעת ההיא אמר אליקסיי לאחיו, כי הכסף יספיק לו עד אשר יקח לו אשה, וכזאת לא תהיה לפי הנראה לעולם. ואחיו לא יכול להמנע מקחת את המתנה הזאת מידו, כי בתור מצביא אחד הגדודים “היקרים” ובתור בעל אשה בשנות נשואיו הראשונות היה בעל הוצאה מרובה. אמו של אליקסיי, שהיתה בעלת עושר גם היא, נתנה לו לאליקסיי עוד 20000 ר' לשנה. ואת כל הכסף הזה היה מוציא על צרכיו. בימים האחרונים קצפה עליו אמו על דבר אנה קרינינה ועל יציאתו ממוסקבה ותחדל לשלוח לו כסף. ואחרי אשר הורגל בהוצאת 45000 ר' לשנה, הובא במבוכה בשנה הזאת, שבאו בה לידו אך 25000 ר'. ולבקש כסף מאמו ולצאת בזה ממבוכתו לא יכול; מכתבה האחרון, שבא אליו ביום אתמול, הרגיז אותו ביחוד ברמזים שנמצאו בו, שהיא נכונה לעזור לו, לבעבור יצליח את דרכיו בין הבריות ובעבודת הממשלה ולא לבעבור ירגיז בדרכיו את כל הבריות. את מחשבת אמו להטות לבו בכסף חשב לו לעלבון גדול מנשוא, ובגללה נקעה נפשו מאחריה עוד יותר. אך בכל זאת לא יכול לבטל את וויתורו הגדול אשר וויתר לאחיו, אף על פי שכבר הרגיש – בראותו מראש אפשרות איזו מקרים בדרכיו עם אנה קרינינה – שבקלות דעת פצה את פיו בוויתור ההוא, ושגם, אם לא ישא לו אשה, אפשר שיצטרך לכל מאת האלף שלו. אך לחזור מדבורו לא יכול, כי היה לו לזכור אז אשת אחיו הנעימה והמהוללה, לזכור את דבריה שהיא מדברת, מדי פעם בפעם בכל מקרה שיבוא לידה על אודות וויתורו הגדול הזה, שהיא מערכת כראוי, ולהבין מיד שאי אפשר לחזור ולקחת מה שניתן במתנה. לא היתה כל אפשרות לו לעשות כן, כשם שלא היה יכול להכות אשה באגרוף, לגנוב או לשקר. רק דרך אחד היה לו ובו בחר בלי כל פקפוק וגמגום, והוא, ללוות בנשך עשרת אלפים – בזה ידע, שלא יהי כל מעצור לפניו, – לקמץ מעתה בהוצאות ולמכור את סוסי התחרות היקרים. כאשר גמר לעשות כן, מהר ויכתוב לרולנדקי, אשר שלח אליו פעמים רבות לבקש מאתו, שימכור לו את סוסיו. אחרי כן שלח לקרוא לאנגלי שלו ולמלוה ברבית ויחלק את הכסף שהיה בידו על פי מה שגמר בחשבונותיו. אחרי כן כתב תשובה קרה ונמרצה יחד לאמו על מכתבה הנזכר, ואחרי כן הוציא מנרתיק כתביו שבכיס מעילו שלש פתקאות מאת אנה ויקראם וישרפם ויזכור את שיחתם האחרונה ויעמק במחשבות על אודות מצבו.

