חַג הָאָבִיב / מיכה יוסף לבנזון

נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, הַיּוֹם יָפוּחַ,

כָּל רַחֲבֵי הָעִיר הַצְּלָלִים בָּלָעוּ,

וּבִשְׁפְּרֶה הַיּוּבַל שֶׁמֶשׁ יָשׁוּחַ –

אַךְ לִקְצוֹת עָבִים עִקְּבוֹתָיו נוֹדָעוּ!

וּבֶרְלִין הָעִיר הוֹמִיָּה צוֹלַחַת,

כִּי חַג לָהּ הַיּוֹם, חַג פֶּסַח, חַג אָבִיב!

וּכְמַדָּה הִיא תִלְבַּשׁ גִּילָה וָנַחַת,

וּבְחוּצוֹתֶיהָ אַךְ צָהֳלָה מִסָּבִיב!

מַשְׁמִים אֵשֵׁב בֵּיתִי, אָנוּשׁ עַל שִּבְרִי,

עַל נַחְלָה מַכָּתִי רוּחִי נֶעְכֶּרֶת –

הָהּ, בִּדְמִי יָמַי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי

וִיגוֹן נִשְׁמָתִי בּוֹ כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת!

הָהּ, וּדְמָעוֹת לֹא עוֹד עֵינַי תִּנְהַרְנָה,

וּכְבָר נַהֲרֵי נַחֲלֵי דִמְעָה נָבָעוּ,

לֹא עוֹד מִקִּרְבִּי אֲנָחוֹת תִּסְעַרְנָה

וּכְבָר רֹב אֲנָחוֹת לִבִּי קָרָעוּ.

שֶׁקֶט-תֹּהוּ בִּי וּמְנוּחַת הַקְּבָרוֹת

כַּיַּעַר אַחֲרֵי הִתְחוֹלֵל בּוֹ רוּחַ,

כַּצִּי אַחֲרֵי נֻפַּץ אֶל יָם הַסְּעָרוֹת –

אוֹיָה! כִּי כֵן גַּם לִבִּי בִּי יָנוּחַ!

הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִׁי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵׂא כָּל עָקַת צַלְמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּׁמַיִם!

חַי הָהּ עוֹדֶנִּי, כִּי לַגְדִּיל הַשֶּׁבֶר

עוֹד אַהֲבַת הַחַיִּים בָּנוּ תָנוּחַ.

הוֹי מַה נּוֹרָא הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ.

אֲרוּרָה אַהֲבַת-הַחַיִּים לָנֶצַח!

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה.

הִיא תִכְלָא יָדַי בָּעֲצָמוֹת שִׁית רֶצַח,

וּמַדּוּחֵי תִקְווֹת-שָׁוְא הִיא נִבָּאָה! –

***

קוֹל צָהֳלַת עָם שָׁם בַּחוּצוֹת יָרִיעַ,

וּכְבָר אוֹר הַגַּז בָּרְחוֹבוֹת זָרוּחַ;

אֶעֶזְבָה-נָא בֵיתִי, אֵצֵאָה אַרְגִּיעַ,

הָהּ, אוּלַי רֶגַע גַּם עָצְבִּי יָנוּחַ!

וּכְבָר עֲלָמוֹת יָפוֹת שָׁם נָהָרוּ,

הָהּ, אַךְ גִּילַת רַנֵּן עַל כָּל אַפָּיִם;

בֵּין מַרְאוֹת הוֹד אֵלֶּה פָּנַי קָדָרוּ,

כֶּעָנָן יִשְׁכּוֹן בֵּין כּוֹכְבֵי שָׁמָיִם!

וִיפֵה-פִיּוֹת עֲלָמוֹת עוֹטוֹת שָׁנִים

לַשָּׁוְא עֵינֵיהֶן תָּפֵקְנָה אֲהָבִים;

הָהּ, חָלְפָה חֶמְדַּת יָמַי, עֵת עֲדָנִים,

עֵת לִיפִי-הוֹד נַפְשִׁי שָׁרָה עֲגָבִים!

זִכְרִי… מַה תִּזְכְּרִי? אִם אוֹתִי שָׁכַחַתְּ!

זִכְרִי אַךְ אֵלֶּה – הוֹי לִבִּי יִנּוֹעַ –!

כִּי אֶל אֶבְלִי אַתְּ צָחַקְתְּ אַף שָׂמַחַתְּ

– הוֹי מַכְאוֹב זֶה מִי עוֹד יֵדַע יָדֹעַ! –

וּגְאוֹנִי הֵקִיץ אַף רוּחִי הִתְעַבְּרָה,

לֹא עוֹד, הָהּ עַלְמָה, כִּמְשׁוֹרֵר תִּרְהָבִי…

נַתֵּק מוֹסְרוֹתַיִךְ חֵילִי אֲגַבְּרָה

וּלְנַפְשִׁי אֲצַוֶּה: “אַל עוֹד תֶּאֱהָבִי!”

אַךְ אוֹיָה! – עַל נַפְשִׁי אַךְ אַתְּ מוֹלֶכֶת

“אַל-אָהוֹב!” אֵיךְ אֲצַו נֶפֶשׁ וָרוּחַ?

הַאֶפְקוֹד עַל דָּמַי: “עִמְדוּ מִלֶּכֶת!” –

וּלְלִבִּי: “אַל תַּכֶּה! הֶרֶף לָנוּחַ!” –

אֵיךְ מֵרוּחַ הוֹמָה, מִלֵּב קוֹדֵחַ

אַהֲבָתִי הָעַזָּה אֶקְרַע קָרֹעַ?

– קִרְעוּ עָלֶה מִלֵּב שׁוֹשָׁן פּוֹרֵחַ,

פָּנָיו יֶחֱוָרוּ – אַף יִגְוַע גָּוֹעַ –.

אַךְ גֵּאוּת נַעֲרָה לֹא אֶשָּׂא אֶסְבֹּלָה!

אֶעֶזְבֵךְ נֶצַח! – לוּ אָשׁוּב לָאֲדָמָה! –

לוּ אַף כַּצִּיץ מִבְּלִי שֶׁמֶשׁ אֶבֹּלָה

וּכְגֵו נִדְכָּא כִּי יִפָּרֵד מִנְּשָׁמָה! –