תִּהְיֶינָה בְּיַד הַמִּקְרֶה
שְׁעוֹת פְּגִישׁוֹתֵינוּ,
וְרוּחַ-דְּרוֹר חָפְשִׁיָּה
מְרַחֶפֶת עַל אָשְׁרֵנוּ.
הֵן רוּחַ זוֹ מְאֻשָּׁרָה
הִיא כְבָר קֵרְבַתְנוּ פָּעַם,
הֵן רוּחַ זוֹ נִפְלָאָה
שְׁמָרַתְנוּ בִּימֵי זָעַם.
מִמֶּנָּה מִקְסַם-עֵינֵךְ
בְּשִׁגְיוֹנָהּ, בַּת-חֶמְדָּתִי;
וְהִיא, אַךְ הִיא, הָרָעָה,
נְטָעְתָךְ בְּלִבָּתִי.
הִיא שָׁלְחָה זֶה חִיּוּכֵךְ
הַנִּפְלָא לְנִשְׁמָתִי,
וּבִכְנָפֶיהָ פִּתְאֹם
אֲנִי כַרְמִלָּהּ בָּאתִי.
פיכטנגרונד, 1929