מִי אִישׁ נוֹשֵׁם / אברהם רגלסון

(על פי מוטיב של ואלטר סקוֹט)

מִי אִישׁ נוֹשֵׁם, וְרוּחוֹ מֵתָה בְּקִרְבּוֹ,

אֲשֶׁר מֵעוֹלָם בְּסֵתֶר-רִגְשׁוֹ לֹא אָמַר:

“זוֹ מַחְצַבְתִּי, מוֹלֶדֶת לִי וְאֶרֶץ!” –

אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לִבּוֹ לֹא כָמַהּ בִּיקוֹד

בְּשִׂימוֹ פָּנָיו הַבַּיְתָה, אַחֲרֵי תְּעוֹ וּנְדוֹד

עַל חוֹפֵי נֵכָר! –

אִם יֵשׁ אֲשֶׁר כָּזֶה, צֵא הִסְתַּכֵּל בּוֹ הֵיטֵב:

לֹא לְמַעֲנוֹ צְלִיל-פַּיְטָן יִשְׁפַּע בְּעֶרֶץ,

יִסַּק בְּשִׂגְבּוֹ;

גַּם כִּי יַעֲדֶה תֳאָרִים, וְכֹחוֹ יִפְרָץ,

וְיַרְבֶּה לוֹ נְכָסִים כְּכֹל אֲשֶׁר תָּאֵב,

עַל-אַף תֹּאַר, שִׁלְטוֹן וְהוֹן –

הָאֲמֵלָל! רַק לְשֵׁם עַצְמוֹ חִכֵּם הִגָּיוֹן,

וּמֵעַמּוֹ נִקְצָץ.

בְּחַיָּיו יְאַבֵּד תְּהִלַּת-אֱמֶת וָטוֹב,

אֲזַי מִשְׁנֶה מָוֶת יָמוּת, וְיָשׁוּב

אֶל עָפָר נִתְעָב, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ צָץ,

לֹא מְבֻכֶּה, לֹא מְכֻבָּד, לֹא מְזֻמָּר.

הוֹ אַרְצִי, זְעוּמָה וּפַזְרָנִית,

מֵינֶקֶת יָאָה לִוְלַד בַּת-הַשִּׁיר,

אֶרֶץ הָהָר, הַזֶּרֶם וְהַיָּם,

אֶרֶץ הָאֶרֶז, הָאוֹרֶן וְהַבְּרוֹשׁ,

אֶרֶץ פְּרִי-הַפָּז, הַקּוֹץ, הַכַּלָּנִית,

אֶרֶץ הַמִּדְבָּר הַלָּבָן וְהַדֶּקֶל הַשָּׂעִיר,

אֶרֶץ-אֲבוֹתַי! מַה יַד-אֱנוֹשׁ

תּוּכַל תַּתִּיר אֶת קֶשֶׁר-הַבְּנוּת,

הַמְרַתְּקֵנִי אֶל רְגָבַיִךְ הַנֻּקְשִׁים?

בְּשׁוּרִי בֶּעָבַר וּבֶעָתִיד הַלּוּט,

אֲנִי, שְׁדוּד-כֹּל,

טְבוּל דְּוָי וְדָמִים, יְתוֹם וּשְׁכוֹל,

עוֹד מֻצָּלִים נִירֵךְ וּמַעְיָנֵךְ לִי לְנֶחָמָה!

הִנֵּה, תּוֹךְ מְצוּקָה, שְׂטָמוֹת וּפַחִים יְקוּשִׁים,

אֹהֲבֵם פִּי כַמָּה וְכַמָּה.

אֶדַּדֵּם עַל גְּדוֹת כִּנֶּרֶת וְיַרְדֵּן,

כָּל-עוֹד פְּלֵטַת-לֵחַ בִּבְשָׂרִי תִּפְעָם;

רוּחַ יְרוּשַׁלְמִית, כְּבוֹאִי חוֹרֶשׁ-יְחִיעָם,

לֶחְיִי הַשְּׁחוּפָה וְהַצְּרוּבָה תְּצַנֵּן;

וְאֶבֶן מְלֵחָה בֵּין סְדוֹם לְדִימוֹנָה,

תִּסְפּוֹג אֶת אַנְחַת-הַפַּיְטָן הָאַחֲרוֹנָה.