לראש הדף

חיי וורונסקי שפרו עליו ביחוד בגלל דבר אחד, בגלל אשר היו לו הלכות פּסוקות של מצוות עשה ולא תעשה בכל דרכיו. חוג ההלכות ההן קטן מאד, אבל ברורות היו כולן, ומאשר לא יצא וורונסקי מעולם מתוך החוג הזה, לא פקפק מימיו אפילו רגע אחד בהלכה למעשה. בהלכותיו נקבע בירור גמור: כי חייב אדם כמוהו לשלם לקוביוסטוס רמאי בלי התמהמה, ולא דבר נחוץ הוא לו לשלם לחייטו; כי אסור לדבר שקר לגברים, אך לא נאסר לשקר לנשים; כי אסור לרמות כל אדם, אבל אם אשה מרמה את בעלה אין בכך כלום; כי אי אפשר לאיש למחול על עלבונו, אך לעלוב אפשר ואפשר, וכיוצא בזה. כל ההלכות האלה יכלו להיות מנהגים שאינם נכוחים ואינם טובים, אך כל ספק לא הוטל בהן, ואליקסיי אלכסנדרוביץ הרגיש תמיד, שכל זמן שהוא מחזיק בהן הוא שוקט ויכול ללכת בקומה זקופה. רק בימים האחרונים ההם שם לבבו על דרכיו עם אנה והתחיל מרגיש, כי לא לכל מעשה ומאורע יש לו הלכה פסוקה וכי נכונים בידו מבוכות וספקות, אשר לא ימצא על מה לסמוך בהם.

היחס שבינו ובין אנה ובעלה היה פשוט וברור בעיניו ער כה, כי בקבוצת הלכותיו נתפרש ענין זה בבירור ובדיוק, וכל מעשיו היו כּהלכה.

היא היתה – על פי הדין המקובל – אשה חשובה, שנטתה אחריו לאהבה אותו, והוא גם הוא אהב אותה, ועל כן היה כבודה חדש עמה בעיניו ככבוד אשה נשואה לו כדת וכמנהג ועוד יותר מזה. נקל היה לו לתת לקוץ את כפו מלהתיר לעצמו לא רק לעלבה בדבור או ברמיזה, כי אם גם לגרוע מכבודה מעט מהראוי לאשה חשובה.

גם היחס שבינו ובין הצבור היה ברור לו. הכל יכלו לדעת זאת או לחשדם בזאת, אך לא הותר לאיש להשמיע על פיו כזאת. ואילו נועזו אנשים להוציא מפיהם דבר בענין זה היה מוכן ומזומן להכריחם לחשות ולהזהר בכבוד אשה זו שאהבה נפשו, אף על פי שסוף סוף כבר היה כבודה זה לכלמה.

וברור מכל דבר שבעולם היה היחס שבינו ובין בעלה של אנה. מהרגע אשר דבקה בו, בוורונסקי, הוברר לו, שרק הוא לבד זכה בה לחלוטין, ובעלה אינו אלא אדם מיותר ומפריע. אמנם העלוב הזה היה ראוי שישתתפו בצערו, אך מה יכלו לעשות לו? זכות אחת היתה לו לאישה, והוא לדרוש פצוי על ידי כלי נשק ובזה היה וורונסקי נכון להשלים חפצו מן הרגע הראשון.

אבל בימים האחרונים נהיו שנויים בדברים שבינו לבינה, והשנויים ההם הפילו אימות על וורונסקי, כי לא ידע עד היכן תוצאותם מגיעות: תמול הגידה לו, כי היא הרה, ובהגידה לו זאת הרגיש, כי הדבר הזה ומה שהיא שואפת בשבילו דורשים מאתו איזה מעשה שאינו מפורש כל צרכו בהלכות הקבועות שהוא מתנהג על פיהן. ובאמת נבוכו רעיוניו כאשר הלמוהו דבריה פתאום; ברגע הראשון אמר לו לבו, כי עליו לדרוש מאתה, שתעזוב את אישה, וידבר אליה כאשר הורהו לבו; עתה חשב את דרכיו והוברר לו, כי נוח לו להמנע מזאת, ובדברו אל לבו כדברים האלה דאג באותה שעה גם אולי יש בהם דבר עול.

“באמרי לה, שתעזוב את אישה, הלא אמרתי לה בזה, שתעבור אלי לשבת אתי; האם אני נכון לזה? איככה אביאה אלי, וכסף אין בידי? אף אמנם יכול אוכל לתקן זאת… אבל איך אעבירנה בעודני על משמרת פקודתי? אם אמרתי זאת, עלי להיות נכון לדבר, כלומר להכין כסף ולהתפטר ממשמרתי.”

