זָקֵן, בְּחֹרֶף קַר,קוֹשֵׁשׁ עֵצִים בַּיַּעַר –
וּבִגְנִיחוֹת מָרוֹת מִכֹּבֶד הַמִּטְעָן,
גָּרַר לְאַט רַגְלָיו, אֲכוּל עָמָל וָצַעַר,
אֶל מִשְׁכָּנוֹ הַדַּל, בִּקְתָּה מְלֵאַת-עָשָׁן.
הָלַךְ עַד שֶׁכָּשַׁל – וְאָז עָמַד לְרֶגַע,
הוֹרִיד צְרוֹרוֹ מֵעַל כְּתֵפָיו,
יָשַׁב וּבְמַר-נַפְשׁוֹ חָשַׁב:
"הִנֵּה חֶלְקִי מִכָּל הַיֶּגַע!
כַּמָּה דַלּוֹתִי, אֵל רַחוּם!
אִשָׁה לִי וּבָנִים – וְאֵין בַּבַּיִת כְּלוּם.
גַּם נֵטֶל-הַמִּסִּים לְמַעְלָה מִן הַיְכֹלֶת:דְּמֵי-כֹּפֶר לַ“פָּרִיץ”, מַס-מֶשֶׁק מַס-גֻּלְגֹּלֶת…
הַאִם הָיָה לִי מֵעוֹדִי
אַף יוֹם שָׂמֵחַ בְּחֶלְדִי?"
וּבְיֵאוּשׁוֹ הַמַּר קוֹרֵא הַסָּב לַמָּוֶת;וּמַר-הַמָּוֶת הוּא, אַגַּב,
תָּמִיד קָרוֹב: אַחַר הַגַּב.
קְרִיאַת סָבֵנוּ עַל שְׂפָתָיו עוֹד –
וּכְבָר הַמָּוֶת לְפָנָיו:
“הַגֵּד-נָא, בִּשְׁבִיל מָה קָרָאתָ לִי, הַסָּב?”
בִּרְאוֹת הַסָּב, מִסְכֵּן, פְּנֵי הָאֵימָה הַלָּלוּ,גִּמְגֵּם בְּקוֹל חָלוּשׁ, חָנוּק מֵרֹב-מָגוֹר:
"קְרָאתִיךָ, בִּמְחִילָה, כְּדֵי שֶׁתַּעֲזוֹר
לְהַעֲמִיס עַל גַּב עֵצִים אֲשֶׁר נָפָלוּ".
מִכָּאן כֻּלָּנוּ בְּנָקֵלנוּכַל לִלְמוֹד מוּסַר-הַשְׂכֵּל:
גַּם אִם מָרִים חַיֵּי הַחֶסֶר,
הֲרֵי הַמָּוֶת מַר פִּי-עֶשֶׂר.