הֵן מִכָּל עוֹרְקֵי גֵוִי פָרַחְתִּי
נִיחוֹחַיִם מֵאָז לִי נוֹדַעַתְּ;
שׁוּרִי, כִּי זָקַפְתִּי וְנִדְרַכְתִּי,
וְאַתְּ עוֹדֵךְ מַמְתֶנֶה –: מִי זֶה אַתְּ?
רְאִי: מַה תַּרְחִיקֵנִי הַשַּׁלֶּכֶת
וְיָשָׁן אַשִׁיר עָלִים עָלִים.
רַק זֶה חִיּוּכֵךְ כְּכוֹכְבֵי לֶכֶת
לָךְ מֵאִיר וְעוֹד מְעַט גַּם לִי.
כָּל שֶׁזִּיו לוֹ כְּמַיִם בַּיָּרֵחַ
וּבִשְׁנוֹת יַלְדוּת הָיָה בְלִי שֵׁם
אֲכַנֶּה בָךְ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ,
שֶׁשְּׂעָרֵךְ עָלָיו כָּאֵשׁ קוֹדֵחַ
וְשָׁדַּיִךְ לוֹ לְוֹיָה שֶׁל חֵן.
מדון, חורף 1905 – 1906