ומחשבות אחרות באו בלבו. השאלה, אם יתפטר אם לא יתפטר, העירה בו שאלה אחרת שהיתה מסותרת בקרבו וגלויה אך לו לבדו, אבל אפשר שעם זה היתה העיקר הגדול והראשי בכל הליכות חייו.

תאות הכבוד היתה בראש כל שאיפותיו מימי ילדותו ונעוריו, – בדבר הזה לא הודה מעולם גם בפני עצמו ואף על פי כן חזקה עליו תאותו זאת כל כך, שגם בשעה זו נלחמה בקרבו עם אהבתו. בצעדיו הראשונים שצעד בקרב מרום עם הארץ ובעבודת הממשלה היה אך מצליח, אך לפני שתי שנים נכשל בשגיאה גסה: בחפצו להראות, עד כמה אינו תלוי בדעת אחרים, ולעלות מעלה מעלה, נמנע מקבל משמרת פקודה חדשה, שאמרו לתת לו, ויקו, כי בזה יגדיל ערכו בעיני התקיפים הגבוהים ממנו; אבל עז רוחו זה היה לו למוקש, כי לא פצרו בו וישאירוהו על משמרתו הקודמת; וכאשר החל ללכת שלא ברצונו בדרך הזה, להיות כאיש שאינו רודף אחרי הגדולה, לא סר ממנו עוד ויתנהג בטוב טעם ובערמה רבה ויעש עצמו כאילו אינו מתרעם על איש ואינו מרגיש כל עלבון בדבר, וכל חפצו שלא יפריעוהו ממנוחתו, כי לבו אך טוב עליו. אולם לבו לא היה עוד טוב עליו כבראשונה גם בשנה שעברה בצאתו למוסקבה. כבר הרגיש, שכבודו – כבוד אדם שבידו להגיע לכל אשר ירצה, אלא שאינו רוצה כלום – התחיל הולך ופוחת, שרבים התחילו חושבים, שאינו יכול באמת אלא להיות חבר טוב וישר הולך. סכסוכו בדבר אשת קרינין, אשר העיר רעש גדול בעולמו ומשך את הלבבות עליו, הרגיע לפי שעה את יתוש תאות הכבוד, שהיה מנקר בקרבו, אך לפני שבוע אחד חזר ונעור היתוש ההוא והתחיל מנקר בכח חדש. סירפוחובסקוי חברו מימי ילדותו, בן מפלגתו וחבורתו, שהיה חבר לו גם בקורפוס, ובשנה אחת עמו גמר שעוריו והתחרה אתו גם בלמודים, גם בגימנסטיקה, גם במעשי הוללות, גם בחלומות של רדיפת כבוד, שב בימים ההם מאסיה התיכונה מוכתר בשני כנויי כבוד חדשים ובאות הצטיינות מרובה, שרק לעתים רחוקות ינתן לגנרלים צעירים.

כמעט שבא סירפוחובסקוי לפטרבורג היה למלה בפי כל בתור כוכב חדש מן הראשונים בגדלם שנראה על האופק. בן גילו וחברו זה של וורונסקי היה גנרל נכון לקבל משמרת פקודה, אשר יוכל להשפיע בה על מהלך עניני המדינה, והוא, וורונסקי, היה אמנם חפ שי לנפשו, מכובד ומפואר בחבורתו ואהוב לאשה נחמדה, אבל סוף סוף רק רוטמיסטר, שהניחו לו להיות עומד ברשות עצמו ככל אשר ייטב בעיניו. “כמובן אינני מקנא ואינני יכול לקנא בו; אך רואה אני בעליתו זו, שאיש כמוני, אם אך לא תקצר רוחו, יש בידו לעלות לגדולה בימים מעטים. לפני שלש שנים היה כמוהו כמוני. – אם אתפטר ממשמרתי, הריני שורף את אניותי; ואם לא אתפטר, איני מפסיד מאומה. הלא בפירוש אמרה לי גם היא, שאינה רוצה לשנות את מצבה. ואני, כל עוד אהבתנו נאמנה, אינני יכול לקנא בסירפוחובסקוי”. בתנועה מתונה סלסל את שפמו ויקם מאצל השולחן וילך הנה והנה. עיניו הבריקו בחזקה, ולבו נהיה אמיץ ושוקט ושמח בקרבו כבכל פעם אחרי בררו את מצבו לעצמו. הכל היה פשוט וברור כמו אחרי חשבונותיו הקודמים. אחרי כן התגלח וילבש את בגדיו, גם ט בל באמבּטי של קרים ויצא.

