קבא מארעא ולא כורא מאינרא (פסחים קיג.)

דָּג קָטֹן הֹעֲלָה בַּחַכָּה,

וַיְהִי הַדַּיָּג שָׂמֵחַ:

"הֵן גַּם הַדָּגָה הַדַּקָּה

— אָמַר — תָּבֹא בֵּית מַרְזֵחַ!"

וַיַּאַסְפֵהוּ אֶל הַמִּכְמָר.

אוּלָם הַדָּג בְּלָשׁוֹן רַכָּה

הִתְחַנֵּן אֵלָיו וַיֹּאמַר:

"הֲדָג אֲנִי כִּי תָשִׁית אֵלַי לִבֶּךָ?

אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?

הֲמֵאָה כָּמוֹנִי לָךְ יֵאָסֶף

וּמָצָא לְהַאֲכִיל חֲצִי בְשָׂרֶךָ?

שׁוּב נָא אֵפוֹא הַמַּיְמָה הַשְׁלִיכֵנִי

עַד אֶגְאֶה בַּנַּחַל אָז תָּשׁוּב תְּצוּדֵנִי,

וּלְבֵית שַׂר טַבָּחִים כִּי תִשָּׂאֵנִי

אָז יִשְׁקֹל עַל יָדְךָ כֶּסֶף — רַב כָּסֶף",

אַל תִּדְאַג לִי, דָג — הַדָּיָּג עָנָהוּ —

מַה לַעֲשׂוֹת בָּךְ אַנְשֵׁי בֵיתִי יֵדָעוּ,

אַךְ אַתָּה לֹא עוֹד תַּעֲבֹר בַּמָּיִם,

כִּי בָאֵשׁ תָּבֹא וּבְאוּר כִּירָיִם.

טוֹב מְלֹא כַף נַחַת אֶת פָּנֵינוּ

מִמְּלֹא חָפְנַיִם בִּקְצוֹת אַרְצֵנוּ.