נִשְׁמָתִי, אוּלַי יְשָׁרָה וְטוֹבָה,

אֲבָל לְבָבִי, זֶה דָמִי הַמְעֻוָּת,

כָּל יֵשׁוּתִי שֶׁכָּל כָּךְ מַכְאִיבָה,

לְזָקְפָהּ אַךְ לַשָׁוְא טוֹרַחַת.

וְגִנָּה אֵין לָּהּ, וְאֵין לָּהּ מִטָּה,

וְהִיא תְלוּיָה עַל גַּבֵּי שִׁלְדָּתִי הַחַדָּה,

וּכְנָפֶיהָ רוֹחֲפוֹת מִפַּחַד.

וְגַם יָדַי לֹא תִצְלַחְנָה בְּיוֹתֵר.

רְאֵה נָא: הֵן מְנֻוָּנוֹת בְּהֶסְתֵּר,

לַחוֹת וּכְבֵדוֹת, וְנָעוֹת בְּנַּתֵּר,

כְּקַרְפָּדוֹת אַחַר הַגֶּשֶׁם.

וְהָאַחֵר שֶׁבִּי הוּא כָּל כָּךְ

בָּלֶה וּמְיֻשָּׂן וְנֶאֱלָח.

מַדּוּעַ מְהַסֵּס אֶלֹהִים, וְאֶל הַפַּח

אֶת כָּל זֶה יַחַד לֹא יָשֶׂם?

שֶׁמָּא רוֹגֵז הוּא עָלַי בְּשֶׁלּ פָּנַי,

פִּי זֶה הַקָּפוּץ בְּרֶטֶן?

הֵן כַּמָּה פְעָמִים הֵם חָשְׁבוּ, אוּלַי,

הִתְבַּהֵר וְהִזֹּךְ, בְּעֶצֶם;

אֲבָל, מֵעוֹלָם לֹא קָרְבוּ אֵלַי

כִּי אִם הַכְּלָבִים לָגֶשֶׁת.

וְלִכְלָבִים אֵין זֶה, אֲדֹנָי.

פריס, 7 ביוני 1906