בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי (פואימה) / שאול טשרניחובסקי
וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ וַיַעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶּׁר נָדָר, וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ (שופטים, י“א, ל”ט).
לִי הָיְתָה אִמִּי אוֹמֶרֶת: "לֹא תִשְׁהִי פֹּה עִמָּדִי,
יִמְהָרֵךְ אַבִּיר שִׁבְטֵנוּ – בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי".
לִי הֶחֱנִיפוּ אַמְהוֹתֵינוּ: "מַה יָפִית בְּנִזְמֵי דְדָן 1
מִי כָמוֹךְ יָפָה בָּאָרֶץ מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן!"
לִי בַחֲלָקוֹת שִׁית שָׁתוּ הַשְּׁפָחוֹת: "יָהּ שַׂהֲדִי,
בַּבָּנוֹת תְּאֻשְּׁרִי, גְּבִרְתֵּנוּ, בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי!"
לָחֲשׁוּ לִי רֵעוֹתֵינוּ: "אֲהֵבוּךְ – עֵת עַל שִׁכְמִי
עִם כַּדִּי אֵרֵד הָעַיְנָה – כָּל בְּחוּר גִּלְעָד עַמִּי"…
לִי סִפְּרוּ בִּדְמִי הַלַּיְלָה גִּלְיוֹנַי – לִי לְבַדִּי:
“אַתְּ, רַק אַתְּ חֲלוֹם כָּל נַעַר גְּדוּד יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי”…
לִי לָאַט רְאִי הַנְּחֹשֶׁת, רְאִי צִידוֹן: "אַתְּ יָפְיָפִית…
מַנְגִּינָה בָּעָם – עֵינַיִךְ מִמִּצְפָּה 2 וְעַד מִנִּית 3
לִי נִבָּא יוֹדֵעַ נַחַשׁ: "תְּאֻשְּׁרִי – אָרִים יָדִי!
גְּדִי-הַיְקָר לְיִפְתָּח קְצִינֵנוּ 4 בֶּן גִּלְעָד הַגִּלְעָדִי".
לִי יָקְדוּ עֵינֵי הָעֶלֶם גֶּחָלִים: "הֱיִי שֶׁלִּי,
הַיָּפָה בְּאַיְלוֹת הַשַּׁחַר, אוֹר יוֹמִי, מִקְסַם לֵילִי!"
נִתְקַיְּמוּ חֲלֹמוֹתַיִךְ… לְבָדָד, בִּלְבוּשׁ בִדי,
הָרַכָּה וְהַמְעֻנֶּגֶת – בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי,
וּבְאֵין אָב, אֵין אִישׁ, אֵין יֶלֶד יִתְרַפֵּק עָלַי: אִמִּי…
הַיָּפָה וְהַמְּאֻשֶּׁרֶת בַּבָּנוֹת, כָּל בְּנוֹת עַמִּי.
צַוָּארִי הִתְוָה הַתֶּלֶם, קֹדֶם זְמָן צָמַק הוֹדִי.
הֲלָזֹאת תָּמְהוּ רוֹאַיִךְ: “בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי!”
אַהֲבָה… בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע יְסוֹבֵב הַיּוֹן יוֹנָה,
מְרַדֵּף אַיָּל אַיֶּלֶת בְּעוֹנָתָהּ וּבְאוֹנָהּ.
וּבְשָׁמְעִי רוֹעֵה הָעֵדֶר הַמְחַלֵּל לְשֶׂה וּגְדִי,
“מִי שׁוֹמַעַת?” – תֶּהֱמֶה נֶפֶשׁ בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.
קוֹל בּוֹצֵר אֶשְׁמַע מִכֶּרֶם, שִׁיר שֶׁל אֹשֶׁר, שִׁיר תְּחִנָּה,
“מִי אֶשְׁאַל, מִי הַמְאֻשֶּׁרֶת, בִּשְׁבִילָהּ זֶה, לְמַעֲנָהּ?”
אוֹי, לְמִי אַתְּ תִּתְגַּעְגָּעִי, הַשָּׁרָה, עוֹדָה עֲדִי?"
לֹא יָדַעְתִּי זֹאת, אָנֹכִי – בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.
אִישׁ בָּא שָׁב, יוֹרֵד לְשָׁעַר מֵהַכּוֹת בַּצַּר מַכָּה,
אֲנַחֵשׁ: “אֵי הַפִּלֶּגֶשׁ הַצְּעִירָה לוֹ מְחַכָּה?”
קוֹל בּוֹכִים אֶשְׁמַע, קוֹל יֶלֶד, – לֹא בָּכָה, שָׂחַק יַלְדִּי,
לֹא חָלְצָה שַׁד לַתִּינוֹקֶת בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי!
בִּמְחוֹלוֹת בָּנוֹת תֵּצֶאנָה… קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה…
לִי לֹא שָׁרוּ וְלֹא שַׁרְתִּי לְבִתִּי הָאֲמוּלָה.
עַל הָרַי אֶתְעֶה רוֹקֶמֶת חֶזְיוֹנִי לֹא-קָם, בַּדִּי,
אֶל תִּפְאֶרֶת הַכִּנֶּרֶת, אֶל הֲדַר הַגִּלְעָדִי.
לֹא אָהַבְתִּי, לֹא יָקַדְתִּי אֲהוּבָה בְּחֵיק אִישִׁי…
אֱלֹהַי רָצָה הַנֶּדֶר, אֲבִיבִי לוֹ וְאִשִּׁי.
אֵין לִי אָב, אֵין אִישׁ, אֵין יֶלֶד עַל הָרַי וּבְמוֹעָדִי,
לַיָּפָה וְלַמְּאֻשֶּׁרֶת – בַּת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי…
תל-אביב, 21.12.40