הוא נכנס אלי עם כל משפחתו אשתו חמוטל וילדיו לחצר ביתי בצפת. גרנו בשכונת קרית הציירים בצפת מול בית אביו יהושע בר יוסף הסופר הנודע במעין ככר קטנה הסמוכה למסגד שהפך לתערוכת ציירי צפת.
יוסי הרשים אותי תמיד כאשיות נכלמת, מצניעה לכת. מדבר מעט לעומת אביו המרבה בשיחה. לאחר שקראתי את ספר הפרוזה הראשון שלו ואת ספוריו הקצרים שיש בהם התרסה גדולה לעומת דמות האב הנוטש ביתו. דמות האב והקונפליקט שיש לבן עם אביו שמחתי לראות בהצגת “טורא” שלו עולם אחר לגמרי.
לאחר מכן הייתי שופטת פרס “ברץ גובינסקה” בהבימה יחד עם מסקין וקוטאי השחקנים, ומחזה של יוסי בר-יוסף בשם “הכבשה” הוגש לפנינו והחלטנו פה אחד להעניק למחזה זה את הפרס.
ראינו באיש צעיר זה כשרון מיוחד במינו. לאחר שנטש את הרומן והסיפור התרכז במחזה בלבד ואמנם עשה חיל בזאת, דווקא כמחזאי, רחוק מאביו ומעולמו המיוחד.
לימים נזכרתי שראיתיו פעם במילוא בתל-אביב בחברת אשתו הראשונה דליה רביקוביץ. זוג מוזר שקשה לי לקשר ביניהם מידיעתי את שיריה של זו ואת מחזותיו של זה.
ולאחר מכן כאבתי עמהם מרחוק, עמו ועם רעיתו חמוטל, את אבדן בנם הצעיר שטרף את נפשו. בעיקר כאבתי עם שירה של חמוטל רעיתו השניה אם בניו שראה אור בעתונות אחר האסון שנודע לי עליו מפיה של אמם החורגת אביבה אשת אביהם יהושע.
כאב כזה מי ימחה. וכיצד יהלום ביצירתו איני יודעת. כבר מזמן לא ראיתי את יוסי אף שהוא כבר מתגורר כעת בעירי.
משפחה כותבת זו היא בבחינת תעלומה משולשת הפועלת בנתיבים שונים. חמוטל רעיתו מתרכזת בבקורת ובשירה. בשירתה מבצבצים לא מעט קורי חייה של משפחת בית האב, האם, והמציאות של התפקרות וחילוניות. אבל אצל כולם ואף אצל יצחק הצעיר חטיבות חיים של ממש.
אפילו צפת עושה שמות בנפשות כולם כאילו דמות סב סבם המטורף על גג אחד הבתים בצפת העתיקה עדיין מרחפת מעליהם ואינם יכולים ואינם רוצים להשתחרר ממנה.