טַבָּח מַשְׂכִּיל וּבֶן־תּוֹרָה,
לְזֵכֶר אֵיזֶה מְאֹרָע,
סָפֵק עָצוּב סָפֵק שָׂמֵחַ,
שָׂם פְּעָמָיו לְבֵית־מַרְזֵחַ.
וּבַמִּטְבָּח, לִשְׁמוֹר הַגְּבוּל
מֵעַכְבָּרִים, הִפְקִיד חָתוּל.
וּמָה רָאוּ עֵינָיו עֵת שָׁב אֶל הַבִּשּׁוּל?
עַל הָרִצְפָּה – נִתְחֵי שִׁירַיִם
מֵאֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם,
וְהֶחָתוּל לָקִישׁ מֵעֶבֶר לְחָבִית,
חָבוּי בְּקֶרֶן־הַזָּוִית,
מוֹסִיף לִטְרוֹחַ
עַל צְלִי־אֶפְרוֹחַ.
– “אִי, גַּרְגְּרָן, זוֹלֵל, רָשָׁע!” –
פּוֹתֵחַ הַטַּבָּח בְּתוֹכֵחָה קָשָׁה:
"אוֹי לְאוֹתָהּ חֶרְפָּה, אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה!
אֵיךְ לֹא יְכַס פָּנֶיךָ אֹדֶם?
(וְהֶחָתוּל זוֹלֵל לוֹ כְּמִקֹּדֶם)
הֲיִתָּכֵן? הַיְאֻמַּן?
הֲרֵי נֶחְשַׁבְתָּ כָּל הַזְּמַן
חָתוּל יָשָׁר וְנֶאֱמָן.
אוֹי וַאֲבוֹי! מַה יְרַנֵּנוּ
עַכְשָׁו עָלֶיךָ כָּל שְׁכֵנֵינוּ?
"לָקִישׁ – רַמַּאי! לָקִישׁ – גַּנָּב!
סִגְרוּ כָּל דֶּלֶת בְּפָנָיו!
הוּא – פֶּגַע רַע, הוּא – שֵׁד מִשַּׁחַת
מַכַּת הָרְחוֹב, מַשְׁחִית, סַפַּחַת,
נוֹכֵל, הוֹלֵל וּמִשְׁתּוֹלֵל!"
(וְהֶחָתוּל שׁוֹמֵעַ וְזוֹלֵל).
הַנְּאוּם שָׁטַף בִּמְלוֹא הַזֶּרֶם
וּמְלוֹא הָעֹז. אוּלָם בְּטֶרֶם
סִיֵּם הָאִישׁ אֶת הַמּוּסָר
גָּמַר לָקִישׁ אֶת הַבָּשָׂר.
כְּדַאי מְאֹד לַחְרוֹת עַל לוּחַ,
לְזִכָּרוֹן, כְּלָל טוֹב אֶחָד:
כִּי אֵין לִזְרוֹק מִלִּים לָרוּחַ
כְּשֶׁמּוֹעִיל רַק חֹזֶק־יָד.
-
החתול והטבּח. – במשל זה, שנכתב בראשית פלישתו של נפּוֹליוֹן, קרא קרילוֹב לא לבזבז זמן למחאות־סרק ולאחוז באמצעים להדיפת הפולש, שבדברים לא יקח מוסר. ↩