אָדָם אֶחָד שָׁאַל חָבִית

לִשְׁנֵי יָמִים מֵאֵת יְדִיד.

מִי, רַבּוֹתַי, אֵינוֹ יוֹדֵעַ:

טוֹבָה לְרֵעַ –

חוֹבָה קְדוֹשָׁה!

אָמְנָם, אִם הַדָּבָר נוֹגֵעַ לְמַטְבֵּעַ,

נִדְחֵית חוֹבָה זוֹ בְּלִי בּוּשָׁה;

אֲבָל חָבִית – בְּבַקָּשָׁה!

וְהֶחָבִית חָזְרָה – וְשׁוּב מִלְּאוּהָ מַיִם.

אַךְ נִתְגַּלְתָה צָרָה: בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹמַיִם

אוֹתוֹ בַּרְנַשׁ

הֶחְזִיק בָּהּ יַי"שׁ;

וְהִיא כָּל־כָּךְ סָפְגָה אֶת חֲרִיפוּת הַיַּיִן,

שֶׁגַּם בְּהִתְרוֹקְנָהּ, רֵיחוֹ נָדַף עֲדַיִן.

אִם צוּף יֻתַּן בָּהּ, לְמָשָׁל,

אוֹ הַשֵּׁכָר הַמְבֻשָּׁל,

אוֹ שִׁמּוּרִים לְמַאֲכָל, –

מִכֹּל רֵיחוֹ שֶׁל יַיִן יַעַל.

כִּמְעַט שָׁנָה טָרַח בַּחֲבִיתוֹ הַבַּעַל:

גַּם יִשְׁטְפֶנָּה בְּרוֹתְחִין,

גַּם יְאַוְרֵר אוֹתָהּ כַּדִּין:

אַךְ בִּרְאוֹתוֹ סוֹף־סוֹף, כִּי הוּא לַשָּׁוְא טוֹרֵחַ,

הִשְׁלִיךְ אֶת הֶחָבִית בְּשֶׁל אוֹתוֹ הָרֵיחַ.

אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה צָרִיךְ

לִזְכּוֹר כָּל אָב וְכָל מַדְרִיךְ:

אִם לֵב־צָעִיר יִסְפּוֹג רַק פַּעַם

תּוֹרַת־כָּזָב מְסֻכָּנָה –

שׁוּב לְרֵיחָהּ אֵין תַּקָּנָה:

אוֹתוֹ הָרֵיחַ וְהַטַּעַם

לֹא יִתְנַדְּפוּ עֲדֵי זִקְנָה.