חֳרָבוֹת / שאול טשרניחובסקי

… וּבְאֵשׁ אַרְגָּמָן עוֹד כָּל יַרְכְּתֵי יָם תִּבְעַרְנָה,

מִסָּבִיב הָשְׁלַךְ הָס, וְלוֹט הַנֶּשֶׁף רַךְ;

שִׁבֹּלֶת דְּנִפֶּר תֵּט, בְּתַלְתַּלֵּי-אוֹר תִּנְהַרְנָה

בְּנוֹת-גַּלִּים בְּאֵבֶל קוֹל בְּמַעֲבִית אַגְמוֹן שַׁח.

כַּעֲנַן-הַתְּכֵלֶת שָׁם הַגְּבָעוֹת תְּתֹאַרְנָה,

עֲרָפֶל שָׂב וָדַק יְחַבֵּק גַּיְא וּסְבַךְ;

בֵּין שִׁנֵּי סַלְעֵי-עֹז שִׁבֲּלֵי-אוֹן תִּסְעַרְנָה,

וּדְנִפֶּר קִצְפּוֹ יַז כִּזְאֵב יִלְכְּדֶנּוּ פָּח.

עֲרְפֶל-נְצָחִים גַּז, שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר נְמַקִּים;

עַל תִּלּוֹ מַחֲנֶה עָז, יָרִיעַ חֵיל קָזַקִּים,

אֵשׁ צוֹפִים עַל שִׂיא הַר, בְּרַק רֹמַח בְּמֵי הַיְאֹר.

לִי לָאַט שִׂיחַ גָּל; אֵי גְבוּל כִּי תֵּדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבַר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר…

אִי כורטיצה¹, 1895