בְּשָׁעָה שֶׁל קַדְרוּת / שאול טשרניחובסקי

הִנֵּה הִנָּךְ, צִיּוֹן, עַל חָרְבוֹת קָדָשַׁיִךְ

וּבְהוֹד זֶה חֻרְבָּנֵךְ הַגֵּא!

אַיֶּךָּ, חֲלוֹמִי, הַנֶּהְדָּר, הַקּוֹסֵם?

חֲלוֹם חֲלוֹמוֹתַי אַיֵּה?

אָנֹכִי חָלַמְתִּי: אֶל מִקְסַם הֲדָרֵךְ

וּמִקְסַם הֲדָרָהּ הָרַךְ

אֲחַדֵּשׁ כִּנּוֹרִי, אַמְרִיאָה דֹק שַׁחַק,

וּבְמִשְׁנֵה-אוֹן לִבִּי בִי יַךְ…

מִי הֵעִיב כִּנּוֹרִי? מִי הִקְדִּיר זֹךְ שִׁירִי?

לֹא אֵדַע – וְאִם אֵדַע, מַה בְּכָךְ?

לֹא לִי בְרַק עֵינֶיהָ, חֲלוֹם לֵילוֹתֶיהָ,

הַקֶּסֶם עַל פִּיהָ יִפְרָח.

עֲדַיִן הִיא אִתִּי, עַל יָדִי נִצֶּבֶת,

וְלִבָּהּ הַקָּטָן לֹא כָאן…

הוֹי צִיּוֹן! הוֹי צִיּוֹן! אַךְ סְלָעִים וּטְרָשִׁים,

וּשְׁמָמָה לְלֹא יַעַר וָגָן!

ירושלים 1932