¹ אֲבוֹי אִם הַסַּנְדְּלָר יֹאפֶה לַחְמָנִיּוֹת –

וְהָאוֹפֶה יִתְפּוֹר סֻלְיוֹת!

אָכֵן גָּלוּי הוּא וְיָדוּעַ:

מִי שֶׁאוֹהֵב לִשְׁלוֹחַ יָד

בַּמִּקְצוֹעוֹת שֶׁלֹּא לָמַד –

אֵין כְּמוֹתוֹ עַקְשָׁן גָּרוּעַ.

מוּטָב לְאִישׁ כָּזֶה לִקְבּוֹר

אֶת מִפְעָלוֹ קְבוּרַת־חֲמוֹר,

וְגַם לִהְיוֹת לַכֹּל לִצְחוֹק וְשַׁעֲשׁוּעַ –

מִלְּבַקֵּשׁ עֵצָה כַּדִּין

מִפִּי יוֹדֵעַ וּמֵבִין.

זְאֵב־הַמַּיִם

חַד־שִׁנַּיִם

פִּתְאֹם הָגָה רַעְיוֹן מַפְלִיא:

לִרְכּוֹשׁ מִקְצוֹעַ חֲתוּלִי.

אִם יֵצֶר־הַקִּנְאָה דָבַק בּוֹ כְּסַפַּחַת,

אוֹ שֶׁתַּפְרִיט־דָּגִים חָדַל מִגְּרוֹם לוֹ נַחַת,

קָשֶׁה לוֹמַר; עַל כָּל פָּנִים,

פָּנָה הַדָּג בְּתַחְנוּנִים

אֶל הֶחָתוּל וְסָח לוֹ: "אָנָּא,

לְצֵיד־הָעַכְבָּרִים קָחֵנִי הַמַּחְסָנָה".

– “אַךְ שְׁמַע־נָא!” –

הֵשִׁיב הַלָּז: "הַאִם תַּכִּיר

אֶת הַמְּלָאכָה, יְדִיד יַקִּיר?

הֵן לֹא נֻסֵּיתָ בָּהּ עֲדַיִן.

וּמַה אִם, בִּמְחִילָה, תֵּצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן?

לֹא לְחִנָּם יֵשׁ הֲלָכָה:

אֵימַת אֻמָּן עַל הַמְּלָאכָה!"

– "עִנְיָן גָּדוֹל הֵם עַכְבָּרֶיךָ!

זָכִיתִי צוּד גַּם דָּג דַּקָּר –

וְלֹא אוּכַל לָצוּד עַכְבָּר?"

– “טוֹב, יְדִידִי, אִם כָּךְ, נֵלֵכָה!”

הֵם נִכְנְסוּ אֶל הַמַּחְסָן

וְהִסְתַּתְּרוּ: זֶה שָׁם, זֶה כָּאן.

זָלַל־לוֹ הֶחָתוּל, שָׂבַע, הִשְׁתַּעֲשֵׁעַ –

וְשָׂם אֶת פְּעָמָיו לִרְאוֹת בִּשְׁלוֹם הָרֵעַ.

וְזֶה, לֹא חַי, לֹא מֵת, מֵנִיעַ אַךְ בְּרֹאשׁ,

כִּי אֶת זְנָבוֹ – אֲבוֹי! – אָכַל הָעַכְבְּרוֹשׁ.

אֲזַי אֶת הַ“צַּיָּד”, כָּל עוֹד בּוֹ רוּחַ קָמָה,

סָחַב רֵעוֹ מִיָּד הַבַּיְתָה – הָאֲגָמָה.

וְכָךְ יָאֶה לוֹ! שֶׁיַּחְכִּים

וְלֹא יָצוּד עוֹד עַכְבָּרִים!