בֵּין צִלְלֵי דָלִיּוֹת גֶּפֶן אַדֶּרֶת

הִתְחַבֵּא הַצְּבִי מֵחֵץ הַצַּיָּד אוֹיְבֵהוּ

וּמֵאֲחֻזַּת הַכְּלָבִים עֲקֵבָיו שׁוֹמֶרֶת.

וַיְהִי כִּי נִמְלַט וַיִּשְׁקֹט לִבֵהוּ

תַּחַת תֵּת תּוֹדָה וּבְרָכָה עֲתֶרֶת

לַגֶּפֶן הֶחְבִּיאַתּוּ צֵל יָדֶיהָ,

הָיְתָה אִתּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת

וַיְלַחֵךְ פִּרְיָהּ וַיִּגְרֹס בַּדֶּיהָ.

אַךְ אֶל קוֹל הַטַּחֲנָה הָרוֹדְפִים שָׁבוּ

וּכְדִבְשָׁן הַדְּבֹרִים אוֹתוֹ סָבָבוּ

וּבְשָׂרוֹ חָצוּ שָׁם בִּמְקוֹם הָרֶשַׁע.

וּבְעֵת מוּתוֹ, בִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין יֶשַׁע,

קָרָא: "צַדִּיק הוּא הָאֵל! בַּעֲוֹנִי נָפַלְתִּי,

יַעַן אֶת שֹׁלְמִי טוֹב רָעָה גָּמַלְתִּי;

כָּל שְׁכֵחֵי גְמוּלוֹת אִם רָעָה תְּבוֹאַתְכֶם

אַל נָא תֵּרָגְנוּ – אָנֹכִי מוֹפֶתְכֶם!"