בִּימֵי אָבִיב צַיָּד אֶחָד

הַרְבֵּה זְמִירִים בַּחֹרֶשׁ צָד.

אָמְנָם חָשְׁקָה נַפְשָׁם בַּחֹפֶשׁ וּבַיַּעַר,

אַךְ, גַּם אִם מַר לָשִׁיר בִּכְלוּב,

מַה יַעֲשֶׂה אַסִּיר עָלוּב?

זֶה שָׁר מִשִּׁעֲמוּם, וְזֶה – מִגֹּדֶל-צַעַר.

אֶחָד מֵהֶם הָיָה מַר-נֶפֶשׁ בְּיִחוּד:

הֻפְרַד הוּא מֵרַעְיָה – וְהִתְעַנָּה גַלְמוּד.

צוֹפֶה הוּא לַמֶּרְחַב, עָצוּב יוֹמָם וָלַיְלָה –

מַכְאוֹב-גַּעְגּוּעִים מוֹסִיף יָגוֹן וּדְוַי לוֹ.

אוּלָם הַזְּמַן חוֹלֵף-עוֹבֵר…

מַתְחִיל שְׁבוּיֵנוּ לְהַרְהֵר:

"מַה יַעַזְרוּ יָגוֹן וָבֶכִי?

הַכְּסִיל בּוֹכֶה, אוֹבֵד-עֵצָה,

וְהֶחָכָם מוֹצֵא מוֹצָא.

וְשֶׁמָּא בְּאֱמֶת עוֹד יֵשׁ תְּרוּפָה לַדֶּחִי?

הֲרֵי אוֹתִי לֹא צָד הָאִישׁ לְשֵׁם טִגּוּן.

אֵינֶנּוּ, כַּנִּרְאֶה, אֶלָּא חוֹבֵב-נִגּוּן.

אִם אֲשַׂמַּח בְּנֹעַם-זֶמֶר

אֶת לְבָבוֹ שֶׁל הַשַּבַּאי,

הוּא יְפַתַּח אֶת חַרְצֻבַּי –

וְלַשִּׁעְבּוּד יָבוֹא הַגֶּמֶר".

פָּתַח הוּא בְּמֵיטַב

שִׁירָיו וּזְמִירוֹתָיו:

בְּזֶמֶר יְקַדֵּם פְּנֵי-שַׁחַר בַּשָּׁמַיִם,

בְּזֶמֶר יְלַוֶּה שְׁקִיעָה בֵּין הָעַרְבַּים.

אוּלָם עַד-מְהֵרָה הֻבְרַר לוֹ לַזַּמָּר:

בָּזֶה הוּא רַק הֵרַע אֶת מַזָּלוֹ הַמַּר.

לְמִי שֶׁזִּמְרָתוֹ אֵינֶנָּה מְשֻבַּחַת

נִפְתַח זֶה-כְּבָר הַכְּלוּב וְהַחַלּוֹן גַּם-יַחַד;

אַךְ הוּא, נְעִים-זְמִירוֹת, לֹא כֵן:

כְּכָל שֶׁשָּׁר בְּיֶתֶר-חֵן –

הֵיטִיבוּ שְׁמֹר אֶת הַמִּסְכֵּן.