הצבוע הזה יש לו שס"ה מיני צבעונין כמנין ימות החמה

(ב“ר פ' ז', ילקוט שמעוני רמז י”ב)

אִישׁ חָכָם לֹא יָמוּת פִּתְאֹם לָפֶתַע,

יוֹם יוֹם יָכִין נַפְשׁוֹ לִקְרַאת הַמָּוֶת;

כִּי מִבֶּטֶן לַקֶּבֶר הֵן אַךְ פֶּשַׂע,

עַל כָּל צַעַד פֶּה לִבְאֵר הַצַּלְמָוֶת;

כָּל רֶגַע וְרֶגַע נוּכַל לִשְׁמוֹעַ:

“קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֶה הַמַּרְגּוֹעַ!”

הָהּ, מֵרֶגַע הַהוּא אֵין מִפְלָט וָעֵזֶר.

לֹא שַׂלְמַת אַרְגָּמָן לֹא כֶתֶר וָנֵזֶר,

לֹא תֻּמַּת נֶפֶשׁ תֻּחַן וִיפִי תֹאַר,

וּנְפִילִים וּנְפָלִים, יַלְדוּת וָנֹעַר,

הַכֹּל יִבְלַע מָוֶת מִשָּׂב עַד יָלֶד

עַד יֶאֱסֹף בִּמְצוּדוֹ כָּל בָּאֵי חָלֶד.

הוֹי! כָּל הַחַי יֵדַע שֶׁיֵּרֶד קָבֶר,

אַךְ מִי הֶחָכָם יִצְטַיֵּד לַדֶּרֶךְ

וִיהִי נָכוֹן מִבְּלִי פַחַד וָמֹרֶךְ

עֵת יָבֹא יוֹמוֹ בִּקְרוֹב עֵת הַשָּׁבֶר?!

אִישׁ שֵׂיבָה בֶּן מֵאָה שָׁנִים בַּחֲלוֹתוֹ

וַיַּרְא כִּי הִגִּיעַ יוֹם מוֹתוֹ,

הִתְאוֹנֵן כִּי הַמָּוֶת קִדֵּם אוֹתוֹ

טְרֶם הוּעַד בּוֹ, כִּי אָז עוֹד הִצְלִיחַ

צַוֹּת אֶת בֵּיתוֹ לִפְנֵי רִדְתּוֹ קֶבֶר:

"הֲבִבְלִי דַעַת – קָרָא – יָמוּת גָּבֶר?

כַּדַּק יָגוּז חִישׁ, כָּאָבָק וָפִיחַ?

עוֹד יָמִים אֲחָדִים לִי נָא הַנִּיחַ

וּסְדָרִים אָשִׂימָה פֹּה בַּאֲחֻזָּתִי,

אֶקַּח נָא עִמִּי אֶת אִשְׁתִּי תַמָּתִי,

מִשָּׂדִי אֶאֱסֹף קָמַת הַסָּפִיחַ,

עַל בֵּיתִי אוֹסִיפָה עוֹד צֵלָע אַחַת,

וּלְבֶן רִבֵּעִים עוֹד אִשָּׁה אֶקָּחָה.

הוֹי מָוֶת מָוֶת, מַה-תָּאִיץ בִּי כָּכָה?"

הֲלֹא תֵבוֹשׁ, שָׂב! – עָנָה שַׂר הַשַּׁחַת –

דַּבֵּר כָּאֵלֶה, כַּחֲסַר לֵב, כַּיָלֶד!

הֲגַם מֵאָה שָׁנִים עוֹד לֹא דַּיֶּךָ?

כַּמָּה אֲנָשִׁים עוֹד תִּמְצָא בֶּחָלֶד

שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים כִּימֵי חַיֶּיךָ?

וּמַה תֵּרָגֵן כִּי לֹא הוֹדַעְתִּיךָ

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם מוֹתְךָ כִּי מֵת הִנֶּךָ

בַּעֲבוּר צַּוֹּת בֵּיתְךָ הַנְחִיל בָּנֶיךָ?!

הַאִם לֹא דֵי בָאֵר זֹאת הִשְׁמַעְתִּיךָ

עֵת כִּי נָס לֵחָךְ, כִּי כָהֲתָה עֵינֶךָ,

כִּי רָפוּ יָדֶיךָ, רַגְלֶיךָ כָּשָׁלוּ,

הָאֲבִיּוֹנָה תּוּפַר, הַטֹּחֲנוֹת יִבְטָלוּ,

רִפְיוֹן בָּא בַּחֲלָצָיִם, פִּיק בַּבֶּרֶך,

וּנְדֻדִים בַּלַּיְלָה, חַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ;

וּמֶה כָּל זֹאת אִם לֹא עֵדוּת לָךְ אָתָּה?

גַּם כָּל אַנְשֵׁי דוֹרְךָ מִסְּבִיבֶךָ נָפָלוּ –

גַּם אֶל עֵדוֹתִי זֹאת לֵבָב לֹא שַׁתָּ.

וּמַה-זֶּה עוֹד תִּדְרֹשׁ מִיָּדִי עָתָּה?

עַתָּה קוּמָה נֵלְכָה אַל תַּעַצְרֵנִי,

לֹא אוּכַל חַכּוֹת לָךְ – רַב לָךְ חָיִיתָ;

גַּם מַה-לִּי וָלָךְ, וּמַה-יַמְרִיצֵנִי

אִם צִוִּיתָ בֵּיתְךָ אִם לֹא צִוִּיתָ.

כָּל דִּבְרֵי הַמָּוֶת צָדְקוּ עַד לִמְאֹד!

אִם לֹא לִמְאַת שָׁנָיו טוֹב לֵב שָׂמֵחַ

כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל מִבֵּית מַרְזֵחַ

יַעֲזֹב אִישׁ הָאָרֶץ – אַחֲרֵי מָתַי עוֹד?

עַד מָה, עֶבֶד נִרְצָע לַעֲבֹדַת פָּרֶךְ,

עַד מָה לֹא תָנַח, לֹא תִּכּוֹן לַדָּרֶךְ?

הִנְּךָ עֶצֶב נָפוּץ, חַלָּשׁ אֵין כֹּחַ,

וּכְבָר כַּמֵּת גַּם נָבַלְתָּ, חָוַרְתָּ,

וּבְמוֹסְרֹת הַתַּאֲוָה עוֹד פֹּה נִקְשַׁרְתָּ,

עוֹד לֹא תֵלֵךְ מַעֲדַנּוֹת לִמְקוֹם מָנוֹחַ!!