לראש הדף

– לקרא לך באתי. מלאכת הזקוק נמשכה היום הרבה, – אמר פטריצקי. – הגמרת אותה?

– גמרתיה, – ענה וורונסקי ויצחק אך בעיניו לבד ויסלסל קצות שפמו בזהירות יתרה, כאילו יכולה עתה, אחרי סדור עניניו, כל תנועה גדולה או מהירה יותר מהראוי להרוס את כל הסדר.

– דומה אתה בכל פעם אחרי המלאכה הזאת לאדם שיצא מבית המרחץ, – אמר פטריצקי, – אני בא מבית גריצקי (כן כנו את ראש גדודם), מחכים לך שם.

וורונסקי לא ענהו, כי אם הביט אליו בעיניו ולבבו הרהר בדבר אחר.

– נגינה זו בביתו היא? – שאל אחרי כן ויט אזנו לקולות הידועים לו, שהגיעו אליו, קולות חצוצרות גסים ומחולות פולניים ו’וולסים. – מה החגיגה הזאת?

– סירפוחובסקוי בא.

– אַ – אַ! – אמר וורונסקי, – ואנכי לא ידעתי.

צחוק עיניו הבריק עוד יותר מבתחלה.

אחרי אשר החליט בלבו, שהוא מאושר באהבתו ומוחל על רדיפת הכבוד בשבילה – או אחרי אשר גמר להתנהג ברוח זה – לא יכול עוד לא להתקנא בסירפוחובסקוי ולא להתרעם עליו, על כי בבואו אל הגדוד לא בא אליו ראשונה. סוף סוף היה סירפוחובסקוי חבר טוב, ועל כן שמח וורונסקי עליו.

– שמח אשמח מאד.

ראש הגדוד דימין ישב בבית גדול של בעל אחוזה. כל הנאספים נמצאו על המרפסת המרווחה שבמדור התחתון. בחצר נראו לעיני וורונסקי ראשונה מזמרים מתלמידי הקורפוּס, לבושים מעילי בד לבן ועומדים אצל חבית קטנה של יין דגן, וראש הגדוד, איש תאר בריא ועלז, בתוך חבל אופיצרים; ראש הגדוד יצא אל המעלה הראשונה של המרפסת ויקרא בקול גדול שהיה בוקע ומגיע לאוזן מבעד קול המזמרים והמנגנים, אשר נגנו יחד קדריל של אופנבך, וינופף ידיו אל אנשי הצבא שעמדו מן הצד ויצו אותם איזו דברים. חבורה קטנה של אנשי צבא, ווכמיסטר ואונטראופיצרים אחדים נגשו אל המרפסת עם וורונסקי יחד. וראש הגדוד שב אל השולחן וחזר ויצא אל מבוא המרפסת וכוס בידו וישא נאום ברכה: “לחיי חברנו מלפנים הגנרל הגבור סירפוחובסקוי. אורא!”

אחרי ראש הגדוד יצא גם סירפוחובסקוי בעצמו, וכוס בידו, וצחוק קל על שפתיו.

– ואתה הולך ושב לימי עלומיך, בונדרינקה, – אמר אל ווכמיסטר אדמוני בן חיל, עובד משנה ימי עבודה, שעמד נכחו.

וורונסקי לא ראה את סירפוחובסקוי זה שלש שנים. וסירפוחובסקוי כמו גדל קצת מבראשונה, כי גִדַּל פאות זקנו, אך קומתו ישרה כלפנים, ופניו ותא