אִם הַצָּרָה – אַחַר כָּתְלֵנוּ,
מַה נִּתְחַנֵּן וּמַה נּוֹדֶה
לְכָל מוֹשִׁיעַ וּפוֹדֶה!
אַךְ מִשֶּׁסָּרָה מֵעָלֵינוּ –
אוֹי וַאֲבוֹי לְמַצִּילֵנוּ!
שׁוּב אֶת חַסְדּוֹ אֵין אִישׁ זוֹכֵר –
וְאַף נִרְאֶנּוּ כְּעוֹכֵר!
אִכָּר זָקֵן הָלַךְ בַּיַּעַר, בֵּין־עַרְבַּיִם,
לַכְּפָר הַבַּיְתָה, מִקָּצִיר,
עִם פּוֹעֲלֵהוּ הַשָּׂכִיר.
לְפֶתַע, בְּדַרְכָּם, בְּדֹב פָּגְשׁוּ הַשְּׁנַיִם.
עוֹד לֹא הִסְפִּיק לִזְעוֹק הַסָּב –
וּכְבָר הַדֹּב רָבַץ עָלָיו.
מוֹעֵךְ אוֹתוֹ הַדֹּב, מְטַלְטְלוֹ בְּכֹחַ –
וְאַךְ נִמְלָךְ, הַזֵּד, מֵאֵיזֶה צַד לִפְתּוֹחַ.
הֵקִיץ הַקֵּץ עַל הַזָּקֵן.
“הוֹי, מַחְמַדִּי” – הוּא מִתְחַנֵּן
אֶל פּוֹעֲלוֹ בִּבְכִי בְּלִי־הֶרֶף:
“אַל תַּפְקִירֵנִי־נָא לְטֶרֶף!”
אָזַר הָאִישׁ כֹּחוֹ, לָבַשׁ גְּבוּרַת שִׁמְשׁוֹן,
הֵנִיף אֶת גַּרְזִנּוֹ וַיַּךְ בִּמְלוֹא־הַיְכֹלֶת:
רָצַץ לַדֹּב חֲצִי גֻלְגֹּלֶת
וּבִכְרֵסוֹ תָּקַע קִלְשׁוֹן.
כָּרַע־נָפַל הַדֹּב. עָבַר־חָלַף הַפֶּגַע.
יָצָא הַסָּב שָׁלֵם מִתַּחַת לֶעָרִיץ –
וְאֶת פּוֹדֵהוּ הָאַמִּיץ…
גִּדֵּף בְּקֶצֶף בּוֹ בָּרֶגַע.
הֻכָּה הָאִישׁ בְּתִמָּהוֹן:
“עַל מַה זֶּה, סָב, אוֹתִי קִלַּלְתָּ?”
– "עַל מָה, טִפֵּשׁ? וּמַה צָּהַלְתָּ?
דּוֹקֵר־לוֹ, גֹּלֶם, בְּלִי חֶשְׁבּוֹן:
אֶת עוֹר־הַדֹּב כֻּלּוֹ קִלְקַלְתָּ!"