חַנָּה / יהודה ליב גורדון

(לְאַחַר שְׁלשִׁים שָׁנָה)

שַׁבְתִּי וּרְאִיתִיךְ, יָפָתִי בַּנֹּעַר –

וּמִשְּמֵי הַשָּׁמַיִם אַרְצָה נָפָלְתִּי!

הֲפָנַיִךְ אֵלֶה? אִם זֶה הַתֹּאַר

לוֹ כָּלְתָה נַפְשִׁי, אֵלָיו הִתְפַּלָלְתִּי?

עוֹטָה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וּמְלַאֲתִי חֵן חֵן,

צֶאֱצָאֵי הָאָבִיב עֹטְרִים אֵלָיִךְ –

כֵּן בַּחֲלוֹמִי חֲזִיתִיךְ; – עַתָּה לֹא-כֵן!

הָהּ מָה אֶרְאֶה בָּךְ? הַאֵלֶה פָּנָיִךְ?

פָּנִים כַּנִּיר, כַּתְּלָמִים הַלְּחָיַיִם,

עַיִן פִּשְׁתָּה כֵהָה, שָׂפָה נוֹבֶלֶת;

בָּרֹאש קָרְחָה, בַּפֶּה נִקְיוֹן שִׁנַיִּם,

הָעֹרְקִים צִיָּה, הַיָּרֵךְ נוֹפֶלֶת.

הוֹי חָרְבוֹת הֵיכָל, הֲרִיסוֹת מִזְבֵּחַ

מְכִתַּת כּוֹכַב אוֹר מֻשְׁלָךְ מִמְּסִלָּתוֹ,

קֶשֶׁת בְּלִי-צְבָעִים, בְּלִקּוּיוֹ יָרֵחַ,

שָׁמַיִם – אֵין בָּם אֲדֹנָי וּשְׁכִינָתוֹ!!

הֵיכָלֵךְ צִיּוֹן הָעַתִּיק חָזִיתִי,

עַל עִיֵּי מַפַּלְתּוֹ נַפְשִׁי שָׁפָכְתִּי,

וּבְחֶרְדַּת קֹדֶש אֲבָנָיו רָצִיתִי,

וַעֲפַר חָרְבוֹתָיו נָשַׁקְתִּי, לָחַכְתִּי;

אֵיכָה כִּנְצִיב קֶרַח עַתָּה הִנֵּנִי

לְמַרְאֵה הָחֳרָבוֹת אֵלֶּה הָעַתִּיקוֹת?

מַדּוּעַ חֶרְדַּת קֹדֶש לֹא תַּחְדְּרֵנִי,

מַדּוּעַ בִּשְׂפָתַי קָפְאוּ הַנְּשִׁיקוֹת?

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: זִקְנָה לֹא תִּירָאִי,

שִנֵּי הָעֵת בָּךְ, חַנָּה, לֹא תִּשְׁלַטְנָה;

בִּיפִי רוּחֵךְ לָעַד יָפָה תֵּרָאִי

וּבְמוֹט גֵּוֵךְ יִקְרוֹתַיִךְ לֹא תִמְעַטְנָה.

אוּלָם חֹק חַק לָנוּ אֲבִי הַבְּרִיאָה,

הַשֹּׁכֵן גַּם הוּא בֵּית-נֹגַהּ וָזֹהַר,

כִּי טוֹב גֵּו בָּרִיא לַנֶּפֶשׁ הַבְּרִיאָה

וּמַעֲלוֹת רוּחַ – עִם עֶדְנָה וָנֹעַר.

ר“ח ניסן, תרמ”ב