גֶּשֶׁם נְדָבוֹת / מיכה יוסף לבנזון

שֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם

יוֹקֶדֶת בּוֹעֶרֶת,

בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם

חֲמָתָהּ גּוֹבֶרֶת.

מֵרוּחַ לוֹהֵט יְנוּעוּן

בָּהָר הַשִּׁבֳּלִים,

מֵחֹם צַח יְזוּעוּן,

יִדֹּדוּן כְּגַלִּים.

בִּמְרוֹמֵי הַשְּׁחָקִים

גַּם אֵדִים גַּם עָבִים,

יָעוּפוּ כִּבְרָקִים,

רָצִים אַף שָׁבִים.

מִגָּבְהֵי שָׁמַיִם

כָּל בַּעֲלֵי כָנָף,

מִפִּיק בִּרְכַּיִם

יֵרְדוּ עַל עָנָף.

הֶעָבִים נִפְגָּשׁוּ

וּבְרָקִים סָעָרוּ.

הָרְעָמִים רָעָשׁוּ

אֲרָזִים נִשְׁבָּרוּ.

הָעֲנָנִים שָׂבָעוּ

יָשֹׁקוּ יָהֹמוּ,

מֵרַעַם נִבְקָעוּ

וּמַיִם יִזְרֹמוּ.

כָּל נִבְלֵי שַׁדַּי

חַיִּים יַרְעִיפוּ,

וּבְרָכָה לִבְלִי דַי

מִמְּרוֹמִים יַטִּיפוּ.

נִצָּנִים קָמֵלוּ –

הַגֶּשֶׁם הֶחֱיָמוֹ,

וּפְרָחִים נָבֵלוּ –

הַיְרַקְרַק עָטָמוֹ!

הֵן חָלַף הַסַּעַר

הַקּוֹלוֹת חָדֵלוּ,

גַּם שָׁקַט הַיַּעַר

וּפְנֵי רוֹם צָהֵלוּ.

כַּסַּפִּיר וָלֶשֶׁם

הִזְהִירוּ, צַחוּ,

אֶגְלֵי הַגֶּשֶׁם

עֲלֵי כַר וָאָחוּ!

שָׁם בַּגָּבֹהַּ

בֶּעָבִים מָתוּחַ

הַבְּרִית לֶאֱלֹהַּ,

הַקֶּשֶׁת בָּרוּחַ!