בִּרְאוֹת צְפַרְדֵּעַ שׁוֹר, חָשְׁקָה גַּם הִיא עַצְמָהּ

אֵלָיו לְהִשְׁתַּוּוֹת בְּגֹדֶל וְעָצְמָה:

קִנְאָה דָּבְקָה בָּהּ כְּסַפַּחַת.

מִיָּד הִתְחִילָה מִתְנַפַּחַת…

– “הַבִּיטִי, יַקִּירָה” –

אָמְרָה לַחֲבֵרָה:

"אֵיךְ הַדָּבָר נִרְאֶה לָעַיִן:

הַכְּבָר הִגַּעְתִּי לְגָדְלוֹ?"

– “עוֹד לֹא חֲבִיבָתִי, עוֹד לֹא!”

– “וְאֵיךְ עַכְשָׁו?”

     – “רָחוֹק עֲדַיִן!”

– "הִתְבּוֹנְנִי אֵפוֹא כָּעֵת,

אֵיךְ אֶתְמַתַּח וְאֶתְפַּשֵּׁט!

וּבְכֵן?"

    – “כְּאֶפֶס וּכְאָיִן!”

חָרָה לָּהּ לַשַּׁטְיָה: בְּמַאֲמָץ נִמְרָץ,

הִכְפִּילָה אֶת טָרְחָהּ, הֵזִיעָה וְהֵזִיעָה…

לְגֹדֶל-שׁוֹר הִיא לֹא הִגִּיעָה,

אַךְ הִתְפַּקְּעָה מִמַּאֲמָץ.

לֹא יְחִידָה הִיא הַצְּפַרְדֵּעַ:

כָּל מְאַמֵּן כֹּחוֹ לַשָׁוְא

לִחְיוֹת מֵעַל לְאֶמְצָעָיו –

סּוֹפוֹ גַּם-כֵּן לְהִתְפַּקֵּעַ.