אָהַבְתִּי כִּי אֶרְאֶה אֶת “כּוֹכַב-הַכְּנַעֲנִים,”¹

כִּי אַחַז בְּהִלּוֹ בַסַּפִּיר הַנָּם.

כָּל קְסָמָיו עוֹד, עַמּוֹ וּבְלֵילוֹת אַשְׁמַנִּים

לוֹ-אוֹרוֹת, מִסְתּוֹרִין סוֹד חָבִיב וָחָם.

כֹּהֲנָיו נֶאֶסְפוּ, אַף שָׁבְתוּ הַמְּנַעְנְעִים

הֵרִיעוּ לִכְבוֹדוֹ בַמִּקְדָּשׁ-בְּרָב-עָם,

וּבְיַעֲרוֹת-תְּמָרִים מִבֵּין הַסַּנְסַנִּים

לֹא אֵלָיו יִתְעַלֵּל הָעוֹבֵר בַּיָּם.

הָהּ, מָתַי יַגִּיהַּ עַל דַּרְכִּי תֵימָנָה!

וְעֵינַי תֶחֱזֶינָה בַשְׂנִיר, בָּאֲמָנָה,

אֶשְׁאֲלָה לְדֶרֶךְ הַגִּלְגָּל וְדָן.

וְאֶדְרֹשׁ בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת מַשְׁחִירִים

לַבָּמוֹת וּלְמִזְבְּחוֹת אֵלִים עֲרִירִים,

מֵאֵין כּוֹרְעִים לָמוֹ בֵּין יִלְדֵי-הַזְּמָן.

פֶּטֶרְבּוּרְג 1917