דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה קָרַחַת מֵאֵצֶל צָרְעָה אֶל הָעֵמֶק.
כֶּרֶם מִכָּאן וּמִכָּאן. אֵצֶל הַשֶּׁקַע מַלְבִּין
שֶׁלֶד כְּפִיר-אֲרָיוֹת, וְעוֹד גִּידֵי עַצְמוֹתָיו לֹא נֻתָּקוּ:
עֶצֶם תִּפְאֶרֶת בְּצַד עֶצֶם פֶּלֶא שֶׁל אוֹן.
וַעֲדַת דְּבוֹרִים מְזַמְזֶמֶת בַּעֲבוֹדָה הִיא מוֹשֶׁכֶת
בְּשִׁירַת-קֹדֶשׁ עַל כָּל פֶּרַח וְשִׂיחַ וָעֵץ,
וּבְמַפֶּלֶת בַּתָּוֶךְ שְׁלַל יַעֲרוֹת דְּבַשׁ, יִרְדֶנּוּ
גֶּבֶר מַכֶּה-הָאֲרִי: כִּי מֵעַז יֵצֵא הַמָּתוֹק.
כְּפִיר אֲרָיוֹת פְּגָשָׁהוּ כְּפִיר-אֲרָיוֹת וַיַּכֶּנוּ:
כְּפִיר-אֲרָיוֹת כְּפִיר-חַיָּה, כְּפִיר אֲרָיוֹת כְּפִיר-אָדָם…
גֶּבֶר, מַה תִּירָא מִזַּעַם אֲרִי-עֲרָבָה – תְּשַׁסְּעֶנּוּ!
לֹא עָמַד מֵעוֹלָם פֶּרֶא בִּפְנֵי הָאָדָם – –
תל-אביב, 1937