סְנָאִי שִׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֲרִי.
אֵינִי בָּקִי, לְצַעֲרִי,
בְּסוֹד מְלַאכְתּוֹ הַמְיֻחֶסֶת,
אַךְ הָעִקָּר הוּא זֶה: מַלְכּוֹ נָטָה לוֹ חֶסֶד
וְאַף הִבְטִיחַ לוֹ שָׂכָר:
כְּרִי אֱגוֹזִים מִמִּין מֻבְחָר.
חוֹב הָאֲרִי אָמְנָם בָּטוּחַ,
אַךְ זְמַן עוֹבֵר – וְהַשַּׁמָּשׁ
סוֹבֵל חֶרְפַּת-רָעָב מַמָּשׁ.
יַבִּיט, מִסְכֵּן, סְבִיבוֹ: שָׁם, בְּנֵי-חוֹרִין כָּרוּחַ,
קוֹפְצִים רֵעָיו מֵעֵץ לָעֵץ;
הוּא רַק בְּעַיִן יְמַצְמֵץ
וְהֵם יַשְׁמִיעוּ קוֹל פִּצּוּחַ.
וְאִם לוֹבֵשׁ הוּא פַּעַם עֹז
וּמִתְקָרֵב אֶל עֵץ-אֱגוֹז,
מִיָּד מַתְחִיל מַלְכּוֹ לִרְגוֹז,
כִּי הַשַּׁמָּש הֵעֵז לִבְרוֹחַ –
וּמַחְזִירִים אוֹתוֹ בְּכֹחַ.
וְכָךְ חָלַף הַזְּמַן – וְהַסְּנָאִי הִזְקִין;
גַּם קָץ בּוֹ הָאֲרִי: בָּא תּוֹר הַפִּטּוּרִין.
וּבֶאֱמֶת מִיָּד הֵבִיא לוֹ הַשָּׁלִיחַ
אֶת מְלַאי-הָאֱגוֹזִים, שֶׁהָאֲרִי הִבְטִיחַ.
וּמַה יָפִים הָאֱגוֹזִים!
הַפְלֵא-וָפֶלֶא, בְּלִי הַגְזִים.
וְהַצָרָה רַק זֹאת: בֵּינְתַיִם
לֹא נִשְׁאֲרוּ בְּפִיו שִׁנַּיִם.